“בית־החולים הַמְטֻלְטָל (הצבאי), העומד תחת חסותה הקדושה של הוד רוממותה הקיסרית הנסיכה הגדולה הילנה פיאודורובנה על שם הקדוש סֶראפים בעל־המופת דעיר סַרוב”, היה מתגאה לאו דוקא בשמו זה, אלא בשלשת הברזים שלו.
וצריך לרדת לעמקו של דבר:
בית־חולים מטֻלטל.
עומד ראשון בתור. –
ובכל זאת ואף על פי כן היו לו – שלשה ברזים:
אחד – מים קרים,
שני – מים חמים
ושלישי – מים מהולים מזה ומזה.
וכשהיו נכנסים “החיות הגדולות” אשר מן הספירות העליונות לשם בקורת, היו מראים להם את הכל; וככלות הכל – את אולם־הנתוח ואת חדר־התחבושת – ובו שלשת הברזים:
אחד – מים קרים,
שני – מים חמים
ושלישי – מים מהולים מזה ומזה.
ואז היו פני הרופא הראשי מצהיבים, ראשו כפוף כל שהוא כלפי גבו, ועיניו האפורות מישירות לתוך עיניו של הגנרל. האחות הראשית היתה עושה מין העויה, שקשה היה לעמוד על אפיה; אלא שמן הסתם צריכה היתה להביע יותר משמינית שבשמינית גאוה. האַסיסטֶנט הראשי היה מצליף עיניו מן הצד על גבי כתפות האורח ובודק, מעביר כפו על פני שלשת הברזים, מעביר ומלטף בחבה. ואם היו באותו מעמד גם מן הסאניטארים או מן האחיות, היו מזדקפים מלא קומתם, או קומתן, מעבירים עין מן הברזים אל הגנרל, ומן הגנרל אל הברזים, כלומר:
– דע לך לפני מה אתה עומד!
לא היה כך בשום בית־חולים נָיד ועומד ראשון בתור!
שלשת הברזים הללו היו בולטים יוצאים מתוך שפופרת אחת מאוזנת, ארכה גומד, ושפופרת אחת מאונכה היוצאת ממנה ופורשה למעלה: כיוון שהגיעה עד למקום שהגיעה, התכופפה כפיפה כעין דלית ונעצה ראשה בכותל ונחבאה בו, נכנסה כאן ויצאה כאן מעבר לכותל זה, ושוב נחבאה בתוך איזה כלי משונה, מעין קלחת גדולה קבועה על גבי קרש של עץ, ושפופרת צרה יוצאת מתוך הקלחת ומשקפת כלפי דלי עומד מתחת השפופרת.
אותה “קלחת לכאורה” שמשה מקוה למים; ובדרך אבטומטי היתה השפופרת שמעבר לכותל מעבירה את המים העודפים מתוך הכלי אל הדלי.
חִשָבוֹן זה עשה איזה פועל־פחח פשוט. ומכיוון שלא הרבה במחיר עבודתו (גם מנהל בית־החולים לא מצא מקום להתגרות בו), והמכונה עשתה באמונה את המוטל עליה, לא העסיקה שוב זו דעתו של אדם בבית־החולים. די לה שישנה מכונה – תעשה את תפקידה בדרך שתעשה. אך לעתים רחוקות מאד היו נזכרים שיֶשנה בכלל.
אותו הגנרל המפקח, שהיה שומע מפורש, אשר בבית־החולים המטלטל והעומד ראשון בתור (ובכל זאת ואף על פי כן) יש לו שלשה ברזים: אחד וכו', היה מוציא תכף ומיד את כל המסקנות שיש להוציא מתוך עובדה זו ולא היה מוסיף להתבונן לשום דבר.
אַהַה, הרופא הראשי אשר בבית־החולים העומד תחת חסותה וכו' וכו', הוא ידע את אשר היה עושה!
וגם את הפסוק “ודע מה שתשיב” הבין.
סבורני, סוף פסוק זה – “לאפיקורוס”.
אם ידע באמת מה משיבים לאפיקורוס, לא מובטחני ביותר, אלא גרסא אחרת ידע:
ודע מה שתשיב לגנרל!
אתם, שלא זכיתם מימיכם שיהיו דרבנות מצלצלים בצלצול כסף משַכר מהודקים למגפיכם, אין אתם יודעים לאמתו של דבר חיה זו מה היא. שרי־הצבא, אלה שעוד לא הגיעו למעלה זו ביניהם לבין עצמם היו פוסקים שאלה זו כך:
הגנרל אינו אלא שר־גדוד שהסכיל.
ואף על פי כן כל חלומותיהם וחלומות חלומותיהם – כתפות חלקות מרהיבות עין בעירומן, ומעין הברק ממלא את כל רחבן.
חיה זו כחה גדול לשאול שאלות, להעמיק לשאול.
אנו בעלי־התעודות מאסכולה, הבטלים בששים של אכסטרנים, אנו יודעים איך שלא סתום מכם כל דבר, ורגילים אתם לתרץ כל קושיות שבעולם ומה להשיב, כי על כן עברתם כל מדורות הגיהנום של אכסטרניות, אך לתרץ שאלות לגנרל לא למדתם.
אתם יודעים לפני מי אתם עומדים. ויודעים אתם שהמורה לגיאוגרפיה כיוון שהוא שואל – סוף דעתו בגיאוגרפיה. ואם שואל אותך המורה הממונה על חכמת הטבע, ואתה הבחור בן העשרים ומעלה, העלוי לשעבר, צריך לענות לו שבדמיו של אדם ישנם כדורים אדומים וישנם כדורים לבנים, יודע אתה כי סוף־סוף מגדרו שלו לא יצא. וכל בשרך נעשה גיאוגרפיה, אלגברה, טריגונומטריה, דקדוק הלשׁון הסלאווית־של־הכנסיה, הכל לפי תור הבחינות. לא כן כשאתה עומד לפני גנרל בבחינת אינספקטור. הלה ישאל כל מה שישאל. ואפשר ששאלתו נוגעת בהיסטוריה דוקא ולא בהיגינה; ויש שהוא מתכוון לגיאומטריה בה בשעה שאתה סובר שיהיה שואל במה מבריאים פצוע. ואלו בא ושאל בענין הפילוסופיה – אני לא הייתי תמה כלל וכלל. ואם אין אני טועה, לא באה המלה “פילוסופיה” בכלל בפעם הראשונה אלא בספורו של הירודוטס (ה' מאות שנה לפני המספר הנהוג) ואותה הזכיר קרֵיסוס בדַברו אל סוֹלוֹן הפילוסוף שבא לבקרו. אני סבורני, שקריסוס בדורו כמוסטפה פחה בדורו – גנרל שמלך מעצמו.
אין לך דבר העומד בפני סברתו ונימוקיו של גנרל. מובן מאליו, ונעלה מעל כל ספק, שהוא מבין ויודע הכל, ואין נסתר ואין נעלם מנגד עיניו הבהירות; הוא בוקע כתלים ובוחן כליות ולב, והוא מבין דבר מתוך דבר, וכל שאלותיו יורדות לעמקא דדבר – שאלות חכם!
רופא בית־חולים, בריה קטנה זו, צריכה היתה להיות אנציקלופדיה, כביכול, כדי שתוכל לעמוד בפניו, אלא שמן השמים רחמו. ואת הפסוק “ודע מה שתשיב לגנרל” גורסים ו“דע האיך שתשיב לגנרל”.
ומכאן רווח והצלה.
צריך שיהיה הוא חש, שהעונה עומד על חשיבות שאלתו, יורד לעמקה של זו, ואת התשובה הוא יודע על בוריה ומתכוון לענות על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון; ואת השאלה של השררה הוא מבין לכל צדדיה.
אין לומר שהרופא יודע ומבחין דבר על בוריו – כגון מי שיש לו כתפות בעלות ברקים – חס וחלילה! ושוב חס וחלילה! אלא שהוא יודע ידיעה מספקת שאלה זו, שבה נתחבט הוד מעלתו בשעה זו.
הגנרל מנין יודע הוא שעונים לו בענין השאלה והתשובה מספקת?
לו יש טביעת עין, ומתוך הכרת פניו של בעל התשובה. פרצופו ואופן דבורו, הקול הבוטח והשוקט שיש בו מה שהוא מ“גבורת־חַיָל”, הטון בכלל, העינים המביעות אומץ – הם מעידים עליו כמאה עדים, שכל מה שהוא עונה – דבריו נכונים, והתשובה תשובה נצחת.
ויש לו לרום מעלתו באותה שעה הנאה גדולה.
נהנה הוא מעצמו, כלומר: מחכמתו שבאה לו בהיסח הדעת להיות מעמיק לשאול ומכוון “אל הנקודה”, ומה שהלה באמת איש יודע ותופס מקומו הראוי לו.
סבורני, חברי, שאין אתם יורדים לסוף דברי. מתוך משל יחוורו לכם דברי.
תיכף לאחר שהכריזו המלחמה נכנסתי לבית־החולים הצבאי, שעמד להיות נוצר, והתחלנו בהכנתו לצאת אל החזית.
את המלחמה תארנו לנו איך שתארנו, ומצאנו, כמובן, מה שמצאנו.
אין אני רוצה להמשיך בדברים איך שהסתדרנו ורק על פרט אחד קטן אאריך קצת.
כל מיני לבנים, סמי־רפואה, חמרי תחבושת, כלי נתוח וכל הדרוש לבית־חולים קבלנו מן המוכן. אנחנו השתתפנו רק בעשית שלחנות קטנים העומדים אצל המטות ונתנו את התכנית לבעלי המלאכה. לאמתו של דבר לא היה בין שלחנות אלה לשלחנות יתר בתי־החולים ולא כלום. אלא שצבעם היה לבן־לבן, והצלב האדום משוח עליהם (הם היו בבת אחת שלחנות וארונות קטנים) לאו דוקא אדום אלא נוטה יותר כלפי הפטָל. ועוד היה דבר אחד שאך אנו עשינו ובשום בית־חולים לא היה – ארון גדול ורחב ידים. בתוך מכסהו ממעל קרש אחד מתנועע מאליו על גבי יתדות עשויות לדבר אם אך הניחו עליו איזה דבר, ומתחתיו ארגז יוצא ונכנס. גם הארון הוא לבן־לבן, והצלב שעליו אדום נוטה כלפי הפטל. ארון זה נעשה במחשבה תחלה. כשיבוא הפצוע, זאת אומרת: כשיובא הפצוע, נסיר מעליו את הבגדים הצואים; אותם הבגדים יוטלו על גבי קרש הארון וממילא יפלו לתוך הארון וישארו עד בא העת לכבסם. ואז יוציאו את הארגז אשר מתחת לארון ויוציאו את הבגדים: ראשון – ראשון, אחרון – אחרון, עד גמירא.
אלא כשנכנסנו לתוך החזית, והנה הכל שונה. היו הפצועים מובאים ובאים כנופיות־כנופיות. יש שלא היו גם שני ארונות מספיקים לנו. ורע מזה שאי אפשר היה להלין את הבגדים הצואים, והפצועים רצו לקבל בחזרה איש את שלו. ובזה צדקו. איש ושיעורו, איש וקומתו. האחד תורן מן הגדוד הפאנאגורי, והשני גוץ מן הגונדא הט"ז אשר למורים.
ואנחנו כך היינו נוהגים: היו החולים פושטים את בגדיהם ולובשים בגדי בית־החולים, ואולם בגדיהם שלהם וכל הנמצא בצקלונם נכנס לתוך שק, לכל איש שק, ועל השק כרכו טבלא של עץ ועליה מספר ידוע. טופס אותו המספר קבל החיל.
ונמצא הארון הגדול עומד ריק, תופס מקום במסדרון – עד שלא עמד עליו גנרל אחד, מן הגבוהים במעלה מאד.
זה עתה ראיתי “ספר זכרונותיו”, שהדפיס להראות לכל העולם את כל תקפו וגבורתו.
חבל מאד שאת בקורו זה לא הזכיר. מטעם זה בלבד כדאי שאספר לכם מה שאספר.
עבר הגנרל על כל האולמים, תקע חטמו באשר תקע, מצא שרידי פפירוסות בין מטה למטה וגם על זה עמד, ובחזרה בדרכו נתקל באותו ארון כרסני. מובן מאליו שבבית־חולים נָיֵד ועומד ראשון בתור אין דבר וחצי דבר מיותר ומכביד על התנועה.
נתקל ושאל: ארון זה מה תפקידו?
הרימותי ידי עד קצה כובעי, ובקול שאינו נותן מקום לשום פקפוק וערעור הכרזתי:
“רום מעלתו! זהו ארון לקבול בגדי הפצועים. פצוע כי נכנס לבית־החולים בגדיו הצואים מוסרים מעליו ושמים אותם על גבי הארון. הקרש שממעל מסתובב בדרך אבטומטי על יתדותיו, והבגדים נופלים לתוך הארון. מוציאים את הארגז שמתחת, נוטלים משם את הבגדים ושמים אותם בשק. כורכים על גבי השק טבלא של עץ ומספר עליה. שק לאיש, שק לאיש”.
“יפה! יפה מאד!” ענה הגנרל.
אני שמעתי יפה מה שאני מוציא מפי, ומאד ידעתי מדוע האחיות מוורידות ונושכות את שפתיהן.
הבטתי ישר בעיני השררה.
ואלו היה עונה: שוטים שבעולם! ולמה לכם לשים את הבגדים על הקרש ולהכניסם לתוך הארון, להוציא את הארגז ולהוציא את הבגדים משם ולהניחם בתוך השק, אם יכולים אתם לתתם לתוך השק תיכף ומיד?
כלום הייתי תמה?
ואולם אני הכרזתי בקול בוטח, בקול עז, בלי קורטוב כל שהוא של פקפוק – והכל היה יפה.
כי על כן גנרל הוא.
שלא כן דרכם של אלה שהיו אך בבחינת גנרלים. כלומר שלא מן הצבא, אך עומדים במעלה אחת עמהם. “רום הוד מעלתם”, שבעטיה של מלחמה זכו לבגדי שרד של חיילים בצבע־הגנה, עד שלא היה ביניהם ובין הגנרלים אלא הכתפות בלבד.
היו מאריכים בכובעי־עור־כבשים “מטילי אימה יתרה”, ובשפם, שהיו עד כה מקצצים בו, וחרב ארוכה וקשה מצומדת על ירכם, פגומה בתכלית פגימת ברזל של גרזן שיצא בדימוס. לחרב זו יקרא “מנקה שנים”. את הטעם אינני יודע. והיו מאד מקפידים על חלוקת הכבוד. ובכלל היו נוהגים מנהג גנרלים. כללו של דבר – לנו לא היו כל טענות לגבי אלה אלמלא מדה אחת מגונה שהיתה להם: היו גם הם “מעמיקים לשאול”, ומתוך שלא היו רגילים בתשובות “גבורי חיל” היינו באים לידי אי אלה אי־נעימות.
ואם מזלו של אדם גורם שיהיה נכשל, הריהו נכשל גם בברז, ועל אחת כמה וכמה בשלשה ברזים.
ונכשלנו גם אנו: הרופא הראשי שלנו, והאחות הראשית ואני עבדכם.
כיצד מרקדים לפני שררה – אנו ידענו.
היינו מושכים את האורח ללשכת הסופרים. היינו מזמינים את הסופר הראשי והולכים ומונים ומוסרים לרום מעלתו את כל הספרים, הקונטרסים, המחברות וטופסי הניירות, שהיינו מצווים לשלוח יום ביומו, ואחת לשבוע ואחת לחודש אל המטה הראשי, להנהלה הסאניטרית, להנהלת ה“צלב האדום” וכו' וכו' וכו'. ומשם היינו מושכים אותו לאולם רפוי־השנים ומשם לאולם הרנטגן, והיינו מורידים אותו אל הדיוטה התחתונה אל המטבח, ומשם אל הגן ומכניסים אותו אל בית הדזינפקציה ואל בית־הכביסה. ומעלים היינו אותו שוב ומכניסים אותו לבית־המרקחת ואל מחסן בית־המרקחת, ומובילים אותו לאולם־האוכל ושוב אנו יורדים ומראים לו את המחסן שלנו, ואת האורווה שלנו ואת מדור הסאניטארים. ושוב אנו מעלים אותו במעלות כשרגליו יגעות והוא עיף ומכניסים אותו לאולמי בית־החולים, והוא שואל: כמה אולמים יש לנו?
ואז מכניסים אותו – לא! מובילים אותו עד אולם־הנתוח ואולם־התחבושת. אם גנרל הוא מכניסים אותו לפני ולפנים ומוסרים לו מודעה, שאסור גמור הוא להכנס לשם – רום מעלתו שאני – האחיות נשארו עומדות על המפתן, הרופא הראשי אינו עושה אך צעד או שנים. עושה הגנרל צעדים שנים־שלשה ואינו מוצא לנכון לשהות בקודש הקדשים הזה יותר. אם יש לו לגנרל נגיעה למדיצינה – יוצאת כנגדו אחת האחיות ומוסרת לו קיטל לבן – לכשירצה להכנס.
קיטל כזה קבל גם הפרופיסור לואיצקי מהאוניברסיטא בחרקוב, כשבא בתור מבקר את בית־החולים שלנו.
קבל – ונכנס לאולם־הנתוח ואחרי־כן לחדר־התחבושת.
ומפני שהיה מומחה למחלות ילדים התענין מאד בכל הנוגע לתחבושת. והיה מעמיק לשאול.
ולא היה בידינו שום דבר להביאו לידי מנוחה, אלא שלשת הברזים, ששם היה מקום מוכן למפלת כל מבקר בית־החולים שלנו.
אלו היה גנרל באמת, כי אז ודאי שקרה לו מה שקרה לאחרים, אלא שהוא היה פרופיסור, גנרל־לכאורה. כשראה את השפופרת העולה ונכנסת בכותל רצה לדעת איך שהיא פועלת.
הרופא הראשי המומחה לסדור “ודע מה שתשיב” ענה לו תכף ומיד, כי כיוון שהמים מגיעים עד גובה ידוע, מיד כף נפתחת מעצמה והמים פורצים החוצה.
אלא שרום מעלתו היה פרופיסור.
העמידו לו סולם, נתן עינו ב“קלחת”.
ויבוקש הדבר, והנה אין זכר לכף…
ובאין כף קשה היה להעמיד את המכונה על פעולתה של הכף…
חזר הרופא הראשי בדבריו, ותוך כדי דבור בנה שיטה שלימה מיוסדת על לחץ האויר. לחץ מבפנים גובר על לחץ שמבחוץ.
זו היתה שיטה יפה באמת וגם מחוכמה מאד – אלמלי היה שם מקום ללחץ של אויר. לדאבון לב כולנו, לא היתה ה“קלחת” הארורה מכוסה כלל, ולא היה בה מקום ללחץ של אויר.
נפטר הרופא הראשי מן הלחץ ופסק הלכה מתוך ה“דחק”. בעקב צורה זו של שפופרת זו ובעטיו של זרם נובע מכאן נוצרו – לפי דעתו – תנאים מתאימים שיהיה הדחק עולה וגדל ומטריד את המים העולים נגדם שיהיו שופכים לתוך צנור…
אלא הפעם הכשילו פיו, ולא היו דבריו מחוורים כלל וכלל, מפני מה מים אלה מפנים דרך למים ואינם עולים בעצמם בשפופרת.
ואז מצא לטוב לברוא סברה חדשה ושיטה, שפועליה היו שנויי חום וקור פועלים זה על זה ונפעלים זה מזה. שיטה זו כשהיא לעצמה היתה באמת יפה, ואלו היה אותו פחח עושה אותה יסוד למכונה, היה ביאורו של הרופא הראשי יפה מאד, אלא דא עקא, שהפחח הלך לשיטתו והרופא הראשי לשיטתו, והביאור היה תיאור למכונה אחרת, לגמרי אחרת, העומדת עוד להברא.
והפרופיסור עומד ומאזין…
לשוא חפש הרופא הראשי בראשו מקום לפיסיקה, אותה ידע כשהלך אל הבחינה בגימנסיה – ופרחה. שוב ידע אותה בימי הבחינות באוניברסיטא – ושוב פרחה, לא נשאר לו ממנה אלא צורת ספר, כרוך בד אפור כהה ואותיות זהב על גבו; פיסיקה של מאלינין, מעובדת ע"י חבולסון. ועוד היתה פיסיקה אחת – נכון היה להשבע – שהיתה עוד אחת. מתורגמת מצרפתית – גם את זה זכר – אבל של מי? – כבר לא ידע. אלא שהיתה.
עתה נוכח, ברגע זה נתחוור לו עד כמה נחוצה חכמה זו. כעבור שנים ושנים לאחר שלמד ושכח חכמה זו ידע בבירור עד כמה נחוץ לדעת את הפיסיקה “להביא לימות הגנרלים”.
והפרופיסור עומד ומקשיב….
עתה מאוחר קצת. והפיסיקה נראית לו בדמות ים רחב ידים ועכור, והוא טובע בים מתוך יאוש עד שעלה בידיו להעלות איזו חוקים של בויל ומאריוט. לכאורה טובים השנים; שנים כנגד שתי קצות השפופרת, יסתום האחד את פי השפופרת מכאן, והשני את פיה מכאן.
אפס באין לאדם מזל לא יועילו לו בויל ומאריוט.
והפרופיסור עומד מאזין ומקשיב…
ובאין לו ברירה המציא הרופא הראשי חוקים בפיסיקה משלו, ועל פי אותם החוקים רצה להאיר על דרכי פעולת המכונה והיחס שבין הברזים והצנור, ולא עלה לו. נסתבך בכמה פרטים ואבדה דרכו בין הצנור ובין הברז, ונשאר תקוע כמסמר זה בתוך השפופרת. ונשתתק.
לאמתו של דבר טוב היה אלו נשתתק זה כבר!
ואז מצא לה האחות הראשית את שעת הכושר גם היא.
– – ותפתח את פיה! – –
מה אומר ומה אגיד לכם? זה היה עסק ביש, עסק ביש מתחלתו ועד סופו. כי בכלל למה לה לאחות להתערב בעניני פיסיקה, ובפרט אם מימיה לא עמדה על חכמה זו, ומה גם לאחר ששים ופניה פני “בהמות”.
וכן גם היינו קוראים לה – שלא בפניה: בהמות.
והפרופיסור באחת: רוצה הוא לדעת סודה של אותה מכונה.
ונשתתקה גם ה“בהמות”.
ואז בא תורי להראות את חכמתי, עד כמה אני מבין במכונה.
מרנן ורבנן, כמה סברות דקות העליתי, ובאיזו חוקי פיסיקה השתמשתי אני – אינני זוכר עתה, ובודאי שלא היה כדאי לזכור אותם. עסק ביש היה ורק זאת אני יודע, שכשהעליתי את ארכימדס מקברו וכבר שמש בידי בחינת פקק לסתום בו את פי החור שב“קלחת”, לא ידעתי אם לתתו מבפנים מכאן או מבחוץ מכאן, וכך נשאר גאון זה עומד תלוי בין הקלחת ובין השפופרת. ורק אז, בשעה שגדלה המבוכה עד מרום קצה ולא היה כל מוצא, אז ואך אז עלה על דעתו של הפרופיסור לאמר סוף־סוף:
– אהה, כעת אני מבין!
ושבעי רצון עקרנו כולנו רגלינו ממקום פורענות זה, אותו כותל של שלשת הברזים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.