רקע
עבר הדני
עזריאל

אין חולק כי עזריאל היה גיבורה של שפיים. כתף רחבה וחזה בולט, קמט של בן־חיל בלחיים וניצוץ בעין מתעצמת – מה עוד יידרש בין אנשי עבודה צנועים, אשר נעוריהם נוקשו מכבר בעמלם? היה עזריאל מהלך איפוא בהכרה של יתרון־כוח בשפיים ונערה חלוצה שבאה מקרוב קרעה עינים למראהו – עינים שחורות־חמות – ופלטה בהתפעלות נשמעת: אך זה בחור בן־חיל! ־ ־ בין הגיעה קריאה זו לאוזן עזריאל ובין לא הגיעה, כתפו היתה מתרחבת מאליה וחזהו מתעגל משנה, קמט לחיו צוחק ועינו נוהרת, כאומר: אני עזריאל גיבור שפיים – וחסל.

ואם חכמי שפיים דרשו על דרך ההיתול, כי בעזריאל נתקפח במקצת המוח על חשבון הכוח או על חשבון החומר לקתה הרוח… לא נתווכח עמהם; – אך בשבת עזריאל רכוב ועל שכמו רובה – אצל מהודו על המקום; על אחת כמה וכמה בצאתו דוהר לחוץ או בעלותו בהר לעיר – אשרי העין ראתה בכך!… רועה־צאן מהשדה הביט אחריו ביראת־כבוד ומחמר נטה הצדה מהשביל בפני עזריאל הרוכב. אין צורך לומר, כי בתי העיר הענווים והשפלים אשר בהר – בתי אחינו נמוכי־הרוח, הם ויושביהם הוותיקים – לבשו עוז והתאוששו לאמור: עלה אלינו עזריאל מבני־החיל ב“קבוצה” והוא המרים את כבודנו שהושפל בעיני הערבים שכנינו.

ניתנה האמת להיאמר, כי החברים לעבודה במשק, דעתם לא היתה נוחה בכל ממנהגו של עזריאל, כאנשי עבודה בדוקים לא היה לבם נתון ליתרונות שבראווה. החבר מגד, המהלך שחוח אך גיבור לזרוע, הוא החוגר שק למתניו בימי זריעה ומפזר ממנו חפנים־חפנים רבים של גרגרי תבואה, כשצמדי בהמות חורשים אחריו, נחשב בעיניהם יותר. חבר חביב, אשר שם מומחה קנה לו כבר בדיש והיה מערם את הגדישים בגובה רב, – היה לדעת־כל שני במעלה למגד. ואבן־חן שהבין בגפן וידע פרק בהרכבת הזית, השכיל לגזום בענפים ולחשב מה רווח יש לשים בין נטע למשנהו – כמוהו כשלישי במעלה בסגל החבורה של אנשי שפיים.

ועזריאל? – בהלכות המשק לא התעמק ואם נשלח לחרישה הרי הבהמה חרשה, אך מעדר לחפור בו לא נחשב לפי כבודו. לא שלחוהו אל האקטליפט ביער או אל הגפן והזית במטע; אף לשתילת ירק בגן לא נראה כוחו יפה. לשמירה הועידוהו רוב ימיו, כי בה נודע כוחו. אמנם השמירה היתה ב“תור” ולא מקצוע, אך משום־מה נמצא לרוב עזריאל שומר. אם עבד והחל קודח – נשלח מיד להחליף כוח בשמירה; סיים את שמירתו משום קדחת והחל שומר להבראה; סיים לשמור להבראה – ובא תורו לשמור… ואמנם שמר והחלים מהקדחת, נאנק והתאנח לאחר שינה ביום, אך בבוא הערב התחדש כוחו עמו ובהיותו חוגר את אשפת הכדורים – רחבה כתפו וקולו צלל, כי היה יפה לשמירתו והשמירה יפה גם לו.

