“במקום המשפט שם הרשע”, – ואולם יש שדוקא במקום הרשע צריך לחפש את המשפט.

כשהייתי רופא בַזֶמְסְטְבָה מחוץ לתחום ראיתי כי היהודים, כמובן אלה שאין להם זכות הישיבה, כשהיו באים אל הכפר היו פונים דוקא אל האוריַאדנִיק. לאחר “המהפכה הגדולה” המקום היותר בטוח מכל “חפוש מותרות” וכו' היה בדירתו של “קומוניסט”, של בולשֶביק.

תורה זו למדתי עוד בהיותי צעיר.

כידוע לכם אני פרוביזור לשעבר, כלומר: טרם שנעשיתי רופא הייתי רוקח.

את שנות תור הלמידה של האפותיקא בליתי בכפר אחד על חוף הדנֶפּר. ודאי יודעים אתם מה זה תלמיד וכל עניו ומרודו; אלא שהוא סובל כל זה, שנותיו אלה ימי נסיון הם לו – עד שנעשה סגן־פרוביזור, כי אז הוא אדם חפשי לנפשו מכמה וכמה טעמים, וראשית מתוך שיש לו זכות הישיבה בכל רחבי המדינה, ויודעים אתם, שכמה מבני עמנו אך ליום זה חכו. כיון שהגיעו למדרגה זו והיתה בידם התעודה, לא ראו שוב מימיהם אפותיקא, היו מה שהיו, פנו לאשר פנו. בכלל גדול יום זה בעיני התלמיד, היוצא משעבוד בעלים ואפשר גם לו לעמוד בפני עצמו, להחזיק בית מרקחת של כפר וכו' וכו'.

בשביל להמָנות בין הסגנים צריך, כמובן, לעמוד בבחינה, ולעמוד בבחינה צריך רק באוניברסיטא.

ודא עקא, שלא כל האוניברסיטאות נמצאות בתחום המושב. נאמר, בכלל רק שתי אוניברסיטאות היו בתחום. ואנחנו העתידים להיות פְרוֹבִיזוֹרים היינו כמה מאות.

מי הם הסגנים?

כמעט כלם Ex nostris, תשעים אחוזים למאה. אחרי כן באו הפולַנים, כיוצאים מן הכלל היו האשכנזים ושאר האומות. ובאמת למה היה להם להיות דוקא פרוביזורים אם במשך אותו הזמן הרי אפשר להם להיות לרופאים?

כל השערים פתוחים לפניהם.

כן, ואני מדבר כעת בחוקים הרוסים. אותם החוקים! אתם ודאי מכירים אותם. סגן־רוקח לו יש זכות ישיבה מיום שעמד בבחינה, אבל אין לו זכות לגור באותה עיר ששם הוא מקבל את זכותו זו. לשם בחינה זו מוכרח היה לקבל רשיון מיוחד מאת השלטון הפלכי.

באמת, לא היה כל כך קשה לקבל רשיון זה. אותו היו חולקים על סמך “תעודת־הישרות” שנתקבלה באוניברסיטא. כמובן, תעודה זו לא תמיד באה במועדה. ואי אפשר בכלל לדעת מתי תבוא בדיוק. אולם טרם שהיא באה והתלמיד אנוס להמצא בעיר, ולו גם בשביל להגיש את הבקשה בצירוף מרקאות – רובל וחצי. ומה גם כי התלמיד מוכרח להיות בעיר גם בשביל שילמד כמה וכמה דברים אצל מומחים מחנכים לבחינה שֶפרנָסתָם בכך: כִימִיה, בוטאניקה ועוד.

בקצור: התלמיד אנוס היה לגור בעיר, ולו לא היתה רשות לגור בה עד הרגע האחרון. ומכאן שורה שלמה של צרות ופגעים, טלטולים ונדודים. בזבוז גדול ועגמת נפש. ושורה שלמה של אנשים שהיו חיים ומרויחים על ידי זה, הן משלנו הן מן הבַּלָשִים.

