ויהי בעת ברוא אלהים את השמים ואת הארץ ואת כל אשר בהם ואדם עדֶן לא היה, כי התעשת אלהים לבריאה הזאת, אשר לה נצפנו עלילות גדולות טובות ורעות, ויחשוב מחשבות לדעת, היקרא לה לֵאוֹר באור החיים גם היא, אם לא; ויעזוב את דבר האדם ליום כלותו את מלאכתו, לראות מה יעשה בו. – ויכֻלו השמים והארץ וכל צבאם, וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, ותהי עת רצון לפניו וימָלך לבו עליו לתת מקום בעולמו גם ליצור הזה, אף כי ידוע ידע מראש, כי יש יום והוגיע גם את האלהים רב החסד בעלילותיו. בכל זאת נועץ גם עם מלאכיו ויאמר אליהם: נעשה אדם. ויגד להם את משפט הבריאה החדשה הזאת, האדם, אשר יהיה מחציתו עפר מן האדמה ומחציתו נשמת אלוה ממעל ודרכיו ומחשבותיו ומעשהו גם הם חֶצים פונים אל חיי ארץ תחתית וחצים שואפים אל עָל וכלו מלא חליפות ותהפוכות טוב ורע. והמלאכים נפלגו בדבריהם ובעצותיהם זה בכה וזה בכה: רבים, אשר רוח משפט וצדק לבָשָתם, יעצו לעזוב את המכשלה הזאת עם כל אשר עדן לא היה ולא יפריע את שלות כל היקום; ורעיהם, אשר נחה עליהם רוח חסד וחנינה, אמרו: יבָּרא האדם, וכי ישחית את דרכו – ונשא עונו. ואלהים דבר על לב מלאכיו להטותם לחפצו, ויגבר החסד על המשפט (הן גם המה אך זה עתה נבראו ויהיו שבעי רצון ויראו את החיים כי טובים המה) וימהרו ויחלטו כלם כמהו: נעשה אדם! ורק האחד הִקשה אל כל רעיו ואל האלהים ויחו דעו עמם בכל עז לבלתי ברוא את האדם ויהי אך להשמאיל ולא להימין.

ויאמר אלהים: עתה זה ידעתי, כי עלי לברוא את האדם על הארץ, אחרי רואי כי גם בשמים יש אשר תגבר רוח הקנאה על החסד ועל הרחמים, ולמה תהיה הארץ ומלואה אך תֹם ויֹשר והובישו את השמים ואת צבאם… ואתה כי קמת על האדם לשטנו גם בטרם תדעהו, לא מלאך יֵאמר עוד שמך, כי אם שטן, ולא בשמים, מעון הצדק והשלום והתֹם והנֹעם, מקומך מעתה, כי אם על הארץ, ולא במקומות הנושבים, כי אם בארץ נשיה. – וישלך אלהים את השטן משמים ארץ ויפקידהו על המקומות השוממים אשר לא תעבר־בם רגל אדם, כי אמר פן יהיו השטן והאדם למפגע איש לאחיו, או פן יתחברו יחד ויהפכו ארץ במזמותיהם גם בטרם תבָּנה ותִכּונן.

והשטן החל להפוך ידו בארץ ממשלתו, כי רוח רֶשע כֶּסל פעמתהו, וירע וישחית וירשיע בכל אשר יפנה: הניף ברזל על כל יער עבות ויחטוב בעצים וימעיטם, כי אמר רבים הם מאד וכבדים מאד על הארץ ופן ירבו ויפרצו עד אפס מקום, וכי על כן הצמיח אלהים ברזל מעפר לכרת־בו את העצים המרבים לפרוץ בארץ ולהמעיטם פעם בפעם. והצפרים נדו נעו בלי מקום, ושירותיהן נהפכו להגה והי, והוא הניע אחריהן ראש ויאמר: אין חפץ במשוררים המצפצפים והמהגים כל היום, ילכו מזה ולא יהגו בגרונם ולא יפריעו אותי ממנוחתי. וכאשר שבו שרידי העצים בדור אחר לצמוח ולפרוץ מסביב ולהתחדש מהריסותם, כן שב לקַצות בם ויַחרב ויַחרם ויחשוף יערות וירב קברות. ואת ראשי ההרים השח השפיל הגיע לארץ בידו החזקה, למען שום את הכל למישור, ולא יתרומם כל גבוה נגד פניו. ויַסב נהרות ויאורים, כי אמר הולכים הם ארחות עקלקלות, ויטם מדרכם וידריכם בנתיבות לא ידעו – וירבו האגמים הנרפשים, ויעלו באוש וקטב מרירי, ותיבשנה מצולות יאור וישָׁאר אך חול ומכִתַּת אבנים והמקום אשר היה כלו משקה נהפך למדבר שממה. וישם פניו בפרחים ויַשב בם רוח זלעפות וישחיתם, כי אמר: מה חפץ באלה אשר לא יהיו למאכל כי אם לנקר עינים בצבעיהם, ומראה עינים והלָך־נפש הבל המה גם יחד. וישלח ידו אל השמים ויַפל ארצה מן הכוכבים וירמסם, כי אמר: אין חפץ בכוכבים רבים, ואורם איננו מניח לי לישון – ויהי חשך!

וירא אלהים את כל אשר עשה השטן והנה רע מאד, ויחר אפו ויאמר: הלחבּל מעשה ידי באולתך שלחתיך הֵנה? ועתה לך רד, כי לא זאת המנוחה לשטן המשחית – ויוסף אלהים שנית ידו על השטן וישליכהו אל תחתיות ארץ, אל עמקי שאול, ויאמר: בלהות הבֵאת על פֹעל ידי ולבלהות תהיה מעתה בירכתי הבריאה; וכי יקומו אנשים על הארץ אשר יעשו כמעשיך, ושלחתים אליך ופרשת כנפיך עליהם והיו לך.

השטן הֹגה מן המסלה וכל היצורים, אשר היתה ידו בם, שבו הלכו איש במסלתו, חיו איש על פי דרכו: העצים מחאו כף, שלחו בד וענף פרצו ימין ושמאל, והצפרים שבו קננו בין שרעפיהם ובצלצלי כנפים ובצלצלי־שֵמע מלאו יער ומלואו שׂבע שמחות. היאורים והנהרות הישירו לכת או הטו עקלקלותם, בנתיבות אשר פלסו המה להם מראשית דרכם, וגליהם יצאו במחולות גל אחר גל וגל על גל ויהמו וישֹקו ויפַכּו בעליצותם. הכוכבים נשקפו בעד הערפל ומפלשי העבים, אשר התחבאו שם מפני השטן המשחית, וינוצצו ויציצו מן החרכים וישחקו לארץ ולאשר עליה. הפרחים פִתּחו גביעיהם, פרשו עליהם, פשקו שפתיהם וישתו וימצו אור־שמש בכל־פה ויתנו ריח ניחוח וירהיבו כל עין ביפעת צבעיהם. וארץ ומלואה נחה שקטה, בעת אשר שאול מתחת רגזה לקראת מלך בלהות, והכל על מקומו בא בשלום.

וירבו הימים ויפרצו בני האדם וישחיתו רבים מהם את דרכם על הארץ. ויקומו אנשים עריצים וידכאו ביד חזקה כל נשא ורם, הגבוה השפילו והיקר הזילו ולא נתנו לאיש להרים ראש עִמם, למען תהיה כל הארץ כ“עמק שוה” לפניהם. ויקומו גבורים שואפי קרבות, ויעופפו חרבם על העמים ויכרתו כל נטעי נעמנים ויביאו קרחה על הארץ וירבו בה הרס וחרבן. ובטרם יתאוששו שרידי החרב ובטרם תמצא ידם לבנות הנהרסות ולגדור הפרצות ולחדש ימיהם כקדם, ישובו אנשי הדמים לשית קציר להם פעם בפעם, באמרם המלחמה טובה ודרושה לבני האדם, פן ירבו ויעצמו עד מאד כל הארץ ופן תרפינה כל ידים וכהתה כל רוח מרֹב שלום. ואנשים תועי רוח התאמרו להיות כאלהים בוחני כליות ולב, וידַכּאו רוח אדם בקרבו ויצוו על רעיהם לאמר כזאת תהגו וכזאת לא תהגו, מכל פרי העץ תאכלו, ומפרי עץ הדעת לא תאכלו; וישימו בקרת כל פרי רוח האדם, ויבקשו לפלס נתיבות “ישרות” להולכי אחרי רוחם “ארחות עקלקלות”, ויטום אל אשר היה רוחם המה ביד חזקה, ברוח קנאה וברוח בער. ויחתמו בעד כוכבי אור וירמסו כל פרחי תפארת ויעוללו בעפר כל קרן הוד ונֹעם ויֹפי. וירעו וישחיתו בכל הארץ ימים רבים.

ויקוצו בני האדם מפניהם וגם נפש האלהים קצרה בתעלוליהם, ויאמר: “הליורשי השטן, נושאי כליו, קמתם בארץ למרר את החיים ולשום ארץ חמדה לתֹפת? ועתה קומו ורדו אל מופתכם זה ויחד תמתיקו סוד, תשתעשעו ברעותיהם בירכתי שאול, ועל הארץ לא תוסיפו לפלס חמס ידיכם, כי לא שָלֵם עון האדם עד הנה. והיה ביום אשר יוסיפו בני האדם להשחית דרכם על הארץ ואמרו לטוב רע ולרע טוב, וגבורים ועריצים ומדַכּאי־רוח כאלה וכאלה ירבו ויעצמו והיו הם ופעליהם לרצון לעמים וענדום עטרות וכבוד והדר יעטרום – ושלחתי את האדם בשרירות לבו, וגם את השטן ואת עוזריו אעלה משאול ואשא את ראשם בתוך רעיהם ושמתי להם ידים לשום משטרם בארץ”.

וישליכם אלהים אחד אחד שאולה בטרם יבצעו את מעשיהם על הארץ. וכל גבוה ורם שב להרים ראש, וכל העמים, עצי האלהים אשר נטע בעדן גנו, בארץ, נחו שקטו, כי לא עלה עוד הכורת עליהם, ויפרו וירבו ויתענגו על רֹב שלום. וכל מעינות הרוח פרצו ויעברו איש אל אשר יהיה רוחו, ויהיו לברכה לארץ. והכוכבים הקטנים עם הגדולים הגיהו אורם ממעל והפרחים היפים נותני הריח שִמחו לבב האנשים מתחת ויהיו לרוח שירה למשוררים מעירי נבל וכנור. ותהי אורה ושמחה וששון ויקר בכל מקום, והכל טוב בעולם שכֻּלו טוב, כי אין שטן ואין פגע רע.

הבמראה אם בחזון?…