רקע
נחום גוטמן
הקונצרט הראשון

הספן הערבי שלח שתי זרועות: האחת מתחת לברכיו של הנוסע והשניה מאחורי מתניו – והרים אותו בתנופה. הנוסע שהחזיק בידו הימנית תיק כינור פקח עיני תמיהה.

עמד הספן ומשאו בזרועותיו מחכה לגל שיקרב את הסירה למדרגות האניה. פעמים היו המים גבוהים כהרים ופעמים רדודים כבקעות. פעמים קרבה הסירה עד כדי התנגשות ונראתה קטנה לרגלי האניה. פעמים התרחקה והתנשאה על הגלים עד שספניה נראו על רקע השמים. לכולם היו פיות פעורים ושפמים זקופים בשני קצותיהם.

פתאום הניף הספן את הנוסע והטילו לזרועות ספן שני שעמד, למטה, בסירה. הנוסע שטס למטה אסף את ברכיו ונתגלו סוליות נעליו שפיללו לשמים כמו כפות ידים. תיק כינורו, שהיה בידו המושטת, היתוָה קשת באויר. הנוסע וכינורו שקעו בסירה בין המיטלטלים והמזודות.

הסירה חתרה אל חוף יפו.

14.png

כשהגיע לנמל עלה למידרכה וצעד בקומה זקופה כשמעילו מפיל קמטים עדינים של בד יקר. לא הניח שידי הסבלים ואנשי הרשות יטפחו על כתפיו בידידות מתוך נתינת חסותם עליו.

הוא הלך כאילו נשלח למקום זה ואין לו שהות.

הכנר, הוא הופֶנקו, פסע עם כנורו בנקישת עקבים על מידרכות רחוב הרצל, – הליכה מיוחדת שלאנשי כרכים.

במרפסת בית־המרקחת ישב הרוקח, ממשמש בשפמיו. נעצר הכנר ושאל:

– אולי יודעים אתם על חדר להשכיר?

– בתיק יש כינור? – שאל הרוקח.

– הספנים חשבו שזה תותח־יד – ענה הכנר בחיוך – ואני, כששמעתי בראשונה נעירת חמור, חשבתי שזה גרמופון מקולקל. נדמה לי כאילו פלט אותי דג גדול לחוף הזה.


 

הרוקח השכיר חדר לכנר    🔗

מסדקי התריסים המוגפים של בית הרוקח הסתננו קולות הכינור. מעתה הבדיל את עצמו הבית הזה לא רק בריח דק של קרבול. קולות הכינור הממושכים, הפורצים מבין הסדקים ואינם מפסיקים עצמם בין משפט למשפט, שיוו לבית אופי מיוחד. נאמר: של קופסת־מתנה שעודנה עומדת ארוזה.

עם בוא הלילה התחילה לנשוב רוח ים. היא הפריחה קמצוצים של גרגרי חול מעל תלי־החול שהעלו רגלי העוברים והשבים. לאחר כמה משבים הלכו התלים והנמיכו עד שנתמלאו ונתישרו.

הרוח יצאה לטייל ברחובות כשהיא מחליקה על־פני החולות שמסביב לרחוב הרצל. החול היה רך וצונן.

נפתחו התריסים בבית הרוקח. מן החלונות המוארים נראה הכנר, ראשו מוטה אל הכינור ויד־ימינו מחלקה בקשת בקלות, כאותה רוח על־גבי החול. שער ראשו היה שחור כל־כך עד שברקו נראה כחול־ירוק. לפני הפסנתר ישבה בת המורה.

אותה רוח שטיילה בחולות נטפלה אל הוילאות, נשבה בהם, העלתה אותם, ניפחה אותם עד שתפסו את רוב נפח החדר, פרשה אותם והניחתם לשקוע ולשוב למקומם הקודם בשלוַת חלום ובצניעות של נזירים.

על הגדרות שמסביב לבית התישבו אנשי השכונה. הבתים המרוחקים נשארו עומדים ללא אור, בדלתות וחלונות פתוחים וללא אדם, ונראו כצעצועים לאחר משחק, ומן הבתים הקרובים הוצאו כסאות למרפסות. אנשים שכבו בחולות שמסביב (רחוב הרצל פינת יהודה הלוי). וודאי שקופסת־הפלאים שנפתחה – ביתו של הרוקח – היתה מרכז העולם. עולם של חול ושמים, שבמרכזו עומדת שכונה קטנה, ובמרכז השכונה בית קטן מואר אשר מתוכו שפעו צלילי הכנר. כיפת־השמים סגולה־כהה סגרה על עולם זה.

הקונצרט נמשך. האויר ספג טל. הבוהק ששפע מן השמים הכהים מטיל צללים מן המצח המואר על משקעי העינים. העינים נצצו מתוך הצללים האלה כענבים בין עלים. אך הן נדמו זרות. זוהר הכוכבים שהוחזר אליהן מן החול המואר, צינת החול והמוסיקה נתנו בהן סימניהם. גם הגופים, שכולם נעשו כצלליות, התמשכו ונראו גבוהים מן הרגיל. וכי יודעים אנו מה בכוחה של מוסיקה לעשות באדם?

– ניגן שם אדם בכינור אחד. ואני שמעתי כמה כינורות בבת־אחת, – אמר אזרח אחד לחברו, כשהם פוסעים יחד אל עבר ביתם המרוחק. החול כוסה שכבת־טל דקה. הרגל הדורכת מבקעת אותה ושוקעת בחול היבש. רואה החשבונות ענה:

– לכינור ארבעה מיתרים. על כל מיתר מנגן הכנר מנגינה אחרת.

– אבל הקשת רק אחת.

– לכן הוא כנר.

15.png

השען קטן־הקומה הזדקף, מתוך שהכין עצמו להיכנס הביתה, והרים אצבע אחת אל מול השמים, כאילו רצה לרמוז על משהו. האצבע נשארה זמן רב מורמת. אולם הוא לא אמר דבר.

האדון פניני, רוָק זקן, הביט על סביבו, כתן המחפש את זנבו. הוא החליט ויה מה להתחתן, ולו גם על־ידי שדכנית מיפו.

ד"ר עפרוני חייך בשפתים מפושקות וחיפש בעיניו איזה חפץ נוקשה שיוכל להביט בו, להיאחז בו. כי הוא עצמו, בתוך תוכו, נמס כולו, כאילו חדל להיות.

הסוחר מיפו הלך מאושש כלאחר מקלחת. הוא הספיק לדפדף דומם במוחו בספר־החשבונות של השבוע. ואם מתוך כך ואם מתוך שהמוסיקה נכנסה והשתלטה עליו בלי שידע – הרגיש בעליל שהכל יהיה כשורה.

סבתא שבאה מעיירה קטנה ואבודה בבֶסַרביה, ורק עתה התחילה להתרגל לברז המים שבמטבח ומוחה היה עסוק בשינוי ערכים, בכל הסובב אותה בשכונה זו, הגיבה בקול רם:

– מחיה נפשות, – אמרה, ושערותיה הלבנות, שיצאו משביסה, התפרעו על מצחה ושיוו לה דמות צועניה או דמות משורר רומנטי בעל צוארון פתוח.

זה שאמרתי: וכי יודעים אנו מה עושה בנו מוסיקה? נדמה לי כאילי דג גדול פלט לחופנו את הכנר הזה.


המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות