רקע
ישעיהו קרניאל
מעשה באנגלי אחד זקן וחשוב בארץ – דאר היום, 16.12.27
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דאר היום; 16.12.27

מעשה באנגלי אחד זקן וחשוב בארץ שחגג בזמן האחרון את חתונת הזהב שלו למלאת חמשים שנה אחרי חתונתו.

ולאנגלי הזה ארבעה ידידים נאמנים ומשבעים: אחד אירלנדי, אחד סקוטלנדי אחד ערבי ואחד יהודי. וכפי המנהג של בני עשרת־השבטים בחג זה, החליטו ארבעת הידידים לשלח לו מתנות זהב ( Gold בלע"ז) לכבוד חתונת הזהב שלו.

האייריש, שאינו יודע חכמות, הלך לחנותו של קרמר וקנה שעון־זהב בחמשה פונט, טבין ותקילין, והביאו לידידו. הסקוטש, שהוא פחות תמים, הלך וקנה שרשרת זהב בחצי פונט והגישה לזקן. והערבי שאינו טפש כלל מה עשה? קנה קופסת סיגריות “גולד־פלייק” שיש להן פיות “מזהבים” – בחצי שילינג והביא לאנגלי הזקן, והיהודי הביא עמו את ידידו גולדברג.

* *

נפגשתי בעמיל של בית מסחר גדול בלונדון, שבא לעשות עסקים בירושלם.

– נו, ומה מכח “בזניס”? שאלתיו.

– Not bad (לא רע), ענה לי בחיוך קל כדרכם, אבל..

– מה "אבל” – הוספתי לשאול – כלום אין מזמינים סחורות?

– כן! – ענה העמיל – אבל יש לכם כאן three Sundays in a week (שלש שבתות בשבוע) ואיך אפשר לעשות אצלכם ביזנס?… ביום ששי הלכתי לחנותו של מוסטפה בעיר העתיקה והנהו במסגד, בשבת – כל ירושלם סגורה מפני הPrayers (תפלות) שלכם, וביום ראשון כל הבנקים כמעט סגורים!

ולך ספר לו לגוי הזה כי גם ביום שני וביום שלישי ורביעי וחמשי כשהחנויות פתוחות אין ב"ה “ביזניס” והסוחרים זכו ליום ולשבוע שכלו “שבת” – עקבתא דמשיחא ממש?

בשבוע זה קבלתי מכתב ע“י הדאר ומתוך כתלי המעטפה והכתבת משני הצדדים ניכר שנשלח ע”י אחד מתלמידי. פתחתי את המעטפה ומצאתי בא מעטפה שניה בלי בול, כמובן ובתוכה מכתב קצר בזו הלשון:

כבוד האדון מר עזמות!

אני היהודי החו“מ באתי אליך בבקשה היות והסיגריות “יסמין” נמכרות בעירנו רק ליהודים, מדוע אין כותבים עברית ורק אנגלית וערבית? כי ע”כ אבקש מאת כבודו ל“חרבן” אותם קצת.

ועל החתום

איש יהודי.

סתם הכתוב ולא פירש “איש יהודי” זה אם כוונתו למודעות ולריקלמות הצעקניות של מספרו בשושן־הבירה שהן כתובות דוקא עברית (וכמעט בלי שגיאות?), או לקופסאות הסיגריות של יסמין, אין דרכי לעשן (עוד מעלה אחת לו עזמות!) ואם אמנם שכח בא־כחו של מספרו את העברית שלו על הקופסאות הרי זה באמת עול גדול ללשוננו ובודאי יתקן את המעוות בהקדם – ואולם היפה שבכל הדבר הזה הוא כי המכתב שבא להגן על כבוד השפה העברית שלנו נכתב ב – ז’רגון… טובל ושרץ בידו!

* *

הוזמנתי בשבוע זה לבית ידידי הרופא לכוס תה ובעלת הבית מתלמידותי הגישה לנו דברי נועם, סכריות, שוקלדיות ומגדנות מתוצרת הארץ. וכאורח טוב לא נתבקשתי פעמים ונטלתי מכל אותם הדברים הטובים והנה נפלה לידי סוכריה אחת עטופה לבנים. פשטתי מעליה את הניר הדק והלבן והסתכלתי, כדרכי, אל הכתבת.

קראתי באנגלית: Factory of Shocolate (בית חרשת לשוקולדה) וחשבתי בלבי: חבל, שלא היו בעלי החרושת האלה פעם בראינע “ציון” כדי לשמע מפי הנערים המכריזים בקול: “טשוק־לייט!” בהדגשת ה“טש”, כדי לעורר את תיאבון האנגלים או צעירינו המתאנגלים בפטום־הקטרת אשר בפיהם, מובטחני שהיו מדפיסים לא Shocolate אלא Chocolate.

ואידך כתוב בלה“ק: חרשת לשוקולד סוכריות ו”חלבה“. לא ידעתי אל נכון אם הכוונה היא ל”חלבה" מין קטניות החביבות כ“כ על התימנים או ל”חלווה" המתוקה והבאה מלשון “חלו” – מתוק בערבית?

* *

אגב בעברי בשבוע זה לפני “בקור חולים” שבעיר העתיקה ראיתי מודעה גדולה מטעם הרשות גם בלשוננו ובאותיות גדולות ומזהירות.

T. A. B. זריקות נשלך

בסינפת ציון הזריקות נגד

טפוס הבטן

ד"ר ט

בישביל המזכיר הראשי


עמדו יהודים ויהודיות והביטו כלם כתרנגל בבני־אדם לתוך המודעה ה“עברית” הזו, שלא היתה מוחוורת להם כל צרכה. כשראו אותי מרחוק אחדים מתלמידי רצו אלי והתחננו ממש לפרש להם את ה“לשן־קדש” של ממשלתנו הרוממה. הוצאתי את משקפי וחבשתי אותם על קצה חטמי וכדניאל בשעתו עמדתי לפניהם ופתרתי להם את החלום הזה.

ראשית חכמה: T.A.B אלה הם ראשי תיבות של שתי מלים עבריות שהן שלש, דהיינו Typhus A. Beten קרי טיפוס הבטן.

ואח"כ זריקות “נשלך” (נשלח קרי) לסינפת (לסינמה קרי) ציון וכו'.

וככה כותבים אצלנו בשפה הרשמית שלנו בביתנו הלאומי "בשביל היהודים בירושלם!

* * *

ומספרים כי רב אחד גדול בישראל שלח את נכדותיו בשעת סגירת בתי הספר העברים למיס לנדוי כדי להכניסן לבית הספר שתחת הנהלתה. ואולם מסבת חוסר מקום או סבה אחרת לא יכלה או לא רצתה המנהלת לקבל את הילדות לבית ספרה.

כעס הרב הזקן ושלח למנהלת מכתב קצר וחד, בתור התראה בזו הלשון:

מתפלא אני מאד על כבוד המנהלת שלא התחשב עם “כבוד תורה” ולא קבלה את נכדותי לבית הספר. אם הגברת לא תקבל אותן לבית הספר שלה אשלחן לבית הספר של המיסיון.

אכן, זהו מעשה רב באמת!

* *

עברתי בשבוע זה בין מנחה למעריב ברחוב יפו וראיתי לפני מלון אלנבי שני שוטרים מבני עשרת השבטים, ארוכים כגלות לבושי קאקי ומקלות חובלים ודקים בידם, ושניהם מטיילים ארוכות וקצרות ברחוב כדי להשגיח על הסדר.

וישא “ג’וני” את עיניו וירא לפניו ערבי נושא בידיו אשכול מוז (תאני־חוה בלע"ז) למכירה. רמז לו במקלו ואמר Come on! והלה לא נתבקש הרבה והלך לפניו. והנה בחנות השניה עמד עוד ערבי שני, עני ולבוש קרעים, ובידיו אשכול מוז למכירה.

Come on! רמז לו השוטר השני במקלו.

והנה הלכו שני בני דודנו מלפנים ושני אשכולות־מוז בידיהם ושני השוטרים הארוכים הולכים ומחמרים אחריהם. מיד נתקבצו סביבם חבריא שלמה של ילדים וסתם בטלנים ונלוו אליהם, ומחמת שאיני כהן הצטרפתי גם אני ל“לויה” זו. כל עוברי־דרכים והחנונים עמדו להסתכל בתהלוכה הנאה הזו. חד אומר: כנראה, שהערבים גנבו את הפירות ומובילים אותם ל“נוקטה”? והשני עונה בבטחה: לא! מסתמא אין להם רשיון למכירה!

בקצור, אני הלכתי אחריהם עד ה“נוקטה” שעל יד שער יפו ונשארתי עומד בחוץ, כמובן. לא עברו רגעים מועטים והנה הופיע אחד מהם והאשכול בידו:

– “יחרב ביתו!” הוא אומר, שלש “חאבאת” (פירות) לקח ממני…

מהוטל אלנבי משכני עד כה… לו אמר לי שם הייתי נותן לו מיד “חאבי” כמו תמיד!"

עוד זה מדבר והנה הופיע השני ואשכלו בידו.

– כמה “חאבאת” לקחו ממך? שאלתיו.

– רק שתים! – ענה בנצחון – ואני איש עני ובעל משפחה… הוא דרש ממני “רוכסה” (רשיון) על אשכול מוז, בשביל “חאבתיין מוז”… ככה הם עושים תמיד, “מוש חאראם יא חאוואג’ה?” (האם לא עול הוא, אדוני?…)

* *

משם קפצתי לתוך מכונית צבורית העולה משער יפו למחנה יהודה וישבתי לי בין שאר הנוסעים. ויהי בחצי הדרך ורמז הנער הגובה לנוסעים וכלם החלו לפשפש בכיסם ולהוציא איש איש את ארנקו וישלשלו לתוך ידו את הגרוש הנקוב. ושם על יד הנהג ישב לו “במזרח” שוטר אחד מבני דודנו ולא נע ולא זע ועשה עצמו כאלו לא ידע.

– מדוע אינך דורש כסף גם ממנו? שאלתי את הנער ברמזי על השוטר מאחורי גבו.

– “הוא כבר שלם”… ענה הנער בשפה רבה.

– לא ראינו – העיר שכני – הוא לא שלם!

– שא! רמז הנער באצבעו על שפתו – “הם” לא משלמים…

– עפ"י החק? שאל שוב שכני בכעס.

– לא, השיב הנער, איזה חק? אבל… (ובשעת דבורו רמז בידו הימנית על ידו השניה לאות של כתיבה והכל הבינו למה ירמזון אליו…)

– אה? – קרא שכני בקול – אתם פוחדים מפני “רפורט” וע"כ הם נוסעים כלם “סוכרה”(חנם) כמו בימי התורקים!…

חצי הדרך ירד השוטר, עשה תנועה בידו כאלו רוצה לשלם ואולם הנהג הקדים ואמר:

– לא, חלילה! מוש לאזים! (לא צריך) פעם אחרת!…

והשוטר הג’נטלמן הלך לו מבלי לשלם.

אחרי עבור רגעים מספר עמדה פתאום המכונית באמצע הדרך. חשבתי כי קרה אסון בדרך – “פינקטשור?”. חס וחלילה! שני שוטרים אחרים הופיעו משני הצדדים עמדו על המפתן אחד מימינו של הנהג ואחד משמאלו ונתנו לו פקודה לנסע. ואחרי המכונה קפץ שוטר שלישי, ושלשתם כ“סגול” ונסעו חנם. מניתי את מספר הנוסעים ומצאתי לא חמשה עשר כפי החק אלא שמנה עשר, כפי החוק של השוטרים.

וכשעמדה המכונית ירד עמי צעיר נוצרי משכיל וספר לי משל נאה. לאחר הכרזת הקונסיטוציה (חוריה בלע"ז) בקושטא כתב בעל־מסעדה תורקי אחד על שלטו: “מסעדת “חוריה” – כאן אוכלים מאכלי החוריה”.

באו אליו אורחים רבים ודרשו מאתו להלעיטם מן המאכלים הלאומיים האלה והגיש לפניהם צלחות מלאות ארז, כרגיל.

– את זה אכלנו אצלך תמול שלשום, טענו האורחים – עכשיו תן לנו מאכלי “חוריה”, מאכלי החפש והדרור ככתוב על השלט שלך!

– אפנדי! – ענה בעל־המסעדה התורקי במכנסיו הרחבים – רק את השלט החלפנו אבל ה“דיסא” היא אחת.

את הנמשל הבינותם מסתמא מאליכם, תלמידים חכמים ונבונים, כי הרי גם כאן נתחלף רק השלט ו“הדיסה” העותומנית היא אחת ואולי עוד יותר גרועה.

* *

ומכיון שאנו מדברים במכוניות צבוריות נזכרתי גם במכונית החדשה והנאה של בית הכרם. הפח נשבר, רבותי, ובמקומו עמדו כסאות ומושבים רבים ומרופדים, מעשה אריסטוקרטים, ממש כמו בתלפיות ולא כדרך הדמוקרטים והקבצנים שלנו במחילה והלואי שתהא המכונית לארך ימים!

ואולם לא זו כוונתי לספר לכם אלא מעשה קטן ונאה ביהודי זקן משכני בית הכרם, יהודי חרד ואדוק שברח בראש השנה מבית הכנסת של בית הכרם מפני שעלה אל הדוכן להתפלל אחד מתושבי שכונה, חזן צעיר שקולו ערב וזקנו אינו כ"כ מגודל.

בקצור, היהודי הזקן הזה נסע בזמן האחרון במכונית ולפני בואם אל השכונה התחיל צועק לנהג בעברית ובמבטא האשכנזי:

– א מויד! (עמוד!) ופירושו בזרגון בתולה.

– “אלטע מויד!” (אל תעמוד!) צעק שכנו בכוונה ופירושו בזרגון: בתולה זקנה. ובמקרה ישבה שם בתולה לאחר השלשים…

כשעמדה המכונית וירדו הנוסעים אמר הזקן:

כמדומני, שזוהי הארץ הקדושה ובכ"ז שומעים כאן: רק “אמויד!”, “אלטע מויד!” טפו!

ירק שלש רקיקות והלך לביתו בכעס.

* * *

ועכשיו, לכבוד המסבה של העתונאים בקרן־היסוד בשבוע זה, אספר לכם מעשה אופיני לקרן היסוד, מעשה במושבה אחת בארצנו שהיא שתים – כפר־תבור ומסחה.

לפני ארבע שנים בערך נוסדה בכפר תבור ועדה לקבוץ תרומות של קרן היסוד ועסקן המושבה מסר את שמו למרכז בירושלם עפ“י המען של מסחה, שם המושבה לפנים כל המכתבים, החוזרים והקשקושים נשלחו מירושלם למסחה נשלחו תשובות מאת העסקן במסחה והשד”ר של קרן היסוד בא למסחה וקבל תרומות מהועד במסחה.

עברו שתי שנים והעסקן של מסחה נתיגע קצת מעבודתו זו עד שבא למושבה רופא עסקן צבור ־־־־שם ועדה חדשה לקרן היסוד ומסר את שמו למרכז בירושלם עפ“י המען של כפר־תבור. ומאז החלו לשלח מירושלם מכתבי חוזרים ושאר הקשקושים גם לכפר תבור וגם למסחה. מכתב אחד נשלח ע”ש הועדה של כפר־תבור ומכתב שני כלו באותו הנוסח נשלח לועדה של מסחה. וכן נמשך הדבר עד אשר נכנס חבר חדש לועדה של קרן היסוד ונפלו לתוך ידו שני חוזרים שהגיעו ע“י הדואר, האחד ע”ש כפר תבור והשני ע"ש מסחה. ומכיון שהמכתבים היו פתוחים הציץ בהם החבר וראה כי שניהם היינו הך, חוץ מהפרש קטן. במכתב של כפר תבור נוספו תודות וברכות על התרומות ובמכתב שני, הבעת השתוממות על השתיקה הארוכה. ואז נתברר לו כל הענין.

בינתיים הגיע למושבה בזמן האחרון שד"ר חדש מאת המרכז בירושלם. נתכנס עם ועדת כפר תבור וקבל את התרומות של כפר־תבור פנה לחברי הועד ואמר:

– איך אוכל לגשת מכאן למסחה?

תמהו חברי הועד וחשבו שהוא טועה:

– לא! – ענה השד"ר של קרן היסוד – רצוני לדבר עם ועדת מסחה (ובשעת דבורו הוציא פנקס מכיסו והראה שרשום בפרוש אצלו מירושלם לראות גם את המושבה מסחה שע"י כפר־תבור).

– איך זה? – הוא טוען ואומר הלאה – זה שלש שנים ויותר שאנו כותבים מכתבים וחוזרים למסחה?… הרי יש לי מכתב מיוחד לועד מסחה!

באותה שעה נתברר להם כי במפת א“י של קרן היסוד נוספה בעזה”י מושבה אחת “על יד” כפר־תבור ושמה בישראל, כלומר בקרן היסוד שלנו מסחה. ולעמת זה נשמטה לגמרי המושבה הזו ממפת א“י בלוח השנה של קרן הקימת – “מסחה יוק!” וגם כפר־תבור בבל יראה ובבל־ימצא במפתם, אעפ”י שהמען לתרומות ולקופסאות של קה"ק במושבה זו ידועה היא להם היטב.

ועצתי אמונה לקרן היסוד להוסיף ולהגדיל את הישוב העברי ואת המושבות העבריות בארצנו עפ“י דרכה: על יד יבנאל – ימה; על יד זכרון יעקב – זמרין; עד יד ראש־פנה – ג’עונה על יד ראשון לציון עיון קארה וכן הלאה ע”ז הדרך עד גמירא, ותוציא מפה חדשה ועשירה במושבות כאלו ממתולה ועד קוסטיניה ומכפר־תבור עד מסחה.

* * *

לאחרונה, מבקש ממני תלמידי ע“י התיליפון להודיע לכל מבקרי האס”ם במוצאי שבת שלפני שבועים ולכל המעונינים בדבר כי הכבע הישן והסמרטוט, שנתחלף לו בכבע חדש ונאה הוא – שלו וכי הוא מפטר אותם מקיום מצות השבת אבדה. מציאה זו – הוא אומר – באה לו אך ורק בזכות הזרגון, מפני שהוא ספרדי ואינו מבין את ה“אידיש” האנגלית של שומר הבגדים ב“גרדירובה” הוא שואל מאתי בתיליפון: “מה זה ר' סוואנסיג?” (צוואנציג בלע"ז – המספר עשרים שהיה, כנראה, על הכובע החדש).

עז מות

המלצות קוראים
תגיות