רקע
שאול טשרניחובסקי
הקונטרבנדיסטים

לפני זמן־מה מתו ב“לנינגרד” – “קרפוב” ו“ליטבינוב”, האחד היה הדיריז’ור בתיאטרונו של סוברין, והשני היה מחבר החיזיון ה“קונטרבנדיסטים”, שהוצג בתיאטרון ההוא; וכמה עתונים הזכירו אותם ונזכרו בהצגת החזיון הנ"ל.

חזיון זה עם תכנו הרצוף שנאה לישראל מצא לו, כמובן, את מקומו הראוי לו בתיאטרונו של מי שהיה עורך ה“נוֹבוֹיה וורמיא”.

כשנודע דבר הצגת ה“קונטרבנדיסטים” לסטודנטים ולקורסיסטות (שלא מבני ברית; הללו היו בכלל מועטים מאוד בעיר הבירה), החליטו מיד שעליהם מוטלת החובה לצאת במחאה כנגד זה. הלא על כן שומרי היושר הלאומי הם. הסטודנט לכך הוא נועד לתת בטוי לפגיעת היושר; כך היו חושבים הסטודנטים בימים ההם. אמנם איש מהם לא קרא את החזיון, אך די היה להם במה ששמעו על אודותיו.

ובכן נועדו התלמידים והתלמידות בתיאטרון ופשוט לא נתנו להציג את ה“קונטרבנדיסטים”, וערכו סקנדל נורא. ומאותו נשף היו תוצאות גדולות ורבות בעולם התיאטרון. ה“נוער” היה אז במובן ידוע המושל בכפה.

המשַחק טונסקי (היהודי) אהובם של הסטודנטים, שלקח חלק בכל נשפיהם והיה נישא על כפים ממש, – הוא, היהודי, לא הרהיב בנפשו את העוז לא להשתתף בהצגה זו. ומאז שקעה שמשו: הנוער פנה לו עורף. ולעומת זה עלתה אז שמשה של יאוורסקא: היא מחתה כנגד ההצגה ומאנה לקבל בו תפקיד. ומאז היתה לאלילת הסוטדנטים. היא יצאה בדימוס מן התיאטרון הזה ואישה בנה לה במה לעצמה. אישה היה הנסיך באריאטינסקי, העורך של “הרץ הצפוני”, עתון מתקדם וליברלי בימים ההם. התיאטרון החדש נעשה היכל לפולחן יאוורסקא והיה מלא כבודה, הסוטדנטים קבלו בכל נשף 25 כרטיסים של כניסה “בחנם”, ועד היום לא נמחה זכרה מלב רבים. פסגת תהלתה היתה בחזיון “בן הנשר”. ואם שאלך איש: “יאוורסקא ושרה ברנר – מי מהן עדיפה? – אל תהסס ותאמר: יאוורסקא!”

ואחרי ה“סקנדל” ספרו הקורסיסטות בדחילו ורחימו, איך שהוציאו השוטרים בחוזק יד את הסטודנטים מן התיאטרון (לא נאסר מהם אף אחד), והתמרמרו על־כך מעומק הלב…

קורסיסטותי הנחמדות, מה אתן אומרות כעת? אבל לא בהא עסקינן.

זה היה סקנדליתא רברבותא של פטרבורג!

ואם בפטרבורג כך – על אחת כמה וכמה באודיסה.

באודיסה היהודית, באודסה הציונית, באודסה של הרצל ואחד־העם, בקן תחית האומה.

ראשנו סבב עלינו, כשנודע לנו מתוך העתונים, כי עתידים אנו לראות בתיאטרון העירוני את ה“קונטרבנדיסטים”.

נדפסו מעין מחאות כנגד זה, עוררו את תשומת־לב הקהל על תכנו של החזיון הזה. הכל היה ללא הועיל.

רוב הבאים אל התיאטרון הלא היו יהודים; אבל אם לא יבואו הפעם, המחזה יוצג, ושונאי־ישראל יהנו.

ובכן מה לעשות?

צריך היה להתיעץ.

אודיסה היהודית סוערת ונסערת. וביחוד אנו, הציונים הצעירים.

הזקנים מרוגזים. אבל לעשות דבר ממשי כנגד זה אינם מוצאים לאפשר מקצתם גם מבטלים את כל הענין… אבל אנו אין אנו יכולים לבלי למחות, לבלי “להראות להם”, כי גם לנו יש גאוה לאומית.

צריך להועץ מה לעשות.

נסינו לדבר אל הדירקציה של התיאטרון. הלכו אליה משלנו, אבל “קסמים לא היו בידיהם”,וכלעומת שהלכו כן שבו.

“צריך היה להועץ”. זה היה קצת קשה. אסיפות קטנות אפשר היה לערוך ב“מחלבה”, אבל אנחנו כבר היינו הרבה, והיינו מדברים גם כן הרבה, והיה גם צורך לדבר הרבה על הרבה והרבה דברים. כבר היו שלוש מחלבות ציוניות בעיר; אך כעבור זמן־מה נשארה לפליטה רק אחת.

המחלבות היו דלות וצנועות – מאוד צנועות. במחיר מועט אפשר היה לקבל חמאה, ביצים, זבדה, חלב קר, חלב חם, חלב חמוץ, קיפיר וגם לביבות1 ו“בלינציס”. בתוך ענני עשן הבריקו עינים, פנים נלהבים, פיות פעורים, ומתוך השאון והרעש אפשר היה לשמוע רק: הרצל! אחד־העם! נורדוי! – אחד־העם! הרצל!

ימי מלחמת אחד־העם בהרצל.

בקוצר־רוח היינו מחכים אז למחברות “השלח” הירוקות, ובפחד כבוש חפשנו בתוכן־הענינים: מה הוא אומר היום? וקונטרסי ה“וולט” הצהובים!

ואז היו מתחילים הוכוחים, עד לאפס כוח, עד כלות הנפש.

אנו הצעירים!

ובאודיסה יציגו את הקונטרבנדיסטים – ואנו נחשה?

לטכס עצה במחלבה אי־אפשר היה.

אמרנו וגמרנו להתאסף אצל חוף הים, בחבל “לנז’ירון”. אנו נשב בסירות, נפליג בים, ושם אפשר לדבר באין מניעה ומעצור… לא היה כל ספק, כי הבולשת יודעת כבר שעתיד להיות סקנדל.

התאספנו על החוף, מובן, שאי־אפשר היה “מסבות טכנית” להביא סירות בשבילנו. ועל החוף ושם על החצץ ישבנו וטכסנו עצה. וגמרנו:

– לקנות את כל הכרטיסים של האמפיתיאטרון והאכסדרה; להיות כולנו “מזוינים” במשרוקיות, חלילים וכל “כלי זמר” מסוג זה, כדי להפריע ולהפסיק בקולות ושאון והמולה את ההצגה, כדי שלא יוכלו המשחקים לשחק; לשים בכיסינו תפוחים רקובים, ביצים שהסריחו וכדומה ולזרוק אותם על הבמה.

נמצאו חברים שכבר ידעו סוד הפרעת־משחקים, ואנו קבלנו את התורה.

הזקנים שבדור לא מצאו נחת־רוח בכל אלה. איימו עלינו בעונשין מן הבולשת; אבל אנו גמרנו. ויום ההצגה בא.

“משמר כפול” של שוטרים כבר עומד על יד התיאטרון, ועיני הפקידים בכל צעיר החשוד על היהדות.

מעין דממה אורבת תלויה בחלל־התיאטרון הגדול. צפיה נפחדת וסוקרת שפוכה עליו.

הכסאות שבפַרְטַר הולכים ומתמלאים אדם, כנהוג תמיד. האכסדרה והאמפיתיאטרון מתמלאים לסירוגין לסירוגין. כנופיות נכנסות ולוקחות את מקומן. כמובן, קנינו רק מאה כרטיסים, חלקנום בין אנשי־בריתנו ואחים לדעה.

רגע של צפיה… הוא חולף ומקומו תופס רגע שני…

המסך הורם.

כנראה, גם המשחקים מתכוננים למעשים יוצאים מן הכלל. איזו רגשנות ניכרת בתנועותיהם. רגע עובר. ועוד רגע…

ופתאום התחילו צריחות ושריקות וקולות קוראים, קולות צרודים, נפחדים, כקוראים מתוך יאוש.

אנו היינו נפרדים ופזורים בכל הספסלים ובכל השורות.

המהומה גדלה. אנשים קמים ממקומם, זורקים קריאות. אין איש מבחין מה הם קוראים, מי מהלל ומי מחלל. ידים פשוטות אל עבר האכסדרה, ידים פשוטות אל עבר הבמה.

כעבור רגעים מספר המסך נופל.

ושוב דממה מבשרת זועה.

והמסך הורם שנית. ושוב סערה מתפרצת מכל פנות התיאטרון, שוב בני אדם קופצים ממקומם. ושוב נשתתקו המשחקים.

– לבתיכם, כל איש ישר!

אני מכיר קולו של חברנו וישניאק. וכולנו מתפרצים אל הדלתות ויוצאים אל המסדרון.

פקידי הרובע מתפלפלים בקול רם עם להקה של סטודנטים. אותם לא הזמינו “למחות”; מאליהם באו. סטודנט אחד בעל־בשר משליך בכוח את הפוליצמייסטר אל הדלת. והדלת עפה אל המשקוף ואל המזוזה, זכוכיות צבעונין מתפוצצות בקול.

שוטרים עומדים במלוא המסדרון, מתבוננים בעיני בעץ־כהה, מחכים לפקודה.

ואנו משתתקים ונכנסים שוב.

ושוב הורם המסך ושוב השאון הגדול. תפוחים עפים אל הבמה. ביצה שנזרקה נפצחת ומלכלכת את הבמה.