עזריאל שמר ועל הנשק תפארתו. אמנם בארץ היו מצויים לרוב תופשי־הנשק – הערבי כבדווי ועמהם גם היהודי. כלי־הנשק מאז ומני קדם נחשבו בזה בעיני הכל, אך אנשי שפיים בעבודתם לא ראו את כלי־הנשק כעיקר. החבר מגד היה מטלטל אותו בדרך או בשדה רחוק, בטלטל אדם מקל. החבר חביב, אף שהיה מעורב עם הבריות ונושא־ונותן עם שייכים בסביבה, אף הוא בגפו היה יוצא ולא נשק בידו. אין צורך לומר, כי אבן־חן היה פוקד שבע פעמים על הזהירות בנשק פן עלול כדור שוטה, חס־ושלום לפגוע פגיעה רעה… ואיזהו כדור שאינו “סוטה”?…

נמצא, כי לא היו האנשים אנשי־קרב מעיקרם וגם בזאת נבדל עזריאל מהם. בנשק יש משום הידור – הגה עזריאל בפנים לבו; יש ברובה משום הדרת־פנים – חשב. ואפשר כי מטעם זה בלבד היה מהלך חמוש לצורך ושלא לצורך, לתפארתו שלו ולתפארת המקום. וכיוון שאין משגיחים במשק אימתי חבר חמוש ואימתי אינו חמוש – לא נתנו אנשי שפיים את דעתם על העובדה, שנמצא אחד בתוכם, אשר חיבה יתירה נודעת ממנו לנשקו – עד שחל אותו ליל־שימורים – ליל נשף בשפיים.


ולא היו תמהים גם בערב זה, כאשר ישבו בנשף חג במסיבתם, ליל חג נדיר אליו הוזמנו גם שכני שפיים, – ועזריאל נכנס והנשק על כתפו. נשף חג – הרי אנשי שפיים בלי הבדל של ותק לובשים חולצה לבנה ורוחצים את פניהם עם ערב; עושים את שערם בעודו רטוב ונוצץ ממים, מתכנסים ומחכים לארוחת־הערב המיוחדת. אכלו את ארוחת הערב והסתופפו במסיבתם עד התפנות השולחנות ואז גם סדר נשף בא על תיקנו. לוגמים כוס יין ומקנחים עד שהתבסם השכל והתחמם הלב. אחד משמיע דבר היתול ואחד מילי־בדיחה – מי בעל־נפש, ולו שומר בשמירתו, יעצור לעמוד בחוץ ולא ייכנס פנימה ליהנות גם הוא מחומו של נשף?

כדבר הזה אירע בנשף האמור. החבר מגד לא התהלך עוד שחוח, כי שפתיו השתרבבו בעליזות רבה ועיניו שוטטו כשני שועלים פקחים סביב. החבר חביב שוב לא זכר בשעה זו, מה בין גדיש לבין ערימת תבואה פשוטה, כי סלסל את שפמו תוך ישיבה אך עדיין לא נכנס למדרגה של התבסמות. ואבן־חן, אף שנהג נזירות מיין ומשאר תאוות רעות של האדם, פלט דברים שבקלות־ראש ולא מענין עצים ונטעים דווקא. נמצא, כי הכל שרויים באווירה של חג ואמרו מפוייסים לעזריאל דברים כבושים.

־ עזריאל, עצור ברוחך וחזור בך בנשקך אל השמירה. – יעץ לו בלשון נוחה החבר מגד.

־ אם שומר אתה מקומך בחוץ. – פזלו אחת הנה ואחת הנה גם אישוניו הבוערים של החבר חביב, כשהוא מסלסל את שפמו מחדווה פנימית על כוס היין המשמח ואינו חושש מטוב ועד רע.

־ לו בקולי שמעת, עזריאל… – הורה גם אבן־חן כאיש־משפחה זהיר לצעיר ומופקר ממנו – כי אז לא טובה העמידה בדוחק זה והנשק בידך. לא אפתח פה לשטן, “חס־וסלום”, אך לא יבוא אדם ב“נסק” למסיבה.

שמע עזריאל שידולים אלו, שידולי נועם ושידולים בלשון חשש, ונתמלא לבו מידה של יהירות… משמע, כי חוששים הללו לנשק ומתיראים קצת ולכך מזהירים עליו… ולא עוד אלא ראה את עצמו מעומד בתווך ועיני הכל נשואות אליו – נערה חלוצה מביטה עליו בהערצה דוממת… נשף החג היה למסיבה נרגשת והוא עצמו נעשה מעין מרכז – נתבלבלה דעתו עליו.

