רקע
עבר הדני
בלי השאיר אבל אחריה

אם משק שפיים כולו היה נסוך עצבות של שדות בשלים, הרי אחת הדמויות שטבעו בו חותם עצבות בפנים היתה צפורה. דמומה וצמוקה היתה ורק עיניה השחורות דובבו ולחשו, קומתה קטנה כמו קופלו בה רגשותיה ללא־מוצא, ועם זאת שקטה בהליכותיה ומפליאה בצחותה. אם במטבח עבדה לא ניכר רבב בלבושה – ואם ללול סודרה לעבוד חגרה מבעוד שחר סינור לבן ושבסה לראשה שביס לבן משנה. בכה ובכה עבדה דמומה ותנועתה זריזה, אך אותה רוגזה כבושה שלחשה מתוך עיניה היא שהיתה מקשה על הצעירות ממנה שעבדו במחיצתה. – צפורה – יש ותאמר לה צעירה שבאה מקרוב למשק ולחייה מסתמקות ברעננות של גילוי־לב ושיחור טובה – מדוע תהיי רוגזת והרי משמשת את דוגמה בעבודתך וממך אנו לומדות…

– צפורה, אמרי… – העתירה עליה צעירה שניה, ששאפה במיטב יכולתה להיות פועלת ראוייה לשמה – שמא לא הלבנו את הקירות שקדרו משחור או שמא לא שפשפנו את הרצפה היטב ועבודתנו אינה מניחה את דעתך?

וצפורה מחרישה על גבי דוודיה וכליה במטבח. אפשר וברוב רחשי לבה הפנימיים לא שמעה את הדוברות אליה… אפשר אמרה בלבה, כי שאלות אלו של נערות אך מעידות על תמימותן שהיא נחלת גילן… ואם שמעה גם שמעה את השאלות אף רצתה לעודד את המתלמדת בדיבור נוח, הרי בינתיים נטרדה דעתה הקפדנית בדיסה המתבשלת שמא תקדח ובמרק שמא לא יהיה מוכן לארוחת־הצהריים – נטרדה ושמחה לאותה דאגה יומית אשר הסיחה מהכל.

כן היתה עובדת מחרישה – יום יוצא ויום נכנס. רוגזת רוגזה כבושה עת נשמעו טרוניותיהם של האוכלים על המרק החדגוני ויש ומקישה בכלי כאשר הטרוניה הפכה לקובלנה נשמעת… אם עלו הדברים עד לדיון־ערב, הקשיבה דמומה גם אז כמו דמעה כבושה הוסיפה לדכדך את דמותה שנצטמקה והלכה בלאו הכי. בתום הדיון קמה עם הקמים בלי אומר ובהתפזר החברים, הללו בכה והללו בכה, מהם ביחידים ומהם בשנים – נראתה הולכת בחשיכה, נבלעת בצעדתה החרישית בלי השמיע קול –

ייאמר מיד, כי גם המתלוננים והרוגנים לא היו חסרי מצפון. הם היו משמיעים את קיטרוגם, כאשר נתכנסו “חמים” או “קרים” מהשדה ועדיין הדיבור הגס עם הבהמה שגור על לשונם – דיברו קשות עד ששברו את רעבונם בלחם ובגירוף בתרוודים מקערות המרק או הדייסה… מיד שכחו את בקורתם העוקצנית והיו אומרים כמתחטאים: נראה, כי צפורה עייפה מעבודתה ואנו הכאבנו לה… אפשר הגדלנו את מתיחות נפשה ולא נתנו את דעתנו… מוטב שתצא לזמן־מה מן המטבח ותעבור לעבוד בלול – כי אז יונח לה במקצת. – כן היו גומרים בדעתם, בלי שנדרשו לך, כי נוחים היו העובדים הללו, עם שכבדי לשון ונימוסים היו.

וצפורה שומעת ויוצאת כדרכה בלי אומר אל הלול, צחה ונקיה מכניסה את הביצים עם ערב, דואגת במסירות למזונותיהם של העופות המטילים או לטיפוחם של האפרוחים הנדגרים – ולא ניכר בה אם נחה דעתה ואם הוקל לה ב“חצר” מן המתיחות בה היתה שרויה בעבודתה בין הבריות.

קרוב לוודאי כי בסוף־דבר היו מתרגלים הסובבים ומקבלים את העובדה של חברה דמומה, המסתגרת והולכת מעל החיים הסובבים אותה. יש לזכור כי הדברים חלו על החברה במשק עדיין לא יוצבה וחילופים התחוללו בה “חדשים לבקרים”. זאת ועוד: חומר אנושי צעיר היה במתחלפים ומה להם – לצעירה שבאה או לצעיר מקרוב הגיע – כי מהלכת ביניהם עובדת קשישה ומחרישה? – אפשר גילה הפך למחיצה או אולי בדידותה סגרה עליה… וכאשר אירע מעשה וחברתה האחת לוותק נישאה לבסוף לאחד החברים הוותיקים – הרי לגבי צפורה ניתק בשקט גם החוט האחד הזה.


מטבע הדברים, הסיחו צעירים את דעתם ממנה; והוותיקים בידוע כי מרוב ותק נעשו קשים ואדישים יותר לזולתם. הימים חלפו וצפורה נשתכחה כמעט, אף היא עצמה גרמה כי ישכחוה. לכאורה, מספר הבתים במשק נער יספרם וכל אחד מהם נבנה בזמנו באותה מתכונת מצומצמת, שלא היו לפיה אלא שני חדרים בבית האחד, העומד בריחוק־מה מהשני. אף־על־פי כן אילו בא שואל למקום צפורה ומשכנה – ספק אם היו יודעים להשיב לו על דרך הוודאי – היו מביטים לפתע נבוכים על בית זה שמגרש קוצים לו ועד שני שכניסתו היא מאחור והיו אומרים בגמגום־לשון, כאחד התמה בעצמו על חידה זו: צפורה… כן… חכה… אפשר בבית זה… דומני… הבה ואשאל…

כן נתקבלה גם עובדה תמוהה זו על דעת אנשי שפיים, שלבם נעשה גס במרוצת הזמן בכמה דברים תמוהים לגבי זולתם – עד שבא גל חדש של כוח־אדם צעיר ורענן, פרץ וערער הרבה דברים תמוהים שקנו להם קבע במקום. צעירות גרמו כי באו אחריהן צעירים. הקירות לובנו עתה משנה, כדי ליטול מקדרותם והרצפות מורקו פי־כמה בידיים חרוצות; – ואם לא די היה בפרטים קלי־ערך כגון אלו – הרי שדות הקמה המבשילים סביב ושמי הקיץ הלוהטים קיבלו משמעות אחרת.

קוצרים קצרו מבעוד בוקר אי־שם מרחוק ומובילים הובילו ־ ־ החלו נושרות שבלים מלאות ברחוב שפיים בדרך אל הגורן, שם פורקו באלומותיהן. נתאוששו מומחים שבוותיקים להעמיד הכן מכונת־דיש כתיקנה וצעירים גילו תנופת זרועם בזריקת אלומות אל הגדישים. שוב לא היו עוד חברים פנויים לסנוט בחברותיהן, כי לא האריכו שבת במטבח – לשדות והגורנה נחפזו. וכיוון שניתמר אבק־הזהב מעל הגורן, בה שאנו תופים של המדושה, דומה כי רוח אחזה בכל אנשי שפיים להיות מתנופפים ככנפי המאלמת, ונעים־זעים כתופים וככברות של הדישה.

– הו, עבודת גורן זו, המסנוורת את העין כאבק זהב! – סמקו חיי הצעירות שפלשו עם הקהל לעבודת הגורן.

– הו, להט זה המפסיק את הנשימה ונתקע בפה כאותה אש צורבת! – גנחו אף השתרעו לפתע אפוסות־כוח תוך גדיש, כששפתיהן פתוחות למחצה וחזותיהן הצעירים מתרווחים מאפס־נשימה.

– האומנם עבודת הגורן הוחלה כבר אצלנו? – לא התאפקה ובאה חברה נשואה, שתינוקה על זרועותיה, והביטה בעין שובבה גם היא על התכונה סביב.

– אכן, העבודה החלה, – התיימרו מיד מניפי האלומות במלגזים הנוצצים ועגלה שהתרוקנה מן העמיר חזרה ואצה בשקשוק אל השדה.

– משמע, עבודת הגורן בעיצומה ־ ח־ח – – האפיר עתה שפמו של חבר ותיק וגילה שיניו בחיוך רחב, כשהמכונה תופפת והאבק עולה וקלשונות מתנופפים בלי־הרף – הב־הב עוד אלומות! –


וצפורה? – היא לבדה הוקירה את רגלה מבוא, עם שלא נעלמה גם מעיניה התכונה – לא יכלה להיעלם. אפשר כי מאשנב חדרה הציצה וראתה במתרחש – בצעירה מקרוב באה וממנה למדה לראשונה את העבודה אצל הכירה ־ עתה עלזה נפשה לקראת האלומה… כן חברתה של זו החיגרת ברגלה – אך שפתיה מלאות וקווצות שערותיה זהובות… שתיהן שאלו למוצא־פיה ככל תלמידותיה לפניהן – למדו פרטים של עבודת היום – ורק עתה נוכחה לראות עד מה דלים הם לעומת שמש מזהיבה וגדישים מזהיבים לעומתה! –

– צפורה, צאי גם את אתנו לשעה אל הגורן ולא נהיה כמבלות ימינו תמיד במחשכים – שידלה אותה הראשונה מבעוד בוקר בחיוך ערב וצופן כיסופים כמוסים.

– בואי, ודי לנו בסירים היום! – פרצה אחריה חברתה החיגרת ברגלה, כשלחייה משולהבות כאותו תפוח שהבשיל והעלה סומק בלחיו.

– לכנה… לכנה… – לחשה צפורה בחיוך חיוור או אולי לא אמרה דבר, אך להראות להן רצתה כי אין בליבה טינה עליהן.

– לכנה אם נפשכן כלה לעבודת הגורן, אני לא אלך. – הוסיפה בתנועה קמוצה.

– צפורה, מדוע תקפידי עם עצמך… – חזרה הראשונה לחנן את קולה כמבקשת לשדלה – והרי כולנו כל־כך מכבדים אותך.

– צפורה, הסמיקה השניה משנה כמו ביקשה לחפות על תשוקתה – והרי אנו באמת רוחשות תודה על יחסך אלינו.

– כבוד… ותודה… – הפטירה צפורה חרישית או אולי רק כלפי עצמה השמיעה…

ובעד חלונה ראתה לאחר מכן כיצד זו משולהבת בעבודתה ליד התוף וכיצד חברתה נופלת ושואפת רוח בגדיש החם ־ ־ האם לא הפסיק לשעה את עבודתו מניף האלומות ונרכן על גבי הצעירה שמלאו שפתיה ־ ־ האם לא הלבינו שיניו־מלתעותיו של חבר ותיק מבעד לשפם שהאפיר ־ ־ כמו שתו העובדים סביב לצעירה הנחה להעתיר לה, תוך הרעש ואבק המוץ וזהב הגרגרים – גם נשיקת זהב? –

כבוד ותודה ־ ־ לחשה גם עתה בפני עצמה והזדעזעה לפתע – לו כבוד פחות ואהבה יותר! ־ ־ ועין לא שזפה בכסותה על פניה בידיה ובהזדעזע כתפיה הצנומות. אף אחד לא עמד במחיצתה כאשר נפלה־כרעה בפני עצמה על הסדין של מצעה הצח – מצע בתולים שלא ראה עוד גבר… אין זאת כי שעה ארוכה נתמשכה עליה דומיה זו באין־רואים… כאשר קמה ועיניה יבשות – היתה כבר אפלולית־ערב מסביב, אף קול הגורן לא נשמע – דומית־משנה אפפה הכל ואין שואל לה כמו אין מרגיש בהעדרה ־ ־ בשביס עבודתה לראשה עשתה בחדרה אנה ואנה, התקינה ולגמה משהו בתנועה שקטה – עד ששכבה דום על מיטתה – לוא ישאלו לה – היא איננה עוד ־ ־

אף נזדעקו למחרת בבוקר כי צפורה נעדרה. בלי לדעת מי ראשון הרגיש בהעדרה, גמרו לפתע כי בוודאי מסיבה מיוחדת נעדרה… פנו לעבר משכנה כמו נתברר לכל היכן מגוריה ובעד לדלת הפתוחה ראו את קצה מצעה הצח וגווייתה הדמומה עליה –

– אחזו בה האחד מקצה מזה והאחד מקצה מזה וטלטלו אותה שמא תתעורר. – כבר נטרדה סביב במסירות האחת שנהירים לה אמצעי העזרה הרפואית.

– טלטלו והוסיפו, אל תפסיקו, שמא לא איחרנו ונציל אותה. – וטלטלו בשנים – האחד מקצה הראש והאחד מן המרגלותיים. היו תמהים בפנים לבם עד מה קלה היא לטלטול. נזהרו מלהסתכל אל פניה הנקיים. אך תוך צפייה לא התאפקו הצובאים סביב וענו ואמרו זה אל זה:

– מה ראתה על כך…

– היא השקטה והדמומה…

– שהכל כיבדו אותה… פלונית באה והלכה, אך היא – היינו זהירים בכבודה תמיד…

לא התנערה עוד הגוויה ונישאה אילמת אל מקום מנוחתה אשר נועד לה בצל חורשת עצים קטנה ודמומה גם היא ־ ־ הקישו באדמת הקיץ היבשה, ותוך גריפה וניקוש אמרו: כיבדנו את צפורה… כח… זו הדמומה הענווה… אפשר ולא מצאה תוכנו אהבה, אך כבוד וחיבה מצאה – הך־הך…

וגבשושית עפר קטנה יותר משל גווית צפורה העידה, כי הלכה לעולמה בלי להשאיר אבל ומנחם אחריה.


המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות