תאמרו איש רע מטבעי אני?

לא!

תאמרו שמח לאיד של מי שהוא אני?

שוב – לא!

ובכל זאת נוקשתי גם אני פעם, ובכל נפשי ובכל מאדי רציתי שיכשל בן־אדם. וכשנתקיימה שאלתי לא התחרטתי כלל וכלל; אך נהניתי.

הלא כבר עמדו הרומאים על זה ואמרו: homo sum et nihil

humanum mihi alienum est.

לאטינית! אל תרגזו! יש שאני אוהב מימרא לאטינית, אך בכדי שלא אשכחנה. הלא יודעים אתם, אחֵינו הרופאים דהשעתא תש כחם בנידון זה. יוָנית לא הכירו מעולם, ואת הרומָאית טעמו לא יותר משטעם יהונתן בשעתו מן הדבש – על קצה המטה.

ושמח אני מאד אם פוגש אני לפעמים איזה רוקח מן הזקנים, שצדעותיו התחילו מלבינות; אלה גירסא דינקותא עוד בידם. הנאה היא לדבר עם כגון זה.

אבל אני תעיתי קצת אל בין הפרחים, מַארש אל שמאל! כדאמרי הצרפתים: נשובה אל שיותינו revenons a nos moutons.

אני ‏(ידוע לכם) היו לי צרות עד שקבלתי התָרת בחינה, מה שייך – צרות רבות וגדולות!

אבל לא רק לצרה אח יולד, כי גם לאושר: כיון שהתחילה ההצלחה להאיר לי פנים – היה הכל, הכל כמו על גבי שמן.

הכל נעשה פשוט, הכל נקל.

עם שתי תעודותי: זו של בגרות וזו של ד״ר למדיצינה בחו"ל פסעתי לאורך רחוב טשֶרנישֶב, ששם המיניסטֶריום לעניני ההשכלה. רחוב זה הוא אחד הטפוסיים שבפטרסבורג ביפיו הזועם ושרטוטיו הברורים, ובקשת היפה הסוגרת עליו.

עליתי באותן המעלות, נכנסתי לאולם גדול, המשמש חדר לחכיון, אולם צנוע הוא ורהיטיו פשוטים ומלאים חשיבות מתוך פשטות יתירה. היו בו אך מספר אנשים.

ואחרי שעה קלה הכניסוני לפנַי ולפנים של חדר עבודה, והנה אני לפני פקיד גדול, עומד ברומי המעלה. הוא קבלני בסבר פנים יפות:

– במה אוכל לשרת?

וכעבור רגעים מספר – קץ לשיחתנו.

הוא עיין בתעודותי, שאלני כמה שאלות. הכל טוב, כשר וישר!

כמובן שאני מותר לבחינה. עלי רק להכנס בעוד שבוע בכדי לקבוע את האוניברסיטא, אשר שם אבחן; או שמא אני רוצה דוקא בפטרסבורג באקדמיה הצבאית לרפואה?

טרם לכתי פשט לי את כפו, – בנימוס.

ולפני זה כמה עכובים וכמה מניעות!

חמשה רגעים – וההיתר בידי.

בלב בטוח עליתי שוב ב“אותן המעלות” – כעבור שבוע בדיוק, כאמור.

באולם – אין בו אך שנים צעירים, שניהם יהודים, כנראה מכירים זה את זה, יושבים אצל שולחן אחד עגול סמוך לחלון (כבר התחיל היום נוטה לערוב), ומעיינים בספר עב־כרס, מעין אלה הספרים הגדולים שבערי המדינה, מעין “כל־בו” של פטרסבורג.

אמר לי מאן דהוא, שהפקיד שלי עסוק ועלי לחכות קצת, וישבתי בריחוק ידוע משני הצעירים.

באין לי מה לעשות אני מסתכל בשניהם, ועומד מתוך זה על טיבם.

שנים צעירים ושניהם יהודים. האחד טפוסי לקַריקטוּרְיות, השני סתם פרצוף יהודי, וחן דק של חו"ל על פני שניהם; באחד הוא ניכר יותר על בגדיו, בשני – על פניו. האחד בעל פנים מפונקים, פני בן־עשירים, שפם מסולסל – שקבל עליו עול תחבושת עשויה לדבר; על כן הוא נוטה בגלוי לסיסמה es ist erreicht, שהיא זרה במדינה פה. “שדרת־הכנם”¹ שלו גם היא עוברת ישר בתכלית השכלול וכל שער ראשו גזוז יפה ומסורק בדיקנות: שערה סמוכה לשערה. שערו ערמוני. אולם פניו מביעים יוהרה וחוצפה כבושה, שבני עשירים משלנו, מאלה שנתעשרו זה מקרוב, מצוינים בה. בגדיו עשויים יפה, גזירת חוץ, הארג צנוע, וטיבו לא ניכר מסקירה ראשונה – אבל טוב באמת.

השני קטן בקומתו מן הראשון, פניו דלים, כולו רזה, צר־כתפים, חוור, פרצוף מי שהיה חולה במחלת השקדים בנעוריו. גם הוא שער ראשו עשוי בחריצות, אפו כאף הדיָה. את בגדיו… אי אפשר היה להבחין, כי עליו מעיל צבע קטנית דהה מרוב ימים, אבל בגזירת חו"ל. צבע זה הקביל לצבע שערו, שצמח מתוך רפיון ולא כטבע שער יהודי שיש בו מטבע עשבים שוטים, וצבעם צבע בלונדי דהה, גבות עיניו וריסיהן לבנבנים, שפמו גם כן חוור, – אינני יודע אם משתמשים אתם בספרות במבטא יפה זה, אבל בינינו לבין עצמנו אנו משתמשים בו. צבעו של צעיר זה היה “צבע הכִינה”, במחילה מכבודכם, – כולו.

לא ארכה השעה והשנים הרגישו בי, והנה גם הדהה עומד עלי.

– בודאי מר רוצה להבחן?

– כן, אבל מאין הוצאת את משפטך?

– מובן מאליו: יהודי צעיר, שנכנס לכאן, כולא עלמא יודע למה נכנס.

– מאיזו אוניברסיטא? מתי גמרת?

ועוד שאלות ומעין שאלות. ולבסוף:

– ובאיזו אוניברסיטא אתה אומר להבחן?

– הלא סוף סוף אחת היא.

– איך זה אחת? הרעימו עלי שניהם בהלצה.

– לגבי הדרישות בבחינה אין ההבדל גדול ביותר, באחת נקל קצת, ובשנית יותר קשה קצת.

– כן לגבי הבחינה, אבל לגבי דברים אחרים.

– ומתוך עיניהם קראתי את משפטם עלי: בטלן בן בטלן מבית הבטלנים.

– ובכל זאת, שבתי על דברי, מה בין אוניברסיטא לאוניברסיטא?

– בכל עיר ועיר קומיסיה שלה ובה יושב ראש שלה.

– מובן מאליו. אבל בעיקרו מה ההבדל?

– והיושב ראש?

– איני מדמה, כי זה כל־כך חשוב. הפרופיסורים הם הבוחנים ולא היושב ראש.

– לאו דוקא; היושב ראש! אָ־אָ… דברו שניהם, היושב ראש!

– ומכיון שהדבר כך –

– ומכיון שהדבר כך, הרי יש לכל צרה שלא תבוא הַמלצה, ענה לי הדהה. הנה (והוא פותח את מעילו ותוקע ידו לתוך כיס זיגו, מוציא משם מעטפה גדולה עם כתובות באותיות מאירות: “להוד רום מעלת כבודו יועץ־הסתרים פלוני אלמוני”) זה ליושב ראש הקומיסיה בחַרקוב; והוא מחזיר את המעטפה לכיסה ומוציא מעטפה שניה – וזה בשביל היושב ראש בקומיסיה בקיוב… וז…ה־ה (עיניו מאירות) חכה, זה בשביל קַאזַאן… וז– ה נחוץ לטומסק…

– סליחה, נכנסתי לתוך דבריו, מנין לך אלה?

– שאלה יפה שאל מר, ממקום שצריך. יש לי המלצה מאת הפרופיסור הברליני אֶכְסצלֶנץ פלוני, וזה מהאסִיסְטֶנט של הכירורג בַּשַׁרִיטֶה² – אלמוני. וזה מאת מנהיג האצילים הפלכי… הסתכלתי שוב בשתי אזניו הגדולות והפשוקות, שפרשו כל כך מראשו הגזוז… על שפתו הרוסית העלגית עמדתי עוד בראשית דבורנו; היא היתה צורמת גם לגבי אזני יהודי. והרהרתי בנפשי:

עלוב שכמותך, כמה כרכורים כרכרת אתה ודודיך ודודותיך עד שהגעתם אל אותו מנהיג האצילים, אילו היה רואך מה היה נהנה…

– ומתי גמרת אתה את האוניברסיטא?

– זה כמשלשה חדשים.

– כלומר, ישר מברלין אתה בא להבחן. ולא יקשה ממך – נאמר לגבי השפה, הטֶרמינים הרוסים, הלא מנפות הווייכסל אתה?

– מה שייך שפה וטֶרמינים? הלא רואה אתה: יש לי המלצות ואם צריך יהיה עוד – תמצא. תם שכמותך.

– וגם למר יש? – שאלתי את השני.

– שאלה!

– הלא תעודת־הישרות אינה ניתנת אלא למי שגר זמן קבוע, במקום קבוע.

– ענין זה אינו אלא ענין־מטבע, ושוב המלצה.

– כמה הן לך? בכל כיס וכיס?

לא ענַה, אך שחוק הנאה מרחף על שפתיו.

נעשו עלי השנים מאוסים פתאום. סמלי התגַנבות לַלֵב, חונף ומרמה, שפלות ותכָכים וחוצפה – כרוכים ביחד.

– ובכן באיזו אוניברסיטא בחרתם? שאלתי.

– לשום זה באנו לכאן, בבירור אין אנו יודעים, נועץ על אודות כל יושב ראש ואז נחליט.

– ומִנין יודעים רבותי מי יושב ראש בקומיסיה?

– הלא בשביל זה באנו לכאן. פה יודעים הכל.

הופיע הפקיד.

העיפותי עיני על השנים.

– יכנס מר, נענו לי, אם הוא רוצה. אנו יש לנו פנאי; אפשר נכנס רק מחר, בכלל.

ואני נכנסתי.

ושוב קבלני הפקיד שקבלני פעם. ושיחתנו לא ארכה גם הפעם.

באיזו אוניברסיטא אני בוחר, שאלני – יש לבחור באחת משלש אלה: קאזאן, קיוב וחַרקוב.

קאזאן רחוקה מאד. בחַרקוב הייתי כמה פעמים ושם גם בפלך עבדתי והיא קרובה למגורי אבותי.

עניתי: בחַרקוב.

– לא! – ענה לי – אי אפשר: שם המנין נשלם.

– אם כן, אמרתי: קאזאן! – (אני שמעתי אומרים ששם היחס אל האֶכסטרנים טוב מבשאר האוניברסיטאות).

– בקאזאן גם כן המנין נשלם זה כבר!

אמרתי, כי עבדתי בפלך חרקוב.

– טוב, אמר, כי אז הגש לשם בקשה. אפשר תעמוד לך זכות זו: אני לא אסרב אם יוסיפו הם על המנין.

אמרתי שאינני רוצה ללכת לקראת נסים ובוחר אני בקִיוב.

– יפה מאד, ענה הפקיד, ורשם מה שרשם. ובכן אתה לקִיוב.

כך עשיתי “ברירה” זו ויצאתי.

כשיצאתי עמדו השנים לקראתי.

– לאן?

– לקיוב. ואתם מה החלטתם?

מחר יחליטו.

ואז אמרתי בלבי: הלואי שלא תעמודנה לכם כל המלצותיכם ותכשלו בבחינה.

ובכן נסעתי לקיוב.

ותיכף נכנסתי לצבור העומד להבחן: צבור קולני, בעל עצבים גרויים, המונע שנה מעיניו זה שנים חדשים, והולך ומסתדר וקורא לעצרות ולאסיפות, ושוב מסתדר ומסתדר שוב – עד שאין לו כל סדר כלל. לא יכולתי להבין מדוע לא צריכים היינו לכל זה בחו"ל. שלש מאות איש עומדים להבחן וזה נצרך לדבר זה וזה נצרך לדבר זה, לזה פגם ולזה לקוי, וזה כך וזה כך – – – עמדו והמליכו על עצמם “זקנים” שתדלנים, עוסקים בצרכי צבור. אין הרשות של האוניברסיטא אין הפרופיסורים רוצים לדבר עם איש איש על עניניו וצרכיו שלו. אבל רוצים הם לדבר רק עם אחד שהורגלו אליו עיניהם ואזניהם. כמובן ודוקא משום זה, אנוסים הם לדבר כמה פעמים בענין אחד, כי לא תמיד אפשר לַמתווך לדעת הכל, ואנוס הוא לשוב ולדבר.

וה“זקנים” טרודים ועסוקים ויגעים, ומשתדלים, וקוראים בגרון באסיפות, ואין להם פנאי לשמוע מפי איש ואיש את צרות לבו, ואלה כועסים עליהם ומֵלינים עליהם – ואין ל“זקנים” פנאי להכין את עצמם להבחינות. אלא שכל הפרופיסורים יודעים, שאלה הסטודנטים ה“זקנים” אינם עומדים בבחינה מפני טרחא דצבורא, ועל־כן בעין יפה הם מביטים עליהם ואינם מכשילים אותם. ה“זקן” בטוח שתעודתו בידו. בנידון זה אני מוחי דוקא מוח של “גוי” ולא של יהודי, ולא יכולתי להבין, מה טעם מסירת תעודה לאיש שאינו יודע; ואם אני יודע משום מה איננו יודע, כלום משום זה תהיה לחולה נחמה בבואו לידי רופא שאינו מהוגן?

אבל כאן סברה “רוסית”.

כן לא יכולתי להבין, מדוע אדם צריך לעבוד דוקא בחודשים האחרונים ולספוג

ממש לתוכו כמה וכמה ידיעות, ומה עשה קודם? כלום בשביל הפרופיסורים הוא לומד ולא משום שהוא רוצה לדעת את מקצועו ולהיות מועיל לאדם החולה, וכי לא בשביל עצמו הוא לומד?

אבל סברה “רוסית” זו.

בשנת 1904 קבלו תעודות בכמה אוניברסיטאות בדרום כנופיות שלמות ב“אחריות משותפת”, ערבים זה בזה.

מבין אני אם קבוצת פועלים העובדת בשותפות עֵרבים זה בזה בעניני כספים, הלא אחת היא מי ישיב לניזוק את היזקו. אני מבין חבורת בנאים בונה בנין באחריות משותפת וערֵבים זה בזה, כי מתוך שהם עובדים בבנין אחד ובעונה אחת עבודתו של זה נעשית על ידיו של זה.

אבל איך יהיה ערב גְרִיצֶנְקוֹ, שחברו בַלַבַּן יודע את מלאכתו על בוריה, ואיך משיב גַלַגַשבִילִי את הנזק, שהסב חברו גוּלַדְזֶה לחולה בדיפטֵריה, אשר רפאהו ממחלת מעים (מעשה שהיה)? דבר זה לא היה מוחי תופס.

קשה היה, כמדומני, גם לפרופיסורים להבין את זה, ורק בעזרת האקדחים בידי “החברים” עמדו על הדבר…

ובכן, היו גם לנו “זקנים” – ארבעה זקנים – ואחד מהם יהודי. עליהם היה לסדר הכל. סִדרו.

זקוקים היינו בשביל הבחינות לאברי אדם מת. קבוצה קבוצה בשעתה. סדרו. אני וקבוצתי בא תורנו יום אחד לאחר שעמדנו כבר בבחינה… ודאי מתוך כוונה יתרה על הסדר.

– התבא היום לאסיפה? שאלני מכרי.

– איזו אסיפה?

– הלא היתה מודעה. יש רוצים, שקבוצת הגומרים בחו"ל תעמיד בשבילה “זקן” משלה. הלא אינטרסים להם לחוד.

שלחתי לעזאזל את כל האסיפות ואף זו עמהן.

מתוך דברי חברי נתחוור לי, שזוהי המצאתו של אחד הרוצה, כנראה, להבָחֵר לשליח צבור – איזה פַסחוביץ מבֶרלין.

“פסחוביץ?!” השם כאלו אינו מוכר לי.

– אפשר ראית אותו, ידידי. מה מראהו?

– מברלין הוא, קצר רגל, רזה, עוטה מעיל צבע־קִטנית, יהודי בלונדין.

– ולא pediculoideus?

נענה לי ידידי, כי אפשר ואפשר הלה.

ובכן, נודע לי, כי מיודעי מברלין גם הם גלו לקיוב. וגם פגשתי את הקטן כעבור ימים אחדים.

היינו בקבוצות שונות, ומשום זה פגשתי בו שוב רק כעבור הרעש. לא עלו לו הבחינות. נכשל באחת ולא נפל עליו לבו. ציון אחד רע אין בכך כלום, על פי החוק והמנהג שוֹנים אותו אבל נכשל שוב, עמד לימינו ה“זקן” והשתדל לפני הפרופיסור, ואפשר שהיה בכל זאת מצליח, אלו לא נכשל בשלישית.

כעת עליו לשוב ולהבחן בעוד שנה.

נכנס אלי ובקש ממני שאתן לו את ספָרי, שאינם נחוצים לי אחרי הבחינות.

והיה אומלל ועלוב. נכמרו עליו רחמי. את ספרי נתתי לו במתנה.

־־־־־־־־־־־־־־

כעבור שנים פגשתיו שוב.

לאחר הבקָעתם המפורסמה של הגרמנים אצל סְוֶנצְיַאן חזרנו מן המקום אשר בסביבות מינסק ומוֹלודֶטשנָה. כמדומני, כי בית החולים שלנו הרחיק מכל; אנחנו קרבנו עד מוסקבה. ועד שערכו בשבילנו דירה וכל הנחוץ לקיום בית־חולים ומסרו לנו פצועים, עברו כמה וכמה שבועות.

השתמשתי בהזדמנות זו כדי לבקש רשיון ללכת ולבקר את אבותי בדרום. עברנו את חַרקוב, היינו מתקרבים לאלכסנדרובסק. קמתי השכם בבוקר ונכנסתי אל המחלקה ליטול ידי ופני. הנסיעה היתה נעימה. היו לנו קרונות מיוחדים בשביל האופיצרים.

כשיצאתי מלרחוץ את פני, עמדו בתור כמה אופיצרים, וגם רופא ביניהם. מתוך הרגל עברתי במבט אחד על פני הכתפיות ועמדתי על טיבו: רופא שלא מן הצבא, המשמש ב“צלב האדום”.

הסתכל הלה בי, ופניו האירו.

– מר טֶננבוים, מר טננבוים! שלום לך! הלא מכיר אתה אותי, ביחד עמדנו במבחן בקיוב.

גם אני הכרתי תיכף את הברליני. התחלנו מספרים.

שאלתי איפה הוא גר בקביעות. – בעיר אחת קטנה בפולין.

ואיפה הוא עובד כעת?

השמיע בקול רם את שם בית־החולים שעל שם אחד המוסדים היותר חשובים שבמדינה.

– אבל, יקירי, כיצד נכנסת לשם, ואתה יושב בעיר קטנה? אני יודע כמה אנשים שהשתדלו בפטרסבורג ולא עלה להם.

– על ידי המלצה.

יגעתי, לא יכולתי להעלות על זכרוני שם הדובר בי.

– במחילה, יקירי, אמרתי הלוא תגיד לי את שמך. זה כמה שנים לא ראינו איש את אחיו.

אז נגש אלי, הקריב את ראשו כלפי אזני, ובלחישה מסר לי;

פֵּסחוביץ.

על ידינו עמדו כמה אופיצרים.

“אהא, אמרתי והרימותי את קולי, כן, כן, פסחוביץ. כעת נזכרתי”.

– לאן אתה נוסע?

– לאלכסנדרובסק.

– יש לך קרובים שם בודאי.

– לא, אין לי קרובים.

– יקירי, מה לו לרופא מעיר קטנה בפולין ולאַלֶכסנדרובסק? בשביל כלה אתה נוסע?

לא רצה להסכים.

– שמע נא, יקירי, אמרתי לו, אני אין לי צורך שתספר לי. לי יש אח באלכסנדרובסק, והוא פרוביזור. מבין, אדוני? בבתי המרקחת בעיר קטנה יודעים הכל. תיכף ומיד אני נכנס לאפותיקה ומוסר מודעה: עשו חקירה ודרישה. בא לכאן רופא צעיר, כזה וכזה – לשום מה הוא כאן? מבין אדוני?

עוד הערב אדע הכל…

מי שעמד בבחינת־המלכות ברוסיה יודע מה טיבה. לא היתה הבחינה קשה, אלא קשות היו התעודות הרבות שדרשו מן הנבחנִים, והיותר קשה שביניהן תעודת־הישרות. אצלכם, בנוף הצפוני־המערבי, לא היתה זו אלא שאלת כסף. הפקידים היו רגילים בנתינת תעודות לבני־ישראל, וכל הענין לא היה אלא ענין של עשרה רובל. לא כך אצלנו בדרום, שלא היו הפקידים להוטים כל כך אחרי הכסף, ובתעודה זו היו דוקא מקפידים על הכַשרות והיו נוהגים בכל חומר הדין.

לאסוני לא גרתי במשך חמש השנים האחרונות במקום אחד, וכמה פעמים שניתי את מקומי, וגם “שלא בתחום” גרתי (באין רשות). ואלו נהגו בי בכל חומר הדין, הייתי אנוס לחכות לתעודה זו לכל הפחות שנה.

נכנסתי אל אדם אחד בעל יכולת במדה ידועה, וספרתי לו את כל הענין, לא כסיתי דבר. לקח האיש בידו, את שפופרת הטֵיליפון ואמר: “אני אנסה ללחוץ על סליל חשוב ונראה”… כנראה, מצא אותו סליל חשוב, סליל טוב. אני עשיתי עצמי כלא שומע אותו בדַברו. וכעבור שעה קלה אמר לי: “לימים אחד עשר תהיה התעודה במקומה. היה בטוח”.

מבינים אתם מתוך דברי אלה, שלא אצל אחד משלנו נכנסתי. אני לא הייתי צריך להתרפס, והוא לא דחני בלך ושוב, ולא תֵאר לפני את הקושי שבדבר, וסוף־סוף לא רמני, כי אם אמר ועשה.

ואני נסעתי לקִיוֹב.

בנין האוניברסיטא שבקיוב יש בו מן החשיבות, עמודיו גדולים – כלו אדום כהה ולפניו גן. בתוך הגן מצבתו של ניקולאי הראשון, עוטה בגדי שרד צרים ביותר. זה לא כבר ראיתיו והוא מתגולל לרגלי הבסיס, וראשו אין עליו. אז עמד על מקומו וראשו גם כן על מקומו. מעבר לגן רחוב לא גדול ושם שכרתי לי חדר. ישבתי ושננתי. נשארו לערך ארבעה שבועות עד עונת הבחינות.

לאמתו של דבר מה ענין שנון לבחינה של רופא? צריכה משנתו להיות תמיד שגורה על פיו, בכל יום ויום יש לו בחינה; אלא שאני הייתי בבחינה “אֶכְסטֶרן” ו“נכרי” לגבי יתר הסטודנטים, אני גמרתי למודי בחו"ל.

לא רק שמוכרח הייתי לדעת מה שעלי לדעת, אלא צריך הייתי לדעת דוקא באופן זה ולא אחר, כאשר הרצה אותו מקצוע פרופיסור זה או זה.

אצלנו בחכמת הרפואה יש עוד כמה פנות, שיש בהן חלוקי דעות, ועד גמר־ההלכה לא באו. הפרופיסור בחו“ל די לו אם יש בידי אחת השיטות, איזו שתהיה; לא כן הפרופיסור הרוסי. הדין תמיד עמו, ואת שיטתו של צריך לדעת, ומה גם “נכרי” שגמר בחו”ל. למי עוד יש להראות: מי סַאם ס’אוסַאם…?

למשל, ישנה בעולמו של הקב"ה בריה אחת מַיירִיַאס לינְדֶימַנִי שמה. עד שבאתי לקִיוֹב לא ידעתי ולא שמעתי ממנה דבר. לי, לרופא, יש לדעת את המזיקים ואת המועילים – ודי לי באלה. אבל בקיוב צריך לדעת שינה מיירִיאַס זו וגם לזכור באיזו שנה גלו אותה (בשנת 1856 למנינם), וכל זה משום שבנו של לינדֶימַן זה משמש שם פרופיסור.

מזמן לזמן הייתי נכנס אל האוניברסיטא להתבונן במודעות.

והנֵה אני מוצא מודעה זו: “צריך להכניס את תעודת־הישרות עד 25 לחודש זה. אלא שלא יכניסו אותה עד היום ההוא לא יצטרפו למנין העומדים לבחינה”. לא נשארו אלא עשרה ימים עד המועד.

הזדרזתי אל “לשכת־הסופרים” של האוניברסיטא: חדר גדול ומואר יפה. בחדר שקט, כולו אומר הדר, ורק שנים אנשים יושבים אל שלחנות־כתיבה.

פונה אני אל ראשי הלשכה, נבל זה עדיין אני זוכר את שמו – נֵיבְסְקִי – שור־הבר קטן עם עורף אפופְלֵיקְטִי – ואני שואל אותו אם נתקבלה תעודתי.

שאל לשמי, התבונן ברשימה, התבונן באמתחת וענה – לאו.

נימה נתקה בלבי.

הא כיצד? זה עשרים וארבעה יום שאני פה, נחסיר אחד עשר יום. כלום אפשר, שתעשה התעודה בדרכה מפטרבורג שלשה עשר יום?

ותיכף ומיד נכנסתי אל הטלגרף ושלחתי טלגרמה – לפטרבורג.

ביום השני בערב קבלתי תשובה: התעודה נשלחה ביום פלוני אלמוני אל לשכת־הסופרים שבאוניברסיטא, המספר כך וכך.

למחרת בבוקר נכנסתי שוב אל לשכת־הסופרים ושאלתי אם נתקבלה תעודתי, ושוב ענו לי כי איננה. הראיתי את הטלגרמה וענה לי נֵיבסקי, כי אין לסמוך על זו, הרי שלוחה היא מאיש פרטי, ושנית, בשבילו צריך שתהיה התעודה עצמה.

ובכך איפה התעודה?

איננו יודע.

דברתי עם מכרי ויעצו לי לדרוש בכל מקום שאפשר שתעתה בדרכה ובאה לשם.

ובכן, תחת לשבת אל שולחן העבודה, אני מתחיל חוזר על פתחי לשכות בכל פנות עיר נכריה לי ומאבד זמן לבטלה, עד שאני מקבל תשובה. הלא ידעתם את טבע הפקיד. הייתי בההנהגה הפלכית ובלשכת ראש הפוליציה, וברבעי הבולשה – – – לא נתגלתה תעודתי.

וכן עברו עוד שני ימים.

וקבלתי גם את טופס “הדרישה” מפטרבורג, שבה מאשרים את יום שליחת תעודתי ואת מספרה.

נכנסתי שוב ללשכת נֵיבסקי ואני מראה לו את התעודה הרשמית לא התפעל המנוול, אלא הוא בשלו:

כל זמן שהתעודה גופה איננה באמתחתו – איננה. באכסדרה נפגשתי עם סטודנטים, שמעתי כמה מעשיות יפות על תעלולי המנוול הנ"ל, וגם שמעתי כי בדיוטה השלישית יש עוד מין לשכת־סופרים.

לשכה שניה זו למה?

בכל האוניברסיטות שבחו"ל אך לשכת־סופרים אחת, והיא ממלאה את תפקידה, ואין תעודות הולכות לאבוד. ועונים לי הסטודנטים: כיון שישנה – סימן שצריכים לה.

ואני נכנסתי אל הלשכה אשר בדיוטה השלישית. זו היתה לשכה סתם, חדר צנוע ורהיטיו פשוטים. ישב בה איש צעיר, טפוס רוס אינטליגנטי מן המעולים שבהם? שערותיו כעין הפשתה הכהה – ארוכות זקן קטן מקיף סנטרו כסרט משי ועיניו ישרות ופקחיות.

וגם עלמה בלונדינה צעירה וחביבה מאד יושבת אצל שולחנה שלה בעלת־עינים אפורות־כחולות גדולות וטובות מאד. גם כן פרצוף רוס נאה. על שפתיה בת־צחוק צנועה וביישנית, כאילו היא נכלמה על שהיא כל כך נאה.

ולפניה הרציתי את אשר קרה לי.

אמרה הנערה: תעודתי אינה צריכה להיות פה, משום שפה אך תעודות מסוג יודע, אבל אפשר שבטעות נכנסה לכאן. הראתה לי על פנקס עבה והציעה לי לעיין בו, אם נמצא שמי שם: כל התעודות הנכנסות ללשכה זו נרשמות בפנקס זה.

עיינתי בפנקס, אך את שמי לא מצאתי.

ובכן מבינים אתם, איך יכולתי לשבת “על התורה ועל העבודה” אם סוף־סוף עמלי יהיה לשוא, – כשהתעודה איננה.

מן היום ההוא הייתי נכנס מדי יום ביומו בבוקר אל לשכת־הסופרים שבדיוטה הראשונה, ואחרי כן אל הלשכה שבדיוטה השלישית.

אל יתר הלשכות שבעיר לא נכנסתי. הבטחתי בכל אחת ואחת ללַבלר שטר כחול, אם יודיע לי כי תעודתי ברשותו.

וכן הגיע היום הארבעה ועשרים, כלומר, היום האחרון. אם לא היום – לשנה הבאה!

נכנסתי אל נֵיבסקי ושמעתי שוב, כי תעודתי איננה, דפדפתי בדיוטא השלישית – חזרתי ודפדפתי – אין!

ועיניה הטובות של הלבלרית מתבוננות בי מתוך רחמים, ורואה אני שבצרתי לה צר: אם לא היום – לשנה הבאה.

שואל אותי הלבלר: ובלשכת־הסופרים אשר לעניני הסטודנטים היה מר?

– גם את שמה לא שמעתי.

– ובכן הכנס לשם. אי אפשר לה לתעודה חשובה כזו שתאבד בטוח אני שהיא שם.

לשכת־סופרים זו איפה היא?

– בדיוּטה השניה.

ואני רץ לשם.

עוד מרחוק הכרתי את המקום.

קהל של כמה מאות סטודנטים: זה פונה לכאן, וזה צועד לכאן, זה עומד וזה רץ, זה שוקט וזה דוחק עצמו, זה נכנס וזה יוצא, ושאון, ודברים וקריאות – נוסח רוסיה. וכל מיני אומות שבעולם פה, רוסים ואוקראינים (אז קראו להם חוֹחוֹלים) מושכים בשפמם, סטודנטים בכתנות שחורות (אנארכיסטים) וכתנות תכלת (ס"ד) ובעלי בִטְנָה־לבנה, ויהודים בעלי־פרצוף בונדאי, וסתם יהודים מחוצפים, ופולנים מגוהצים בעלי נמוס וגנדרנים. והשאון והערבוביה! – לא ראיתי מימי באוניברסיטא; אפשר בשוק… וכולם יש להם עסק עם הלשכה וכולם צריכים להכנס לשם וכבר תקנו גליון ועליו חתומים כל הרוצים להכנס ובתור חתימתם הם נכנסים. וחתמתי גם אני: – 317.

מתי תבא שעתי?

בעוד ארבע שעות.

יצאתי ושבתי אל עבודתי.

וכשבאתי לאחר ארבע שעות היתה המהומה והערבוביה גדולה מבתחילה, והגליון היה קרוע, וגליון חדש תקנו אלה שבאו אחרי־כן – ולא היו מודים ברשימה הקודמת. וגם העמידו “תוֹר חַי”, כלומר רק העומדים עומדים, והרשומים אין משגיחים בהם.

ראיתי כי אין כל תקוה לי להכנס.

עליתי אל הדיוטה השלישית, נכנסתי אל לשכת־הסופרים ופניתי ישר אל העלמה הנאה ואמרתי לה.

בידיך, גברתי, גורלי. אני לא אכנס בשום אופן לשם, אבל אַתּ – לך יתנו להכנס. אנא עשי זאת, וראי אולי באמת תעודתי שם. ואני עד שתשובי משם לא אזוז ממקומי.

מתחילה סרבה העלמה. ואני עומד על דעתי. וחייך הצעיר ואמר גם הוא: לכי!

טוב, אמרה הנערה, אבל אתה תפלס לי נתיב בתוך הקהל, יש לך כח במרפק?

יפה, אמרתי, אני יוצא לפניך.

והתחלתי לעבוד בצד ובכתף ובמרפק. והנערה הולכת אחרי. אלה שנעלבו היו פונים אלי בפנים זועמים; אולם בראותם את החיוך המבויש על הנערה, לא ערערו שוב על מעשי; והנערה נכנסה אל הלשכה.

יצאה ואמרה, שתעודתי שם.

תפסתי בידה ולחצתיה מתוך תודה רבה, עד שאמרה: הלא תרחם עלי?

ומאושר נחפזתי להודיע מציאתי גם לנֵיבסקי.

– אבל בידי אין כל תעודה.

– אבל פה היא, בלשכת־הסופרים שלעניני הסטודנטים.

– אבל פה באמתחתי איננה.

– אבל הלא זה באותו בית, בדיוטא השניה.

– אבל פה באמתחתי איננה.

– אבל היא פה באוניברסיטא.

– אבל באמתחתי איננה, וכיון שאיננה באמתחתי איננה בכלל.

התבוננתי בפני המנוול הבשרן, ונוכחתי כי עורו קשה מאד, לא יחדרו בו גם כדורים כדי להמית קַרְנָף.

ויצאתי בפחי־נפש.

אך מן הרחוב פרצתי שוב אל הבית, ושוב עליתי אל הדיוטה השלישית ונגשתי אל העלמה.

בידך גורלי! ניבסקי אינו מודה בתעודה שאינה באמתחתו. בבקשה מאד, קחי אותה משם ואתננה לניבסקי. מחר זה יהיה – מאוחר.

– לא, ענתה הנערה, זאת אי־אפשר. תעודות כאלה אינן נמסרות מיד אל יד. אבל אני מבטיחה אותך, כי מחר תהיה התעודה באמתחתו של נֵיבסקי.

– אינני מאמין.

– אנו מבטיחים אותך, אדוני, שנעשה זאת, נכנס לתוך דברי הצעיר.

– זכרו, כי אם לא, ושנה אחת קפחתי.

– מבינים אנו זאת, אמרו לי השנים. תוכח, כי תעודתך תהיה בלשכתו של ניבסקי.

יצאתי – ולא האמנתי.

*

למחרת בבוקר עמדתי בַתור עם יתר הסטודנטים לפני שולחנו של נֵיבסקי. צריך היה להכניס עוד איזו תעודות, מאלה שהיו בידינו.

כעת לא אוכל להבין, מדוע לא עליתי קודם אל הדיוטה השלישית לשאול לגורל תעודתי.

עמדתי בַתור עם יתר הסטודנטים העומדים לבחינת־רופא. היינו אנו עומדים, והוא מתעולל בנו.

היה קורא לאיש ואיש, מעיף בו עיניו, מתבונן בתוך הכתבים והניירות, דורש הערות ותעודות.

כמעט שלא היה אף אחד, אשר לא זרק בו ניבסקי מרה.

ביחוד אני זוכר אחד: סטודנט, “לא נכרי”, איש למעלה משלשים וחמש, בשרן, עמד וניבסקי מבחין בתעודותיו.

– ואיה תעודת־פִטוריו ממעמד מַעֲלֵי־מִסִים? (באין תעודה זו לא היו מקבלים אל האוניברסיטא).

– אני נכנסתי לאוניברסיטא כשהייתי כבר בן־חורין ממס. אני פרוביזור.

– לי אחת היא, אני צריך שתהיה בידי תעודה זו.

– אבל מי שאיני במעמד אינו צריך לפיטורים. אני פרוביזור.

– אבל מר היה קודם במעמד מעלה־מס. אני צריך לתעודה.

– זה עשר שנים, שאינני במעמד זה. דיני כדין אדם שלא נמצא בו מעולם. וכשקבלוני אל מחלקת הרפואה לא דרשו ממני תעודה זו.

– מר, אני רוצה שתהיה באמתחתי תעודת־פיטורין של מר.

– ולו גם אפשר היה לי לקבלה שוב, הלא כעת אין פנאי.

– לי אחת היא. יש תעודה בידי מר? ואם לאו יקבל ממני את יתר תעודותיו.

– כלומר, אינני מצטרף למנין הנכנסים לבחינה?

– כמובן.

על פי פניו של הבשרן העלוב, שנמלאו דם וערפו שנסתמק, ראיתי את הסערה שבנפשו.

– אבל כלום אפשר דבר זה?

– מר, אין לי פנאי, אל יעכב.

רבע שעה התוכחו השנים.

בכל רגע חכיתי, כי שִתוק יתקוף את הסטודנט.

עד שכזר נֵיבסקי: נגמר! מר קבל את תעודותיו, יפַנה מקום. והסטודנט – מי שהיה פרוביזור – יצא.

והשתוק לא היה בו, ולא סטר לו על לחיו של הסופר־המנוול.

וכשהקריא את שמי, יצאתי קופא מתוך יאוש, מחכה לשאלה: היש בידי תעודת־ישרות?

אבל הוא דרש לתעודה אחרת.

ודאי, תעודתי באמתחתו.

בלב הולם משמחה פרצתי החוצה. רצתי עד גן־בִּיבִיקוֹב, נזכרתי, כי שם ראיתי מוכרת פרחים.

וכשהראיתי לה על פרח ופרח, הרגישה האשה בהתפעלותי בשבילה עלמה, חביבי? ירבה בִוְרָדִים, וקח את זה… בשביל הכלה… זה יפה. יקח גם את זה מתנה מידי.

ושוב בריצת רגלים שַבתי אל האוניברסיטא, ומצאתי את שומר־הפתח, תקעתי בכפו את הפרחים וכרטיסי ואמרתי: אל לשכת־הסופרים בדיוטה השלישית, תמסור לעלמה הבלונדינה אשר שם. וזה לך… בלודינה היא. את שמה לא ידעתי…

ואחרי עמדי בבחינה הייתי לרופא בזֶמסטוה, ואחרי כן לרופא בצבא. וכמה וכמה פעמים נשקו את ידי וגם את רגלי מתוך תודה. מי עוד כרופא מקבל תודה?

אך מעולם לא זחה עלי דעתי. וכשהייתי באמת ראוי לתודה, הייתי רואה לפני את העינים האפורות־הכחולות, ובת הצחוק הצנועה והמבוישה של עלמה, אשר שמה לא ידעתי מעולם.

מי את, הנערה החביבה, ומה שמֵך?

בין אניקדוֹטָה־סְתם לאניקדוטה “בשביל אלה שאינם מעַשְנִים” ספר הד"ר טננבוים:

החותם למינו והרופא למינו.

סבורים אתם, שיש מיני רופאים אלה: מומחה לעינים, מומחה לאזנים ולגרון, כירורג, מומחה למחלות־נפש ולמחלות נשים, למחלות פנימיות וכו'? – טעות היא בידכם.

באמת יש רק שני מיני רופאים בעולם: רופאים למחלות פנימיות וכירורגים. שני מינים אלה באמת נפרדים זה מזה. אלה הן שתי השקפות־עולם; ולא רק במקצוע שלהם, אלא בחיים בכלל. ההבדל ביניהם הוא באמת הבדל עיקרי, שבין אנשי מעשה ואנשי עיון.

דבר אחר: הראשונים בבחינת מביטים למרחוק, ואלה בבחינת קצרי־רואי.

הרופא המומחה למחלות פנימיות לאחר שבדק את החולה ועמד על מחלתו, מה הוא עושה? הולך וכותב רצֶפט על מנת להושיע. על פי רצפט זה בא הרוקח ועושה מה שהוא עושה; והחולה מגמא, בולע, בקצור: מכניס לתוך גופו, והנכנס פועל פעולה על אבר זה או משנהו, משַנֶה ליחה זו לליחה זו. פעולה זו לפעולה זו – וסוף דבר – החולה צריך שיבריא. ולא תמיד יודע הרופא, איך הפעולה נעשית, ומדוע סמים אלה פועלים כך ולא כך – אלא שבעל בטחון הוא: היות שכמה מאות שנים היו הרופאים משתמשים בסמים אלה, או היות שבעל מקצוע פלוני אלמוני על סמך חקירותיו ונסיונותיו בא ומציע תרופה זו – יש לנהוג כך וכך.

לא כן הכירורג. לזה אין לו אלא מה שעיניו רואות, והוא הולך ועושה באצבעותיו ממש, ומה שעשה עשה. יש פה פעולה, יש תשמיש בידים ממש, ויודע הוא, כי מה שעשה הוא לא יעשה שום איש כך. אותה תחבושת פשוטה כל אחד יש לו בה סגנון משלו, וכמה חלוקים פעוטים והבדלים דקים והפרשים קלים, – ומי יודע אם לא בהם מסקנת כל התרופה תלויה.

בקצור: זה מרַפֵא על ידי שליח וזה בעצמו.

תשאלו: והמומחים למחלות־הנפש?

אלה בכלל אינם רופאים בין הרופאים, ומקצוע שלהם באמת הוא – ספרות, שיש לה נטיה כלפי הפסיכולוגיה.

תלמידיו של קִרְפַלֶין – לה יש טבלא של רבם.

כיון שעמד על המחלה, מצא את מקומה בטבלא הנ"ל – והוא יודע למפרע אם יבריא החולה או לא.

ואם כך – מה ענין לרפא בכלל, או לא לרפא – אחת היא.

תלמידיו של פרויד…

אני רופא זקן, ולא עמדתי על טיבם של אלה, כנראה גם זו היא ספרות.

מין בפני עצמו הוא הרופא המתחיל.

וגם בו יש להבדיל שני מינים: א) המתחיל הירא. יושב בר־נש עלוב זה ולבו יוצא לדפיקת החולה – מתי יבוא? ובשמעו את קול הדפיקה, הוא פונה כלפי שמים בתפלה מעמקי נפשו: רבונו של עולם, יעבור הלז על דלתי… הלואי ויהיה זה הדופק רעי פלוני, או העלמה אלמונית.

ב) המתחיל המאמין בעצמו והצמא לעבודה. למה הוא דומה? – לתרנגול צעיר זה, ששמע את המשל הידוע על דבר התרנגול שמצא את הפנינה באשפה. מאמין הלה: הוא יהיה מוצא בגל אשפתו אך ורק פנינים…

המתחיל הזה סובר: כל ימיו יעסוק אך בחולים מסוכנים ויהיה מציל נפשות מן הסכנה ופודה ממות, שעל כן נוצר בשביל הזֶמסטווה, והנה באה המציאות, והוא רואה לפניו מדי יום ביומו אכרים, שאינם מבחינים במחלות כל עיקר. יש מהם חי במחלתו שָנים, כל עוד יש בכחו לעמוד על רגליו, וכשהוא בא לדרוש ברופא כבר אין לו תקנה אך כשתקפו כאב בטנו פתאום מתוך אי־עכול יתבהל, ויזרז את בניו להביא את הכהן, ויתודה לפניו; ובשוב הבנים מהביא את הכהן לביתו יסורו בדרך גם אל הרופא, לקיים גם מזה אל תנח.

רובם של החולים ההם הוא “פסולת”, חולים בינונים; מעוטם – מאלה שאין להם כל תקנה, אלא ברגע האחרון רוצים הם דוקא שיהיה בידם גט־פטורין מהעולם הזה מאת הרופא אלמוני, או חולים, שלאמתו של דבר, אינם צריכים לרופא כל עיקר. הזמן רפאם.

והנה הוא צריך ללמוד מסכת חדשה, שלא שמע באוניברסיטא כיצד נוהגים?

בא אכר שהצטנן וחש באבריו. אין לך דבר יפה בשבילו אלא מַסַז‘. אולם למה תשחית דבריך על לב אכר. הוא צריך ובא לקבל רפואה, סממנים, “שיש בהם ממש”, ואתה בא ומציע לו ללמדו איך ממעכים אבר. לועג אתה לו? ובכן מה רופא הזֶמסטווה עושה? נותן הוא לו סממנים למרוק. הוא בעצמו, עד כמה שהוא מאמין בכחו של סם־למרוק, – זהו ענין לחוד. אבל הגוי מרוק ימרוק וימעך מתוך כך את אבריו, כלומר יעשה מַסַז’ בלא־יודעים, אבל צריך שהגוי יאמין באסותה. והולך הרופא ומרבה בכל מיני סממנים חריפים, שריחם נודף ועל כולם בספיריטוס של נַשְדוּר. מוציא הגוי את הפקק, ותוקפת אותו עטישה, עד שדמעות נושרות – והוא נהנה ורואה בחוש, כי תרופה “שיש בה ממש” השיג.

בא שני. מחלה נושנת לו. טרף הוא לָרֶבמטיסמוס זה כמה שנים. יש בשבילו תרופה אחת כעת Natrium Salicylicum, אלא שהחולה אינו רוצה באסותה זו. כבר הלעיטוהו כל הרופאים שמסביב תרופה זו.

הרופא המנוסה יודע מה שיש לפניו.

הגוי מקבל שוב אותה התרופה אלא שהוסיפו עליה כל שהוא קַארְמִין, והגוי נהנה הנאה משונה: סוף סוף מצא את הרופא, שנתן את התרופה הדרושה. מעולם לא קבל תרופה אדומה; אדומה כזו.

נמצא שצריך הרופא להיות רמאי.

אל תשחקו.

האינטֶליגנט גם הוא עושה את הרופא רמאי; על־פי דרכו שלו וגם עמו מתנהגים כך, אבל, כמובן, באופן מתאים לו.

וגם צריך ללמוד איך להבין את הגוי.

בא הוא וקובל לפניך על מיחוש בלב.

אל נא תמהר לבדוק במקום, ששם לפי דעת המנתחים מקומו של לב. הלב אצל הגוי נמצא במקום שהוא נמצא: יש למעלה ויש למטה, יש מימין ויש משמאל, על פי רוב במקום המיועד לקיבה.

בא, למשל, איזה “אבא אריכא”, דוב ולא דוב, ענק ולא ענק, ומוסר לך את יסורי לבו, שחש הוא – ברחם.

מילא, לפי מסקנתם של המנתחים אין לו כל זכות שיהיה לו רחם. אמת, בַטֶרמינולוגיה הצרפתית ישנו רחם־זכור uterus masculine אלא לא כל רופא צריך לדעת את הטרמינולוגיה הצרפתית על עאכו"כ פטור מזה גוי; אלא עובדה היא, שהוא חש, ומוצא הוא את מיחושו במקום שלפי דעתו יש לו סמוכין לרחמה של אשה. אל תשחק. דוק ותשכח את המחלה.

דרכי רפואה אלה למדתי אז מפי חותני להבא. אני הייתי “תרנגול צעיר”, ובכל יום ויום הייתי מחכה ל“פנינה”, מתי אזכה בה.

הייתי כבר חתן, ואצל חותני להבא גרתי. הייתי מחכה למשרה בזמסטווה, בינתים עבדתי בבית־החולים שלו וב“חבל” שלו.

חזרתי אחרי כלתי. עבדתי בבית־החולים, קצת תחת השגחת הזקן. התבוננתי אל העבודה ואל מנהגי העבודה שבזמסטווה, ומתוך כך למדתי גם את חכמת הקלפים.

ענין הקלפים חשוב מאד בשביל הדוקטוריה בזמסטווה. בימי הבינים היו באוניברסיטאות קתידראות למשחק האישקק; לאמתו של דבר, צריך היה שתהיה קתדרא לקלפים לכל הפחות במחלקת הרפואה, שתהיה, כמובן, רשות ולא חובה, לאלה שמתעתדים לעבוד בזמסטווה.

מכמה וכמה טעמים עומקה של הפרובינציה נמצא בבחינת “נסוג אחור” ומפגרים. אבל לא בעניני קלפים. אין לך מומחה, רבותי, בעולם הפְרֶפֶרַנס מכהני הכנסיה הפראבוסלווית, לא משום שיש להם פנאי לזה באפרכיה שלהם, אלא שמנעוריהם בסמינַרְיה נהירין להם דרכיו, והמהדרין מתחילים מן הבּוּרְסָה).¹

רופא בכפר נדח, שאינו יודע לשחוק בקלפים, דרכו אבדה ויהיה מנודה מן העדה.

נהג הזקן קצת בעצלתים ועזבני לנפשי לעבוד ולקבל את החולים; ואני התמכרתי לעבודתי בכל נפשי ומאדי.

ויהי היום, ואני גמרתי כבר את קבלת החולים. החובש היושב על הספר נחפז ללכת לביתו, ואני אך זה שמתי פני אל הכִיור.

נכנסה אכרית צעירה, ולא מן המכוערות… כלל וכלל. ומבקשת היא שאקבל אותה. היא מן הכפר הסמוך ואחרה לבוא. שבתי אל שלחני.

התחיל הנוסח הקבוע.

– שמה?

– שמה של מי?

– שלך?

– שלי?

– כן, שלך.

– שמי אַגַפְיָה.

– שם המשפחה?

– של מי?

– שלך!

– שלי?

– כן, שלך!

– מי יודע? נוהגים לכנותנו חרומי־האף.

– אבל משפחת בעלך?

– חכה, עוד מעט ואזכור.

– וכיצד אינך יודעת עד כאן?

– אבל, זה רק ד' חדשים שנִשאתי.

אחרי כן מתחלת הפרשה: איך חלתה?

ופתאום אורו עיני: “הריון שמחוץ לרחם!” – – –

דינו דין שאת ממארת… סכנת נפשות… נתוח… הזקן, הוא: לא יעשה נתוח זה… איננו מומחה לכירורגיה… אני נוהג בעצמי מנהג כירורג כדי להעשות חשוב על חותני ועל כלתי. צריך לשמוע איך שהיא מבטאה את המלה: “כירורג”. ומטעם זה אינני מקבל עלי את ימרותו של חותני, שהוא מומחה למחלות פנימיות… חותני הלא־כירורג הוא יגיש כלורופורם והחובש הוא יעזור… – –

*

– לאו דוקא. היא לא היתה מן הבריאות ביותר גם בהיותה בבתוליה… יש שגם אז לא היתה וסתה בסר הנכון.

– Bene, אומר אני לה: חביבתי, צריך אני שאבדקך, לכי אל מעבר למסך זה ופשטי את בגדיך.

פנתה האשה ותלך.

ואני קמתי מאצל השלחן, גללתי את שרוולי, ועמדתי אצל הכיור והתחלתי לרחוץ את כפי.

וכך אני רוחץ את כפי מתוך מזמור, נהנה מעצמי, כירורג להבא. ואגב אני מתבונן בפני במראה הקטן התלוי אצל הכיור. ורואה אני את פני האשה הצעירה איך שהיא מפרידה בידה האחת כנף־המסך האחת מהכנף השנית ונבטת אל תוך החדר. את שמלתה פשטה מעליה, הרכיבה אותה על כתפותיה הערומות, קפלה את שתי קצותיה באגרופה כנגד צוארה וכך היא נבטת.

– מדוע לא התפשטת, פניתי אליה, הלא אמרתי.

– ואתה? כלום התפשטת כבר?

הבריקה עלי בעיניה העליזות.

נא… לא היתה הרה כלל. זו היתה מחלה אחרת לגמרה. אבל… נא… מבינים אתם… אפשר… נא… אפשר הרתה אחרי כן…

עתה נשימתי כבדה. ואני כרוך יותר אחרי “המלכה” שבקלפים. וגם את החוור־החוור הזה איני מתעב, אבל אז הייתי צעיר, וידעתי מה זה מוסר־כליות.

הייתי נבוך מאד בשובי הביתה, אל בית חותני, וכמעט שלא יכולתי לאכול. וחותנתי וגם כלתי שאלו בדאגה לשלומי, מה היה לי.

ואחרי ארוחת הצהרים נכנסתי אל חדר חותני, והוא יושב כבר בחלוקו ואת מקטרנו הסיר, ורצה לנום את שנתו של צהרים.

בקשתי ממנו סליחה ופתחתי.

אבי, אני נבל!

געה לעומתי ממ… ממושך והתחיל מתבונן בי.

כן, אני נבל גדול.

פסק חותני: נעים מאד לדעת!

– ואת בתך לא אוכל לשאת.

– נא, ענה, זהו ענין לחוד. משום מה?

וספרתי לו הכל.

– נַא, ענה חותני, אם משום כך! אני אינני בירנסטיֶרני ביֶרנְסון. ואילו הייתי בירנסטירני בירנסון לא הייתי מחבר ספרו… ספרו… אני רופא, ואינני שואל אותך אם דברתי עם בתי בענין דרמה זו, זה נוגע לך ולה. אבל אני רופא. בנידן 606 יודע אני את “חבלי” שלי, פה איננו במציאות. היא מאיזה כפר: ממארקוֹבְקָא? אבל בנידן הני קטינאי דבי אבא נַיְסֶר – זה אפשר. רבים החיילים ששבו מן הקסרקטין אתה רופא, ואתה יודע את “תקופת האינקוּבַאצִיָה”. נראה. ועתה אני רוצה לישון, אדוני הכירורג. בבקשה.

נתקררה דעתי. הזדרזתי אל הגן והתחלתי מאד חוזר אחרי כלתי וחותנתי, עד שגערו בי בנזיפה וגרשוני מעל פניהן: באמתלא שאני מעכב בידיהן. טרודות היו ברקוח רִבָה מוורָדִים.

אצלנו עושים רבה גם מוורָדִים.

אלה דברי הד"ר טֶנֶנְבּוֹים במושב רופאים אחר אספה אחת כשנשארו הוא ואחדים מרעיו על כוס בירה:

– הפרק “אנחנו” ו“הם” – טעון עיון ועיון.

“אנחנו” – כלומר: הרופא למינו, ו“הם” – אותו הקהל אשר אליו עינינו נשואות וממנו לחמנו נמצא, והוא מיחל אלינו בשעה ש“באו מים עד נפש”, ומקלל אותנו כשהוא נזכר אחרי כן בכסף שהוציא עלינו.

וכאן מקום להתגדר בו.

כאן כר נרחב לדברי פילוסופיה מתובלים בסוציולוגיה, באֵתיקה וכו' וכו'; אלא שאני מְוַתר על כל אלה – מטעם פשוט: אינני מומחה לפילוסופיה. ומציע משום זה הפסקה של חמשה רגעים. והיה כאילו קיימתי מצות פילוסופיה. אם מתוך זה תרב החכמה אינני יודע; אלא שהשטות לא תרב – בזה אני בטוח.

אינני בא אלא לספר דברים כהויתם; ויודע אני שמתוך כך יעלו גם על זכרונכם כמה וכמה זכרונות ומעשים ומאורעות, “נסים ונפלאות” שנעשו לכם ולמכיריכם עד סוף כל הדורות. ומאמין אני, שאילו ישב בינינו גָלֶנוּס או אִפּוֹקְרַטֶס, היה מוסיף גם הוא נופך משלו: “וואַסער אויף אונזערע מיהלע”. ומתוך כך נבַלֶה שעה־שעתים בנעימים. לנו אין כל צורך להוציא מסקנות – הלא אנו כאן בינינו לבין עצמנו.

ויהי היום ואני מקבל טֶלגרַמה.

ויודעים אתם את ענין הטֶלגרַמות. טובות לא תבשרנה לעולם. לכל הפחות לנו, ליושבים בערי הפרזות. שמחה דיה בשעתה, אבל צרה וכל תקלה עוד יכול אדם לתקנן, אם באמת אפשר לתקנן. וממהרים החוטים המתוחים על העמודים הזקופים, העומדים אבלים ובגפם לאורך ארחות וכבישים, להוליך את הקול עד סוף העולם: צרה עליך ידידי!

וכך הוה.

מודיעה לי אחותי תחיה אשר אָחי חולה, מסוכן, ושאמהר לבוא. היה זה בערב עם חשכה. הרכבת עוברת על תחנה רחוקה ממני 17 מילין.

מתי עוברת הרכבת – אין איש יודע בדיוק. למה זה? דיה לצרה בשעתה. ידוע בכלל, כי היא עוברת לאחר הנץ החמה.

הנץ חמה זה מתי חל? – בקיץ סמוך לארבע, בחורף סמוך לשש.

וכמה רכבות עוברות בכלל? ־ אחת מְהִירה ואחת רְגִילה; שתים לכאן ושתים לכאן.

ובכן, בן אדם, כשאתה בא לתחנה זו, מאי איכפת לך, אילו היית מוציא פנקס ועפרון ורושם לך שחור על גבי לבן ארבע שורות למזכרת?

באמת, כך צריך היה לעשות; אלא שאין עושים כך.

וכשצריך אדם לדעת הוא סומך על הנס ועל בעל בית־הדואר ועל הסוחר הבא לשם על מנת לקבל סחורתו. אני – אני נושא משרה, ובכן עלי לקבל תחלה רשיון בעיר־המחוז הסמוכה. יום אחד אעשה בדרך לשם, יום אחד שם, ויום אחד עד שאשוב לתחנתי זו.

– ובכן מה הועילה הטלגרמה?

– נמלכתי בדעתי ותיכף שמתי פעמי אל ידידי הנוטַר של הַזֶמְסטבָה הראיתי לו את הטֶלגרמה, הסברתי לו ענין הנסיעה לעיר, וגמרנו אשר אני נוסע בלי נטילת רשות. מחר עם שמש אני נוסע. הוא ידאג כבר שלא תארע תקלה על ידי זה.

בבוקר השכם, שתי שעות קודם הנץ החמה, עמדה על יד מעוני המרכבה הרתומה לסוסי הפוֹסְטָה. ונסענו בעוד כל הכפר עָשֵן ועמודי תכלת וכרתי מתמרים על כל גג ומעשנה. היינו נתקלים בעדרים יוצאים אל המרעה.

עמדה הרכבת מוכנה לשרוק ברגע שבאתי עד התחנה, עוד הספקתי לקבל כרטיס ולהכנס בקרון שכנגדי.

התחנה קטנה ואנשים בה הרבה; הרכבת עוברת במקום שהאוכלוסין מרובים והתנועה גדולה. הקרונות מלאים מפה אל פה. בני אדם עומדים צפופים, ויושבים שבעה על ספסל אחד. לַמַשָׂא אין מקום כלל.

נדחקתי אחרי רכבי נושא סבלי, זרועותיו של אכר חסון פנו לי מקום ודרך לעבור עד הספסל השני. יותר לא עצר כח גם הוא.

את חפצי סדרנו מעל לחפצי נוסעים אחרים ואני נשארתי דחוק ועומד.

ואני הייתי עייף. כל הלילה לא ישנתי בעטיה של הטלגרמה. קדמתי מאד לקום. וגם טלטול הדרך היה בי. חשתי, כי אי אפשר לי לעמוד יותר וגם מִיֶתר הנוסעים, כנראה, לא נעלם הדבר. ונדחקו שבעה שישבו על הספסל ונתנו לי מקום עד כדי שיעור רגל אחת – וגם זה רק למחצה. הייתי יושב ולא יושב, עומד ולא עומד, ובאמת תלוי בנס.

זקנה, קשישה אחת, היא רחמה עלי.

– עיף אתה, בני, אמרה לי ועיניה מביטות בי בחן, עיפות זו מנין לך?

– מן הזֶמסטבָה אני בא, עניתי: אני עובד בזמסטבה ושם עתה המגפה. הלא שמעה, טיפוס הבהרות. –

– כן, יקירי, רחימאי, שמעתי אומרים, ענתה הזקנה ותתחלחל.

– ורבים המתים במגפה? שאל אחד היושבים. הזקנה היא, כנראה, יראה להזכיר במות.

– רבו, מאד רבו! אין בית אשר אין שם מת. ככתוב – בכל הכפרים ובכל החוות.

– ומדוע הם רבים כל כך?

– ממגע איש באיש; מחלה מתדבקת, כידוע.

– וגם מן המטַפלים בחולים יש מתים?

– שמונים למאה, עניתי, כל הקרב יחלה. כמה רופאים והאחיות והחובשים והמטפלים.

– ואיך המחלה מתדבקת?

את תפקידה של ה“סֶמַשְׁקָה”¹ לא ידענו אז, ולי לא היה צורך בגורם אחר על כן עניתי:

– ע"י מגע בידים, בכלים; למשל, אם אני נוגע בחוֹלֶה ושב ונוגע באיש בריא, בשכני. והרימותי את כפי ופשטתי אותה כנגדי.

שכני לימיני חגר שארית כחותיו ולחץ כלפי ימין את שכנו שלו. – “דיה בנגיעה וגם בהבל פי איש מפי איש”. –

פתאום רווח לי. הזקנה קפצה כאותה סְפִֵרָה של גוּמִי מבין שתי נכדותיה תפסה מקום שכנתו של שכני, תפס שכני מקומה של שכנתו – ואני רגלי ועוקצי שלי כולו – כולו – תפסו מקום על הספסל.

– רבים המתים אמרתי, רבים מאד. דיו לאדם שיכנס. לבית חולה, והוא הולך ומפיץ את המחלה בין הבריאים. ואם הוא אינו חולה יחלו בני ביתו. שלשום מתה לנו אחות, תמול מתו שני חובשים, גם שני שבשלישי שלה מת. היה קרוב רחוק לאחד מרופאינו – גם הוא מת… שלשום מת. ומחר ימות…

ועד שאני הולך וממית רחוקים וקרובים, הולך ונעשה הספסל שלי יותר נוח לישיבה. שנים נשארו עליו בריחוק מקום ממני. גם מן הספסל שכנגד נמלטו היושבים על נפשם.

רואה אני שנשארנו יושבים רווחים, אמרתי: אין שוה להמית את כל האדם, מוטב להניחם ל“החיות זרע” ונשתתקתי. גם מקום תפסתי אצל החלון. ובין כותל וכותל נמתחתי למחצה לאורך הספסל ונרדמתי.

אדוני, אני מיעץ גם לכם לנסות באמצעי זה, לכשֶׁתִמָצאו במצב דומה לשלי. ואולם אני לא דוקא לספור זה התכוונתי. אותו ספור מתחיל אך כאן. רציתי לספר לכם על דבר אותו ה“טפּוס” שנטפל לנו בצאתנו מחרקוב: ולאלה שאינם יודעים, אני מקדים הקדמה קטנה.

היה במֶליטוֹפוֹל קַפֶּלמֵיסְטֶר, מנהל־מקהלה – יהודי, וכיון שהיה קפלמיסטר צבאי וגם יהודי, נעשה ממילא בבחינת “פני העיר”, וגם בבחינת “אינטֶליגנציה” והוא מעורב עם הבריות שבפמליא עליונה: עו"ד, רופאים, ממונים בבַנק מן הראשיים וכדומה.

פותח אני את עיני, משפשף אותן, מוציא את משקפי ומרכיבן על גב חטמי ומתבונן על סביבותי: “עוד המגפה שוררת”. הספסלים אלה שעל ידי ואלה שכנגדי – שוממים למחצה. והנה יושב אחד חדש – הקָפֶלמיסטר ממֶליטופול. מכרי.

לא תיכף הכרתיו. תחבושת עשויה “Lege artis”, על לחיו ועוברת על ראשו. אני באפו וסנטרו הכרתיו. סנטר משונה היה לו, כאילו התכונן מתחלת ברייתו להשיג את חטמו ועדיין לא הגיע. בריה משונה של סנטר היתה לו! אלמלא סנטר זה לא הייתי מכירו, כי רק “”per se" אני מכירו. וכשהכרנו זה את זה שמחנו, כמובן, זה על זה. מאד שמחנו: פליאה היא – בני עיר אחת, ממש קרובים. שְׁאָלַני מנין ולאן, וגם אני עניתי לו בשאלה: מנין ולאן, והתחבושת למה היא?

– מחַרקוב בא.

– מה עושים בחרקוב בקיץ, ועונת התזמורת בארץ?

ואז פתאום התלהב מכרי והתחיל קובל על “ד' ועל משיחו – ועל ננתקה”.

פתאום – לפתע פתאום – חלה את אזנו. קפֶלמיסטר שחלה את אזנו – מבין, אדוני הרופא? קפלמיסטר בלי אוזן – ממש כלב בלי זנב, או יותר נכון, זנב בלי כלב: נתבהל, כמובן, ותיכף ומיד ־ מאַרש, מאַרש! אל הרופא.

הציץ הרופא בשפופרת עשויה לדבר, ישנה כזו: מעין אפרכסת, כיון במראה העשויה לדבר, וסוף דבר נתן לו סמים: בקבוק קטן ובו מין שמן. שריח קַרְבּוֹל. – כן, קַרבול! ־ נודף הימנו. נותנים עשר טפין בתוך כַּפִּית ומחממים אותה על גבי הנר ושופכים לאוזן.

היה עושה כן בלילה בלילה בשובו מן הגן.

והשד הִחִגֵר יודע כיצד זה אירע, שנמצא על השלחן בקבוק שני דומה לזה, ובו תִמְסָה של קרבול אבל חזקה מאד.

היה כל כך רגיל כבר בטפין שלו, שלא היה מסתכל בבקבוקו אלא מַרִיחַ מרחוק במה שיש בו. הסיר את הפקק, בא באפו ריח הקרבול (כנהוג), ושפכו לתוך אזנו. ובו ברגע אש כויה. מתוך תנועה אינסטינקטיבית הפנה ראשו כלפי הכתף ויצאו הנוזלים ונזלו לאורך כל הלחי. השם יתברך, אזנו לא סבלה, אלא מה? הִכאיבָה התמסה ללחיו, כויה ולא כויה, פצע או חבורה, מלוא הלחי.

מבין אתה, יקירי? שערו בנפשכם סקַנדַלִיתא רברבותא כזו. קפֶלמיסטר צבאי ותחבושת על לחיו. – מנצח בנגינות על הכלי זמר? – לא – אין זה אלא במחילה מכבודכם – טפו!

השקצים הם תיכף חשו בדבר, הדיסצִיפְלִינה איננה. כלא היתה!

הלך ושאל את אחד ממכיריו הרופאים, רופא מומחה, בקש כי יתן לו איזה דבר ממשי, שיש בו כח – אין לו פנאי.

נתן לו משחה.

– אדוני הרופא בודאי יודע מה טיבה: לבנה היא, וריחה נודף. נעים הריח, והצלוחית גם כן לבנה.

נעניתי לו בראשו: אני יודע.

מָשח. משח שוב. משח בשלישית. הבל הבלים!

הפצע פצע.

נמלך והלך אל שני.

זה נתן לו משחה כתומה, וריחה לא כ"כ נעים. צלוחית של זכוכית פשוטה.

ושוב משח. ועוד משַח. והלך ומשח כמה פעמים.

הפצע עומד במרדו, כאלו לא אליו מתכוונים – ועוד זאת: – יש לו נטיה לתפוס מקום גם מן הצד.

שמעתי? בקצור:

הלך מדוקטור לדוקטור, ומרופא לרופא וממומחה למומחה. וחדל. מן הרופאים חדל. והתחיל מתיעץ עם חובשים. וגם אלה לא הועילו.

אשתו של הקטיגור יעצה לו מה שיעצה, וגבאי בית־התפלה שלהם הביא לו משחה משלו. שנתיים קודם רִפֵּא אותו הרופא האשכנזי מן הקולוניה. לו לא הועילה. אפשר מרוב ימים תש כחה של המשחה.

בין כך ובין כך – לפצעו ולבָשתו הוא עודנו בתחבָשתו, עד שאמרה לו הפלונית שלו: ילך ויתיעץ בחַרקוב עם פרופיסור, כי מה סוף הדבר? כך דרכם של רופאים, כך דרכה של מדיצִינָה. פצע קטן, פצע כל־שהוא, ואין שום בריה יכולה להסירה.

אפשר היה גומר את ההלל על הרופאים באופן אחר קצת. קפלמיסטר צבאי מה שהוא מפליט לפרקים מפיו בשעת כעסו? – אלא נזכר לפני מי שהוא יושב.

– והפרופיסור בחַרקוב?

ואז אך אז הרים את קולו והלך וחרף את מערכות כל הפרופיסורים.

סיר נפוח ולא אדם – היה בשעת מעשה.

אני, הלא יודעים אתם, אינני מתלמידי האוניברסיטא שֶבחַרקוב, ואין אזני סולדת ממה שזה מחרף את חרקוב. אני ישבתי בשויון נפש, מאזין ומקשיב לחרפות. אָמָן היה בנידון זה.

ומטעם זה רק לאחר שעה קלה, אני מוצא, כי די כבר בחרפות ושאלתיו: בשלמה כל חרי האף.

– הלא מבינים אתם, פנה אל יתר הנוסעים, הנסיעה ממֶליטופול לחַרקוב עלתה לי בחמשים רובל, והוא הוא המכונה פרופיסור, הולך ונותן משחה – שלשים וחמש פרוטה מחִירה. משחה של חומצִית בוֹר שלשים וחמש פרוטה מחירה!

כרטיס הנסיעה לשם וכרטיס משם, שלשה ימים בחַרקוב; דמי אכסניה, דמי עגלונים, דמים כאן, דמים כאן – חמשים רובל במזומנים. והנה בא זה ונותן משחה של בור: שלשים וחמש פרוטה.

עיני הקפלמיסטר משוטטות בכל “העולם” היושב ממולו ועל ידו.

– כלום הועילה המשחה? נועזתי לשאול.

– כמובן הועילה, זרק לי תשובתו המנצח בנגינות, בהברה חטופה, כנואש כבר מהפָטר משוטה המטרידו בשאלה של מה בכך. – הועל… הועילה, לאחר משיחה שניה הועילה. אלא – וחזר לקצפו ולרגזו – אני שואל אותך, אדוני, חמשים רובל הוצאות היו לי, ובא זה עם המשחה שלו – שלשים וחמש פרוטה.

אמור נא אתה, אדוני. – – –

ברלין, 1925.

– קול־לגה! רוצה אתה לדעת מה אני סובר בענין מומחיות לאיזה מקצוע? רוצה אתה ללמוד מקצוע ידוע? – חות דעתי?

ובאיזה מקצוע?

אין זה דבר נקל כלל וכלל!

קודם כל צריך לעיין ב“חומר ההיולי” של מר. מה הוא אדוני: עבדקן, זלדקן – וכיוצא במו אלה? בשעת בין־השמשות זו קשה לי לעמוד על דבר זה. אינני מיטיב לראות.

דומני, שחברי־למקצוע אדמוני, בן־בנו של עשו אבינו? נא… מובן… אין זה מעלה יתירה בכלל, אלא מאי? לגבי כירורגיה אין זה פגם, – ובלבד שיהיה מושך בזקנו ושפמו.

וחס ושלום שלא יעשה עצמו פרצוף אנגלי, כמנהגו של היום.

כירורג בעל זקן אדום ושפם אדום ארוך ועבות ־ זה לא רע.

שמינית שבשמינית “קצב” – לא רע!

קרחת לו למר?

לגבי מחלות־נשים ־ פסול.

קרחת זהו ענין בשביל מומחה למחלות הנפש והעצבים. תלמידיו של פרויד “אנוסים” להיות קרחים על־פי הדבור. לגבי יתר המחלות אינה מעלה ואינה מורידה. – אלא חס וחלילה למחלות נשים!

רופאים של נשים (כיוצא מן הכלל המילד – “אקושר” בלעז) – להם אי אפשר בלי שערות־ראש.

אם אינני טועה, שמשון הגבור מחלפות היו לו, שלולא זאת לא היה לנו בכלל כל ענין דלילה.

ואפשר שאני טועה.

שערות, ודוקא תלתלים, יפות לרופא מחלות “העור והמין”.

כרס – טובה בכלל לכל מיני רופאים שבעולם.

חוץ מרופאים למחלות־נשים.

כרס זו חנה על נושאה, ונותנת היא לו חשיבות. וכל המרבה הרי זה משובח. מטילה כרס זו על אדם אחריות ידועה, נעשה מתון וזהיר בעל־כרחו.

סבורים החולים: מלא כרסו חכמה, ומיושב בדעת כל נושא אותה.

שעורה של כרס? ־ אין לה שעור.

שנים רופאים בעלי־כרס שמנצחים זה את זה בהלכה וחובש קטן עובר ביניהם – זו היא תמונה נהדרה.

המומחים למחלות העין, האוזן והגרון – לאלה אין טפוס מיוחד. רק דוק של חן אינטליגנטיות מיוחדה נמתח עליהם. מסוה ידוע של עומק נפש וחכמים – לרופאי מחלות הנפש והעצבים.

בשעור קומה יש לדקדק רק לרופאים לנשים, וגם זה לאו דוקא; ובלבד שיהיו מקפידים על שלש מצות שנצטוו עליהן: תסרוקת, תלבושת ותמרוקת.

חוצפה כל שהיא יאה לרופאים מומחים למחלות העור והמין ורופאי מחלות נשים.

רופאים סתם אינם זקוקים לקלסתר פנים מיוחד, כי הם אינם נכנסים בגדר רסה טהורה. משל למה הדבר דומה? אלה המומחים למקצוע מיוחד הם בבחינת כלבים רסיים: פּודל, מופּס, פוקס־טריר, דקל וכדומה. רופאים סתם נחשבים על אותו סוג, שהגרמנים מצאו לו את הבטוי היפה: Promenadenmischung

במלונו של בן־יהודה אין מלה מתאימה לזה. אני לא מצאתי.

אפשר מפני שעיינתי רק בספר הראשון.

אם עמד קולגה על פרצופו שלו, מיד הוא יודע את המקצוע שיבור לו.

ותכף ומיד יזמין לו שלט מתאים וכתובת מתאימה – בלי זה אי־אפשר כלל וכלל.

אם יקנה לו ספר במקצוע הנ"ל ויעבור עליו לפרקים, זה בודאי טוב.

ואם יעבוד באיזו קליניקה שבעולם – שנה, שנתים, עד שיתחיל לעבוד על דעת עצמו – גם זה לא רע.

כי בכלל המומחה אינו מומחה על “דעת המקום”, ששם יצק מים על ידי מומחה; אלא על “דעת הקהל”.

והלא כל טרחתנו אינה אך טרחה בשביל “דעת הקהל”, ודעת הקהל – זהו ענין שצריך עיון.

יש שאדם טרח ולמד, וישב כמה שנים על התורה ועל העבודה, ומאמין הוא כי כבר נעשה מומחה למקצוע שבחר בו – באה “דעת הקהל” ומעמידה אותו על טעותו.

רוצה מר בספור – אילוסטרציה לדבר?

בודאי שהוא רוצה לשמוע ספור.

ואני בודאי, שאני רוצה לספר ספור.

ובכן: ויהי היום ואני נוסע לקיוב.

כן, כן! לקיוב אני נוסע אל הבחינות.

זה היה קודם מתן התורה החדשה. הנוסעים היו נוסעים, די לך בסקירה ראשונה ואתה יודע לפני מי אתה עומד. והרכבת היתה רכבת, גם הקרון היה קרון: הזכוכית – זכוכית ממש ולא קרש על גבי קרש. האטון על הכתלים – מלא, והחום לא חסר. בני־אדם היו אז מחזיקים בדעותיהם המקולקלות של הבורגנים, כי קומפורט נחוץ לו לאדם. וכך היינו נוסעים.

ונכנס אל הקרון בר־נש.

בנימוס ובישוב־דעת נכנס, ובנימוס תפס מקומו. כליו נאים וטובים. רציתי לעמוד על טיבו מי הוא. ואני מסתכל בו.

בגדיו עשויים בטעם, אינם באים זה אך מן המחט, אבל חדשים. אדם מסלסל בשערו וזקנו. מן האמידים.

נאמר: קומי־ויאזו’ר? לא! יותר מן המדה של קומי־ויאז’ור יש לזה בטעם. איננו בא אך כדי לסמא את העין. וחסרה לו החוצפה, כשהוא מביט באדם. בעין יפה הוא מביט, שאינה מתכוונת אלא להביט.

הקומי לו אין עינים, אך מקדחים. תיכף ומיד הוא נועץ בך את מקדחיו, הולך וסובב, ומעמיק ושוהה על קנקנך: ללמד על כיסך ועל כעסך, על מוצאך ומבואך, ארחך ורבעך.

נאמר: חתן סמוך לשלחן חותנו?

יש לו הכרת ערך עצמו, וספוק נפשו מעצמו, ויש לו הנאה מכל העולם והנאה מעצמו, אלא שצבע פניו של הלה אינו צבע פני “חתן סמוך לשלחן חותן”. חסר לו אותו האודם הרך הבא מתוך שלחן דשן ושינה לאחר אכילה. פניו אינם חוורים; אלא שהם לבנים מתוך לבנת שן, פני מפונק, פני אדם שאינו מרבה ליהנות מחומה של חמה ואורה, אלא הם פני אדם מרבה לשבת בתוך ארבעה כתלים.

פנים כאלה ישנם לצַלמים. הצלמים גם הם נוהגים בסלסול זקן ושער, וחובה מטלת עליהם אומנתם, שיש בה קורטוב של אמנות, להיות מן המקפידים על תלבשתם, ככל אלה שהם נתונים תמיד לראוה. חייהם של צלמים הם חיי חול המועד, רוח חגיגית שורה עליהם.

אלא תסרקתו של זה לא התאימה לאומנתו של צלם. הלה יש שהוא מקפיד על שער שבראש (ביש לו) או בעניבה (אם אין לו שער). העניבה, אם בה הוא נותן סימן לאמנות – עניבה לפי המודה (כשהוא מקפיד בעניבה סתם), או שהיא עניבה פיוטית, אז היא עניבה פנטסתית או קשר פנטסתי לה אם אינו מן המהדרים במודה של עניבה.

אם ראשו תלתלים – סדורים תלתלים, – שוב קורטוב של שירה.

תסרקתו של זה ועניבתו לא העידו על היותו צלם. משמע – פקיד, נושא משרה בבנק.

ואולם גם לא זה. תנועותיו של נושא משרה בבנק אינן כל־כך נאות, פשוטות הן בפשיטות יתירה. ויש לשפוט מאופן ישיבתו ואיך שהוא עומד, כי רגיל הוא ביותר לישיבה קבועה באופן קבוע. על־פי רוב כתף אחת יוצאת בולטת כנגד שניה שוקעת.

ובכן אין לאמר אלא שזהו – רוקח. גם הוא נתון לראוה כל היום, ומשום כך תלבשתו עשויה בטעם, אלא סמני חרות במדותיו ותסרקתו פוסלים אותו. לו שתי מדות נחוצות בבת־אחת: מדת אדם מן הישוב ומדת חכם מלומד. הרוקח לאמתו איננו אלא רופא, אלא שאין לו רשות לרפא. גזרת המלכות היא.

נשרו ספרים מחיקו – וזה בלבל את מחי: רוקח וגם סגן־רוקח פטורים מן הקריאה.

תאמר: רופא שנים? דנטיסט?

אלא שבריות אלה – אם מבני ברית – כלם בנפות המערב בונדאים, בנגב רוסיה מכת ס"ד – וקריאתם לא מתוך ספרים, אלא מתוך קונטרסים. בר נש זה קורא בספרים ממש.

ולא היתה לי כל ברירה לשהות על קנקנו, אלא להכנס עמו בדברים.

ונודע לי שהוא רוקח (פרוביזור) ושמש בכהונה זו כמה שנים. ולבסוף נמלך בדעתו ונכנס לאוניברסיטא ולמד את הרפואה, במינכן. ובשנה העברה עמד על המבחן. והכשילוהו בחכמת הנתוח. יתר הבחינות עלו לו.

עתה יבחן רק בארבעה ערכים, השייכים לסוג האנטומיה – ויהיה רופא.

איש אוהב סדר היה מימיו. ודרך חייו סלולה וסדורה. למועד הנכון נכנס באפּותיקא. שלש שנים היה תלמיד, שתים שמש בתור סגן־רוקח, שתים היה באוניברסיטא. גם עתה הכל מסודר יפה. יש לו מקצוע. הוא מומחה למחלות העור והמין: שנתים יצק מים על יד יוסף (קרי: יוזֶף) בברלין. ויש לו ארוסה, גם היא בבחינותיה, בת ישראל – רופאת שנים. גם משרה יש לו מן המוכן, באחת מערי ישראל בנפות הווייכסל. ששים רובל יקבל לחודש. עתה ישא את אשתו, ושניהם יכנסו בעיר. הוא רופא, היא רופאת לשנים.

דרכו בחיים סלולה.

זו היא הפעם הראשונה שאירע לו מכשול. לולא זאת, כי אז זה כחצי שנה כבר היה הכל בסדר.

אדם הגון היה.

ולא נפגשתי עמו שוב, עד שפגשתיו כעבור שנתים.

זה היה בפטרסבורג, לא בפטרוגרד ולא בלנינגרד, ונפגשנו אצל מחסן הספרים של ריקרט. אני אהבתי להיות עומד ומסתכל אצל חלונות בית־מסחר הספרים, חלון מלא וגדוש: ספרים בשפת המדינה, ספרים בלע"ז ובכל מיני המקצועים. בימים ההם וְסִמַשְׁקה הזדרבקום ¹ עוד איננו בעולם, וכשהיינו מדברים במדיצינה היינו מזכירים רק פּרופיסורים: רוסים, גרמנים, אנגלים. כך היה מנהגו של עולם אז.

וכשהייתי עומד ומסתכל בספרים, הציץ אלי פרצוף מתוך שמשות החלון. תיכף הכרתיו–מכרי מקיוב, הרופא. הרוקח לשעבר. הוא ולא אחר.

מה הוא עושה כאן?

קונה הוא ספר בענין רפואות הקיבה.

מדוע דוקא קיבה, והוא מומחה “לעור ולמין”?

זה היה בשכבר הימים, ועתה הוא מומחה לקיבה.

ואז ספר לי, איך שבא לעירו, ונשא את אשתו, ותלה פעמון על דלתו ושלט על שערו וישב מחכה לחולים.

ואין קול ואין קשב, ואין חולה.

מזלו של רופא!

אימתי הוא רופא טוב?

תיכף לאחר גמרו – מתחיל יקרא, אין מאמינים בו ובבקיאותו – עד שילבינו שערותיו.

כיון שהלבינו – נגלה פתאום שהוא זקן. גירסא דינקותא בידיו, והמדיצינה, כידוע, אינה עומדת על מקומה אף שעה, והזקן איננו עומד על “גובה המדע”.

וכך ישב מיודעי וחכה.

את משכורתו היה מקבל, והחולים היו נוסעים אל העירה הסמוכה, אל הרופא אשר שם.

מי יודע כמה היה יושב כך, אלמלא שסייעו לו “מן השמים ממש”.

ויהי היום ועשיר העיר חש פתאום בבטנו. שבת היה, לאחר ה“שליט” וה“קוגל”. יקירי יודע, אדם שאחזוהו צירי־מעיים איננו מאמין בחיים. והיה עשיר, והקיפה הזעקה את העיר. והיה שבת. לא היתה ברירה, באין אפשרות לנסוע אל העירה הקרובה, ויבהילו את הרופא שלהם, כלומר, את ידידי. נצנצה בראשו מחשבה, והכניס לתוך קיבתו של הלה את ה“זונד” (שפופרת לפצע וחבורה – עיין מלונו של שטינברג) והוריק את כל מה שבה ורוח לחולה. תיכף ומיד, ויצא לו שם: רופא לקיבה, מומחה לקיבה! ותהום כל העיר. בחוש ראו, שאמנם מומחה הוא. עד היום ההוא לא ידעו. וגם מכל העירות עתה באים אליו, מיום ליום רבים הבאים.

ומכיון שהדבר כך, צריך הוא לספר ב“מקצוע רפאות הקיבה”, ועתה נזדמן לפטרבורג – נכנס לריקרט וקנה.

מן היושר הוא.

כעת הוא גם עסקן צבורי.

מתחילה רצה להסתפח אל ה“בונדאים”, מבינים אתם, סוציאליסטן – זה יותר הגון… אדם שאינו מפגר ללכת, מתקדם, ובכלל… אלא שהעמידו לו בכרס, וגם מפני שהוא מקבל משכורתו מקופת הקהל ויש לו עסק עם חרדים – נעשה ציוני.

אלא מתוך הכלל: טוב לאחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך – אשתו – “בונדאית”. – היא רופאת שנים [כלומר, מתחילת בריתה בונדאית]. וגם זה טוב מכמה טעמים.

אפשר גם לקמץ קצת בקשוטים ובמלבושי פאר.

תאמר: “מה בין בני לבן חמי?”

לא כלום!

ואספר לך מה שקרה לי.

יודע אדוני את העיר סומי?

לא, לא שמע מעולם? טוב שלא שמע – וכך לא יזיק לו!

ובכן, כי עיר זו זכתה להיות הרספּובליקה הרוסית הראשונה (בשנת 1904) גם כן לא ידע.

ובכן, מובטחני, כי ודאי לא שמע את שמע הכפר – סירובטקה.

אין רע. הגיאוגרפיה עתה, השד יודע אותה. ואולי גם הוא שבר רגלו עליה.

אני יליד טבריה. לא רחוק מכפרנו יש קולוניה גרמנית – רייכנפלד קראו לה. בתחילת המלחמה שנו שמה לפדרציה ועתה היא לנינה. אתה עודך צעיר, תזכה ותקָרא – דניקינה.

ובכן, אני זכיתי להתמנות לרופא בסירובטקה זו. ולאחר שבאתי לכלל הסכם עם אבא יבגֶני בענין חדר ומאכל יום־יום, הלכתי להסתכל ל“מדינת מלכותי”.

בית־חולים בן עשרים מטות.

אף חולה אחד לא מצאתי – ריק הבית, בלתי הפרעושים. וכאשר שאלתי לחולים אַים, ענו לי:

– אינם, משום שימי החג ממשמשים ובאים.

– כלומר?

ימי החג שלהם (יום גנוסיה של אותו־איש) ממשמשים ובאים והם רוצים להיות בבית.

מה תאמר לזה?

ואני שמחתי: עשרים מטות, עשרים חולים, כירורגיה!

– ומה בענין הכירורגיה?

– הכירורגיה – ענו לי – בבל יראה ובל ימצא.

– משמע?

– לא, באלפא רבתי.

– וכי אפשר לו לעולם בלי כירורגיה?

– אפשר ואפשר! ומטעם זה אהוב וחביב הרופא, חברי שקדמני, על הבריות. השכין לא היה נהוג אצלו; הנחת תחבושת מחממת – זוהי הכירורגיה אצלנו.

– ובכל זאת.

קרה לו לחובש שלנו וחלף תער על כף ידו, והביאוהו אל בית־חרושת הסוכר. שם יש כירורג. לא רחוק מכאן – שמונה פרסאות.

ואני נשארתי בלא חולים, בתוך עשרים מטות.

עברו ימים אחדים ונכנס אלי בחור, בחור מן האכרים; אינני זוכר במה חלה, אלא רואה אני בולט על צוארו דמות שאת, תבנית תפוח, גדלה גודל אגרוף – מגרה תיאבון, ממש צפיחית בדבש, נעשו אצבעותי אזמלין, אזמלין.

והשאת מתחננת על נפשה: קחני, שאני, חבשני… – ושואל אני את הבן:

– סחורה זו מה טיבה?

ענה מה שענה.

– ומפני מה שומר אתה עליה מכל משמר? שמא באה עת לחננה?

– גם הוא היה רוצה להפטר, כל הבחורות מאסו בו… אלא אסר עליו שַבולְדַי (כירורג היה הלה בעיר סומי) להטרידה מן הצואר.

– שמא רוצה, בני, ואסירנה?

אינו רוצה בשום אופן.

– מה טעם?

החגים ממשמשים ובאים. אינו רוצה להיות מוטל בבית־החולים.

– שוטה – אמרתי לו – מי אומר לך, כי תשאר כאן? אדרבה, ננוח גם אנו, הרופא והחובשת, יהיה הבית סגור. שעה אחרי הנתוח תשאר, אחרי־כן תשאך הרוח לשד או לעזאזל או לשעירה החגרית – לאשר תחפוץ ולאשר תרצה.

ברכות תחולנה על ראשן של הבחורות! ודאי שהיו מאד מצערות את הבחור “כמו שנאמר”, ונשמע לי. אני נשבעתי לו בהן צדקי: שעה ישאר כאן. וכשהושבתיו על הדרגש וקראתי את כל ה“החבריא” – שלי לעזרה באסיסטנטים: את המילדת ואת החובשת, ואת החובש ואת השומר על הבית, נוכחתי באמתו של הפסוק:

“כהגמון כאפרכיה שלו”.

בכלורופורם, כמובן, לא השתמשתי. הלהרגהו בידי החובש רציתי? אנֶסטֶזיה מקומית! יכאב לו קצת; לא בחולי “קופת חולים” ו“הדסה” עסקינן. לפיכך נברא האדם כדי שיתגבר קצת על יסורים. אוי לו לחולה שאינו חש בכאב!

אלא, אילו ראית, יקירי, את עוזרַי שלי!

החובש יצא ראשון בדימוס: ראשו סובב עליו למראה הדם; החובשת התעלפה; השומר ללא הועיל. נשארה המילדת; אלא שאינה בקיאה בהלכות פינצט. אך אשה לעולם אשה – אצבעות דקות ונבונות לה – וכך עזרה לי בנתוח.

ואף על פי כן הצלחתי במעשי.

תיכף אחר החג נכנס אלי בחור שני וגם לו שאת בצוארו.

לכל יש פסוק מן המוכן. אני חשבתי: Die Dublicitat der Falle.

ואפשר לזה מתכוון הפסוק:

“אח לצרה יולד”.

וכעבור יום – ושוב בחור, וגם לזה שאת על צוארו.

עברו יומים – שוב בחור. ונתפלאתי. וחקרתי ודרשתי.

– איך זה בא, דודי, לעשות נתוח?

– נודע לו… הלא לשנים מרחובו כבר עשיתי נתוח. מומחה אני לשאת שעל צואר.

ואחרי־כן באו אלי עוד בחורים ובחורות, זקנים וזקנות, כלם כלם בעלי־שאת; וכלם באו לשם נתוח.

בבוקר הם באים ולערב הם שבים הביתה, “כי כן משפט הנתוח”.

וככלות החולים בכפרי, התחילו באים מן הכפרים הסמוכים.

בעלי־שאת באו. כי על כן אני מומחה לשאת שעל צואר.

לא, לא, יקירי! להיות מומחה לא כל כך נקל, כשם שאדוני סובר.

לא! באלפא רבתי – – –

ברלין 1925.

טֶננבוים טפח על פניו את הסרוִיטֶה וישב בהרחבת הדעת מתבונן בקערה, שנתרוקנה זו פעם שניה מלביבות ממולאות בדובדבָנים וטבולות בשַמֶנת.

יתר החברים שישבו מסביב לשלחן היו כלם שקועים בעבודה: היו לועסים יפה יפה את הלביבות הלבנות. על אי אלו מן הקערות היו עוד כתמים ורדיים, מוורידים יפה יפה בין שיירי השמנת. טֶננבוים מחה את שפתו העברה וספר.

­­­­­– אני, כשאני אוכל לביבות ממולאות בדובדבנים, תמיד אני נזכר… אני נזכר – ביבִמתו־של־אַבָּא־סֶרְגֵי, ולהפך, כשאני נזכר ביבִמתו־של־אבא־סרגי, מיד נזכר מיד אני בלביבות ממולאות בדובדבנים.

תשאלו: מה ענין זה אצל זה?

אלה המה דברים עתיקים, עוד מזמן היות רופא בַזֶמסטוה. כולי עלמא יודע מה הן לביבות ממולאות בדובדבנים, אלא לעומק יפין וטיבן ירד אך מי שחי אצלנו באוקרַאִינָה. כמה תבשילים יפים ישנם בעולמו של הקב"ה, יפים באמת להפליא; ואולם אין לו במטבחו שלו יפה על פי צירוף גוונים מזה של לוֹבֶן שַמֶנת ומִיץ וַורדי שֶל דובדבנים. אותה ורדית רכה ויחידה במינה, עם צירופיה, החל מרושם קל שבקלים עד אודם דם נקרש.

ויש במקרים – יוצאים מן הכלל – שיופי זה נשפך גם על פני גוף אשה – עד שנעשית כלה מעין לביבה עשויה בסולת טובלת בתוך לובן שמנת מעורב במיץ דובדבנים.

וכזו היתה באמת גם יבִמתו־של־אבא־סֶרגי, ששמש כהן בכפר סְלַבְגוֹרוֹד. אלא רואה אני, שכל המנין שלי, כלו מבני־ברית, ואם טעמן של לביבות יודעים אתם כלכם, טעמה של יבִמתו־של־אבא אין אתם יודעים, אתם יהודונַי שלי שֶכמותכם. הבה אתחיל מבראשית.

מה בין בני לבין חמי?

להבדיל, אלף פעמים להבדיל, רב או חזן אצלנו, אם רחמנא לצלן נשאר אלמן תכף ומיד הולכים ובוררים ומוצאים לו עזר כנגדו שלא יהיה חס וחלילה שרוי בלא אשה. שמעתי אומרים, שיש גם דינים בנוגע לזה, אלא אני התינוק שנשבה לבין האומות, אינם נהירים לי שבילים אלה. תשאלו לכשתרצו את הרב. לא כן חס וחלילה אם יקרה מקרה לכהן בכנסיה הפראבוסלאבית, לו אסור על פי דין לשאת שְנִיָה ואלמן ישאר לכל ימי חייו. אלא אם הלה עודנו צעיר, או (נניח) צעיר איננו, אלא שהלב לב בשר והנפש חומדת, והוא בשר־ודם בתכלית הפשטות שבמלים אלה, אז רע ומר לו מאד. מסכת צער ועגמת נפש, ולפעמים גם דְרַמָה שלמה. אלא שעל פי רוב הדבר נגמר בכך.

נכנסת לתוך ביתו של אותו כהן מסכן אשה. ואומר הכהן לכל המסבים שהיא יבמתו, אחותה של אשתו ז"ל. וכנגד זה אין פוצה פה ומצפצף. מובן שהגבר בעל־הבית, אי אפשר לו בלי סוכנת מנהלת עניני הבית. אולם אשה זרה אסורה מפני לזות שפתים; שַאנִי יבִמתו, שארת בשרו.

כלי עלמא יודע יבָמה זו למה נכנסת לבית יבָמה הכהן, אלא כל המנבל את פיו מעלה עליו הכתוב: הקהה את שניו. ויש שיקרה, כי יבמה זו ­­­­– אינה מצניעה לכת, כלומר יש שכרסה בין שניה, אלא שאין הקולר תלוי בצואר הכהן: יש אשה ויש אשה.

בני הכפר שגלגלי מוחם פשוטים, ואינם מסוגלים לדקדוקי עניות ואת הילד הם אוהבים לכנות דוקא בשמו, הם יודעים שזו היא יבִמתו־של־אבא; אלא בינם לבין עצמם הם קוראים לה “אמָא”, ובזה הם מתכוונים לעיקר הדברים ופוסלים את הקלפה, – כי על כן בני־כפר הם.

ודוקא בכפר סלַבגוֹרוֹד, שבו שמשתי רופא, היה כהן אלמן כזה. לא היה צעיר, אלא גם על הזקנים לא נמנה. גבר באונו וראשו מלבין. אותו בר־נש מזל לא היה לו. מפני מה? אינני יודע. כל חצי שנה – ולביתו נכנסה יבמה חדשה. לאו דוקא שהוא רוצה בזה.

ב"ה שמשפחתה של אשתו המנוחה גדולה! לולא זאת בודאי שמזלו היה עוד יותר ביש.

מה שלא היו דומות זו לזו, כדרך נשים אחרות בנות משפחה אחת, מאי איכפת!

היתה האחת גוצה, השני – תורן, השלישית בלונדָה, והרביעית שחורה, צוענית ממש…

אלא לאחר שנכנסה לביתו פולִינה היתה באמת היפה בנשים–לביבה של סולת ממולאה בדובדבנים בתוך שמנת.

עברו כמה חדשים, ובסתר לבו ודאי דמה אבא סרגֶי: קץ לענויים, זו תשב אתו עד שתזקן. ובאמת מה חסר לה בביתו של כהן בכפר גדול ועשיר בפלך חרקוב – תאמר: הקדחת.

ואבא סרגי ודאי שהיה מאושר, לולא קפץ עליו רגזם של ארבעה אבות קונדסים.

אלה ארבעה “מזיקים” היו: המורה הצעיר שבבית הספר, השוטר של הזֶמסטוה (זֶמסקי נַטְשַלְנִיק), בא־כחו של בית־זִינְגֶר (מכונות לתפירה) ואני הצעיר – כמובן אז.

ארבעה אבות מזיקים, ארבעה קונדסים.

קונדסים!

סוברים אתם קונדסים נולדים מתחלת ברייתם קונדסים. ואפשר שהדבר באמת כך. לדעתי אני, אין הדבר כך, אלא שהזמן גורם לאדם מיושב (כמוני למשל) בזמן מן הזמנים שיהיה הולך ונעשה קונדס. מאי קונדס? קונדס שבקונדסים! פילוסוף גרוע אני, ואולי אינני פילוסוף כלל וכלל – ובדבר זה אינני רוצה להתוכח כלל, ומה גם שתפסתי כבר בדבורי ואינני רוצה להנחיל את מקומי לאחר; מוטב שאוותר על דעתי, ואתה יקירי, לא תכנס לתוך דברי.

ואני הולך וממשיך את ספורי.

ארבעה אבות קונדסים היינו.

יכבד מכובד את מכובד! מי שמעלת כבודו גבוהה מקומו עדיף.

שוטר הזֶמסטוָה. אדם נוח לבריות היה, אדם בבחינת “כתנת” אומרים על כגון אלה הרוסים. היה בעל מזג רך! ומעולם לא שחקה לו השעה משעת ברייתו – ועד שנות עמידתו, ואפשר גם אז לא שחקה לו. לא היה לו מזל לקרובים. היו מתים עליו (לא עליכם) דודים ודודות. אלא שהוא היה יורשם היחידי. התחיל בתלמודו להיות רוקח – וארך לו הזמן. נכנס לאוניברסיטא ואמר ללמוד חכמת הרפואה, שוב ארך לו הזמן ויצא; נכנס שוב – להיות עורך דין, ונפלה בידו הירושה הגדולה, ושוב לא הספיק לגמור. את הירושה הגדולה הספיק לבזבז במשך שלש שנים. וכשכלתה מכיסו הפרוטה, והיתה לו כבר אשה ובנים לא נשארה בידו בלתי אם נחלה קטנה – נדוניה מאשתו – דיה לַצֶנז הדרוש להיות שוטר בזמסטוה. חמל עליו הגובֶרנַטור ומנה אותו לשוטר… היה שוטר במקום אחד, עוד בשנים מקומות לא אִשֵר המושל בפלך שני שוטרים, והיה הלה ממלא מקומם ומקבל שכרם. מזה לחמו, ומזה היה משלם אחוזים ומקצת חובותיו.

את בניו ואת אשתו הקטנה אהב אהבה נצחת, אלא שלא עבר עליו שבוע “שלא היה לו איזה רומַן”. לא היה עומד בפני בריה נאה, ואין זה פלא, אלא מה שהיה מפליא – זהו פיזור נפשו.

תכף כשהיה שב הביתה מבקורי מקומו מִשְרָתו היתה אשתו מזדרזת לקחת ממנו תיק כתביו לשם בקרת. ומעשה שטן הצליח תמיד. היתה מוצאת מכתב או שני מכתבים מאת “מרשַעַת מנֻווֶלת” עם תוכן מקביל.

המורה הצעיר – אחד משרידי האידיאליסטים שבזמסטוה, מחניכי בתי ספר לכהנים שמאס בכהונה ונעשה מורה. אדם ישר ובעל נמוסים יפים, ונפש זרה לו. מאמין בקדושתה של האשה, שהבשר והדם שולטים בה. היה מאוהב עד כלות הנפש ועד “ממעל לאזניו” במורה אחת בכפר סמוך לסלבגורוד. אהב אותה, ואתה יחד היה קורא בספריו של אַרצִיבַשֶב. ואולם קדושה היתה בעיניו עד לבלי לגעת בה באצבע קטנה. והיה נוהג לספר אתה בגלוי לב מיוחד, וברשותה ובידיעתה היה סר מדי היותו בעיר הפלך לבתי שמחה שהבתולות הידועות שרויות בהם עד שישאנה כדת וכדין.

בריה בפני עצמה – בא כחו של בית־זינגֶר, שהיה פטור מעול מצוות ומעול תורה שבעולם. בריה זו תלויה ועומדת בין נַצרות ויַהדות ואין לה ממצוותיה של זו וממסרתה של זו; ואין בבחינת כַמֵילֵיאוֹן יש שהיא מחליפה גוון לכאן או גוון לכאן, לפי צרכי הזמן והמקום. בנוגע לנשים טבעה טבע אדם־תיש, כרוך אחריהן, ואינו יכול לעמוד בפני בריה עוטה שמלת־נשים, ואינו מבחין בין טוב לרע, בין יפה ומכוער. כלומר היה אדם הגון במלא מובן המלה, pater familias שאינו בוש בשם זה ומשפחתו אינה בושה בו.

והרביעי אני עבדכם – אלא שאין אומרים בפניו של אדם אלא מקצת שבחו – לכן אקצר בדברים.

והנה נשארנו כלנו הארבעה ביום מן הימים – בבחינת אלמנים לכאורה.

את אשתו של שוטר־הזמסטוה שלחתי לעַרבות סַרַטוב לשתות חלב־סוסות, סוגתי מרוגזת העצבים נתחַיְבָה גלות לִקְרִים, הפלונית של בא כח בית־זינגר ירדה ללִימַן באודיסה לטבול בו את שמנה, וארוסתו של המורה לקחה חלק באיזו שיירה של שמורים שתִירה את קַוְקאז.

והימים – קץ עונת הדובדבנים, ימים חמים וטובים מאין כמוהם באוקראינה, ימים טובים מאוד לרבות הלילות, אותם לילות אוקראינה העמוקים העשויים קטיפה רכה ושחורה ומשֻבצים ככבים מחיכים ורומזים באהבה.

והיינו אנחנו הארבעה – האינטֶליגנציה של הכפר, דבר אחר – שַמנו וסלתו, חברים טובים וידידים זה לזה, למרות ההבדל הגדול במעמדנו בחברה. ומדי ערב וערב היינו נפגשים אחר הסעודה ומבלים שעות ביחד. ביום היינו טורדים איש איש בעסקיו שלו, חוץ מן המורה, שלו היו אז ימי פגרא. מעשרה קבין של שיחה שירדו לעולם תשעה נטלה האינטֶליגנציה ברוסיה. והדברים ידועים. והיינו משוחחים ונצים, ומדברים, ומספרים, ומתוכחים כדרך גוברין אינטליגנטים לכל דבר, עד שנחר גרון ועד שכלו כל הוכוחים – ונכנסה בנו רוח שטות, רוח קונדסית.

ואפשר שלא מטעם זה, אלא בעטים של ימות־דובדבנים ולילות הקטיפה נעשינו קונדסים, ואחזרנו במעשי קונדסים.

מי היה המתחיל בדבר אני אינני יודע. אלא מה שהיה כך היה, ולא סבל ממנו איש כשם שסבל אותו אבא סֶרגי האלמן באמת. סמוך לאחת עשרה היו טענותינו מסתתמות ווכוחינו פוסקים. מעין ליאות מקפת אותנו – כל החבריה – ואז היה מאן דהוא מכריז: – “חברים”, שמא נסור לבית אבא סרגי?

והיינו קמים, כחנו שוב חדש עמנו ובפסיעות גדולות היינו הולכים ומעַפרים בתוך הרחובות, או צועדים בצדי דרכים בין סרפד וחוח בסמטאות החשכות והשוממות – אל ביתו של אבא סרגי.

היינו ממהרים כך עד שהגענו לפנת הככר, שמשמם אפשר היה לראות אם יש עוד אור בביתו של זה.

כיוון שראינו אור מאיר בחלון, או נדמה לנו איך שכבה ברגע זה, היינו פוסעים לאט ונגשים עד הבית, עומדים מתדפקים על החלון.

– אבא סרגי, אינך ישן?

מה שנעשה בלבו של אבא סרגי אינני יכול לדעת, ואל איזה שד או שטן היה שולח אותנו אז, גם כן אינני יודע; אלא שכך היה עונה לנו – ודבש וחלב תחת לשונו –

– במטותא, רבותי, אני אינני יָשן, אני אך מתכונן לישון.

– וגם פוֹלִינָה אִיבַנוֹבְנָה ודאי שאינה ישֵנה עוד?

– פולינה איבנובנה היא כבר מתכוננת לישון; עיפה היא. כל היום טפלה בבית.

– פולינה איבנובנה היא איננה מתכוננת כלל לִישוֹן! וגם אינה עיפה! היה חוזר על דבריו קולה של זו.

– מותר להכנס?

– אינני יודע, רבותי – אני… אבל פולינה איבנובנה… רטן קולו של אבא – בבקשה מאד, ותכף ומיד! יכנסו רבותי!

פולינה איבנובנה… פולינה איבנובנה… מטרטר קולו הצרוד של אבא סרגי, עיפה את, עיפה ויגעה…

– הכנסו, רבותי! במטותא הִכָנסו! מצלצל קולה העליז של פולינה. ואנחנו – בתוך המסדרון.

פולינה איבנובנה תוקעת כפה בכץ כל אחד מאתנו.

– יפה! יפה שבאתם! אפשר רוצים אתם טֶה?

עושים אנחנו עצמנו כלא רוצים; מוצאים אנו אמתלאות: השעה מאוחרת, כבר שתינו, אין שוה בנזק הזמן, ואין כדאי בכלל…

– אין דבר! אין דבר! המיחם עודנו חם, המים עודם רותחים. זה אך קמו מן השלחן. ובשביל אורחים יקרים שכמותנו!

יש שאבא סרגי עומד עמנו בקשרי דברים ועליו רק תחתוניו – ומעילו הרחב (ריאסה), ויש שֶפולינה איבנובנה לבושה אך למחצה עונה לנו. כעבור רגעי מספר היא מזדרזת לשים עליה שמלותיה, ואבא סרגי שם עליו בעל כרחו את שלו.

יבמתו־של־אבא מזדרזת אל המטבח ואל המיחם. מאן דהוא מן החבריא ממהר לשם לעזרתה. במטבח אופל. עד שמוציאים את הגפרורים ועד שמדליקים את הנר עובר, כמובן, זמן רב. תמיד כך; הדבר שהוא נחוץ לך תכף ומיד כלום ימצא? דוקא להכעיס –לא ימצא!

כל ביתו של אבא מלא שאון וקול צהלה, דברי מחמאות, כלפי אבא וכלפי יבמתו; אבא עושה עצמו מכניס אורח, גם הוא הריהו פוער בצחוק – ומתוך כך אין להבחין באותו שָאון הבא מהמטבח. חם מאד בביתו של אבא ותריסי החלונות מוגפים. אין אויר – עד להחנק. מוצא מאן דהוא שיפה עתה לשבת בגן הסמוך לבית.

נמלכה החבריא בפולינה איבנובנה. היא עיניה מבריקות. משנה חיים בכל אבריה ובכל תנועותיה. רגע היא כאן, שני – והיא כאן, עוד רגע ועיניה מחיכות לזה, עוד רגע והיא עונה על מחמאות של זה; רגע והיא נעלמה, ושוב היא פה, יש שהיא מקבלת צביטה מזה, מעין חבוק כלאחר יד מזה.

וכשנמלכים בפולינה איבנובנה אם טוב לצאת אל הגן – מסרב אבא. הוא מסרב, כי יודע שהגן הקטן מאפיל על כמה וכמה דברים. ואבא אינו רוצה לתת ליבמתו לצאת. אוי – אינו רוצה, לא, לא! עונה הוא, ויאוש נסתר מפעפע מתוך קולו הצרוד – אי אפשר לה לאיבנובנה – הגן רטוב. הרוטב מזיק לה. לא, לא! תשארי פה, פולינה איבנובנה, פה, בבית, פנימה. בגן יפה לנו; אני אצא עם כל האורחים.

פולינה איבנובנה אינה יראה את הצנה ואת הרוטב.

“יראה הרופא וישפוט”, מתחנן אבא סרגי אלי! צנה בלילה ולה יש מיחושים… מעין רֶבמטיזמוס ר"ל.

אולם פולינה איבנובנה כבר אצל פשפש הגן, ושלשה גברים רצים אחריה להעבירה. הרביעי נשאר שוהה עם אבא שלא ימהר הלה גם הוא להכנס אל הגן: כשֶיקטן הקהל – תגדל השמחה.

בערב שני יעשה זאת אחר.

עיניו של אבא תלויות כל הזמן ביבמתו… מסתכל הוא בה בגנבה כאלו לא אליה יתבונן. הלא אי אפשר לו להראות שהוא מקנא לה (אינה אלא יבמתו). הנר הדולק בתוך צלוחית עשויה לדבר אין אורו מספיק כדי להאיר את כל הסוכה הצפונה בתוך חצי גורן של אקקיות צהובות. פולינה איבנובנה מרקדת בין חמשה גברים, זוכה בנשיקה גנובה בערפה. בצביטה חטופה במרפקה הערום, בלחיצה מפסקת…

– רבותי, מצפצפת יבמתו־של־אבא בצפצוף צפרים עליז: התפארו עלי – איזה רִבָה אתם רוצים: יש דובדבנים ויש וורדים, יש שזיפים ויש לימונים… ואך זה שכחתי! יש לי לביבות ממולאות בדובדבנים – מחיה נפשות! רוצים אתם בלביבות? מסעודת הצהרים נשארו לי במרתף.

פולינה איבנובנה! איך תרדי למרתף!? מתרגז אבא. המעלות מקולקלות, סכנה בדבר! גם אופל.

אבא סרגי מתירא לנפשה של יבמתו, דואג הוא לה בכל נפשו ובכל מאדו, אל יפחד, אבא! כלנו מוכנים ומזומנים לרדת למרתף, לתפתה ולשאול־תחתיה, ובלבד, שנלַוה את יבמתו.

סוף סוף צריך לשוב מן המרתף – ואם גם תארך השעה כמה שתארך. וקלחת גדולה מלאה דובדבנים מופיעה, ואחד הגברים נושא אותה, והשני בידיו כלי לשמנת – והלביבות! איזו לביבות! לביבות שמעלה עליהן הכתוב: “לביבות שבלביבות מארץ הלביבות”.

וכשהיתה הקלחת מופיעה היתה גדולה השמחה.

היינו מקדמים פניה בתרועה. רצה המורה להראות, כי גם הוא אינו גברא קטילא וגירסא דינקותא בפיוף והיה מקדם פניה באיזו מימרא קלאסית, והיה מריע ממלוא הבַּס שלו, שבא לו בירושה מאבות אבותיו הכמרים וחניכי הסימינריה: Timeo Danaos et dona ferentes וכך היינו יושבים, נהנים וצוהלים, מפטפטים ובולעים את הלביבות במו פינו ואת פולינה הנאה במו עינינו.

היינו רואים איך שאבא סרגי הולך ונמס מקנאת גבר לעינינו ממש איך שאנו שורטים פצעים נאמנים בלבו האוהב, ולא היה בנו אף שמץ כל שהוא של חנינה לו.

וכך היינו באים ומציקים לו מדי ערב בערב; ולאחר שהיינו מענים אותו במשך שעה – שעתים, היינו נפרדים ממנו מתוך בקשת סליחה על שאנו מפריעים אותו משנתו, ומתוך הבטחה, שלא נעיז לעולם להכנס שוב לתוך ביתו של אדם עיף מעמל רוחו והולך לישון.

וכך היינו הולכים שמחים ועליזים לביתנו; סבורים: ואף על פי כן מדת־חזירים בידינו ארבעת אבות ללכת ולהציק לנפש עלובה. – עד… עד שהיינו שוב נכנסים בערב הבא לפונדק אחד ומשם פונים אל עבר פני ביתו של אבא.

וטעם אותן הלביבות עודני זוכר עד היום, ואולם מוכן אני להשבע בזקנו של מֻחַמד, אשר הלביבה היותר חמודה ונאה היתה פולינה איבנובנה, ומכיון שאני נשבע, רבותי, עליכם להחזיק: אני יודע מה אני אומר כך, וטעמי ונימוקי עמי.

מר סובר אחרת? – אפשר ואפשר מאד; אלא שאין אני רוצה להתוכח עמו! – כלל וכלל! אני אשתוק ואני לא אענה לו.

המלצר, עוד מנה של לביבות!

תל אביב 1925.

במסבת רופאים, שישבו וספרו במאורעות, שאירעו להם, ושאי אפשר לשכוח, ספר הד"ר אֶלקין, איך פגע פעם, בהיותו עוד סטודנט ועוסק באנטומיה, בגופה של עלמה.

– “רגל זו בחלקך, מר!” – אמר לי הפרופסור הזקן. פניתי באותו רגש, שאך סטודנט עוסק באנטומיה מבין אותו, אל הגויה החוורת־ירקרקת ועיני נתקלו ברגליה, רגלים נאות מאד, ועיני הולכות ונמשכות כלפי הפנים. וברגע זה שנתקלו עיני בפנים, חשתי, כי דמי עוזבים את פני וראשי סובב עלי, עוד רגע ואפול אחורנית.

באותם הפנים שכאילו שקפאו מתוך פחד פתאום, והפה עודנו פתוח למחצה, הכרתי את המלצרית, שהיתה משרתת בקַפֶה שבו הייתי מבקר במשך כל־ה“סֵימֶסְטר” העבר, וחדלתי לבקרו כי עקרתי דירתי למקום אחר.

לא יכולתי בשום אופן להניף על גויה זו את איזמלי. אנוס הייתי לספר לפרופיסור הזקן, מפני מה אינני יכול לנגוע בה.

– המ… ענה הד"ר טננבוים, יקירי, הלא רופאים אנו. אין עלינו אימתו של מת! אבל אימתו של חי… אני נזכרתי מתוך כך במעשה. ואם ישכם רוצים…

– בבקשה! בבקשה!

– עיפים ויגעים מן הטיול הארוך שבתי אני ואחוזת מרעי בדרך העולה להיידֶלברג מאיזה כפר נדח בעומקו של אוֹדֶנְבַלד. הרים לא גבוהים מעלים אילנות מכאן, ורחבי העמק הגדול מכאן. אחרי כן העמקנו שוב ביער, עברנו את מוֹלקֶנְקוּר, שאין בו שום זכר למחלֵבָה. דומני, כי עתה נפל המקום בידי אותה הכת, המוכרת בירָה בלי כוהל, ע"י אנשים בלי־צבע, מאריכים שער צהבהב חסר־אונים, בעלי זקן קטן מתפלג לשתים, וריח לבונה נודף מהם וכולם אומרים: קדוש, קדוש, קדוש!

אם אין התמונה מוצלחת ביותר, על כל פנים יצא הפסדה בשכר דיוקה.

ובכן עברנו על מולקנקוּר והתחלנו גולשים מן ההר אל פני היידלברג.

ופתאום לקראתנו סיעת־צבעונין של עלמות – ואחת בראשן, צועדת במרחק צעדים מספר לפני הסִיעה.

– אדוני, הזו היא הדרך למוֹלקנקוּר?

– מכאן ועד מולקנקור מאתיים, שלוש מאות פסיעות.

– ואיך עולים לשם?

נראה שלא כל כך כוונה השואלת אזניה אל התשובה, כשם שכוונה עיניה לנו, עינים עליזות, צבע־ערמון, על גבי פנים חוורים קצת.

וכמה שלא טרחנו להסביר לאותה בחורה את הדרך, לא עלה לנו הדבר. בשום אופן!

מה לעשות?

בינתים קרבו גם יתר הבחורות.

והתחיל אותו הקרָב נצחי שבין עינים של אשה ועיניו של גבר. עין זו שואלת, תובעת ומצוָה, ועין זו מגרָה, ומבטיחה ואינה מבטיחה ועושה עצמה לא מבינה.

דומני, אין לך בעולם שפה יותר מדויקת לכוון את הדרך כַשפה הגרמנית:

Grad' aus! –Um die Eck' 'rum!

אלא הנערות בשלהן:

– אינן מבינות!

ברור למה הדברים מכונים!

“בנות כפר המבקרות את העיר, ואולי פועלות מאיזה בית־תעשיה במַנְהַיים “אוֹיספלוּג”¹ להן”.

טלגרפו לנו עינינו הסוקרות, עדות נאמנה: תלבשתן, אופן הנהגתן וכו' וכו'.

והיוצא מזה: אפשר להצטרף אליהן.

אבל דא עקא – הן תשע ואנו חמשה.

יחדו באו ואינן רוצות להפרד זו מזו.

משמע: לא כדאי להתחיל.

“וכשנוכחנו”, שאין כל־תקוה להסביר להן, איך לצאת למקום שהן רוצות, התנדבנו אני ועוד שנים מרעי: אחד פילוסוף ואחד כימאי, ללכת ולהובילן לשם.

שוב התבוננו שני רעינו ב“צַיִד” ואמרו: לאו! אין שווה. גם עיפים הם.

מה ש“אין שווה” היום, זאת ראינו גם אנו, אלא ששיערנו בנפשנו: מכאן תוצאות ליום ראשון הבא עלינו לטובה.

יום ראשון היה – שכחתי לומר!

חברינו פרשו והלכו, ואנחנו נספחנו אל הסיעה המנומרת העליזה ושוב עלינו אל המולקֶנקור.

ישבנו אל השולחנות, קרבנו שולחן אל שולחן, הבהלנו את המלצר, “הקֶלנֶר” העיף מעמל היום, וישבנו מחכים לקהוה.

אבל – לא הקהוה עיקר.

– מאין הבאות?

ספרו, שהן ממנהַיים. זה רחוק מהיידֶלברג לערך 20 פרסאות. שם הן עסוקות – כולן חברות.

במה הן עסוקות? זה לא הוברר לנו, ולא העמקנו ביותר לרדת לסוף השאלה. גם אנו אין אנו מוסרים תכף ומיד חותמינו וסמנינו להכיר אותנו.

ובכן, הן אינן נשארות כאן הלילה?

– לא, לא! חס וחלילה, כולן שבות הביתה! אלא בעוד שבוע…

– בעוד שבוע?

– בעוד שבוע אפשר שתשובנה “אחדות” מהן לכאן. כלומר, אין זה אומר דווקא… היות, שאין להן מכירים כאן.

ושואל אני את ה Vis a vis שלי: היא מה? הבאה היא בעוד שבוע, אם לא?

– היא תבוא.

– וזה בודאי?

– בודאי. וגם רעיותיה – השתים תבאנה.

– אלו למה הן?

ובמשך הדברים נפתרה שאלה זו כך:

– כלום אין למר עוד בחורים, מכירים, כמותו?

– כמה נחוצים עוד?

– שנים.

– ימָצאו!

מוצאות יתר החברות, שזה יפה להפליא – wunderschön.

ומציע אני שאלה:

את מי הן רוצות? אני יש לי ברירה מתוך חמש פַקוּלטוֹת. תיאוֹלוֹגים; בחורים הגונים, מיושבים בדעת, מהודרים בלבושם, יראי־שמים, מתונים בדרכם ומצניעי לכת. יוריסטים: בחורים נאים, קלי דעת, עליזים, מַרבים בטיול וממעיטים בתורה, בעלי נימוס ויודעים איך להתנהג עם “הבריות”, כימאים: חכמים, שוקדים על התורה ועל העבודה, עשירים לעתיד לבוא, מַקשים בדבור, אבל בעלי מוח. פילוסופים: שאין להם בעולמם אלא ספרו של קאנט (לא זה של החכם ממארבורג, אלא של קונָא־פִישֶר), מעמיקים בכל דבר, להוטים אחרי בתולות להשכילן. ויש מֶדיצינים – והמה הטובים שבכל אלה. סימן לדבר – גם אני לומד רפואה:

תבחר אשה באשר תרצה. אין אונס.

ויש להוסיף: התיאולוגים כולם בלונדינים. הפילוסופים מהם בלונדינים, מהם ברונֶטים. הרוסים – כולם ברונטים, כידוע!

מוצאת טְרִינָה, שלה אביא תלמיד לרפואה. מכמה וכמה טעמים טוב הרופא להבא. קֶטֶה גם היא דעתה כדעת חברתה, – ובכן שנים רופאים.

– אֶמי רוצה ביוריסט דוקא.

טעמה ונימוקה עמה. יהיה יוריסט: לי אחת היא.

על המקח אינני עומד.

את התיאולוגים דחו בשתי ידים: אין אשה מוצאת בהם חפץ. גם לפילוסופים לא נמצא כל־גואל.

בֶנדֶר רעי – כימאי, ויצא לריב את ריבם של אלה, אלא, שלא הרבה, הפסיק את דבורו.

קוטְצֶר מגין על הפילוסופיה כיד תורת־פקולטה זו טובה עליו.

וגם הוא לא התלהב ביותר, כדרכו תמיד, וכשהתבוננתי בהם, אני שואל אותם בזו הלשון:

– מפני מה בחלו רעי בפאקולטה שלהם, “המירו אוכף באוכף”? –

– כלומר?

– הפילוסוף בחר בתיאולוגיה, והכימאי עוסק באַנַטומִיה. וגם בפרהסיה!

– “במקומות שאינם מרוחקים ביותר!” – בחר לו זה בלשון בלשון בַּלָשִים – שַאני! סליחה!

“בנותי”, פונה אני אל הבחורות. אין לכן להתאדם כלל וכלל. אנו, “בני־המוּזות”, גם כשאנו מדברים כלשון בני אדם, באותיות רומיות ויווניות אנו מדברים; אין אתן זקוקות להן ואינכן “שומעות” (תרתי משמע) מן המדובר כאן.

הבנות לא שקרו לנו.

אנו לוינו אותן עד בית־הנתיבות.

והיה החושך, וגם הלכנו בשדרות שלא היו מוארות ביותר, ואין אני רוצה להוציא לעז על חברי, אם שוב עסקו באנטומיה או לא. אלא כשיצאנו מבית הנתיבות, פרצו בצחוק.

– תפח רוחן של אותן צפרים!

– צַיִד!

לאמיתו של דבר לא הרביתי דאגה למלא אחרי רצונן של אלו שרצו ברופאים וכימאים.

אך ביום החמישי קבלתי גלויה ממנהיים, גלויה “נחמדה” בטעם הבורגָנָה הקטנה השלטת בגרמניה: סטודנט, לובש בגדי קורפּוֹרַצִיָה שלו, בחור אלים ועמו כלב גדול רודף אחרי סיעה של תלמידות עוברות לטיל עם מנהלתן וכלב קטן – של כיס – עמהן.

מביטות ה“קטנות” בגנבה אל הבחור, ומנהלתן זועמת, ורשום מתחת – קטע משירו של שִילֶר:

Raum fȕr alle hat die Erde,

Was verfolgst du meine Herde?

ובגלויה דברים יפים מאד ע"ד הנשף והערב היפה להפליא wunderschön שבלינו ביחד על המולקנקור. ועוד P.S. בא ואומר: ביום הראשון הבא עלינו לטובה היא באה עם שתים חברות, ואני אדאג להמציא להן: אחד כימאי ואחד רופא. ומתוך כך הן דורשות בשלומי בידידות רבה.

נזכרתי, כי באמת הבטחתי מכל טוב בשביל הבחורות ורשמתי לי במוחי:

Rp.

Stud. Med. Sive cand. Chem

D. t. d.N 2.

דברתי ביום הששי עם שנים מידידי, והם הבטיחו לי לבוא אל ביתי וללכת אתי אל בית־הנתיבות ביום הראשון בשעה עשר, איה"ש. הכל על מקומו יבוא בשלום. וביום הראשון הייתי בבית־הנתיבות, אני ורק אחד אתי. השני רמני, כמנהג בני־אדם, ואולי בא באיחור זמן לביתי, כדרך אנשי־רוסיה.

אֶלְזַה מכירתי שלי יצאה מן הרכבת בלוית שתים. היתה צרה גדולה. לא ידעתי מה לעשות עם השלישית.

בשעה זו אין למצוא שום איש בחדרו. ותכף ומיד אמר ידידי, כי הוא אינו יכול להשאר אתנו, כי הוא הבטיח לאיש אלמוני לבוא למקום פלוני, ובשום אופן אינו יכול להשאר אתנו. איש עומד בדבורו הוא!

ולא ידענו מה לעשות עם ה“יותרת על השתים”.

אני שלחתיה לשד, כלומר אל רעי; והוא שלח אותה לעזאזל, כלומר אלי.

וסוף סוף נשארה תלויה בצוארי.

מובן ש“קלקלה” את הכל.

על כן היו דברי ברורים לאֶלזה, שנפרדה ממנו: ביום הראשון הבא היא באה בלי־כל בנות־לויה, כמו שהיא: per se

אם היתה יפה?

לא! אבל היתה צעירה, וצעירותה הרעננה כפרה על הכל…

וביום הראשון לשבוע השני, כשהיינו ביער, התרחקנו יותר ויותר מן העיר ומן המטַילים עד שנמצא לנו מקום, שאין אדם בלעדינו. ובסתר אילנות היה שקט ודממה, וגם צפרים שתקו שם. ובטהרתו של כר סמוך ליער ריחני מלא בושם־ארנים ישבנו על החציר ועל המחטים היבשים של הארנים.

רמשים שוקקים ושורצים, זה יורד וזה עולה בגבעולים המועטים, עכבישים קטנים וקטנטנים, וזעירים, ירוקים ואפורים ושחרחרים, קצרי רגל וארכי רגלים – אלה היו מרובים מאד וגם נמלים קטנות זריזות, עסוקות, טרודות במשק ביתן, זו עולה בידי שלי וזו ברגליה של אֶלזָה. אינני אוהב אותן.

ושם ישבנו.

היא, כלומר אלזה, סרבה באותה מידה יפה, שאשה הגונה צריכה להיות מסרבת, ואולם לא הגדישה את המדה עד כדי שאחדל ממנה, מתוך אמונה, כי באמת אין לנגוע בה. וכל חדשות ונצורות לא גליתי לה.

כבר היתה מומחית לדבר.

ובערב, כשיצאה את העיר הבטיחה לי ביום הראשון הבא לסור ישר אל חדרי.

וכך הוה.

והפעם, מכיוון שכבר עמדתי על הכלל, יצאתי לדון על הפרטים, וגם עמדתי על כמה דברים, שלא עמדתי עליהם קודם: לא מצאה בעיני חן איזו חזזית על גבה, אז נזכרתי באפשרות של כמה תוצאות כרוכות בעקב פגישות עם בנות ממין זה.

הזדעזע הרופא שבי.

הכל אפשר ותמיד צריך להזהר.

ונתקררו גם דעתי וגם לבי.

כמובן, שהבטחתי לחכות לה בבית־הנתיבות. אבל, כנראה, שכחתי זאת; וגם בחדרי לא הייתי בשעה סמוכה לבוא הרכבת ממנהיים, ואינני יודע, אולי דפק מי שהוא על דלתי.

ביום השני קבלתי גלויה ממנהיים.

לא היתה שעתי פנויה ולא עניתי תכף, בו ביום… וביום השני דחיתי תשובתי, ומכיון “דאדחי אדחי”. וסוף דבר, גם ביום הראשון זה, שוב לא הלכתי אל בית הנתיבות. וסוף דבר: שכחתי את אלזה.

אפשר מאד, שקבלתי עוד מכתב ממנה, אבל על מכתבה זה כבר לא רציתי לענות.

ונשכח הדבר מלבי.

כך עבר חצי שנה.

נבהל אני אל הקליניקָה, אל מחלקת היולדות.

אני אחרתי קצת, ועליתי במעלות העולות אל האַמפִיתֵּיאַטרון וכדי שלא לבלבל את היושבים תפסתי מקום ראשון שנזדמן לי. התחלתי מתבונן אל הנעשה בקליניקה מתחת. שתים מטות עמדו בתוך החדר ועל מטה ומטה שכבה אשה הרה, כורעת ללדת. כרסה בין שיניה: עוד יום, יומים. שכבו פרקדן, סדין לבן מכסה רגליהן עד בטנן, וכתנת משופלת עד שדיהן הטפוחות. וכרס גדולה, כשלפוחית ענקית אחת, ממולאה עד להתפקע, עולה – בולטת מן הגוף הקטן, ממלאת כל חללה של מטה. כרס ערומה, מכוערה במערומיה, לבנבנה־כתומה, צבע חסר־חיים, בטן ללא תבנית מסוימת, אלא מטושטשת־גבולות. האשה לא היתה נראית, אלא אותה כרס נפוחה עם טבור מטושטש־צורה באמצע, כרס ותו לא! האשה היתה ליותרת על הכרס, וכולה כאלו לא נבראה אלא בשביל אותה כרס: רגלים לשאת אותה, ידים כדי לטפל בה, פה כדי למלא אותה וכו' וכו' הכל בשביל הכרס.

כל אבריו של אדם יש להם פרצוף שלהם: זה נבון, זה ערום, זה רך, זה מגרה, זה מרמז, וזה מבטיח. אינני צריך לפרש זאת לכם. כולכם יודעים אותם: הפה, החוטם, העין, הסנטר, האזנים, השדים וכו' – כולם בבחינת רשות־הרבים. וגם אלה שהם נחבאים בבחינת רשות־היחיד, ואך יחידי סגולה נהנים מהם, ורק אנו צאצאי אֶסְקולאפוס המאושרים מכירים אותם, – לכולם יש פרצוף, שיש לומר עליו לכל הפחות: פרצוף הגון, שפויי כתף תמיד יש להם איזה חן צנוע, המפרקת מגלה טפח ומכסה טפחים, הירך התלולה מעידה על שפע אמהות ואישות, הצנומה – על יסורים; מתנים מגרות את הידים ומרמזות להן, קרסול שדופה הולכת ועבה בגזרה חטובה מכרזת על שוקים מעשה־אמן; ארכובה צרידה קוראת לעין סוקרת. וגב גמיש כולו אומר תפסני; אבל הבטן המלאה, כרסה של הרה – אינה אומרת כלום, פרצוף טפש בתכלית הטפשות, טפשות שאין גדולה הימנה.

סמל אולת – מנוולת.

ושתים כרסים טפשיות גדולות, עולות בוקעות ובולטות מתוך המטות והכסתות והסדינים.

התבוננתי בכרס וכרס. האחת הרה סתם והשניה…! השניה…

ומבלי משים החילותי להוציא מספר ימים, שבועות וחודשים. אבל המספרים לא צייתו לי.

העליתי על זכרוני את הכלל, איך למצוא את היום, שבו תכרע האשה “לָלַת”, והוצאת המסקנה, איך למצוא מכאן יום בו הרתה.

והתחלתי מפקפק בזכרוני.

חשבתי, וספרתי, ונזכרתי זכרונות – כדי לעמוד בדיוק על “אותו יום”.

ודווקא דיוק זה חסר לי.

הספר הורני אל נכון את הכלל. אבל מי יורני, מתי הייתי ביער? מתי היתה היא בחדרי?

ושוב אני חושב ומוציא חשבונות.

ושוב אני מפקפק במספרים.

ושוב אני יוצא לחשב חשבונות. שמא טעיתי?

ובקירוב נראה לי, כי חסרים “בשבילי” לא פחות משני חדשים, maximum שלושה חדשים.

אבל אז לא ראיתי כלום.

אבל בין כך ובין כך נוקרת בלבי מחשבה:

ומה אם תכירני היא?

אותו סקַנְדַל, שאם תרצה בו ותקים.

צריך לחמוק מכאן ולברוח מכאן, טרם שהרגישה בי. אם לא ראתה אותי עד כאן. הלא אם יקרא לי הפרופיסור כדי לבוא ולבדקה – הלא תכירני, תכף ומיד!

צריך להעָלֵם, טרם שהרגישה, טרם עבר המועד.

לא “אני” הוא! ובכל זאת…

ושוב אני חוזר על המספרים.

– נאמר כך: בעוד יום או לילה היא יולדת, מתי נתעברה? נוסיף שלשה חדשים ונחסיר שבעה ימים, ואפשר כך: נחסיר תשעה חדשים ונוסיף שבוע. הכל מתבלבל במוחי…

ואולי שוב טעות?

ומתוך המספרים באתי לידי הרהורים בכלל.

ויתרוצצו בי ארבעה:

אחד – צעיר סתם, אחד homo sapiens, אחד ישראלי ואחד – תלמיד לתולדות־הטבע.

צעיר מה הוא אומר?

מה ההרהורים האלה לך?

יש כוח בך, והיא נשמעת לך: כלום אשם אתה בדבר? כך נברא העולם ואתה לא תשנה כלום.

תלמיד תולדות־הטבע מה הוא אומר?

מה ההרהורים האלה לך ולא לה?

על כל ביצה קטנה שהיא מביאה פעם לחודש אתה מוציא רבוא רבבות מעוררים אותה לחיים. סמן הוא לך: הזכר יש לו רשות ואולי חובה להחיות זרע, כמה שיש בכוחו, לעַבֵר ולשלוח זרעו ולא לקמץ בו. מאַין לך מוסר כליות זה, שאך בשביל הַ“הִיא” האחת ולא בשביל “הִיאוֹת” רבות נוצרת? דוקא איפכא. ומה שבפרהסיה אין אנו אלא בעלי אשה אחת, בעלות איש אחד, יקירי, הלא יָדוע לך, כי באמת אנו “נשויים מאד”, כדאמרי האַרְמֶנִים, והמונוגַמְיָה רק לעתים רחוקות ישנה בעולם.

בא החכם Homo Sapiens ושואל הוא:

לא, יקירי. באדם אנו מדברים ולא בבהמה. הלא על כן חלפו ועברו עליך כל מדרגות החיה, וחיה בבחינת אדם, ואדם בבחינת חיה, ואדם שבאדם. כלום יש לך הרשות לפזר זרעך “על פני מים רבים”, כלום יש לך רשות מוסרית למסור חלק מעצמך לכל הבא בידך, בלי לדעת מה יהיה בסופו? היש לך רשות להיות זרעך הולך ופוחת? השאלה מי היא, אשר ברחמה הפקדת זרעך? ואולי חיה רעה, חלאת מין האדם היא מבצעה?

והישראלי גם לו יש דין ודברים עמי.

אין לו רשות לשום אדם להוציא זרעו לבטלה! וישראלי על אחת כמה וכמה. בנס אנו עומדים, אנו ה“כבשה בין שבעת זאבים”.

כלום לשוא יצאו לישראל מוניטין, שאוהבי ילדיהם הם מכל אומות העולם? האינסטינקט הבריא של העם הוא הגיד לו, הוא גלה לו במשך אלפי שנות קיומו הקשה: כל טפה שלך של העם ההוא אי אתה רשאי… אסור לך. הלא יודע אתה את הנעשה בעולמו של העם היהודי: הרג, שמד, חרב ודבר, ורעב, ובגידה לשמה ושלא לשמה. כל טפה וטפה, שאתה מוציא לא לך היא, אלא לעם שהביאך עד הלום. בין שאתה רוצה ובין שאין אתה רוצה אתה בן לעמך, בן לאמך, ואתה חיב חוב עולם, חיב חוב תשלום לכל הדורות שמסרו עליך נפשם.

ושוב ה“שגץ” שבי מוסר מודעה: טפשות! טפשות שבטפשות! ושוב בא החכם, ובא האדם סתם ושוב הישראלי בא. רגע גובר זה, ורגע גובר זה, ושוב חוזר חלילה. לא כדבריך, יקירי, לא תמיד אימת המתים נוראה, כי אימת החיים.

ונוראים החיים מן המות! כך הוא! Dixi

Fichtengrund 1927.

“בית־החולים הַמְטֻלְטָל (הצבאי), העומד תחת חסותה הקדושה של הוד רוממותה הקיסרית הנסיכה הגדולה הילנה פיאודורובנה על שם הקדוש סֶראפים בעל־המופת דעיר סַרוב”, היה מתגאה לאו דוקא בשמו זה, אלא בשלשת הברזים שלו.

וצריך לרדת לעמקו של דבר:

בית־חולים מטֻלטל.

עומד ראשון בתור. –

ובכל זאת ואף על פי כן היו לו – שלשה ברזים:

אחד – מים קרים,

שני – מים חמים

ושלישי – מים מהולים מזה ומזה.

וכשהיו נכנסים “החיות הגדולות” אשר מן הספירות העליונות לשם בקורת, היו מראים להם את הכל; וככלות הכל – את אולם־הנתוח ואת חדר־התחבושת – ובו שלשת הברזים:

אחד – מים קרים,

שני – מים חמים

ושלישי – מים מהולים מזה ומזה.

ואז היו פני הרופא הראשי מצהיבים, ראשו כפוף כל שהוא כלפי גבו, ועיניו האפורות מישירות לתוך עיניו של הגנרל. האחות הראשית היתה עושה מין העויה, שקשה היה לעמוד על אפיה; אלא שמן הסתם צריכה היתה להביע יותר משמינית שבשמינית גאוה. האַסיסטֶנט הראשי היה מצליף עיניו מן הצד על גבי כתפות האורח ובודק, מעביר כפו על פני שלשת הברזים, מעביר ומלטף בחבה. ואם היו באותו מעמד גם מן הסאניטארים או מן האחיות, היו מזדקפים מלא קומתם, או קומתן, מעבירים עין מן הברזים אל הגנרל, ומן הגנרל אל הברזים, כלומר:

– דע לך לפני מה אתה עומד!

לא היה כך בשום בית־חולים נָיד ועומד ראשון בתור!

שלשת הברזים הללו היו בולטים יוצאים מתוך שפופרת אחת מאוזנת, ארכה גומד, ושפופרת אחת מאונכה היוצאת ממנה ופורשה למעלה: כיוון שהגיעה עד למקום שהגיעה, התכופפה כפיפה כעין דלית ונעצה ראשה בכותל ונחבאה בו, נכנסה כאן ויצאה כאן מעבר לכותל זה, ושוב נחבאה בתוך איזה כלי משונה, מעין קלחת גדולה קבועה על גבי קרש של עץ, ושפופרת צרה יוצאת מתוך הקלחת ומשקפת כלפי דלי עומד מתחת השפופרת.

אותה “קלחת לכאורה” שמשה מקוה למים; ובדרך אבטומטי היתה השפופרת שמעבר לכותל מעבירה את המים העודפים מתוך הכלי אל הדלי.

חִשָבוֹן זה עשה איזה פועל־פחח פשוט. ומכיוון שלא הרבה במחיר עבודתו (גם מנהל בית־החולים לא מצא מקום להתגרות בו), והמכונה עשתה באמונה את המוטל עליה, לא העסיקה שוב זו דעתו של אדם בבית־החולים. די לה שישנה מכונה – תעשה את תפקידה בדרך שתעשה. אך לעתים רחוקות מאד היו נזכרים שיֶשנה בכלל.

אותו הגנרל המפקח, שהיה שומע מפורש, אשר בבית־החולים המטלטל והעומד ראשון בתור (ובכל זאת ואף על פי כן) יש לו שלשה ברזים: אחד וכו', היה מוציא תכף ומיד את כל המסקנות שיש להוציא מתוך עובדה זו ולא היה מוסיף להתבונן לשום דבר.

אַהַה, הרופא הראשי אשר בבית־החולים העומד תחת חסותה וכו' וכו', הוא ידע את אשר היה עושה!

וגם את הפסוק “ודע מה שתשיב” הבין.

סבורני, סוף פסוק זה – “לאפיקורוס”.

אם ידע באמת מה משיבים לאפיקורוס, לא מובטחני ביותר, אלא גרסא אחרת ידע:

ודע מה שתשיב לגנרל!

אתם, שלא זכיתם מימיכם שיהיו דרבנות מצלצלים בצלצול כסף משַכר מהודקים למגפיכם, אין אתם יודעים לאמתו של דבר חיה זו מה היא. שרי־הצבא, אלה שעוד לא הגיעו למעלה זו ביניהם לבין עצמם היו פוסקים שאלה זו כך:

הגנרל אינו אלא שר־גדוד שהסכיל.

ואף על פי כן כל חלומותיהם וחלומות חלומותיהם – כתפות חלקות מרהיבות עין בעירומן, ומעין הברק ממלא את כל רחבן.

חיה זו כחה גדול לשאול שאלות, להעמיק לשאול.

אנו בעלי־התעודות מאסכולה, הבטלים בששים של אכסטרנים, אנו יודעים איך שלא סתום מכם כל דבר, ורגילים אתם לתרץ כל קושיות שבעולם ומה להשיב, כי על כן עברתם כל מדורות הגיהנום של אכסטרניות, אך לתרץ שאלות לגנרל לא למדתם.

אתם יודעים לפני מי אתם עומדים. ויודעים אתם שהמורה לגיאוגרפיה כיוון שהוא שואל – סוף דעתו בגיאוגרפיה. ואם שואל אותך המורה הממונה על חכמת הטבע, ואתה הבחור בן העשרים ומעלה, העלוי לשעבר, צריך לענות לו שבדמיו של אדם ישנם כדורים אדומים וישנם כדורים לבנים, יודע אתה כי סוף־סוף מגדרו שלו לא יצא. וכל בשרך נעשה גיאוגרפיה, אלגברה, טריגונומטריה, דקדוק הלשׁון הסלאווית־של־הכנסיה, הכל לפי תור הבחינות. לא כן כשאתה עומד לפני גנרל בבחינת אינספקטור. הלה ישאל כל מה שישאל. ואפשר ששאלתו נוגעת בהיסטוריה דוקא ולא בהיגינה; ויש שהוא מתכוון לגיאומטריה בה בשעה שאתה סובר שיהיה שואל במה מבריאים פצוע. ואלו בא ושאל בענין הפילוסופיה – אני לא הייתי תמה כלל וכלל. ואם אין אני טועה, לא באה המלה “פילוסופיה” בכלל בפעם הראשונה אלא בספורו של הירודוטס (ה' מאות שנה לפני המספר הנהוג) ואותה הזכיר קרֵיסוס בדַברו אל סוֹלוֹן הפילוסוף שבא לבקרו. אני סבורני, שקריסוס בדורו כמוסטפה פחה בדורו – גנרל שמלך מעצמו.

אין לך דבר העומד בפני סברתו ונימוקיו של גנרל. מובן מאליו, ונעלה מעל כל ספק, שהוא מבין ויודע הכל, ואין נסתר ואין נעלם מנגד עיניו הבהירות; הוא בוקע כתלים ובוחן כליות ולב, והוא מבין דבר מתוך דבר, וכל שאלותיו יורדות לעמקא דדבר – שאלות חכם!

רופא בית־חולים, בריה קטנה זו, צריכה היתה להיות אנציקלופדיה, כביכול, כדי שתוכל לעמוד בפניו, אלא שמן השמים רחמו. ואת הפסוק “ודע מה שתשיב לגנרל” גורסים ו“דע האיך שתשיב לגנרל”.

ומכאן רווח והצלה.

צריך שיהיה הוא חש, שהעונה עומד על חשיבות שאלתו, יורד לעמקה של זו, ואת התשובה הוא יודע על בוריה ומתכוון לענות על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון; ואת השאלה של השררה הוא מבין לכל צדדיה.

אין לומר שהרופא יודע ומבחין דבר על בוריו – כגון מי שיש לו כתפות בעלות ברקים – חס וחלילה! ושוב חס וחלילה! אלא שהוא יודע ידיעה מספקת שאלה זו, שבה נתחבט הוד מעלתו בשעה זו.

הגנרל מנין יודע הוא שעונים לו בענין השאלה והתשובה מספקת?

לו יש טביעת עין, ומתוך הכרת פניו של בעל התשובה. פרצופו ואופן דבורו, הקול הבוטח והשוקט שיש בו מה שהוא מ“גבורת־חַיָל”, הטון בכלל, העינים המביעות אומץ – הם מעידים עליו כמאה עדים, שכל מה שהוא עונה – דבריו נכונים, והתשובה תשובה נצחת.

ויש לו לרום מעלתו באותה שעה הנאה גדולה.

נהנה הוא מעצמו, כלומר: מחכמתו שבאה לו בהיסח הדעת להיות מעמיק לשאול ומכוון “אל הנקודה”, ומה שהלה באמת איש יודע ותופס מקומו הראוי לו.

סבורני, חברי, שאין אתם יורדים לסוף דברי. מתוך משל יחוורו לכם דברי.

תיכף לאחר שהכריזו המלחמה נכנסתי לבית־החולים הצבאי, שעמד להיות נוצר, והתחלנו בהכנתו לצאת אל החזית.

את המלחמה תארנו לנו איך שתארנו, ומצאנו, כמובן, מה שמצאנו.

אין אני רוצה להמשיך בדברים איך שהסתדרנו ורק על פרט אחד קטן אאריך קצת.

כל מיני לבנים, סמי־רפואה, חמרי תחבושת, כלי נתוח וכל הדרוש לבית־חולים קבלנו מן המוכן. אנחנו השתתפנו רק בעשית שלחנות קטנים העומדים אצל המטות ונתנו את התכנית לבעלי המלאכה. לאמתו של דבר לא היה בין שלחנות אלה לשלחנות יתר בתי־החולים ולא כלום. אלא שצבעם היה לבן־לבן, והצלב האדום משוח עליהם (הם היו בבת אחת שלחנות וארונות קטנים) לאו דוקא אדום אלא נוטה יותר כלפי הפטָל. ועוד היה דבר אחד שאך אנו עשינו ובשום בית־חולים לא היה – ארון גדול ורחב ידים. בתוך מכסהו ממעל קרש אחד מתנועע מאליו על גבי יתדות עשויות לדבר אם אך הניחו עליו איזה דבר, ומתחתיו ארגז יוצא ונכנס. גם הארון הוא לבן־לבן, והצלב שעליו אדום נוטה כלפי הפטל. ארון זה נעשה במחשבה תחלה. כשיבוא הפצוע, זאת אומרת: כשיובא הפצוע, נסיר מעליו את הבגדים הצואים; אותם הבגדים יוטלו על גבי קרש הארון וממילא יפלו לתוך הארון וישארו עד בא העת לכבסם. ואז יוציאו את הארגז אשר מתחת לארון ויוציאו את הבגדים: ראשון – ראשון, אחרון – אחרון, עד גמירא.

אלא כשנכנסנו לתוך החזית, והנה הכל שונה. היו הפצועים מובאים ובאים כנופיות־כנופיות. יש שלא היו גם שני ארונות מספיקים לנו. ורע מזה שאי אפשר היה להלין את הבגדים הצואים, והפצועים רצו לקבל בחזרה איש את שלו. ובזה צדקו. איש ושיעורו, איש וקומתו. האחד תורן מן הגדוד הפאנאגורי, והשני גוץ מן הגונדא הט"ז אשר למורים.

ואנחנו כך היינו נוהגים: היו החולים פושטים את בגדיהם ולובשים בגדי בית־החולים, ואולם בגדיהם שלהם וכל הנמצא בצקלונם נכנס לתוך שק, לכל איש שק, ועל השק כרכו טבלא של עץ ועליה מספר ידוע. טופס אותו המספר קבל החיל.

ונמצא הארון הגדול עומד ריק, תופס מקום במסדרון – עד שלא עמד עליו גנרל אחד, מן הגבוהים במעלה מאד.

זה עתה ראיתי “ספר זכרונותיו”, שהדפיס להראות לכל העולם את כל תקפו וגבורתו.

חבל מאד שאת בקורו זה לא הזכיר. מטעם זה בלבד כדאי שאספר לכם מה שאספר.

עבר הגנרל על כל האולמים, תקע חטמו באשר תקע, מצא שרידי פפירוסות בין מטה למטה וגם על זה עמד, ובחזרה בדרכו נתקל באותו ארון כרסני. מובן מאליו שבבית־חולים נָיֵד ועומד ראשון בתור אין דבר וחצי דבר מיותר ומכביד על התנועה.

נתקל ושאל: ארון זה מה תפקידו?

הרימותי ידי עד קצה כובעי, ובקול שאינו נותן מקום לשום פקפוק וערעור הכרזתי:

“רום מעלתו! זהו ארון לקבול בגדי הפצועים. פצוע כי נכנס לבית־החולים בגדיו הצואים מוסרים מעליו ושמים אותם על גבי הארון. הקרש שממעל מסתובב בדרך אבטומטי על יתדותיו, והבגדים נופלים לתוך הארון. מוציאים את הארגז שמתחת, נוטלים משם את הבגדים ושמים אותם בשק. כורכים על גבי השק טבלא של עץ ומספר עליה. שק לאיש, שק לאיש”.

“יפה! יפה מאד!” ענה הגנרל.

אני שמעתי יפה מה שאני מוציא מפי, ומאד ידעתי מדוע האחיות מוורידות ונושכות את שפתיהן.

הבטתי ישר בעיני השררה.

ואלו היה עונה: שוטים שבעולם! ולמה לכם לשים את הבגדים על הקרש ולהכניסם לתוך הארון, להוציא את הארגז ולהוציא את הבגדים משם ולהניחם בתוך השק, אם יכולים אתם לתתם לתוך השק תיכף ומיד?

כלום הייתי תמה?

ואולם אני הכרזתי בקול בוטח, בקול עז, בלי קורטוב כל שהוא של פקפוק – והכל היה יפה.

כי על כן גנרל הוא.

שלא כן דרכם של אלה שהיו אך בבחינת גנרלים. כלומר שלא מן הצבא, אך עומדים במעלה אחת עמהם. “רום הוד מעלתם”, שבעטיה של מלחמה זכו לבגדי שרד של חיילים בצבע־הגנה, עד שלא היה ביניהם ובין הגנרלים אלא הכתפות בלבד.

היו מאריכים בכובעי־עור־כבשים “מטילי אימה יתרה”, ובשפם, שהיו עד כה מקצצים בו, וחרב ארוכה וקשה מצומדת על ירכם, פגומה בתכלית פגימת ברזל של גרזן שיצא בדימוס. לחרב זו יקרא “מנקה שנים”. את הטעם אינני יודע. והיו מאד מקפידים על חלוקת הכבוד. ובכלל היו נוהגים מנהג גנרלים. כללו של דבר – לנו לא היו כל טענות לגבי אלה אלמלא מדה אחת מגונה שהיתה להם: היו גם הם “מעמיקים לשאול”, ומתוך שלא היו רגילים בתשובות “גבורי חיל” היינו באים לידי אי אלה אי־נעימות.

ואם מזלו של אדם גורם שיהיה נכשל, הריהו נכשל גם בברז, ועל אחת כמה וכמה בשלשה ברזים.

ונכשלנו גם אנו: הרופא הראשי שלנו, והאחות הראשית ואני עבדכם.

כיצד מרקדים לפני שררה – אנו ידענו.

היינו מושכים את האורח ללשכת הסופרים. היינו מזמינים את הסופר הראשי והולכים ומונים ומוסרים לרום מעלתו את כל הספרים, הקונטרסים, המחברות וטופסי הניירות, שהיינו מצווים לשלוח יום ביומו, ואחת לשבוע ואחת לחודש אל המטה הראשי, להנהלה הסאניטרית, להנהלת ה“צלב האדום” וכו' וכו' וכו'. ומשם היינו מושכים אותו לאולם רפוי־השנים ומשם לאולם הרנטגן, והיינו מורידים אותו אל הדיוטה התחתונה אל המטבח, ומשם אל הגן ומכניסים אותו אל בית הדזינפקציה ואל בית־הכביסה. ומעלים היינו אותו שוב ומכניסים אותו לבית־המרקחת ואל מחסן בית־המרקחת, ומובילים אותו לאולם־האוכל ושוב אנו יורדים ומראים לו את המחסן שלנו, ואת האורווה שלנו ואת מדור הסאניטארים. ושוב אנו מעלים אותו במעלות כשרגליו יגעות והוא עיף ומכניסים אותו לאולמי בית־החולים, והוא שואל: כמה אולמים יש לנו?

ואז מכניסים אותו – לא! מובילים אותו עד אולם־הנתוח ואולם־התחבושת. אם גנרל הוא מכניסים אותו לפני ולפנים ומוסרים לו מודעה, שאסור גמור הוא להכנס לשם – רום מעלתו שאני – האחיות נשארו עומדות על המפתן, הרופא הראשי אינו עושה אך צעד או שנים. עושה הגנרל צעדים שנים־שלשה ואינו מוצא לנכון לשהות בקודש הקדשים הזה יותר. אם יש לו לגנרל נגיעה למדיצינה – יוצאת כנגדו אחת האחיות ומוסרת לו קיטל לבן – לכשירצה להכנס.

קיטל כזה קבל גם הפרופיסור לואיצקי מהאוניברסיטא בחרקוב, כשבא בתור מבקר את בית־החולים שלנו.

קבל – ונכנס לאולם־הנתוח ואחרי־כן לחדר־התחבושת.

ומפני שהיה מומחה למחלות ילדים התענין מאד בכל הנוגע לתחבושת. והיה מעמיק לשאול.

ולא היה בידינו שום דבר להביאו לידי מנוחה, אלא שלשת הברזים, ששם היה מקום מוכן למפלת כל מבקר בית־החולים שלנו.

אלו היה גנרל באמת, כי אז ודאי שקרה לו מה שקרה לאחרים, אלא שהוא היה פרופיסור, גנרל־לכאורה. כשראה את השפופרת העולה ונכנסת בכותל רצה לדעת איך שהיא פועלת.

הרופא הראשי המומחה לסדור “ודע מה שתשיב” ענה לו תכף ומיד, כי כיוון שהמים מגיעים עד גובה ידוע, מיד כף נפתחת מעצמה והמים פורצים החוצה.

אלא שרום מעלתו היה פרופיסור.

העמידו לו סולם, נתן עינו ב“קלחת”.

ויבוקש הדבר, והנה אין זכר לכף…

ובאין כף קשה היה להעמיד את המכונה על פעולתה של הכף…

חזר הרופא הראשי בדבריו, ותוך כדי דבור בנה שיטה שלימה מיוסדת על לחץ האויר. לחץ מבפנים גובר על לחץ שמבחוץ.

זו היתה שיטה יפה באמת וגם מחוכמה מאד – אלמלי היה שם מקום ללחץ של אויר. לדאבון לב כולנו, לא היתה ה“קלחת” הארורה מכוסה כלל, ולא היה בה מקום ללחץ של אויר.

נפטר הרופא הראשי מן הלחץ ופסק הלכה מתוך ה“דחק”. בעקב צורה זו של שפופרת זו ובעטיו של זרם נובע מכאן נוצרו – לפי דעתו – תנאים מתאימים שיהיה הדחק עולה וגדל ומטריד את המים העולים נגדם שיהיו שופכים לתוך צנור…

אלא הפעם הכשילו פיו, ולא היו דבריו מחוורים כלל וכלל, מפני מה מים אלה מפנים דרך למים ואינם עולים בעצמם בשפופרת.

ואז מצא לטוב לברוא סברה חדשה ושיטה, שפועליה היו שנויי חום וקור פועלים זה על זה ונפעלים זה מזה. שיטה זו כשהיא לעצמה היתה באמת יפה, ואלו היה אותו פחח עושה אותה יסוד למכונה, היה ביאורו של הרופא הראשי יפה מאד, אלא דא עקא, שהפחח הלך לשיטתו והרופא הראשי לשיטתו, והביאור היה תיאור למכונה אחרת, לגמרי אחרת, העומדת עוד להברא.

והפרופיסור עומד ומאזין…

לשוא חפש הרופא הראשי בראשו מקום לפיסיקה, אותה ידע כשהלך אל הבחינה בגימנסיה – ופרחה. שוב ידע אותה בימי הבחינות באוניברסיטא – ושוב פרחה, לא נשאר לו ממנה אלא צורת ספר, כרוך בד אפור כהה ואותיות זהב על גבו; פיסיקה של מאלינין, מעובדת ע"י חבולסון. ועוד היתה פיסיקה אחת – נכון היה להשבע – שהיתה עוד אחת. מתורגמת מצרפתית – גם את זה זכר – אבל של מי? – כבר לא ידע. אלא שהיתה.

עתה נוכח, ברגע זה נתחוור לו עד כמה נחוצה חכמה זו. כעבור שנים ושנים לאחר שלמד ושכח חכמה זו ידע בבירור עד כמה נחוץ לדעת את הפיסיקה “להביא לימות הגנרלים”.

והפרופיסור עומד ומקשיב….

עתה מאוחר קצת. והפיסיקה נראית לו בדמות ים רחב ידים ועכור, והוא טובע בים מתוך יאוש עד שעלה בידיו להעלות איזו חוקים של בויל ומאריוט. לכאורה טובים השנים; שנים כנגד שתי קצות השפופרת, יסתום האחד את פי השפופרת מכאן, והשני את פיה מכאן.

אפס באין לאדם מזל לא יועילו לו בויל ומאריוט.

והפרופיסור עומד מאזין ומקשיב…

ובאין לו ברירה המציא הרופא הראשי חוקים בפיסיקה משלו, ועל פי אותם החוקים רצה להאיר על דרכי פעולת המכונה והיחס שבין הברזים והצנור, ולא עלה לו. נסתבך בכמה פרטים ואבדה דרכו בין הצנור ובין הברז, ונשאר תקוע כמסמר זה בתוך השפופרת. ונשתתק.

לאמתו של דבר טוב היה אלו נשתתק זה כבר!

ואז מצא לה האחות הראשית את שעת הכושר גם היא.

– – ותפתח את פיה! – –

מה אומר ומה אגיד לכם? זה היה עסק ביש, עסק ביש מתחלתו ועד סופו. כי בכלל למה לה לאחות להתערב בעניני פיסיקה, ובפרט אם מימיה לא עמדה על חכמה זו, ומה גם לאחר ששים ופניה פני “בהמות”.

וכן גם היינו קוראים לה – שלא בפניה: בהמות.

והפרופיסור באחת: רוצה הוא לדעת סודה של אותה מכונה.

ונשתתקה גם ה“בהמות”.

ואז בא תורי להראות את חכמתי, עד כמה אני מבין במכונה.

מרנן ורבנן, כמה סברות דקות העליתי, ובאיזו חוקי פיסיקה השתמשתי אני – אינני זוכר עתה, ובודאי שלא היה כדאי לזכור אותם. עסק ביש היה ורק זאת אני יודע, שכשהעליתי את ארכימדס מקברו וכבר שמש בידי בחינת פקק לסתום בו את פי החור שב“קלחת”, לא ידעתי אם לתתו מבפנים מכאן או מבחוץ מכאן, וכך נשאר גאון זה עומד תלוי בין הקלחת ובין השפופרת. ורק אז, בשעה שגדלה המבוכה עד מרום קצה ולא היה כל מוצא, אז ואך אז עלה על דעתו של הפרופיסור לאמר סוף־סוף:

– אהה, כעת אני מבין!

ושבעי רצון עקרנו כולנו רגלינו ממקום פורענות זה, אותו כותל של שלשת הברזים.

“במקום המשפט שם הרשע”, – ואולם יש שדוקא במקום הרשע צריך לחפש את המשפט.

כשהייתי רופא בַזֶמְסְטְבָה מחוץ לתחום ראיתי כי היהודים, כמובן אלה שאין להם זכות הישיבה, כשהיו באים אל הכפר היו פונים דוקא אל האוריַאדנִיק. לאחר “המהפכה הגדולה” המקום היותר בטוח מכל “חפוש מותרות” וכו' היה בדירתו של “קומוניסט”, של בולשֶביק.

תורה זו למדתי עוד בהיותי צעיר.

כידוע לכם אני פרוביזור לשעבר, כלומר: טרם שנעשיתי רופא הייתי רוקח.

את שנות תור הלמידה של האפותיקא בליתי בכפר אחד על חוף הדנֶפּר. ודאי יודעים אתם מה זה תלמיד וכל עניו ומרודו; אלא שהוא סובל כל זה, שנותיו אלה ימי נסיון הם לו – עד שנעשה סגן־פרוביזור, כי אז הוא אדם חפשי לנפשו מכמה וכמה טעמים, וראשית מתוך שיש לו זכות הישיבה בכל רחבי המדינה, ויודעים אתם, שכמה מבני עמנו אך ליום זה חכו. כיון שהגיעו למדרגה זו והיתה בידם התעודה, לא ראו שוב מימיהם אפותיקא, היו מה שהיו, פנו לאשר פנו. בכלל גדול יום זה בעיני התלמיד, היוצא משעבוד בעלים ואפשר גם לו לעמוד בפני עצמו, להחזיק בית מרקחת של כפר וכו' וכו'.

בשביל להמָנות בין הסגנים צריך, כמובן, לעמוד בבחינה, ולעמוד בבחינה צריך רק באוניברסיטא.

ודא עקא, שלא כל האוניברסיטאות נמצאות בתחום המושב. נאמר, בכלל רק שתי אוניברסיטאות היו בתחום. ואנחנו העתידים להיות פְרוֹבִיזוֹרים היינו כמה מאות.

מי הם הסגנים?

כמעט כלם Ex nostris, תשעים אחוזים למאה. אחרי כן באו הפולַנים, כיוצאים מן הכלל היו האשכנזים ושאר האומות. ובאמת למה היה להם להיות דוקא פרוביזורים אם במשך אותו הזמן הרי אפשר להם להיות לרופאים?

כל השערים פתוחים לפניהם.

כן, ואני מדבר כעת בחוקים הרוסים. אותם החוקים! אתם ודאי מכירים אותם. סגן־רוקח לו יש זכות ישיבה מיום שעמד בבחינה, אבל אין לו זכות לגור באותה עיר ששם הוא מקבל את זכותו זו. לשם בחינה זו מוכרח היה לקבל רשיון מיוחד מאת השלטון הפלכי.

באמת, לא היה כל כך קשה לקבל רשיון זה. אותו היו חולקים על סמך “תעודת־הישרות” שנתקבלה באוניברסיטא. כמובן, תעודה זו לא תמיד באה במועדה. ואי אפשר בכלל לדעת מתי תבוא בדיוק. אולם טרם שהיא באה והתלמיד אנוס להמצא בעיר, ולו גם בשביל להגיש את הבקשה בצירוף מרקאות – רובל וחצי. ומה גם כי התלמיד מוכרח להיות בעיר גם בשביל שילמד כמה וכמה דברים אצל מומחים מחנכים לבחינה שֶפרנָסתָם בכך: כִימִיה, בוטאניקה ועוד.

בקצור: התלמיד אנוס היה לגור בעיר, ולו לא היתה רשות לגור בה עד הרגע האחרון. ומכאן שורה שלמה של צרות ופגעים, טלטולים ונדודים. בזבוז גדול ועגמת נפש. ושורה שלמה של אנשים שהיו חיים ומרויחים על ידי זה, הן משלנו הן מן הבַּלָשִים.

עד כמה היה מן העלבון בדבר זה אי אפשר לכם לשער, אלא שכל זה לא נמשך הרבה ימים לערך, ובימי הנוער… וכך עלה גם לי.

עלי הטיל הגורל להבָחֵן בחַרקוב. מבינים אתם, עיר ואם במדינה, ומה גם “לתלמיד האפותיקא”. מעיר נדחה או כפר נדח, בא לשם איש שבלה ג' שנים באפותיקא קטנה בין לקוחות באים ומטרידים אותך בענינים שאין לך כל נגיעה אליהם: באים ומבקשים ממך לרפא להם: “מי כמוך יודע לרפא, כל הרפואות בידיך”. הרופא? יודעים אנו מה זה רופא. אתה תן לנו מן הרפואות הטובות, מאלה העומדות על המדרגות הגבוהות, לא מאלה שעל התחתונות, הן יש לרופא שתי תורות: אחת בשביל האדונים ואחת בשבילנו".

כל הרפואות שעברו ובטלו זה כבר מן העולם – דוקא הן חיות וחביבות על הקהל. כל Obsoleta עם שמותיהם המצלצלים והמלאים ציוריות ולשון של מליצה, עודם שגורים בפי ההמון, והתלמיד בתחלת עבודתו יש שהוא עומד בפה פעור למשמע אזניו. "חביבי, תן לי “טפות לב”, דורש האחד, “טפות־רחם” – רוצָה השניה. “חלב־בתולה” נחוץ לשלישי. וגם עצות הוא צריך ליעץ, סגולה למחלה אחת, תרופה לשניה.

באה זקנה ושואלת. יודעת היא גללי־כלב תרופה בדוקה ומנוסה כנגד שיעול ילדים, שולקים אותם בחלב. אלא שלא החווירו לה, אם גללי כלב אדום או כלב שחור.

באה ריבה ומסמיקה יפה ושוהה הרבה, עד שכל יתר הנכנסים הסתלקו ובגמגום משונה היא מבקשת “טפות” מועילות, על המקח אינה עומדת; ובלבד שתועילינה.

“כולי עלמא” קובל על הרופאים, שהם הולכים ו“ממציאים” מדי יום ביומו מחלות חדשות.

מובן מאליו, אם אלו ממציאים, הם אנוסים להיות חולים בהן. ואולם באמת כמה מחלות יודע ההמון, שהרופאים של עכשיו לא שמעו על אודותן מעולם!

זה חולה מחלה מתהלכת בימי גַלֶן, וזה מחלה, שאך היַדְעָן מבחין בה, אנשים חולים מחלות נפש וכו' וכו'.

ולא בזה עסקינן.

אני בחַרקוב. ובאין ברירה לאדם מישראל הוא נכנס גם לחרקוב האסורה לו בהנאה.

לא הוא הראשון ולא הוא האחרון. בעלי בטחון אנו ב“ה, וסוף סוף ישנו בחרקוב זו רחוב אחד דמתקרי קאצארסקיה, אפשר שיש יושבי חרקוב בקביעות שלא שמעו שם זה מעולם, אבל ב”תחום" יודעים, כי יש בעה"ש רחוב זה – ישנו! עוף השמים הוליך ומוליך את הקול, וסגני־פרוביזורים גם כן רושמים אותו בפנקסיהם לזכרון.

העגלון שעמד אצל התחנה כיון ששמע שם זה יוצא מפורשות מפיך, עונה ב“אַהַא!” משונה. משמעו אל “אהא” זה ודאי: מבחין אני בך, רחימאי, יהודי אתה, ואין לך זכות ישיבה. לולא זאת, מנין לך לדעת רחוב זה, שאין יושבי חרקוב עצמה יודעים אותו, מלבד העגלונים.

בו ברחוב יש בית ובו מקבלים אותך ב“ברוך הבא” יפה, ומתוך טביעת עין חודרת לעמקי עצמותיך, מכירים בך מיד, ותוהים תיכף על קנקנך.

מקבל אותך בעל־בית יהודי גבוה באמצע שנותיו, שחור שחור ושערותיו מתחילות מלבינות. ראשו הגדול כאלו מכביד עליו ונוטה כלפי החזה, לעומת זה גבו הרחב בולט למעלה. וכל העת אינו פוסק מלשפשף את כפותיו הגדולות והשעירות.

– “חדר?” מה שייך, ואם אין חדר, אם אין היום יהיה מחר, ובלבד שתהיה מטה מוצעת. מטה בודאי יש. כמה יאמר מר לשהות?

הוא הולך ארוכות וקצרות לאורך החדר הגדול, המשמש, כנראה, חדר אכילה באכסניה זו. שלחן ארוך עומד בו באלכסון. על השלחן פרושה מַפְָה שהיתה לבנה מתחלת ברייתה. כעת עליה עגולים עגולים וחצאי עגולים, גדולים וקטנים, שהשאירו עליה כלים מכלים שונים, כתמי חרדָל, סמני דיו שנשפך. צפחת מים בתוך. וריח של טאבאק נודף סביב.

בעל הבית מתהלך לאורך החדר ואינו פוסק מלשפשף את כפותיו הגדולות. כנראה מתוך הנאה הוא עושה כך. נטפל אל בעל הבית בחור גבוה, עוד גבוה ממנו. רזה הוא, מעין תמונה פוטוגראפית חיה של אביו. בנו הוא – גימנַזיסט מן המחלקה הששית. גם הוא ראשו מכריע, וגבו כפוף, וראשו מוטה כלפי חזו, וגם הוא אינו פוסק מלשפשף כפותיו הגדולות. שניהם נהנים. העסקים ב"ה אינם רעים, בלי עין רעה!

הבן הולך ומתיעץ עם האב בעניני איזה עסק. אחרי כן הוא נכנס לחדר הסמוך ומתיעץ בקול רם עם אשה. ונעשה הבן מוקצה מחמת מיאוס: תגר בן תגר פעוט זה בבגדי שרד של גימנזיסט.

נכנסת גם ריבה צעירה בת שבע עשרה, כנראה בת: ראשה קטן אבל מכריע על גופה ונוטה כלפי החזה, וגַבה הצר בולט למעלה. קטנת קומה היא ורזה, ועינים טפשות וקטנות ומתגנדרות לה. סבורה היא שאין בריה עומדת בפני חִנָה, חן קוף קטן.

את הטה מגישה ריבה שחרחרת גדולה מן הראשונה ובעלת עינים שחורות וגדולות. כלה עוטה שחורים, רק הצואר חשוף. עגילי זהב גדולים באזניה, עגילים גדולים ועגולים בטעם צוענים. כל פניה אומרים עלבון ושהיא בטרוניא על מלא העולם ועל הגברים. עדיין לא נמצא מי שיפרוש עליה את כנפיו.

אין זה מן הענין, אלא נזכרתי בה, כי צוארה היה יפה באמת.

הפונדקאי איננו מן היַקרנים. בעד המטה בחדר, שעוד שתים, שתים בו, תשלם רובל וחצי. זה הוא שכרו של הפונדקאי. וחמשים אגורה תוסיף עוד. וזה בשביל הפְריסטאב, ימח שְמו וזכרו, שונא ישראל שכמותו! אפשר יש לך התר ישיבה? לא! את הפַּספּורְט תן – מיד!

כמובן שלא לפי תקציבו של מי שהיה תלמיד באפותיקה ישיבה זו ברחוב קצארסְקִיה.

באולם האוניברסיטא ובמבואות לשכת־הסופרים שם נפגשים תלמיד בתלמיד, סגן בסגן, שם אפשר לדעת הכל.

בעוד יום או יומים והנה יש לי כבר חברותא. אני שואל לענין זה, וזה דורש לענין זה. והכל על מקומו בא בשלום. ביחד עם עוד חבר שכרתי לי חדר בחצר אחת גדולה, שבה גרו כבר אחדים משלנו.

ישנו – ואפשר כבר אינו עתה, כי אזנו של חבר מארץ הסוביטים כידוע אינה סובלת כמה שמות, – רחוב בחרקוב, הנקרא גוברנטורסקה, ודוקא ברחוב זה בבית גדול עד כדי להכיל עיר ליטאית שלמה, גרו ביחד אתי וחברי לא פחות ולא יותר מעשרים וששה תלמידים מחוסרי היתר־ישיבה, וחיינו על פי “חוזה” עם שומר החצר.

מדוע לא בקשתי לי רשיון ישיבה?

פשוט, מבתחילה אחרה תעודתי, ואחרי כן כשבאה אירע לי מה שלא אירע לאחרים – היתה פסולה.

היינו רבים, ובכל יום ויום היינו נדחקים אל לשכת הסופרים ושואלים איש לתעודתו.

תקן הפקיד קונטרס, כל תעודה שנכנסה נרשמה שם, ואנחנו בעצמנו היינו מדפדפים בקונטרס זה; ותעודתי לא באה.

ויהי היום ואני מדפדף בפנקס ועיני אורו:

מי ירחמיאל אם לא אני, ואבי – שלום; ואיה שם המשפחה?

מבינים אתם?

בתעודה נרשמים שלושה שמות: שם בעליה, ושם אביו ושם משפחתם, ופה אך שני שמות. למדתי סברה זו. התעודה נועדה לאיזה ירחמיאל – בזה לא היה כל ספק, אלא מי הוא שולימוביץ? נאמר זה האב, ובכן חסר שם המשפחה. אלא יש לגרוס גם כך: שולימוביץ הוא שם המשפחה וחסר שם האב.

הלכתי וחקרתי, אם נתקבלה בקשה מאת מאן דהוא דמתקרי שולימוביץ. חקר הפקיד ולא מצא. עמדתי והסברתי לו כל הענין, ומכיון שאני הנרשם בשלשה שמות יש לי פה שנים. וכל יתר הפרטים מתאימים, הרי מובן שלי התעודה… לא סרב הפקיד והרשה לי לשאול בשם האוניברסיטא את הגוברנטור שלי על ידי הטלגרף… ותכף קבלתי תשובה על ידי הטלגרף מאשרת, שעל פי טעות השמיטו את השם והתעודה יש לה יפוי כח המתאים לה.

ואולם כיון שכבר גרתי בחצר, נמשכתי אל החברותא ולא רציתי לראות את צורתו הטריפה של יועץ־הפלך, ונשארתי גר בלי רשות בחצר.

ולאחר שהיינו עשרים וששה איש אמר השוער, שזה רב ממנו לסדר את הענין בשביל מנין גדול זה, ומוטב שכל אחד מאתנו יסדר בעצמו את יחוסיו אל הפריסטאוו, כלומר ישלם לו את המגיע לו.

בקשנו מאת השוער להכנס בעבי הקורה, והשיב לנו בשמו של הפריסטאוו, שאין זה רוצה לטפל בכלנו, אלא שנבחר אנו מקרבנו אחד, “זקן־החבריא” ויהיה הלה מתווך בינינו. הכרזנו אסיפה לבחור באיש, ונפל הגורל עלי: היות שאני מיטיב לדבר כקַצַפּ ממש, וקלסתר פני אדם סתם לי, לא יפגשני הפּריסטאוו בזעם. ובערב נכנסתי אל “רום כבודו”, בשעה שהיה מוסב לשלחן הטה. קבל אותי בסבר פנים, ורק לאחר שאמרתי לו לשם מה אני פה, הואיל להתלוצץ על דבר שני הפּ': “פּארשיווי פּרוביזור”, ולא הרבה לעמוד על המקח, וגזר: אתם עשרים וששה, תביא לי מדי חדש בחדשו חמשים רובל. יפה? הסכמתי תכף וגם הבטחתי להביא בעוד ימים שנים את הכסף. והפריסטאוו רצה לכבדני בכוס טה.

ולאחר שסדרנו גם זה, פנינו לעבודה. עד מהרה והנה מאליהן נפרדו כנופיות כנופיות וחבורות חבורות הלומדות ביחד, ויחדו בלינו שנות המרגוע.

לערך מאתים איש באנו לחרקוב.

רובי דרובי, כמובן, אחינו בני ישראל, ילידי פולין וליטא מסומנים היטב בסמני פרצוף ישראלי ודרך דבורם ברוסית. אלה רובם ריח בונדאות נודף מהם. זה היה בשבילנו ריח משונה. וגם היו ציונים, אבל מס"ד, טוברישצים היו, כלם גדולים בשנים ממנו, לקויי קלות ראש של נוער, מחוסרי לחלוחית של רעות, בעלי מח חריף, אבל איזה מורג משונה תקוע בו – בעלי חשבונות!

היו גם פולנים מגוהצים כדרכם. מסלסלים בשערות ראשם. בעלי נמוס ודרך ארץ מן השפה ולחוץ. נראו לנו אוהבי עצמם, אנשים בעלי לב ולב, ולא היו חביבים על הקהל. כדרכם, תכף התמזגו לאגודה אחת, עומדת מחוץ לכלל.

היו אשכנזים מבני הקולוניסטים, בשרנים טובי־לב, ויודעים מה שהם יודעים, כדרך האשכנזי, ומה שנשרש בלבו נשרש כאותה קַרצית שכשהיא ננעצת באבר היא הולכת ומעמקת וגדולה וצבה. היו גם איזו “חברות”. נַא, אני כרוך אחרי אותן קאקי חוורי, אבל לא אחרי “חברות”. את טעמן של אלה אינני חובב, ואילו באמת כל מה שהן מבשלות במטבח הן מבשלות כמו שהן מבשלות בבית המרקחת – אוי ואבוי לנו.

אבל “אין כלל באין יוצא מהכלל”, וגם ביניהן נמצאה חברה אחת, אדם לבבי, בלי חכמות, חבר נאמן וטוב – והיתה בחבורה שלי.

באו גם מקוקאז גרוזינים – אנשי מדה, בחורים נאים להפליא, בעלי ראש כבש לפי תבניתו ובעלי עינים של תישים, אבל יפים מאד, וכולם חברים שיתנו ראשם כופר ראשך, וריקים מדעת עד כדי להביא לידי התפעלות לבבית. והיו בורים בבחינת תינוקות, אולם תקיפים ואמיצי לב במעשיהם באפותיקא. כנראה הפסוק “שומר פתאים אדני” עומד עודנו בתקפו בקוקאז.

ועוד היה אחד קַצַפּ, מבינים אתם – בחור כהלכה, אלא שלא גבר על המחלקה החמישית, ואביהו לא נתן לו להכנס לאסכולת־יונקרים מחוסר כסף.

היו באים כנופיות תלמידים להתבונן בו, לראותו, וכך היו נכנסים לחדרו: טאפּוֹנוב?

– כן, רבותי.

שמולקין! יעקבסון! – תלמידים באפותיקא, באנו לראות, איך זה איש רוסי – סגן פרוביזור…

– בבקשה! היה עונה ושב לתלמודו.

אני נלויתי לחבורה מנומרת מאד: יהודים, גרוזינים ואשכנזי אחד, וגם חברה אחת.

ונדמה לנו, כאילו מכירים אנו זה את זה כמה וכמה שנים. ולא כל כך היינו מרבים בתלמוד, כשם שהיינו מרבים בשיחה ומספרים ב“פרינציפאלים” שלנו ובמנהג לקוחות וכו' וכו', כמובן צריך היה לקבל כל זה – Cum grano salis.

אין לך בריה בעולמו של הקב"ה מומחה לבדיחה כפרוביזור.

ובשעה שאין קונים באפותיקא, מריעה אניקדוטה בחללה וסדרה של בדיחות מתחילה. וכל אחד ואחד לוקח בה חלק, החל מן “הפולטראנט” על דוכנו ועד התלמיד על עבודתו, והנכנס אל האסם, והנמצא בלבוראטוריה והריבה שעל הכספים – עד שהדברים מגיעים לאותו סוג שהוא “בשביל אלה שמעשנים”, ואז קול ברמה נשמע:

– מדמואזל, בבקשה לאטום לרגע אזניך.

– לכו לעזאזל! עונה הריבה, ועושה עצמה כלא שומעת. כבר הסכינה לזה.

וכך היינו מכינים עצמנו לבחינה.

עד שנחרב פתאום עולמנו הקטן – על פי מקרה.

היו שנים מעדת סגני־הפרוביזורים שבים לביתם ברחוב. ובאותו רחוב קפץ אוטומוביל על אשה אחת עוברת והפיל אותה לארץ. כבנוהג שבעולם התקבצו תכף אנשים, ההמון מגדף, והשוטר שורק, וגמר לכתוב פרוטוקול.

הזמינו את עדי־הראיה אל הרובע, וביניהם גם את שני בחורינו.

ואז עמד השוטר לכתוב ולחקור, ונתחוורו בין כך הדברים כי אין לשנים רשימה מעידה על מקום מגוריהם. אמרו כי זה אך באו. רצה השוטר לרשום על תעודותיהם שהם צריכים לעזוב את העיר במשך מעת־לעת. טענו, כי לאמתו של דבר יש להם זכות ישיבה, ומחר הם מגישים בקשה, וגלו איפה הם גרים. חרץ השוטר שצריך לעשות חפוש, שמא יש עוד צפרים ממינם של אלה.

ואנחנו מהרנו וחבשנו וארזנו את המטלטלים שלנו, ונתפזרנו לכל ארבע רוחות השמים, כדי לבקש לנו דירות חדשות.

חפשתי לי חדר גם אני.

והייתי מתהלך ברחובות, מתבונן אל חלונות הבתים לראות אם אין פתקא מדובקת ואומרת דרשני, ונכנסתי אל בית אחד וצלצלתי.

יצאה אשה צעירה בשרנית מחיכת לקראתי.

– חדר אתה מבקש?

והראתה לי את החדר. מצא חן בעיני. ובהיותי מסתכל בכל פנותיו נתקלה עיני באיקוניון. אמרתי לנפשי: מה איכפת לי אם לא בבית יהודים?

שאלתי למחיר החדר, היה המחיר נוח; והוספתי ושאלתי אם יש ילדים בבית. אני עסוק בבחינה, וזה יוכל להפריע אותי.

– מה לך, מה לך, התעוררה האשה, אני זה שנתים שנשאתי, ובכלל… ובכן, אדוני מוצא את החדר טוב ולוקח אותו?

גמגמתי מה שגמגמתי, ואמרתי: כן, גברתי. יש מניעה אתי לפחות לאיזו ימים… אני אין לי התר־ישיבה, אבל אקבל. כי התירו לי להבחן פה לשם קבלת תואר סגן־פרוביזור.

מר הנהו יהודי? ואני דמיתי כי הוא ארמני. לזה לא ידאג כלל. אישי שוטר הרובע, ובביתנו אין לך לירא דבר. ואתה תרפא לו את השומה או הדלדול על זרת־ימינו. אתם הפרוביזורים יודעים. זה כל כך אי נעים, ויש לו עגמת נפש כשהוא פושט ידו לפריסטאוו… ובכלל…

וכך הוה. אני לא בקשתי כל התר ישיבה, כי הלא בביתו של שוטר הרובע גרתי, וגרתי בו במשך כל ימי הבחינות; והדירה היתה באמת נאה, ולא היה לי לירא כל דבר.

ואת השומה רפאתי על ידי חומצת חנקן עשנה.