־ הבו לי כוס יין. – היה מעגל חזהו ומשמיע בקמט לחי של בן־חיל, בניצנוץ עין של גיבור.

־ לא יינתן לו יין כל עוד הוא שומר. – השמיע את דעתו החבר מגד בנימה של תוקף.

־ עזריאל, מקומך בשמירתך. – התיז כלפיו החבר חביב ניצוצי־עין עליזים

־ יין?! ־ ־ חס־וסלום חס־וסלום… – בא לכלל ריגשה וזעזוע אבן־חן העניו והשקט והרעיד כולו כדרך “אדומים” שרגזנים הם, והחל מחליף מרוב התרגשות את “ש” ב“ס”.

־ ראו נא בשל מה רגשו… ־ התרברבה רוחו של עזריאל והיה מרחיב כתפיו כשוחה במים עמוקים – בשל כוס יין! ־ ־

ככל שגדלה הבהלה סביבו רהב לבו יותר… האם עברו חום הציבור הזה כי ראשו עליו סחרחר או שמא רגז גם הוא, כי עשאוהו מין טירון שאסורה לו אחיזת נשק בציבור ולגימת יין?… חש עזריאל כי שוב אינו יכול לסגת בלי להעטות על עצמו כלימה. בזה עומדים עליו אנשי שפיים ומגלגלים את עיניהם מפחד ובזה אורחים ממשקים שכנים נצבים עליו ־ ־ היה שקט מסביב, כאשר התפשט והלך קמט־לחיו של עזריאל ומראהו מכף רגלו עד קדקדו אומר: יחיד כנגד הרבים! ־ ־ פנה לאחוריו לשעה קלה וחזר רהוט לאמצע המסיבה ושוב לא רובה אחד תלוי לו על כתפו אלא שני רובים.

־ הנני! – קרא עתה באזני כל והדהים את העומדים – ומי יאמר לי: צא?! ־ ־


הפך המעשה למין בריונות קשה לגבי העומדים. הללו היו שרויים בחגם על פי דרכם ולא היין עצמו אלא מראה היין היה די לרומם קצת את רוחם, כדי רינון של קטעי זמר ורקיעת רגלים. הללו מדרכם היה להתגפף בשעה זו עם שלהם ועם של משקים שכנים והשכנים כטוב־לבם מתגפפים ומיטפחים אף הם בעינים נוצצות ומערבבים את שלהם עם שאינם־שלהם… ולפתע נכנס אחד כבן־תשחורת מתרברב – שעה של שחוק מצא! –

החלה התמרמרות כבושה נותנת אותותיה. חבר חביב מהלך כה וכה – ספק מתנודד ספק מרקיד רגליו, אך קצות שפמו מסתלסלים כחוטים דקים ומזדקרים דרך איום. אבן־חן היה מרטיט בענווה ומגנה במחיצתו מעשי קונדס שיש בהם “חסס” ודברים שבבריונות שהם סימן רע לא רק לפרט כי אם לכלל… חגו לבסוף הכל כבטבעת הדוקה סביב לעזריאל והלה מסובב במקום עמדו: מי ירהב ומי יהין להגיע עד שני רוביו הממולאים?! –

־ הקץ למעשה תשחורת! – קפץ לפתע מקצה שולחן קפיצת־חתול החבר מגד בלי שאיש השגיח מאין בא, ולפת בשתי ידיו את הרובים.

החבר מגד… המהלך שחוח – ההוא זינק ועזריאל הודהם?! עתה היה המעשה כולו לפלא מתחילתו ועד סופו… בריונותו של עזריאל על שום־מה באה ורפיונו של הציבור סביב עד לחולשת־דעת מחפירה?… זו קפיצה זריזה של החבר מגד שהעידה, כי יש שאר־רוח באנוש… ומעשה זה מעיקרו של בחור חמוש בשני רובים בחדר צר מהכיל את כל קרואיו – חדר בו נפלט לימים כדור שוגג ועבר בקירותיו החוצה ורק בדרך נס לא נפגע בו איש! ־ ־

־ אך מעשה שטות הוא.. – נשמעה מיד התאוששות.

־ אך זינקת, חבר מגד, זינוק זריז – ח־ח – נאמרו גם דברי שבח.

־ ואני לא חשבתי מאום… לא עלה על דעתי… – היה עזריאל טוען וניצוצו הועם, לחיו התפשטה מקימוטיה. – באמונה כי לא אדע על שום־מה הרעש? ־ ־

חברי שפיים לא היו נוטרים גם הם לחברם, ששני רוביו מוטלים לפניו על השולחן. עדיין הביט החבר מגד כה וכה בעינים זועמות כשני שועלים קטנים, אבן־חן היה מחליף “ש” ב“ס” מהחשש אשר עבר עליו והחבר חביב יצא כבר מכלל סלסול שפם שקט והיה מרקיע ברגליו באש גוברת. שכני שפיים דרשו אותה שעה כטוב־לבם בשבחם של ישובים ביהודה ובגליל ובכל הארץ והחבר חביב אך בשבח שפיים דרש… הללו קוראים ומכריזים: אל יבנה הגליל… והוא עונה לעומתם: אל יבנה שפיים…

־ לא חשבתי כלל… ולא עלה על דעתי… – עדיין עמד עזריאל נבוך במידת־מה אצל הדלת והמזוזה.

־ כן לא ייעשה במקומותינו. – שרבב לעומתו את שתי שפתיו מקצף ערמומי החבר מגד, אשר שב להלך שחוח.

־ ח… ח… החבר עזריאל… ברובים חשקה נפשו… אל יבנה שפיים! – היה מכרכר חביב בדבקות גוברת.

־ נו־נו… למען השלום… ולמנוע סערוריה… אל יבנה את ספיים…־ התערב גם אבן־חן שרוגזו שכך ורדף שלום, שמח וטוב־לב כי השמחה הושבה כבר על כנה…


־ ושבו החיים למסלולם למחרת. החבר מגד מבעוד שחר חגר שק לזריעה במפולת־יד, כיוון שנזדרז לזרוע עם הגשם. חבר חביב עדיין היה מתפכח מיינו, כי לא היתה גורן וגדישים חדלו, אף כלי הדייש הוצפנו לימים יבואו במחסן. אבן־חן חזר מפוכח לכרם, כי יין לא שתה והוסיף לדרוש בשבח הבור העמוק לנטע – כי ככל שעומקו גדול כן גדולה הנאתו לשרשים רכים וליונקות הללו. שבו איפוא הכל למנהגם ואמונתם, בין צדקו בכל ובין בחלק, ורק עזריאל היה מהלך למחרת כשראשו סחרחר –

־ אין זאת כי הקדחת באה… – היה משמיע בחיוך שבמבוכה ומרחיף את עצמותיו.

־ הנה תבוא כבר בפעם השלישית… – רמז בקול נשמע לעומדים סביב וקמט בלחיו.

אפשר ובחורה חלוצה לבה המה גם עתה מרחמים למראה הבחור דנן, שהוא בן־חיל וקודח. אולי אמרה לו גם חובשת אשר לב רחום לה כי ישכב בחדרו ויקבל כינין, אף היא תשביח את מזונותיו בחמאה ובביצה ובמרק־עוף כראוי לאחד קודח. אך השאר – החבר מגד היה מפזר זרע, וחביב מרקיע רקיעות קלות אף באין היין לפניו; אבן־חן נצב בודד בכרם, חופר בורות בלי לזקוף את גבו – חפור והלוך בלי־הרף… ועזריאל אשר שכב וקדח בינתיים כאוות־נפשו כל הימים – שב מעט־מעט בלילות לשמור, ושוב נאמר עליו בצדק: אך זה בן־חיל! ־ ־ והוא גם הוא עינו נוהרת כאומר: אני עזריאל גיבור שפיים – ומי ישווה לי? –


המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות