רקע
שאול טשרניחובסקי
פְּרוֹפֵיסוֹר הוֹכְמַן

זה היה פלא ברחוב היהודים – בשעתו!

בביתו קראו לו: ויטאלי לבוביץ‘. אבל בחוץ, בכל תעודותיו שבאוניברסיטה ובכל מחברות כתביו הנדפסים, היה כתוב מפורש ורוסית: חיים יגודוביץ’ הוכמן – חיים בן יהודה…

והוא היה מגיסטר; ואחרי כן דוקטור לאיזו חכמה משונה בעיני הקהל היהודי הגדול: ד“ר לקינמטיקה, ד”ר למתימטיקה־מעשית. הקהל הגדול ברחוב היהודים ידע שני מיני דוקטורים בעולם: ד“ר למדיצינה; ובכרכי הים ישנם גם דוקטורים לפילוסופיה. חיה אחת ממין זה היתה מתהלכת גם ברחובות אודיסה לשעבר – הד”ר אריה שוַבַּכר, הרב מטעם והמטיף בית כנסתם של ה“ברודים”, ששמש בכהונה זו עד שעלה לגדולה ח"י גורלנד.

ואודיסה כולה היתה משננת ההלצה: “טוב לכלב החי מן האריה המת”…

והוכמן זה היה גם הפרופיסור היהודי היחידי ברוסיה רבתי. יתר הפרופיסורים מבני ברית (שנים־שלושה) היו “מורטבים־במקצת”… ואולם הוא, הוכמן, היה פרופיסור – ונשאר ביהדותו, ונושא שם יהודי שביהודי ברמה, בפרהסיה, ולא נתביש בו כל עיקר! הלא ידוע לכל באי־עולם: “חיים” ברוסית _ יֶפִים; גם זה וגם זה גומרים –ב“אים”; אבל הוא, בביתו, קראו לו ויטאלי: “חיים” ברומית הוא – Vita.

ושוב נתגלה בו הניצוץ היהודי, כשיסד את בית הספר למסחר, בית ספר ליהודים, בשותפות עם הסופר החביב – בן־עמי. היהודים, כמובן, הכניסו אליו את בניהם עד ל“כשירחיב” להם הקב"ה את שערי בית הספר העירוני. אך הפרופיסור האמין באמת ובתום־לבו, כי מטעמים לאומיים הם מכניסים אליו את ילדיהם, ועל טעותו זו לא עמד גם עד סוף ימיו. אבל איך שיהיה, והוא הכניס מהלאומיות גם לבית הספר שלו. הועמד בו גם מורה לשפת עבר. (זמן ידוע שמש במשרה זו הסופר הידוע דוידוביץ' – “בן דוד”). – והציון של בית הספר היה עשוי תבנית מגן־דוד של כסף גובל לעגול. ובתוך העגול שני לוחות הברית. ובשש כנפי המגן־דוד היו קבועות גם האותיות העבריות: ר‘, ח’, י‘, י’, – ראשי־תיבות של “ראשית חכמה יראת ה'”.

אולם גם המתימטיקן קבל די ספוקו בתמונה זו. עגול משמש סמל ידוע; ומגן־דוד הוא לגבי מתימטיקן היכסוגרם – שוב סמל ידוע.

הפרופיסור בעצמו הורה לתלמידיו אלגברה. ואת שעוריו אלה היה מתבל בעניני דרוש ומוסר־היהדות, ומתכון ליראת־שמים וללאומיות. ובשעת רצון היינו שומעים ממנו גם אגדות חז"ל.

גירסא דינקותא של בן־מלמד בחרסון!

ואולי דוקא מטעם זה לא היה כוחם של תלמידי “בית הספר היהודי למסחר” יפה באלגברה. אריתמטיקה הורה לנו אחיו של הפרופיסור; וגיאומטריה – אחד שגמר את האוניברסיטה. ולִמדו שניהם בלי כל “חכמות” יתרות, ובשני המקצועות האלה, דוקא בהם, עשינו חיל. ואילו באלגברה – כל זמן שהיה הפרופיסור עומד ודורש, היה הכל מחוור; ואולם אחרי צאתו מן החדר, מיד פרחה לה כל התורה שלִּמד לנו.

והיה חיים יגודוביץ' עומד בשיעור למחרת ותמה: כיצד מתקשים בני אדם באלגברה?… והיה עומד ומתבונן בתלמידיו בעיניים קטנות וטובות, חולמות במקצת וטובות מאוד, למרות הפרצוף הקשה והזעף, מתוך גבות עבותות על עיניו ושפם של “חוחול” יורד על לחייו הצנומות…

חזות פניו של הוכמן היתה אז מביעה גאוה פנימית, מסותרת, והכרת ערך עצמו:

הפרופיסור היהודי היחידי!

על זכותו זו היה מקפיד.

ואז היו ימים קשים מאוד למי שרצה להכניס בנו לגימנסיה! היו ה“פרוצנטים”. והיו הימים ההם טובים לדירקטורים ולמזכירי ה“מועצות הפדגוגיות” ועוד לכמה ולכמה סוגי אנשים. עם כניסת בן־ברית היתה להם הכנסה יפה בעין. כאן שוחד לא לקחו, חס וחלילה! למשל: הדירקטור פ. היה באמת יכול לומר “מעולם לא לקחתי כסף”, כי היה מקבל בתור דורון איזו סרויזה, כרכרה, כוס וכדומה. הדירקטור השני גם הוא – מעולם לא קבל שוחד, כי בכלל היו עסקי ממון נחתכים על ידי זוגתו – אשת חיל… וכו' וכו‘. אבל קודם כל צריך היה לעמוד בבחינה. ובאותה גימנסיה שרצה הפרופיסור הוכמן להכניס בה את בנו, עמדו בבחינה הקשה והנוראה שני יהודים. האחד – בנו של יהודי עשיר – ד’. והוא קבל ברוסית – 5 ובחשבון –4. ובנו של הפרופיסור קבל ברוסית 4 ובחשבון – 5. ואז כִּונו וגמרו ב“מועצת הפדגוגים” לתת דין הקדימה לרוסית.

והודיע הדירקטור את ד', שבנו נתקבל לתלמיד בגימנסיה. ותגדל השמחה בבית, והתלמיד חבש מיד את המגבעת הכחולה עם עלי הדפנה ומספר הגימנסיה בכסף…

ונכנס הוכמן וחקר, מפני מה לא נתקבל בנו, למרות הציונים הטובים, והסבירו לו את הענין. כך וכך… מפני שיש מקום רק ליהודי אחד וידיעת הרוסית קודמת. מיד הלך הוכמן אל ה“פופצ’יטל” (מפקח הגליל) ודרש ממנו, שבהיותו יהודי בעל־דיפלום ונהנה בתוקף החוק מזכויות מיוחדות –יעמידוהו על זכותו.

והפופצ’יטל שלח פקודה אל הדירקטור, לבכר את בן הפרופיסור על בן הסוחר.

והדירקטור שלח לקרוא את ד' והסביר לו את כל הענין והראה לו את הפקודה – שאין להשיב!

וידע ד' שלא תמיד מתרחשין נסים בעולם, כלומר: לא תמיד הידען עומד בבחינה, כי היו מתכונים להכשיל… מה עשה? – הלך אצל הוכמן ואמר לו: “הלא רואה הפרופיסור עד היכן הדברים מגיעים! הכניסו את בני ועתה מוציאים אותו כדי לפנות מקום לבנו. על כן יוַתר־נא הפרופיסור על מקומו והוא, ד', ישלם במשך כל השנה מאה רו”כ שכר לימוד בעד בן־הפרופיסור אצל המורה היותר טוב, –או כל מה שזה ישית עליו".

אך הוכמן לא נענה לו. חוקי המתמטיקה חוקי ברזל הם – ואין מידם פדות. וכך צריך שיהיה בעולם. וגם זהו חוק־ברזל שבן אשר יש לו אב פרופיסור, הנהנה מזכויות מיוחדות, יהיה הוא קודם לבנו של סוחר…

התפלאו רבים למעשה הזה: הלא בכסף המוצע יכול להשיג כמה וכמה דברים. שהרי למרות הכבוד הגדול שנחל הוכמן – לא הספיקה לו משרתו די־הוצאת ביתו.

ומזל היה לו לילדים! אשתו הצנומה והחולנית היתה מתאימה, וכל הבית, כאילו היה מלא פעוטות…

אבל הוא לא יכול אחרת.

הוא, שהיתה לו תעודת בגרות ומדליה של זהב – הוא היה קודם להכנס לאוניברסיטה לרעיו, שלא היתה להם מדליה, –כי כך היה תוקף החוקים המגבילים בנוגע ליהודים. וכשגמר בנפשו לעשות את תורתו קרדום לחפור בה, ידע מראש את החוק העובר בקו ישר וברור: בעודו סטודנט יגיש עבודה חשובה. על סמך זה ישאירוהו “סמוך לאוניברסיטה”. אחרי כן תבואנה מדרגות־מדרגות… פריואט דוצנט, פרופיסור שלא מן המנין, פרופיסור מן המנין.

עבודה חשובה ובחינה מוצלחה – והוא גומר את האוניברסיטה ומקבל את התואר “סטודנט בפועל”, שוב עבודה –והוא מגיסטר, ושוב עבודה – התואר דוקטור. הנשר של ציונו על חזהו זהב, ואות D מתחת לו. חוק ידוע למפרע. קו ישר, שאינו נוטה.

העמידוהו החיים על טעותו – ישנם וישנם מכשולים.

על כמה מהם (ואולי על היותר חשוב שבכולם) אפשר היה לגבור: די היה “לפרט את הדינר שלו”… אבל הוכמן המתימטיקן אינו מודה שאינו ישר: יהודי נולד –יהודי ישאר! על אפם וחמתם!

אילו היה פרופיסור בחו“ל, היה כבודו מלא עולם, כבר היה פרופיסור מן המנין, וגם ה”יותרת על הכבוד" לא היתה חסרה. אבל בחו"ל לא היה ידוע ערכם של פרופיסורי רוסיה. הוא הבין יפה גרמנית, אך לכתוב בה לא ידע. ומתרגם מתאים, מבין אנשי המקצוע שלו קשה היה למצוא; ועד שלא נתפרסמו דבריו בגרמנית לא היתה לו כל תקוה.

בכלל, לא היה ידען גדול בצירופי מספרים שבחיי יום יום. כוחם של קרוביו היה יפה מכוחו שלו, בעל המקצוע ב“מתימטיקה עליונה”. וכמה מעשים נזקפו על חשבונו שלו – שלא באשמתו כלל.

ושתי המתימטיקות היו בו בבחינת “ויתרוצצו”. בסתר לבו שעשעתו התקוה, כי בני־עמו, מעריציו והמתכבדים בכבודו, ב“פרופיסור שלהם”, ימצאו לו מקום כראוי לו, – מעמד בתוך קהלה גדולה שהיה הולם אותו לא פחות משהלם אחרים פחותים ממנו בערך, ביושר ובחכמה. הלא גירסא דינקותא שלו יודעת: המרחק הקצר שבין שתי נקודות – זהו הקו הישר.

להלכה – כן; אבל למעשה – דוקא להיפך!

דוקא הדרך היותר מעוקלה, היותר קשה עליו, שלא מצא בה את ידיו ואת רגליו, – הובילתו לשם.

וכל ההערצה והכבוד הרב של בני־עמו משהגיעו לגבהם, מיד נתקלו במתמטיקה של החיים, ומכאן ואילך מתחילים חשבונות־ממש.

השכל הישר, שהוא כולו מיסוד המתמטיקה, היה מחייב שבני־אדם יהיו מודים בערכה של זו, שיהיו כרוכים אחרי “מלכת החכמות”, ותלמידיו של פרופ' למקצוע יהיו מרובים, מרובים. אבל החיים באו וטפחו לו על פניו של השכל הישר. ומעשה שנכנס הפרופיסור לאולם הרצאותיו, ומצא – שנים סטודנטים. אף־על־פי־כן עמד על הדוכן והרצה…

אחרי ההרצאה נגש אליהם ושאל אותם, אם מחוורים להם דבריו. ונתחוֵּר לו שאלה השנים היו אחד יוריסט והשני פילולוג. במקרה נכנסו לאולם, ו“להמלט על נפשם” כבר לא יכלו.

והשכל הישר והמתמטיקה היו מחייבים, שבית ספר יהודי ודווקא למסחר, היחידי בכל המדינה, ובכרך גדול ששליש יושביו הם יהודים, ושבראשו עומד פרופ' למתמטיקה, ובזמן שכל בתי־הספר סגורים בפני בני־ברית –בית ספר זה יעלה ויפרח…

אולם למעשה היה זה בית ספר קטן ודל, שלא נשא את עצמו אלא במחלקותיו התחתונות, והיה תלוי ועומד בנס מעונה לעונה, עד– שבא לידיו של אחר. ואז גדל ופרח ויצאו לו מוניטין – והביא פירות.

ובו בזמן היו בתי ספר מעין זה מלאים מחדר לחדר!

ואותה המתימטיקה המיוחדת של חיי־יום־יום לא הבין הוכמן עד סוף ימיו.

ואולי הגיע להבין אותה –בסוף ימיו – – – הלוא הוא מת בבית חולים לחולי־הרוח –––



המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות