¹

א.    🔗

השמים שמים לה' ולנפשות חסידיו, אשר התהלכו לפניו בימי חייהם ואשר יתענגו מזיו כבודו אחרי השלימם חֻקם באדם, בתוך המלאכים והכרובים וכל צבא מרום הקדושים והטהורים. וכאשר ישים האלהים ממרום שבתו עיניו ולבו גם אל הארץ מתחת, כן יֵרדו פעם בפעם הצדיקים, אחרי עזבם בתי חֹמר, אל הארץ מטה, אל המקום אשר היה שם אהלם בימי שני מגוריהם, ויש אשר יגָלו ויֵראו במראה או בחלום, יומם או בחזיון לילה, גלוי או בסתר פנים – לפי העתים והמסבות ולפי ערך האיש או האנשים אשר יהיה להם דבר עמהם. ככה יֵרדו אבות עם ישראל, שבעת הרועים בחירי ה‘, מדי שנה בשנה בחג הסכות לשבת בתוך עמם ולראות בחגגם את חגם – לראות וגם להֵראות, כי ראֹה יראו אותם בכל דור ודור היחידים השרידים גלויי העינים, והשתעשעו ושעו ונדברו יחד על גאולת ישראל, על קץ הימין ועל כל הטוב הצפון, אשר הכין ה’ לעמו לעת רצון, שלוּמים לכל ימי עֻנוֹתם על קדושת שמו. ככה יֵרד ירמיהו, נפש סֹערה לא נֻחמה מדי שנה בשנה בתשעה באב לראות השב ה' את שבות עמו, לדעת איכה ירעה איכה ירבץ שאר העם, אשר הפיק להם כל נפשו וירא בסבלותם ובגלותם וישא אתם במשא צרותם והושע לא יכול להושיע להם. ככה ירד אליהו פעם בפעם לראות כי לא עזבו בני ישראל ברית ה' עד היום וכי עוד רבים ההולכים אחרי ה' מן ההולכים אחרי הבעלים. וככה יורדים לעת מצוא רבים מבני מרום לפקוד איש את עמו ואת רעהו ואת קרובו, ולוּ נתנה רשות לעין בשר לראות את המראה, כי אז ראו את בני אלהים אלה עולים ויורדים תמיד בין השמים ובין הארץ המונים המונים כרסיסי היום החורגים לנֹגה אור־שמש. –

ויהי היום ויאמרו החשמונאים: הבה נרדה לראות את שלום עמנו ולדעת העוד לא כבה נר ישראל, אשר העלינו בחלבנו ובדמינו ובמוח עצמותינו. ויהי אחרי אשר נשאלו מממשלת השמים לרדת לשוט בארץ ימים אחדים, ויפנו אל אליהו התשבי ויאמרו לו: אבינו, יש את נפשנו לבקר במשכנות ישראל, העם המפֻזר והמפֹרד בגוים ובארצות; ועתה בוא עמנו, כי אתה ידעת חנוֹתם, שבתם וקימתם, יען היותך יוצא ובא בכל בתי ישראל מיום השמיני להולדת כל זכר בהם והלאה, ואתה משקיף גם על הארץ כלה מדי עברך בין שמים וארץ, – והורית לנו את דרכנו ובארת לנו את מראה עינינו והיית לנו לעינים.

ויאמר אליהו: – אהה, לא כדעתי את ישראל לפנים דעתי אותו היום: היום רבו אנשים אשר אינם מביאים עוד את בניהם בברית אברהם ואינם עורכים סדר בליל התקדש חג הפסח ואינם קוראים בשמי במוצאי שבת (אשר גם ידוע לא ידעו צאתה ובואה) ואינם מצפים עוד לגאולת ישראל ולבואי לבשר לעם את יום ה' הגדול. – בכל זאת הלוך אלך אִתּכם, כי עוד רבים אשר אתנו, ואם פסוֹח אפסח, מבלי דעת, על בתי יהודים אשר אין לי מהלכים בתוכם ולשמי זכרון בפיהם ובלבבם – אין רע; הנם ככל המון ישראל אשר תמו ברֹב הימים, והיה המחנה הנשאר די ענין לנו לענות בו.

וישאלו את אליהו ויאמרו: הרבים עתה בני ישראל בארץ? – ויאמר אליהו: כאשר לא יספור איש את כוכבי השמים, על בלי הכירו מרחוק מי כוכב ומי אך מכִתּת־כוכב, מי עודנו אד נִדף אשר טרם יתלכד למוצק ומי אבַק־כוכב שכבר התפורר ויהי לזיקים עוברים; כן לא יסָפר עם ישראל – והמה גם הם לא ידעו את מספרם: יש בהם מאורות גדולים ומאורות קטנים שלמים וטובים, ויש רסיסי כוכבים אשר, מדי התפרדם, יעברו כזיקים על חוג שמי עמם להאיר רגע אחד אל עבר פניו ואחר יהיו לדַשן כל חלקה נכריה. גם הנה באשר צר להם ימעטו וישחו מפני הלחץ, אך בכח הלחץ גם יתלכדו ולא יתפרדו, יהיו מוצקים ולא ילכו תמס; ובאשר טוב להם בגוים יפרו וירבו – והתפרדו והיו כנוזלים המתמודדים והנִדָפים והעולים בתהו כאד קל לפני חֹם־שמש. בהֵרוֹמָם מעל סביבם לכבוד ולגֹדל, יתנכרו לאחיהם ולעמם ושנו את שמם ושנו את לשונם ושנו את כל דרכיהם, עד אשר ברב הימים לא ידעו קרובים ורחוקים מי הם ולמי הם, וידונו ויחקרו וישוטטו לדעת היהודי היה פלוני אלמוני אם לא – ישוטטו רבים ולא תרבה הדעת. גם בתוך העם יש יהודים מיהודים שונים – יש יהודים לדת ויש יהודים ללאם: זה יאמר לה' אני ובשם יעקב לא יקרא, וזה יכנה בשם ישראל ולא יכתוב ידו לה'. יש אשר לבם, הלב היהודי, עודנו חם בקרבם ונפשם שוקקה, עורגת, שואפת אל מקורה, אך לעין רואים יתנכרו, ישתנו – ארץ עליה יתעלם שלג ותחתיה יֵקד יקוד־אש; ויש אשר הכרת פניהם עוד תענה בם מולדתם ועמם, אך לבם רחק משניהם זה כמה. יש… אך מי ימנה עפר יעקב, ואם אמרתי אספרה כמו – ומלאה אזנכם משמוע ועינכם תשבע לראות אחרי כן, כי יהיה לכם החדש לישן. הבה נרדה אפוא מהרה וראיתם את כל ונוכחתם; כי טוב מראה עינים ממשמע אזנים.

החשמונאים שמעו ולבם נפל עליהם, אך השב השיבו אל לבם לאמר: הן ידענו את אליהו ואת שיחו; קנא ומר־נפש היה מעודו ונפשו אִותה כי כל העדה יהיו כלם קדושים, כי כל הגן יהיה מלא פרחי־חמד, ואנחנו הן ראינו בעמנו ובארצנו יהודים כאלה וכאלה דורות רבים אחרי נואש אליהו מעַם ה' בגלל עובדי הבעל אשר היו בהם, ומאז ועד היום עוד ישראל חי… אך נרדה נא ונראה.

עודם מדברים ויגיעו אל שער השמים אשר מול הר ציון, ויסֹב השער על צירו ויפָּתח. וירדו בסלם, אשר מלאכי אלהים היו עולים ויורדים בו לפנים בעוד היות התחברות תמיד בין השמים ובין הארץ, ויבואו ירושלימה ביום הששי, יום השלשה ועשרים לחודש כסלו. ויביטו אל העיר – ולא הכירוה: מהר הבית ועד הר הזיתים ובראש כל רחוב ובראש מרומים אך מקדשים והיכלות לבני הנכר, כל חלקה טובה בעיר ובמסביה נהפכו לזרים, כל בית גדול וטוב, כל בנין נהדר, כל גן נחמד למראה, כל מגרש רחַב ידים – יתד תקועה לבני עם ועם בעיר הקדש; ובתי ישראל – הבתים הקטנים והרעים אשר בעיר הישנה והחדשה, בירכתים, והחנויות הדלות והריקות, אשר אינן נותנות לבעליהן גם לחם עֹני; ומוסדות ישראל – בתי חולים, בתי יתומים, בית עורים, מושב זקנים, ובתי ספר וישיבות תלוים על בלימה; ומגרשי ישראל – שדה־קברים בצלע הר הזיתים. ואל יושבי העיר, צאצאי אחיהם, אשר נלחמו עמהם יחד מלחמות ה' בגבורים, הביטו והנה אנשים קודרים מני עֹני, נהלכים כצללים, נושאים עיניהם כל הימים אל קצוי ארץ, מבלי דעת מאין יבא עזרם, ועזרם – מאין, ומחיתם – מחית בשר חי האוכל קצהו את קצהו, איש בשר זרועו. האדמה אשר במסבי העיר, והריה ומגרשיה סביב, למרעה, למזרע ולירק, בידי זרים הם, וירושלם – כלֵב אשר נכרתו גידי הדם מסביב לו וכגנה אשר מים אין לה, וקהל היהודים יושביה – כקיר נטוי וכענן כלה. – ויראו ויאנחו ויאמרו: – הזאת ירושלים?!

ויעברו משם והלאה וישקיפו על פני ארץ ישראל לארכה ולרחבה, ויראו והנה הארץ נושבת אך מעט והעזובה רבה מאד בהרריה ובעמקיה, בחֻפיה ובנחליה, בעריה ובכפריה. וישובו ויראו והנה אחוזות מספר פורחות, שתולות בנוה, מפֻזרות כה וכה כנקודות כסף על פני כל הארץ, והעם היושב בהן – אנשים מבני ישראל, ועובדי אדמתן – רֻבּם מבני הנכר: – מה זאת? למי הארץ? האמנם בני ישראל הם הם בעלי האחוזות ונבואת ישעיהו באה ונהיתה: “ועמדו זרים ורעו צאנכם, ובני נכר – אכריכם וכורמיכם”? אם אלה הם אדוני הארץ והיהודים, יושבי הבתים הגדולים והטובים, אך שכנים עמהם, גרים ותושבים, אשר שכר מאת האכרים את בתיהם להתגורר בתוכם? – ובתוך האחוזות, על יד יפו, אחוזה רחבת ידים ויפה־נוף, חציה בית־ספר וחציה מטעי גנים וכרמים, ובה קהל צעירים רבים יוצאים לפעלם ולעבודתם יום יום, בידיהם סדורי תפלה ותפלין ובפיהם לשון נכריה: והידים ידי יעקב והקול קול עשו… וישתוממו למראה עיניהם ויבקשו חזון מאת אליהו על כל אלה.

ויען אליהו ויאמר: – אלה הם נצני התחיה לעם ישראל ובתוך הנצנים, יען היותם רכים ואך זה מקרוב החלו לצמוח, עוד עולים בלולים גם קמשונים וחרולים. – עם ישראל כשל ונפל לפני הרומים כמאתים שנה אחריכם, וירושלם נחרבה והעם גלה מארצו. אך הן לא יעקרו עץ אדיר, משריש, עץ עתיק ימים, מאדמת מטעו עד בלי השאיר ל שרש בארץ: רבים בהם עוד ישבו על אדמתם מאות שנים אחרי כן, עד אשר הרבו הגוים לתקוע להם יתד בארץ ולהציק לשארית הנשארה, ולא יכלו לבנות להם בתי תפלה ולעבוד את אלהיהם כרצונם. אז עזבו את ארצם לגוים ויצאו אל בבל ואל ארצות אחרות, אשר היו להם אז לפתח תקוה. כן עשו גם אחרי חרבן ירושלם בראשונה ביד נבוכדנצר מלך בבל, ויעזבו את הארץ בשוממותה תחת אשר יתרפקו עליה להחזיק בה בכל עז גם בימי טובה גם בימי רעה, וילכו אל ארץ נושבת, אל מצרים, לבלתי שמוע אל ירמיהו הנביא אשר בקש בכל מאמצי כחו לעצור אותם על אדמתם. לוּ הטו שכמם לסבול עֹל גוים בארצם, ככל אשר סבלו אחרי כן עֹל גלות גוים בארצות לא להם, לוּ נתנו את נפשם על ארצם בימים ההם, כאשר הרבו לתת נפשם על תורתם בארצות הגולה בכל דור ודור, וידבקו באדמתם לשבת עליה עד אחרית הימים, כי עתה כבר היתה להם גאולה, כאשר היתה ליתר העמים הקטנים, אשר דבקו עם ועם בארץ מולדתו מאות ואלפי שנים גם אחרי בעלוה אדונים חדשים, עד בוא עת גאולתם על אדמתם. ואולם רגש הדת, יען היותו עתיק מאד, כי התנחל בקרבם מימי אבותיהם הראשונים, אברהם יצחק ויעקב, כי נולד יחד עם העם בהולדו, על כן חזק בקרבם מאד וחי עמהם תמיד, עצם מעצמם ורוח מרוחם; לא כן רגש הלאם וחבת הארץ, אשר באו לו אחרי כן, אחרי שכבר היה לעם (הלא ידעתם מימי המלחמות, אשר עשיתם עם היונים־הסורים, כי אך רגש הדת חולל נפלאות, ובסור הרעה הנשקפה על העם מצד הדת, חדלו רבים לעמוד על נפשם ועל קוממיות ארצם ולא יספו עוד לצאת בצבאותיכם).

עם בני ישראל יצאו מארצם ויהיו נודדים בגוים ובארצות וישאו עמל ותלאה, לחץ ורדיפות מִרבה להכיל. ובצר להם מאד לאין תקומה או כי גֹרשו מארץ מגוריהם, אחרי היותם שם ימים רבים כעפר לדוש, כפעם בפעם, שמו פעמיהם אל אחת הארצות הקרובות, ששם עוד נִתּן להם מדרך כף רגל, ויצאו מגולה אל גולה, מדחי אל דחי, אך אל ארץ אבות לא שבו כי אם שרידים יחידים בדור ודור. עם נשבר ונדכה, במסלה הסלולה יעלה, בדרכים הנכונים לפניו, הערוכים מאתמול, ילך גם הוא בתוך ההולכים; אך לסֹל מסלות חדשות בנפשו למען הכין עתידות לו ולבניו אחריו, לשובב נתיבות נשַמות, לקומם חרבות ארץ ישנה תחת שמים חדשים רחוקים מנתיבות עולם – לא יעצר כח. ובכן לא היו בערי יהודה כל הימים הרבים ההם בלתי אם מתי מספר, שבלים בודדות כה וכה; ורבבות אלפי ישראל בארצות הגולה חכו, אלה ליום שוב ה' את שבות עמו, ליום צאתי לבשר בקול השופר מעל הרי ישראל את יום גאולתם, ואלה – ליום הנתן להם בארצות מגוריהם משפטי אזרח, להיות ככל הגוים בית ישראל. ועתה, זה כימי דור אחד, התעוררו אנשי לבב בעם, כי כשל כח סבלם, וישאלו לציון וישימו דרך הֵנה פניהם, ויחלו להאחז בארץ אבות ולעבוד אדמתה, כאשר עיניכם רואות. ואם יש עוד בשָׁבי ציון אשר אינם עובדים בידיהם המה את אדמתם, ואף לא בידי עניי אחיהם, כי אם ביד בני נכר, תחת אשר לפנים בישראל גם גדוליהם לא בושו לרעות צאנם ולעבוד אדמתם בידיהם המה ו“מלך לשדה נעבד”; ואם יש בהם אשר גם בארץ אבות עודם מחזיקים בלשונות הגוים ועוד יחנכו לבניהם על פי דרכם ומנשאים את נפשם לאשר באו משם, המה במזרח ולבם בסוף מערב – הן כל המכשלות האלה תעבורנה, כרוש הפורח על תלמי שדה, אשר יפַתּחו וישדדו אדמתו, ודור יבא – כמים עברו יזכרן. מעֻות יוכל לתקון וחסרון יוכל להמנות: רב לנו כי באה עת הפקודה, עת עם ישראל להבנות על ארצו המתחדשת. ואם בשופר גדול יתקע ואם קול דממה דקה ישמע – העצמות היבשות התעוררו, התלקטו, התלכדו, חיו, כי רוח ה' נשבה בהן, ורוח מלפניהן יעטוף ואחז בעצומיו מעט מעט את כל העם: התחיה תעשה לבטח דרכה ולא תשוב אחור.

ב.    🔗

ויעברו מארץ ישראל וישוטו בארץ סוריה, הארץ אשר ממנה נתפתחה הרעה על ישראל “בימים ההם”, ויראו והנה אבד ניר ליונים בארץ הזאת וממשלתם נסַבּה ותהי לאדונים חדשים. וישובו ויראו והנה היונים אשר נשארו בארץ, בתוך בני עם ועם, וגם אשר בארץ יון, מקום שם יש להם ממשלה ושלטון, היונים הסורים ואחיהם, אשר בקשו להטות את ישראל בכל המוראים ובכל המדוחים אחרי אליליהם, נהפכו ויהיו לקוראים בשם ה', מאמינים בקדושיו ומתהללים בנביאיו, וגם המה, החשמונאים, בתוך קדושיהם נחשבו, – וישתוממו וישמחו על המראה.

ויאמר אליהם אליהו: – אל תתמהו על החפץ – וגם שמוח אל תשמחו למראה. מימים קדמונים היו ליחידים אנשי הסגולה בעם ועם, לכהני מצרים, למגושי בבל ופרס, לחכמי יון, דעות צרופות על אדות האלהים, אך דעתם צפנו אִתּם ואורם חשך מחוץ לאהלם; תהום רב היתה רובצת תמיד בינם ובין המוני עמם ועבדי האלילים והמה לא נִסו להגיה חשכם, כי בנפשם היה הדבר: יוֹסר עם לוקח לו עמל וכעס והנוגע באמונות המון נחלת אבות ודורות, איש ריב ואיש מדון הוא לכל. ואך נביאינו, מאברהם ועד משה ועד קצה המחנה הקדוש הזה לדורותם, קראו בשם ה' בקהל רב; אך נביאי ישראל, אשר היו קרובים בלבבם ובנפשם אל עמם ואשר בקשו בכל מאמצי כח לקרב את העם אליהם, אל אלהיהם, אך המה נתנו גום למכים ולחייהם למורטים ונפשם לממיתים, למען שפוך רוח דעת אלהים ויראת אלהים על כל סביבם ולהעביר את רוח הטֻמאה מן הארץ. ואחרי אשר התכוננה – בעת שוב ה' את שיבת ציון – דעת אלהי אמת בתוך כל העם ויהי כלו ממלכת כהנים וגוי קדוש, כמשא־נפש נביאיו, היה ישראל לנביא לגוים, כנביאיו כן גם הוא לא יכול לטמון אמת בחֻבּו, וכאשר רבה ההתחברות בינו ובין עמי הארץ מסביב, יצא רוחו מעט מעט, בשבעה דרכים, על כל הארץ – תרגום התורה ליונית, ספרי חזיון בדמות חזיונות בעלות האוב² לעמי הארץ וברוח נביאי ישראל, שיחות בין חכמי היהודים ובין חכמי הגוים וגדוליהם, דרכי החיים, אשר בהם היו פזורי ישראל בראשונה למשל ואחר למופת לשכניהם במצרים, בסוריה, באיי הים וברומה – ויהי לרוח מצרף ומטהר, מעביר אלילים ומחדש אמונות ודעות בתוך הגוים.

אך אחרי אשר קבלו העמים מעט מעט את אלהי ישראל ואת תורת ישראל ואת חקות ישראל, היתה רוח אחרת אתם ויבז בעיניהם, העצומים והרבים, ללכת בתורת קְטֹן־העמים ויקומו וישַׂנו בגאותם את דרכי הדת הזאת ויוסיפו ויגרעו ויעוו פניה ויעותו יסודותיה ויעשו אותה לברית חדשה בארץ. ואחר הוסיפו זדון על גאונם ויחלו כהניהם ומלכיהם להכביד ידם על עם ישראל, מורם ומלמדם להועיל, אשר היה להם מעתה כסמל הקנאה, כעֵד לחטאת לאומים, למען ישוב יקבל מידם את תורתו בדמות אשר נתנו המה לה, ולהסב אליהם את בכורתו; תחת היות העמים אשר לא קבלו את תורתו ולא הכירו את אלהיו ולא הקדישו את נביאיו (כי עוד ישנם עד היום הזה עמים עובדי אלילים, אשר גם אל תוכם נפזרו באו נדחי ישראל) רחוקים משנאה ומקנאה. ויהי כי לא אבה להחליף כספו בסיגיהם ולא חפץ גם לנטות אחריהם, להיות כמוהם, גם לנטות מפניהם, לעבור מן הארץ – כי אין כעם הזה מקשה עֹרף גם להחזיק בדרכי אבותיו גם להאריך ימים על האדמה על אף כל מבקשי נפשו – ויהי הדבר הזה למקור איבת עולם וצרות רבות לישראל עד היום הזה. כי גם אחרי אשר חדלו העמים – ולא כלם – זה שנים־שלשה דורות, לדכאו ולהשפילו, לסגור את המוניו במכלאות־אדם ולשום אות קלון על בגדיו, גם אחרי אשר נתנו לו חקים ומשפטים צדיקים בתוך כל אזרח הארץ, עוד רב הפרץ ועוד תהום רחבה רובצת בין ישראל לעמים, לפי שנות דרכי חייו, מורשת אבות מדור דורים, מדרכי החיים לעמי הארץ, ולפי רְחוק דרך הרוח והמחשבה לעברים, יוצאי ארץ הקדם, מאשר לבני המערב. הפרץ הזה נבעה לא רק בחיי המעשה כי אם גם בעבודת הרוח וכפעם בפעם, מדי התחבר שני יסודות זרים יחדו, נותנת גם ההתחברות הזאת קול רעש ונפץ וזיקים. בארצות מערב אירופה, מקום שם ספרות עם ועם הקדימה לפרוח, להתכונן, לבשל כל פריה בטרם תהיה בה יד היהודים ורוחם, אין פרץ ואין צוחה; אך באירופה התיכונה ובמזרחהּ, ששם אֵחרה ספרות עם הארץ להתפתח והיהודים, תושבי הארץ מקדם, היו “אומניה ומיניקותיה” מראשיתה וירבו לתת עליה מרוחם ולשום בה אותותם, אין שלום אמת ואין עבודת־שכם־אחד מתאימה ונשתוה בין אלה ובין אלה, כי אם תלונות וכעסים וזעקות על הרוח הזרה ועל העֵרב, וישראל שב לשמוע פעם בפעם מפי עם הארץ: הסר מעלי המון שיריך וזמרת נבליך לא אשמע…

ההתחברות הזאת, אשר תחסר המזג, עוללה גם לרוח ישראל בתוך מחנהו, ובפרי העט לסופרי ישראל היום יש אשר הרוח העברי, הקדמוני, עודנו מתפעם בעֹז, מתנוסס בהדרו בארשת שפתיהם ועטם ובורא לו ניב שפתים על פי דרכו, ויש אשר יגבר הרוח הזר, אשר דבק בהם ובהלך נפשם מארצות מגוריהם ועשה באושים; על כן ספרתם לא שפה אחת ולא דברים אחדים לה, כי נפלגה גם בתכנה גם בלשונה, ויתרוצצו הרוחות בקרבה. ובהביטי אל ספריהם החדשים יש אשר לא אבין בם בינה יותר מאשר ב“קמיעות” אשר על הקירות מעל למטות היולדות או ב“חד גדיא” וביתר ה“פיוטים” הנספחים על ההגדה, אשר אני רואה, מדי עברי בבתי ישראל, דבר דבר בעתו… אך נעשה נא דרכנו הלאה, כי רב ממנו הדרך, כי רבים פזורי ישראל ונטישותיו עברו ארצות ויַמים.

ויעברו וילכו ויתהלכו מארץ אל ארץ ומגוי אל גוי, ויֵראו אל שומרי הגבולות בתמונות שונות ויחזו בם זקנה ובחרות; פעם היו כסוחרים או כנוסעים העוברים בארצות לרגל מלאכתם, פעם כזקנים יוצאי ארץ ישראל, ההולכים לראות את שלום אחיהם בגולה. ויהי כאשר קרבו לבא אל גבול רוסיה ויאמר להם אליהו: – הבה נשימה לנו סתר פנים או נעוף ביעף על פני הגבול, אם אין שׂחד בחיק לעַוֵר את השוטרים; כי ממשלת הארץ הזאת אינה נותנת איש יהודי מן החוץ לבא בגבולה, ואני ואתם – ידעתי כי קדושים אנחנו להם – לוּ נגָלה אליהם לא יתנונו לבא בארצם באשר אנחנו יהודים. – ויעשו כן.

ויביטו וישקיפו אחור וקדם (כי לא כראות איש בעיני בשר יראו אלה: נשקפים הם על פני עתים ודורות בשנים־שלשה רגעים, מבט לדור מבט לדור), ויראו והנה מושלי הארץ הזאת מתנכלים בדרכים שונים לבני ישראל החוסים בצלם לבלעם בשאול חיים: מלך אחד ירדפם וילחצם לאין תקומה למען הכניע בעמל לבם וקשי ערפם, והשני יאיר פניו אליהם ועשה להם הנחות למען תפוש אותם בלבם להטותם אל חפצו. ויראו והנה ילדי בני ישראל נסחבים כצעירי הצאן, נִתָּקים, ביד מצודדי נפשות מזרועות הוריהם ומקהל עמם, מוּבלים למרחקי ארץ לגדלם שם ביד אומנים זרים אכזרים לעבודת הצבא ולעבודת אלהים אחרים. והם מֻכּים ומעֻנים ונושאים כל תלאה אשר לא יכילנה לב בשר ושבים מכּוּר הברזל מקץ ימי שני מגוריהם זקנים כפופים, רצוצים, דכאי רוח וגו, אך דבקים בדתי אבותיהם עד יום אחרון. – ויוסיפו ויביטו עוד ויראו והנה סער גדול מתחולל על בני עמם בגלילות הנגב פעם ושתים ושלש, והנה אנשים נרדפים כחית־ציד, בתים נבוֹזים, נהרסים, נשים ועלמות מחֻללות לעיני בעליהן והוריהן, ילדים פצועים, שסועים, זכים מדֻקרים ביד פראי־אדם (למראה הזה רגז יהודה המכבי תחתיו ויקמוץ אגרופו ויאמר: מי יתנני אדם על הארץ ויצאתי בראש בני עמי ומחיתי את חרפתם בדם הנבלים האלה!) ושאריתם נפוצים נפזרים מהלאה לארצות וליַמים כמֹץ לפני רוח. – וישובו ויראו והנה המוני יהודים נקבצים, נהוגים עדרים עדרים, עדרי צאן אדם, עדר עדר לבדו: מעבר מזה אנשים צעירים, חמושים, ערוכי מלחמה – פונים אל גבולות הארץ מערבה, אל שדה ההרגה, ומעבר מזה זקנים, נשים וטף (הם נפשות בתי החלוצים) חולים, נדכאים, בהם עור ופסח, הרה ויולדת – מוּצאים בחפזון מבתיהם ומבתי החולים, מוּבלים ברגל או בעגלות מלאות וממֻלאות עד מחנק־נפש, נהוגים ביד שוטרים אל תוך הארץ פנימה, מטֻלטלים הֵנה והלום ימים ושבועות לחֹרב ביום ולקרח בלילה, לרעב ולצמא ולכל פגע רע, ואין מאסף אותם; ומטאטא השמד מונף על דֹמן־אדם זה יום יום בעיר ועיר, נטוי על ראשיהם ויורד בזעף פעם בכֹה ופעם בכה לעשות מעשהו (אכזר מעשהו!) ולעבוד עבודתו (נוראה עבודתו!) ומלאכים רעים דוחים, אצים: התכבדו כארבה, התכבדו כקוּרי עכביש, הִפָּזרו, עצמות חיות, על פני הבקעה הגדולה, ואבדתם ונמקותם ולא יכירכם עוד מקומכם!…

ויהי כי לא יכלו עוד להביט אל מראות כאלה וכאלה אשר נראו לעיניהם בארץ הדמים, וימהרו ויצאו ויעברו משם והלאה הלוך ונסוע מערבה מערבה עד אפסי הארץ ואיי הים הגדול, ובכל מקומות מסעיהם ראו חרבות ועיים, הרוגים ופצועים, קול רעש כלי מות וצלצל חרבות, אנקת אלמנות ויתומים וערים ויערים הפוכים משרש: – מה זאת? ההוציאו הרומים את לגיונותיהם ואת כלי זעמם כפעם בפעם לחַבּל כל הארץ? – ויאמר להם אליהו: הרומים ספו תמו זה כמה, הלכו בדרך אשור ובבל וכל הגוים העריצים אשר הרגיזו ארץ ותבל עם ועם בעתו, אך רוחם עודנה מתהלכת בארץ כיום הזה: עדים הגלים האלה, שארית הערים הנהרסות, ועֵדה הארץ העקֻבּה מדם, ממזרח וממערב, מצפון ומים. זה שנים או זה דורות נדברים, נועצים, מבקשים תחבולות להשבית חרב ומלחמה ושפך דם האדם באדם: בונים ארמנות־שלום, שמים להם שופטים ומכוננים בתי משפט אשר יעשו מישרים בין עם לעם לכל דברי ריבותם בטרם תצא חרב מתערה, כותבים ספרים וקוצבים פרסים על השלום ועל כל דורשיו ותומכיו ומחזיקיו בעתים – זה פרי הרוח העברי, רוח הצדק והשלום, אשר נודע בגוים יחד עם דברי נביאי ישראל. ולעמת המאמצים האלה עוד העמים עומדים על חרבם, מכינים כלי מות, מעירים קנאה ושנאה ומעוררים מלחמות בכל עת מצוא – זה פרי רוח הרומים, רוח משחית ורוח בער, אשר השאירו אחריהם “ברכה” ליורשיהם. ומלחמה לשני הרוחות האלה גם הם בקרב הארץ תוך העמים, בדור אחר יגבר הרוח העברי – ורבו דורשי השלום, דוברי צדק מגידי מישרים בתוך הגוים, ובדור האחר יחזק הרוח הרומי – וגבר הרֶשע והזדון ופרצו מלחמות ומלאה הארץ דמים; פעם צדק משמים נשקף – ותשקוט הארץ, ופעם מאדים יביט לארץ – ותרעד ועמודיה יתפלצון. היום עוד רוח הרומים מושל בגוים, כי הנה אלה כבר מתו וישראל עודנו חי, וירושת המתים נכבדה בעיני היורשים, ואולם חכמת החי בזויה ותורתו – נשמעת אך לא נַעשָׂה, על כן העמים האלה רוממות אלהי ישראל בגרונם וחרב פיפיות בידם… אך הלא ירֹד ירדנו בתחלה לראות שלום בני עמנו?

ג.    🔗

וישובו ויעברו עבור ושוב משער לשער ומעיר לעיר במחנה ישראל ויבאו בקהלם ויקשיבו שיחם ושיגם ויבינו אל כל מעשיהם ודרכיהם בבית ובחוץ.

ויראו והנה בבתי ישראל, בליל התקדש שבת, אורה ושמחה ויקר. ויבאו אל אחד הבתים, אל מעון איש עני המכלכל את ביתו במסכנות, בעבודתו הקשה אשר יעבוד כל השבוע. והנה הבית וכליו טהורים, ערוכים בכל, רוחצים באור יקרות, ועל פני האשה בעלת הבית מנוחה ושלות השקט, וכל הרואה ואמר: אכן שלוי עולם האיש בעל הבית ונפשות ביתו, כגן־עדן הארץ לפניהם, ואין עצבון ידים ואין עמל וכעס מבית ומחוץ. והאשה מברכת על הנרות בהעלותה אותם לאמר:

אֵל אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, אֱלֹהֵי אָבוֹת,

כַּנֵּרוֹת אֵל הָאֵר עֵינַיִם וּלְבָבוֹת

לִי, אֲנִי אֲמָתֶךָ, לאִישִׁי ולִילָדֵינוּ;

וּמֵרוּחֲךָ תֶּאֱצַל עָלֵינוּ, אֵל נָאוֹר,

רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה, אַף לֵב טָהוֹר,

וּמִכָּל־עָמָל וְכָל־צָרָה נִגָּאַל,

וְתוֹלִיכֵנוּ קוֹמְמִיּוּת אֲרְצָה יִשְׂרָאֵל:

שָׁם תְּבָרֵךְ, שָׁם תִּרְצֶה פֹעַל יָדֵינוּ.

ואחר בא האיש בעל הבית, מבית התפלה שמח וטוב לב, וישר את השירה הזאת, בטרם יברך בשלום את מלאכי השלום בטרם יקדש על היין, והאשה והילדים עונים אחריו, לאמר:

אוֹרוּ אוֹרוּ, נֵרוֹת קֹדֶשׁ, וְהָאִירוּ לִי וּלְבֵיתִי מַחֲשַׁכֵּי הַיָּמִים,

יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה, יְמֵי הֶעָמָל; וְהָעִירוּ וְעוֹרְרוּ אֶת הַלְּבָבוֹת הַנִּדְהָמִים.

שֵׁשֶׁת הַיָּמִים רָאֹה נִרְאֶה קָשָׁה: עָבֹד וְאֵין־נַחַת, וְהַנֶּפֶשׁ לֹא תָּרֹם;

עִמָּכֶם בּוֹא תָבֹא רוּחַ חֲדָשָׁה

עַל־בֵּית יִשְׂרָאֵל – רוּחַ מִמָּרוֹם.

יוֹם מְנוּחָה תְּבַשְּׂרוּ, יוֹם־אוֹר, יוֹם

תַּעֲנֻגּוֹת,

יוֹם שַׁבָּת, מַתַּת אֱלֹהִים לְעַם־קְרֹבוֹ,

בּוֹ תַּעֲלוֹזְנָה כָּל־הַנְּפָשׁוֹת הַנּוּגוֹת,

בּוֹ יִשְׁכַּח כָּל־אִישׁ עֲמָלוֹ, מַכְאֹבוֹ.

עַל־כֵּן אֲבָרֶכְכֶם בְּחַיַּי, קְדוֹשֵׁי לְהָבוֹת,

אַנְחִילְכֶם לְזַרְעִי אַחֲרַי, נַחֲלְתַ אָבוֹת:

זֹאת נַחֲלַת עַם־יְיָ, שׁוֹמְרֵי שַׁבְּתוֹתָיו,

זֶה־חֵלֶק עַם־יִשְׂרָאֵל לְדוֹרוֹתָיו.

ובצאת השבת, ועמה יצאו המנוחה והשמחה, ורוח כהה נסוכה על הבית ועל יושביו, כי הריחו מעֵרב את כל עמל ימי המעשה ואת כל סבלותם, – ויקח האיש כוס־יין בידו ויבדל בין קדש לחל, ונגינתו השתפכה בכליון־נפש, עצובה, רכה, חרישית, דממה וקול, לאמר:

הִנֵּה אֵל יְשׁוּעָתִי, בּוֹ אֶבְטַח בָטֹחַ,

הָאֵל הַשּׁוֹמֵר לָנוּ הַבְּרִית וְהַשְּׁבוּעָה;

עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ, הֱיֵה עוֹזֵר לְאֵין־כּחַ,

וְשָׁאַבְנוּ מַיִם בְּשָּׂשׂוֹן מִמַּעְיְנֵי הַיְּשׁוּעָה.

לַיְיָ הַיְשׁוּעָה – עַל־עַמְּךָ בְּרָכָה

וּגְאֻלָּה וּפְדוּת בַּשָּׁבוּעַ הַבָּא:

עַד־אָנָה נִהְיֶה כְּשֶׂה פְזוּרָה, נִדָּחָה,

כְּעֵדֶר נִבְזֶה נָפוּץ עַל־אֶרֶץ רַבָּה!

לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה – כֵּן תִּהְיֶה עוֹד!

זַרְעֵנוּ וְכַסְפֵּנוּ הַרְבֵּה־נָא הֶרֶב כַּחוֹל,

כִּי מָעַטְנוּ, הָהּ, כִּי דַלּוֹנוּ מְאֹד…

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, הַמַּבְדִּיל בֵּין־קֹדֶשׁ לְחֹל.

ויהי בערב והנה לכל בני ישראל אור במושבותם: האבות מדליקים נר חנכה ונפשות ביתם שמחים, משחקים ומשוררים כדת היום. וישתנו החשמונאים ויֵהפכו לילדים גם הם ויבאו אל בתי ישראל ויתערבו בתוך הילדים, בשמחתם ובמשחקיהם, ויאצלו עליהם רוח גאון וגבורה ועליצות לב טהור, ויתנו עליהם מאִשם – ותדבק בם ותקָשר בנפשם ותגדל עמהם בגדלם ותהי לאש־אלהים יוקדת בקרבם מן העת ההיא והלאה. וכאשר גדלו ויבאו באנשים – היו המה הראשונים לעובדי עבודת עמם ושואפי תחיתו בכל לבבם ובכל נפשם.

וישירו הילדים את השירה הזאת, והמה רואים ושומעים ומתענגים על המראה:

בַּחוּץ חֹשֶׁךְ, סַעַר וְקֹר,

יִלְלַת־רוּחַ, נַהֲמַת כְּלָבִים,

אַךְ מִבַּיִת לָנוּ אוֹר:

נֵרוֹת חֲנֻכָּה כְּכוֹכָבִים

הִנָּם נוֹצְצִים מֵעַל הַקִּיר –

עוּרוּ עוּרוּ דַּבְּרוּ שִׁיר.

אֲלֵיהֶם נַבִּיט וְנִנָּחֶם

עַל־כָּל־עָמָל וּתְלָאָה;

נִזְכּר אוֹתוֹתָם: יְמֵי־לָחֶם, יוֹם יִשְׂרָאֵל גָּאֹה גָאָה,

יוֹם נִכְרְתוּ זָרִים מֵעִיר –

עוּרוּ עוּרוּ דַּבְּרוּ שִׁיר.

הֵמָּה יְבִיאוּנוּ בְּחָזוֹן

אֶל־יְמֵי־קֶדֶם – קַדְמָתֵנו;

וְאִם עַתָּה שֻׁלַּח רָזוֹן

בְּחֶלְקֵנוּ, בְּנַחֲלָתֵנוּ,

עוֹד לֹא אָבַד לָנוּ נִיר –

עוּרוּ עוּרוּ דְַבְּרוּ שִׁיר.

כָּל־עוֹד הַיְלָדִים הַטְּהוֹרִים,

מוֹסְדֵי הָעָם, צֶמַח הַדּוֹר,

יוֹצְאִים בְּעִקְּבֵי הוֹרִים, מוֹרִים,

עוֹד קַוֵּה נְקַוֶּה לָאוֹר:

הַיְסוֹד אֵיתָן גַּם בְּמוֹט הַקִּיר –

עוּרוּ עוּרוּ דַּבְּרוּ שִׁיר.

כִּדְגָלִים וְאוֹתוֹת לַצָּבָא

הַנֵּרוֹת הָאֵלֶּה לָעָם,

בְּכָל־אֲשֶׁר הוּא יוֹצֵא וָבָא,

בְּקַצְוֵי־אֶרֶץ, בְּאִיֵּי הַיָּם,

שֶׁשָּׁם נֻפַּץ כְּאַבְנֵי גִּיר –

עוּרוּ עוּרוּ דַּבְּרוּ שִׁיר.

בַּחוּץ חֹשֶׁךְ, קֹר וָרוּחַ,

יִלְלַת־סַעַר, נַהֲמַת פְּרָאִים:

אַךְ נַפשֵׁנוּ כִּי תָשׁוּחַ,

בְּנֵרוֹת הַחַשְׁמוֹנָאִים

נִרְאֶה אוֹר, אוֹר בָּהִיר –

עוּרוּ עוּרוּ דַּבְּרוּ שִׁיר.

ואליהו אמר לחבריו: – חכמי ישראל וצופיו הציבו לעם ציונים, למען אשר לא יאבד דרך ברב הימים בנדודיו בגוים ובארצות: בחכמתם השכילו לקשור את הדת, לא באמונה (הֲתִקָשר שלהבת בשלהבת באין נר ובאין גחלת?), כי אם במעשה, בחקות אשר יעשה אותן כל איש ישראל, ואשר תסֻבּינה אותו בכל עתותיו, על כל דרכיו – חקות בית הכנסת, חקות שבת ומועד, חקות לימי שמחה ולימי־אבל, לכל דרכי החיים ולכל מעשה וענין בבית ובחוץ. חומה היו וחומה תהיינה על עם ישראל לשמור אותו מאבוד בגוים – כל עוד ישמור את החקות האלה לעשותן.

־־־־־־־־־

אך מדי עברם במשכנות ישראל ועיניהם משוטטות בכל מערכותיו מבית ומחוץ, ראו גם את הצללים הנלוים על האור: ראו והנה פרץ רחב בין העם ובין משכיליו, בני העם עודם שומרים תורה ומצוה – תורת הורים, מצות אנשים מלֻמדה – אך המשכילים בהם לבם בל עמם, ביום אכלם מעץ הדעת ונפקחו עיניהם – והנה עירֻמים הם ונפש הלאֹם בתוכם תתעטף. גם הדוגלים בשם הלאם לבם לא נכון עמם ולפעלם יש ידים אך לא רוח חיים. אמנם כי נרות חנוכה מתנוססים בחלונות בתיהם גם הם, וצעיריהם חוגגים חגיגות ונואמים נאומים וזוכרים ושומרים לעשות כדת היום; אך הכל מעשה ולא רוח, כסף סיגים מצֻפּה על חרס, אש מתלקחת ודועכת: הלב איננו ער והנפש איננה עורגת באמת לקדשי הלאם, אשר יעשו זכר להם בראש הומיות; כעבור ימי החנכה הכל נשכח וזכרונות ראשונים ומשאות־נפש לבאות וכל יקר ונכבד וכל מרום וקדוש כהנדוף עשן ינדפו מפני תשואות החיים והבלי יום יום. גם הדוגלים בשם הלאם גם החרדים, אמוני התורה והמצוה, אינם מתאמצים להחזיק את החנוך העברי על מכונתו כאשר מתמול שלשם, מלמדים הם את ילדיהם כל הלשונות אך לא עברית, פותחים לפניהם אוצרות הרוח לכל עם ועם ואוצרות רוח עמם אוצרות חשך המה להם, וקבעו את נפש בניהם ולא ידעו, וקטפו את שרשי האומה, את הדור הצעיר, עודם באבם ולא ישימו על לב. גם המה להם אינם שמים לב ללשון עמם, לספרתו, לקדמתו ולאחריתו, רגלם עומדת במורד, יורדת אל פי תהום – ושירי תחיה בפיהם.

וישובו ויראו והנה עם בני ישראל רבים על פני האדמה – רבים ולא עצומים, כעפר הארץ ולא ככוכבי השמים; כי כל גדול בהם, כל אשר יתר שאת לו, פונה עֹרף לעמו ונותן יִתְרוֹ לאחרים: העשירים פותחים את ידיהם ואת אוצרותם לכל נֵכר, מודיעים “צדקת פזרונם” בגוים באשר הם דרושים ובאשר אינם דרושים, מניפים גשמי נדבותם על הנהרות ועל היאורים ועל האגמים, ולחלקת עמם הצחיחה לא יפנו ונחלתו הנלאה לא יכוננו. אנשי הרוח והעט נותרים חכמתם לכל עם ולכל ספרות, מפרי מעשיהם תשבע כל הארץ, אך לעמם, לספרתו, לאוצרות רוחו לא יתנו ולא יוסיפו מאומה, מכלכלים, מפארים, מעשירים הם את כל הלשונות ואת כל הספרויות, אך את לשונם ואת ספרתם – נשמת עמם, אשר מברכתה יהי מקורם ברוך ובאוֹרה להם אור – יזילו, ישפילו, ישכיחו מאדם ומעם. חכמים אנשי מעשה וכשרון בדברי המדינות, בעלותם לשבת עם נדיבים, מחוקקים ושופטי ארץ, לא ישימו עוד לבם אל עמם ולא ידעו את מכאוביו ולא יפתחו פיהם לדבר לו את אויבים בשער; והיה העם, בכל שפעת העֹשר והברכה אשר הוא מריק לכל סביביו, כיתומים ואין אב, כהמון דלים וריקים, אשר אין שוה להביטם, כרֻבּו כן ילך ודל, רוחו ונשמתו מתעטפים, דועכים, נאספים, ומוסדותיו ופעליו וכל מאמצי כחותיו כלים ואובדים בדי ריק ללא אחרית ותקוה. בכל מקום – רקב, רקב אשר לא יעשה צמח, אולי יעשה – לא יגדל ולא יִבשל ולא יתן פרי. ובאין מנהל ובאין גואל לו ובנפול ממנו מיטב כחותיו אל מחוץ לגבולו, ישאר בעם שַׁמה ומהומה ומבוכה ותהו ובהו בכל פנותיו. אל עמלים זה שנים ודורות “לתקן” את היהדות על פי דרך הגוים, והנם מתקנים ומתקנים ומקציעים אותה מסביב, את התורה ואת החקים, את הלשון ואת הספרות ואת כל משאות נפש האומה, עד בלי השאיר לה כל רוח חיים; אלה נופלים אל האויב הלוחץ אותם והבועט בהם ברגל גאוה, וכאשר ירבה ללחוץ אותם כן ירבו להתרפק עליו ולקרא בגרון כל היום: לא לנו אנחנו, כי אם לכם, לא עם, לא עדה אנו, כי אם עצם מעצמיכם – פתחו, הרחיבו פיכם ונמלאהו והיינו לכם לְבֶלַע; ואלה יוצאים ונודדים למרחקים מאין מעמד ועוברים את הים הגדול ויורדים אל “כּוּר ההִתּוך” לשום שם קץ לא־נכסף ולא מפֹאר לנדודי שנות אלפים. וככה חליפות וצבא לאומה הזאת מדור לדור, חליפות מעלות ומורדות: תֶּרב – וְתִמעט, תעלה – ותשקע כיאור מצרים אחרי הניחו ברכה לאגפיו. והמבקשים להשיב את עמם לתחיה גם פה גם שם, עודם מעטים, בודדים במאמציהם ואין להם שומע מאת רֹב העם ומבין אל מעשיהם ואל מחשבותיהם.

ככה ראו החשמונאים בכל מקום בואם מעט אורות ורֹב צללים, מעט מראות נֹעם ורֹב תהפוכות וכעסים ומגרעות בבית ישראל מסביב. ויתחמץ לבבם וימהרו ויעלו במר נפשם השמימה. ובעלותם אמרו: – אנחנו חדשנו את בית ה', ועתה הגיעה העת לחדש את בית ישראל, למען יוסיף עוד עמוד ימים רבים, כי עוד לא נכחד קִימוֹ, כי עוד חיים בו: היסוד איתן, אף כי מטו הקירות.