עד כמה היה מן העלבון בדבר זה אי אפשר לכם לשער, אלא שכל זה לא נמשך הרבה ימים לערך, ובימי הנוער… וכך עלה גם לי.

עלי הטיל הגורל להבָחֵן בחַרקוב. מבינים אתם, עיר ואם במדינה, ומה גם “לתלמיד האפותיקא”. מעיר נדחה או כפר נדח, בא לשם איש שבלה ג' שנים באפותיקא קטנה בין לקוחות באים ומטרידים אותך בענינים שאין לך כל נגיעה אליהם: באים ומבקשים ממך לרפא להם: “מי כמוך יודע לרפא, כל הרפואות בידיך”. הרופא? יודעים אנו מה זה רופא. אתה תן לנו מן הרפואות הטובות, מאלה העומדות על המדרגות הגבוהות, לא מאלה שעל התחתונות, הן יש לרופא שתי תורות: אחת בשביל האדונים ואחת בשבילנו".

כל הרפואות שעברו ובטלו זה כבר מן העולם – דוקא הן חיות וחביבות על הקהל. כל Obsoleta עם שמותיהם המצלצלים והמלאים ציוריות ולשון של מליצה, עודם שגורים בפי ההמון, והתלמיד בתחלת עבודתו יש שהוא עומד בפה פעור למשמע אזניו. "חביבי, תן לי “טפות לב”, דורש האחד, “טפות־רחם” – רוצָה השניה. “חלב־בתולה” נחוץ לשלישי. וגם עצות הוא צריך ליעץ, סגולה למחלה אחת, תרופה לשניה.

באה זקנה ושואלת. יודעת היא גללי־כלב תרופה בדוקה ומנוסה כנגד שיעול ילדים, שולקים אותם בחלב. אלא שלא החווירו לה, אם גללי כלב אדום או כלב שחור.

באה ריבה ומסמיקה יפה ושוהה הרבה, עד שכל יתר הנכנסים הסתלקו ובגמגום משונה היא מבקשת “טפות” מועילות, על המקח אינה עומדת; ובלבד שתועילינה.

“כולי עלמא” קובל על הרופאים, שהם הולכים ו“ממציאים” מדי יום ביומו מחלות חדשות.

מובן מאליו, אם אלו ממציאים, הם אנוסים להיות חולים בהן. ואולם באמת כמה מחלות יודע ההמון, שהרופאים של עכשיו לא שמעו על אודותן מעולם!

זה חולה מחלה מתהלכת בימי גַלֶן, וזה מחלה, שאך היַדְעָן מבחין בה, אנשים חולים מחלות נפש וכו' וכו'.

ולא בזה עסקינן.

אני בחַרקוב. ובאין ברירה לאדם מישראל הוא נכנס גם לחרקוב האסורה לו בהנאה.

לא הוא הראשון ולא הוא האחרון. בעלי בטחון אנו ב“ה, וסוף סוף ישנו בחרקוב זו רחוב אחד דמתקרי קאצארסקיה, אפשר שיש יושבי חרקוב בקביעות שלא שמעו שם זה מעולם, אבל ב”תחום" יודעים, כי יש בעה"ש רחוב זה – ישנו! עוף השמים הוליך ומוליך את הקול, וסגני־פרוביזורים גם כן רושמים אותו בפנקסיהם לזכרון.

העגלון שעמד אצל התחנה כיון ששמע שם זה יוצא מפורשות מפיך, עונה ב“אַהַא!” משונה. משמעו אל “אהא” זה ודאי: מבחין אני בך, רחימאי, יהודי אתה, ואין לך זכות ישיבה. לולא זאת, מנין לך לדעת רחוב זה, שאין יושבי חרקוב עצמה יודעים אותו, מלבד העגלונים.

בו ברחוב יש בית ובו מקבלים אותך ב“ברוך הבא” יפה, ומתוך טביעת עין חודרת לעמקי עצמותיך, מכירים בך מיד, ותוהים תיכף על קנקנך.