משחק אחד נגש אל קצה הבמה. הוא מראה באותות שיש לו דבר־מה להגיד. דממה, הקהל מאזין. דברי משחקים על הבמה מאז ומעולם:

– המשחק אינו אחראי לדברים ששמו בפיו!

– הלאה! הלאה! חדל! כלך־לך!

שריקה וחריזה, ילל־חתולים, רקיעת־רגלים. – אין לשמוע דבר.

המסך נופל. רבים מתמרמרים. הם שלמו כסף ובאו לראות, ואין נותנים להם. איה היושר?

הנה אחד עומד ומורה באצבע על מאן־דהוא. שוטר נגש ומוציא את זה מן התיאטרון.

– אנשים ישרים משלמים כסף, ובאים “שקצים” ומפריעים.

הנה הוצא עוד איש. הוא יוצא וקורא אילו פראזות חטופות ונעלם.

משמאלי יושבת אשה צעירה, עיניה מבריקות והיא צוחקת, צוחקת בקול רם, מלוא־פיה.

שניה הלבנות מציצות כל כך ערבות על הפנים הגלויים, ובכל פעם שאני שם את משרוקיתי בין שפתי, היא מקדימתני בחה־חה־חה! העליז שלה.

– אבל מה אתם רוצים?

– כלום אין היא יודעת?

רק שלושה ימים שהיא פה באודיסה. מווזנסנסק באה.

מימיני עמוד־תיאטרון, עמוד כמו שנאמר, והשוטר עומד במרחק אילו צעדים. אני נדחק אל העמוד בשעת שריקה – ואיננו רואה אותי.

ושוב ועוד הפעם – הורם המסך והורד המסך.

אני כבר הסכנתי למצב. ואני עושה את שלי בלי בהילות ובאופן סיסטמטי. המשחקים משוחחים איש עם רעהו. את זה יש לראות מתוך תנועותיהם.

השוטרים הבהילו עוד אילו אנשים. אבל העמוד הסוכך עלי עושה את שלו. ופתאום נחה על כתפי יד זר:

– הגעתיך! במטותא, בוא אחרי.

שכנתי מתבוננת בעינים נפחדות בשוטר העומד אחר כתפנו, מנענעת לי בראשה, ואני נגרר אחרי שובי.

– עגלון! – צווח השוטר לתוך חלל הלילה.

וישבנו בעגלה. על יד המשטרה שברחוב פוליצייסקא עמדנו ונכנסנו. החדר היה מלא מפה לפה – חברי לאגודה.

– ברוך הבא! – הריעו לעומתי.

– מי עוד חסר?

כמעט כל חברי “נס ציונה”. מאלה שאינם חברינו אך מעטים. היו “נוכחים” היושב־ראש (המנוח שינקין), הגזבר ואני – המזכיר.

– נפתח אסיפה, – הציע אחד.

היתה התרוממות הרוח. העינים התנוצצו, התלוצצנו, התרוצצנו זה לכאן וזה לכאן. מאפס כסאות ישבנו בחלונות ועל השולחנות.

הפקיד שעל התור (אנחנו אוסרנו בחדרו) ישב והתפלפל עם אחד משלנו – בלב טוב. מזמן לזמן היו מכניסים עוד חבר או מאן־דהוא מן התיאטרון.

בשתים עשרה וחצי יצאה בת־קול והכריזה:

– שר העיר בא!

והגרף שר העיר האודיסאי אמנם בא בלוית משנהו.

ועמדנו מאזינים לנאומו. הוא קצף, הוא הסביר לנו, הוא הוכיח אותנו על פנינו, הוא איים, הוא דבר על לבנו.

ענה לו שיינקין – בשם כולנו. הוא היה הזקן שבחבורה, וגם זקנו המגודל השחור היה מעיד עליו שאיננו “קונדס”, אלא אדם מיושב.

אי־אפשר לומר, שהיה המנוח מצטיין בדבורו הרוסי, אך אמיץ־לב היה ולדבר אהב… ושוב ענה הגרף.

ובשעה הראשונה בלילה יצאנו כולנו לחופש, אל תוך חלל הלילה המצונן. עיפים ויגעים מכל שעבר עלינו, רעבים ומאושרים, ונהנים מעצמנו.

ונכנסנו אל המחלבות.

מחלבה אחת היתה באמצע המרכז היהודי, ברחוב אוספנסקא, ושם ישבו וחכו לתוצאות הערב – מי פלל זאת, מי נבא לזה? – ה“זקנים” אלה שהתרו בנו.

וגם הוא – אחד־העם – הקר– ישב וחכה לנו. וחיוך טוב ומלבב היה בעיניו המאירות מאחורי המשקפים, וכאילו אומרות: נצחוני בני, נצחוני,


  1. Вареники.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

שונאים פרסומות?

גם אנחנו! ולכן אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35412 יצירות מאת 1802 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 11959 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!