מקבל אותך בעל־בית יהודי גבוה באמצע שנותיו, שחור שחור ושערותיו מתחילות מלבינות. ראשו הגדול כאלו מכביד עליו ונוטה כלפי החזה, לעומת זה גבו הרחב בולט למעלה. וכל העת אינו פוסק מלשפשף את כפותיו הגדולות והשעירות.

– “חדר?” מה שייך, ואם אין חדר, אם אין היום יהיה מחר, ובלבד שתהיה מטה מוצעת. מטה בודאי יש. כמה יאמר מר לשהות?

הוא הולך ארוכות וקצרות לאורך החדר הגדול, המשמש, כנראה, חדר אכילה באכסניה זו. שלחן ארוך עומד בו באלכסון. על השלחן פרושה מַפְָה שהיתה לבנה מתחלת ברייתה. כעת עליה עגולים עגולים וחצאי עגולים, גדולים וקטנים, שהשאירו עליה כלים מכלים שונים, כתמי חרדָל, סמני דיו שנשפך. צפחת מים בתוך. וריח של טאבאק נודף סביב.

בעל הבית מתהלך לאורך החדר ואינו פוסק מלשפשף את כפותיו הגדולות. כנראה מתוך הנאה הוא עושה כך. נטפל אל בעל הבית בחור גבוה, עוד גבוה ממנו. רזה הוא, מעין תמונה פוטוגראפית חיה של אביו. בנו הוא – גימנַזיסט מן המחלקה הששית. גם הוא ראשו מכריע, וגבו כפוף, וראשו מוטה כלפי חזו, וגם הוא אינו פוסק מלשפשף כפותיו הגדולות. שניהם נהנים. העסקים ב"ה אינם רעים, בלי עין רעה!

הבן הולך ומתיעץ עם האב בעניני איזה עסק. אחרי כן הוא נכנס לחדר הסמוך ומתיעץ בקול רם עם אשה. ונעשה הבן מוקצה מחמת מיאוס: תגר בן תגר פעוט זה בבגדי שרד של גימנזיסט.

נכנסת גם ריבה צעירה בת שבע עשרה, כנראה בת: ראשה קטן אבל מכריע על גופה ונוטה כלפי החזה, וגַבה הצר בולט למעלה. קטנת קומה היא ורזה, ועינים טפשות וקטנות ומתגנדרות לה. סבורה היא שאין בריה עומדת בפני חִנָה, חן קוף קטן.

את הטה מגישה ריבה שחרחרת גדולה מן הראשונה ובעלת עינים שחורות וגדולות. כלה עוטה שחורים, רק הצואר חשוף. עגילי זהב גדולים באזניה, עגילים גדולים ועגולים בטעם צוענים. כל פניה אומרים עלבון ושהיא בטרוניא על מלא העולם ועל הגברים. עדיין לא נמצא מי שיפרוש עליה את כנפיו.

אין זה מן הענין, אלא נזכרתי בה, כי צוארה היה יפה באמת.

הפונדקאי איננו מן היַקרנים. בעד המטה בחדר, שעוד שתים, שתים בו, תשלם רובל וחצי. זה הוא שכרו של הפונדקאי. וחמשים אגורה תוסיף עוד. וזה בשביל הפְריסטאב, ימח שְמו וזכרו, שונא ישראל שכמותו! אפשר יש לך התר ישיבה? לא! את הפַּספּורְט תן – מיד!

כמובן שלא לפי תקציבו של מי שהיה תלמיד באפותיקה ישיבה זו ברחוב קצארסְקִיה.

באולם האוניברסיטא ובמבואות לשכת־הסופרים שם נפגשים תלמיד בתלמיד, סגן בסגן, שם אפשר לדעת הכל.

בעוד יום או יומים והנה יש לי כבר חברותא. אני שואל לענין זה, וזה דורש לענין זה. והכל על מקומו בא בשלום. ביחד עם עוד חבר שכרתי לי חדר בחצר אחת גדולה, שבה גרו כבר אחדים משלנו.

ישנו – ואפשר כבר אינו עתה, כי אזנו של חבר מארץ הסוביטים כידוע אינה סובלת כמה שמות, – רחוב בחרקוב, הנקרא גוברנטורסקה, ודוקא ברחוב זה בבית גדול עד כדי להכיל עיר ליטאית שלמה, גרו ביחד אתי וחברי לא פחות ולא יותר מעשרים וששה תלמידים מחוסרי היתר־ישיבה, וחיינו על פי “חוזה” עם שומר החצר.

מדוע לא בקשתי לי רשיון ישיבה?

פשוט, מבתחילה אחרה תעודתי, ואחרי כן כשבאה אירע לי מה שלא אירע לאחרים – היתה פסולה.

היינו רבים, ובכל יום ויום היינו נדחקים אל לשכת הסופרים ושואלים איש לתעודתו.

תקן הפקיד קונטרס, כל תעודה שנכנסה נרשמה שם, ואנחנו בעצמנו היינו מדפדפים בקונטרס זה; ותעודתי לא באה.

ויהי היום ואני מדפדף בפנקס ועיני אורו:

מי ירחמיאל אם לא אני, ואבי – שלום; ואיה שם המשפחה?

מבינים אתם?

בתעודה נרשמים שלושה שמות: שם בעליה, ושם אביו ושם משפחתם, ופה אך שני שמות. למדתי סברה זו. התעודה נועדה לאיזה ירחמיאל – בזה לא היה כל ספק, אלא מי הוא שולימוביץ? נאמר זה האב, ובכן חסר שם המשפחה. אלא יש לגרוס גם כך: שולימוביץ הוא שם המשפחה וחסר שם האב.

הלכתי וחקרתי, אם נתקבלה בקשה מאת מאן דהוא דמתקרי שולימוביץ. חקר הפקיד ולא מצא. עמדתי והסברתי לו כל הענין, ומכיון שאני הנרשם בשלשה שמות יש לי פה שנים. וכל יתר הפרטים מתאימים, הרי מובן שלי התעודה… לא סרב הפקיד והרשה לי לשאול בשם האוניברסיטא את הגוברנטור שלי על ידי הטלגרף… ותכף קבלתי תשובה על ידי הטלגרף מאשרת, שעל פי טעות השמיטו את השם והתעודה יש לה יפוי כח המתאים לה.

ואולם כיון שכבר גרתי בחצר, נמשכתי אל החברותא ולא רציתי לראות את צורתו הטריפה של יועץ־הפלך, ונשארתי גר בלי רשות בחצר.

ולאחר שהיינו עשרים וששה איש אמר השוער, שזה רב ממנו לסדר את הענין בשביל מנין גדול זה, ומוטב שכל אחד מאתנו יסדר בעצמו את יחוסיו אל הפריסטאוו, כלומר ישלם לו את המגיע לו.

בקשנו מאת השוער להכנס בעבי הקורה, והשיב לנו בשמו של הפריסטאוו, שאין זה רוצה לטפל בכלנו, אלא שנבחר אנו מקרבנו אחד, “זקן־החבריא” ויהיה הלה מתווך בינינו. הכרזנו אסיפה לבחור באיש, ונפל הגורל עלי: היות שאני מיטיב לדבר כקַצַפּ ממש, וקלסתר פני אדם סתם לי, לא יפגשני הפּריסטאוו בזעם. ובערב נכנסתי אל “רום כבודו”, בשעה שהיה מוסב לשלחן הטה. קבל אותי בסבר פנים, ורק לאחר שאמרתי לו לשם מה אני פה, הואיל להתלוצץ על דבר שני הפּ': “פּארשיווי פּרוביזור”, ולא הרבה לעמוד על המקח, וגזר: אתם עשרים וששה, תביא לי מדי חדש בחדשו חמשים רובל. יפה? הסכמתי תכף וגם הבטחתי להביא בעוד ימים שנים את הכסף. והפריסטאוו רצה לכבדני בכוס טה.

ולאחר שסדרנו גם זה, פנינו לעבודה. עד מהרה והנה מאליהן נפרדו כנופיות כנופיות וחבורות חבורות הלומדות ביחד, ויחדו בלינו שנות המרגוע.

לערך מאתים איש באנו לחרקוב.

רובי דרובי, כמובן, אחינו בני ישראל, ילידי פולין וליטא מסומנים היטב בסמני פרצוף ישראלי ודרך דבורם ברוסית. אלה רובם ריח בונדאות נודף מהם. זה היה בשבילנו ריח משונה. וגם היו ציונים, אבל מס"ד, טוברישצים היו, כלם גדולים בשנים ממנו, לקויי קלות ראש של נוער, מחוסרי לחלוחית של רעות, בעלי מח חריף, אבל איזה מורג משונה תקוע בו – בעלי חשבונות!

היו גם פולנים מגוהצים כדרכם. מסלסלים בשערות ראשם. בעלי נמוס ודרך ארץ מן השפה ולחוץ. נראו לנו אוהבי עצמם, אנשים בעלי לב ולב, ולא היו חביבים על הקהל. כדרכם, תכף התמזגו לאגודה אחת, עומדת מחוץ לכלל.

היו אשכנזים מבני הקולוניסטים, בשרנים טובי־לב, ויודעים מה שהם יודעים, כדרך האשכנזי, ומה שנשרש בלבו נשרש כאותה קַרצית שכשהיא ננעצת באבר היא הולכת ומעמקת וגדולה וצבה. היו גם איזו “חברות”. נַא, אני כרוך אחרי אותן קאקי חוורי, אבל לא אחרי “חברות”. את טעמן של אלה אינני חובב, ואילו באמת כל מה שהן מבשלות במטבח הן מבשלות כמו שהן מבשלות בבית המרקחת – אוי ואבוי לנו.

אבל “אין כלל באין יוצא מהכלל”, וגם ביניהן נמצאה חברה אחת, אדם לבבי, בלי חכמות, חבר נאמן וטוב – והיתה בחבורה שלי.

באו גם מקוקאז גרוזינים – אנשי מדה, בחורים נאים להפליא, בעלי ראש כבש לפי תבניתו ובעלי עינים של תישים, אבל יפים מאד, וכולם חברים שיתנו ראשם כופר ראשך, וריקים מדעת עד כדי להביא לידי התפעלות לבבית. והיו בורים בבחינת תינוקות, אולם תקיפים ואמיצי לב במעשיהם באפותיקא. כנראה הפסוק “שומר פתאים אדני” עומד עודנו בתקפו בקוקאז.

ועוד היה אחד קַצַפּ, מבינים אתם – בחור כהלכה, אלא שלא גבר על המחלקה החמישית, ואביהו לא נתן לו להכנס לאסכולת־יונקרים מחוסר כסף.

היו באים כנופיות תלמידים להתבונן בו, לראותו, וכך היו נכנסים לחדרו: טאפּוֹנוב?

– כן, רבותי.

שמולקין! יעקבסון! – תלמידים באפותיקא, באנו לראות, איך זה איש רוסי – סגן פרוביזור…

– בבקשה! היה עונה ושב לתלמודו.

אני נלויתי לחבורה מנומרת מאד: יהודים, גרוזינים ואשכנזי אחד, וגם חברה אחת.

ונדמה לנו, כאילו מכירים אנו זה את זה כמה וכמה שנים. ולא כל כך היינו מרבים בתלמוד, כשם שהיינו מרבים בשיחה ומספרים ב“פרינציפאלים” שלנו ובמנהג לקוחות וכו' וכו', כמובן צריך היה לקבל כל זה – Cum grano salis.

אין לך בריה בעולמו של הקב"ה מומחה לבדיחה כפרוביזור.

ובשעה שאין קונים באפותיקא, מריעה אניקדוטה בחללה וסדרה של בדיחות מתחילה. וכל אחד ואחד לוקח בה חלק, החל מן “הפולטראנט” על דוכנו ועד התלמיד על עבודתו, והנכנס אל האסם, והנמצא בלבוראטוריה והריבה שעל הכספים – עד שהדברים מגיעים לאותו סוג שהוא “בשביל אלה שמעשנים”, ואז קול ברמה נשמע:

– מדמואזל, בבקשה לאטום לרגע אזניך.

– לכו לעזאזל! עונה הריבה, ועושה עצמה כלא שומעת. כבר הסכינה לזה.

וכך היינו מכינים עצמנו לבחינה.

עד שנחרב פתאום עולמנו הקטן – על פי מקרה.

היו שנים מעדת סגני־הפרוביזורים שבים לביתם ברחוב. ובאותו רחוב קפץ אוטומוביל על אשה אחת עוברת והפיל אותה לארץ. כבנוהג שבעולם התקבצו תכף אנשים, ההמון מגדף, והשוטר שורק, וגמר לכתוב פרוטוקול.

הזמינו את עדי־הראיה אל הרובע, וביניהם גם את שני בחורינו.

ואז עמד השוטר לכתוב ולחקור, ונתחוורו בין כך הדברים כי אין לשנים רשימה מעידה על מקום מגוריהם. אמרו כי זה אך באו. רצה השוטר לרשום על תעודותיהם שהם צריכים לעזוב את העיר במשך מעת־לעת. טענו, כי לאמתו של דבר יש להם זכות ישיבה, ומחר הם מגישים בקשה, וגלו איפה הם גרים. חרץ השוטר שצריך לעשות חפוש, שמא יש עוד צפרים ממינם של אלה.

ואנחנו מהרנו וחבשנו וארזנו את המטלטלים שלנו, ונתפזרנו לכל ארבע רוחות השמים, כדי לבקש לנו דירות חדשות.

חפשתי לי חדר גם אני.

והייתי מתהלך ברחובות, מתבונן אל חלונות הבתים לראות אם אין פתקא מדובקת ואומרת דרשני, ונכנסתי אל בית אחד וצלצלתי.

יצאה אשה צעירה בשרנית מחיכת לקראתי.

– חדר אתה מבקש?

והראתה לי את החדר. מצא חן בעיני. ובהיותי מסתכל בכל פנותיו נתקלה עיני באיקוניון. אמרתי לנפשי: מה איכפת לי אם לא בבית יהודים?

שאלתי למחיר החדר, היה המחיר נוח; והוספתי ושאלתי אם יש ילדים בבית. אני עסוק בבחינה, וזה יוכל להפריע אותי.

– מה לך, מה לך, התעוררה האשה, אני זה שנתים שנשאתי, ובכלל… ובכן, אדוני מוצא את החדר טוב ולוקח אותו?

גמגמתי מה שגמגמתי, ואמרתי: כן, גברתי. יש מניעה אתי לפחות לאיזו ימים… אני אין לי התר־ישיבה, אבל אקבל. כי התירו לי להבחן פה לשם קבלת תואר סגן־פרוביזור.

מר הנהו יהודי? ואני דמיתי כי הוא ארמני. לזה לא ידאג כלל. אישי שוטר הרובע, ובביתנו אין לך לירא דבר. ואתה תרפא לו את השומה או הדלדול על זרת־ימינו. אתם הפרוביזורים יודעים. זה כל כך אי נעים, ויש לו עגמת נפש כשהוא פושט ידו לפריסטאוו… ובכלל…

וכך הוה. אני לא בקשתי כל התר ישיבה, כי הלא בביתו של שוטר הרובע גרתי, וגרתי בו במשך כל ימי הבחינות; והדירה היתה באמת נאה, ולא היה לי לירא כל דבר.

ואת השומה רפאתי על ידי חומצת חנקן עשנה.