רקע
מנחם מבש"ן
בִּרְכוֹת שָׁמָיִם

 

א    🔗

אחת בשנה, בליל חג השבועות, השמים נפתחים וברכות אלהים מוּעָדוֹת אל שוכני ארץ ואל משאלותיהם; אז יבקש איש ואיש על תאות לבו, וכי ישאל נכונה, יפיק רצון מה' וארשת שפתיו תנתן לו.

לארץ השמים פתוחים תמיד ואל שפע ברכותיהם צפויה היא בכל עת. הן היא מכירה את מקומה ואת ערכה בעולם הבריאה ולא תבקש לה גדולות: מעט גשמים בעתם, מעט אור־שמש וחֻמו, מעט רוח צח – ומצא לה, וגם משיבה היא הרבה תחת מעט הטוב אשר תקבל, מוציאה מכליותיה כל יְקָר, נותנת רב תבואות ומשביעה לכל חי רצון. ואולם האדם גבַה עינים ורחַב־נפש ומיום הבָּראו התחרה בבני עליון להיות כאחד מהם בהתאמצו להסב אליו את חמודותיהם – את הדעת טוב ורע ואת החיים עד העולם; ולוּ היו השמים פתוחים לפניו בכל עת, כי אז הריק אוצרותם ויסב אליו כל טוב ה' עד בלי השאיר כֹּל למלאכי מרום – ולא יִמָצא לו,

בימי קדם, בטרם תהיה רעת האדם לקיר ברזל בין השמים ובין הארץ, אָצל אלהים מברכותיו לרֹב ליחידים, לישראל ולאדם, כי פתח להם בידו הנדיבה את אוצרו הטוב, את השמים, פעם בפעם בעת רצון, ויתן ויוסף, ויתן ולא חָשָׂך. ויתן ליעקב גבורה – וישר אל מלאך ויוכל. ויתן ליוסף חן – ויאהבו אותו כל רואיו. ויתן לישראל, בצאתו מתחת סבלות מצרים, את השבת – מנוחה שלמה וטובה, אשר תפתח לבעליה שערי גן־עדן ותענוגיו על הארץ מתחת; ואת המן – לחם שמים, אשר אין עִמו דאגה ועמל ועצבון ידים, עֹשר אמת, אשר לא ישָקל זהַב כל הארץ מחירו; ואת התורה – מרפא לנפש החיה אשר באדם ומתג ורסן ליצר לבו הרע מנעוריו. ויתן את החכמה לשלמה – ויחכם מכל האדם ויהי למופת עד דור אחרון; ואת הנבואה לאנשי הסגולה בעם הסגולה – אשר תהיה ברֹב הימים לאור לקרוב ולרחוק: כלן ברכות שמים מעל אשר אין עצב עמן כאור שמש צהרים וככסף צרוף מזֻקק שבעתים.

ואחר היתה ההתחברות בין השמים ובין הארץ הלוך ומעטה וארֻבּות השמים, מקור הברכות הנאמנות, השלמות, הטהורות, סֻגרו והאדם בקש לו שלוּמים תחתיהן – ברכות הארץ, המלאות מכשולים, מדוחים ומגרעות ורהבן עמל ואון, ותהיינה לו כל הברכות לקללה ולתהפוכות רע ככסף סיגים וכדבש אשר מרורת פתנים בקרבו. ויבקש גבורה – ותהי לו לערוץ הארץ ולמַלאהּ דם נקיים. ויתאו לו עֹשר – ויהי שבט הזהב לשבט ברזל בידו, לדכא רבבות עם ולנצל את כחם ואת יגיע כפיהם ואת מוח עצמותם למען הרחיב לו, ולגזול שלות בעליו גם הוא. וידרוש אל החכמה – ותהי לו להתעותו מדרכי אמת ויֹשר ולכחש בכל אשר נשגב מרוח בינתו. וישם לו תורות חדשות – ותהיינה לאדם לטלטלו טלטלה כל הימים בין שמי השמים מֵעָל ובין שאול מתחת ולקחת ממנו עמדתו בארץ חיים.

אך אחת בשנה עוד שערי שמים נפתחים לאדם ומלאכי רחמים שומרים על מזוזות פתחיהם לקדם ולקבל את משאלות בני תמותה, ולעשות כל שאלה וכל בקשה אשר יהיה משפטן להעשות. אפס כי פעמים רבות ישובו ריקם, לא השאלות והבקשות והתחנונים, כי אם המלאכים הטובים המחכים להם, והשער יסָגר בלא דבר, והברכות המוּעדות לאדם תפוצינה, תלכנה חמס1 בין השמים ובין הארץ, כברכות שדים באין יונק וכעננים אשר פזר אותם הרוח. כי חדלו האנשים לשאת נפשם השמימה; ראשם רם, גרונם נטוי ופניהם ועיניהם למעלה, אך לבם ישיתו לנטות בארץ ובחיי ארץ, אלה מחשבותם והגיונם כל היום – וכי יפָּתחו השמים והנה הם הוזים שוכבים כאחד השומרים הסובבים בעיר, ופניהם אל הקיר, חולמים ברכות ארץ תחתיות, לבם סחרחר ועיניהם לא צופיות.

ואני, אשר עוד יש לי דברים עם השמים כפי אשר דל חלקי בארץ, שמרתי מועד הִפתחם בפעם הזאת ואתהלך בחוץ עד חצי הלילה, עיני פקוחות ולבי ער, ורוחי מחפש לדעת על מה אבקשה בבוא עת רצון: האבקש לי כח וגבורה? שנאתי את הגבורה, מבשרי – כי חלש אני, ומבינתי – כי הנה כל הגבורים הרגיזו תבל ומלואה ויתנו חתיתם בארץ חיים, ומי יתנני גבור בארץ ונטיתי ידי על הגבורים שואפי קרבות, וחרב ותופשי חרב יחדו אשבור מן הארץ וישבו כל העמים תחתיהם ואין מחריד. האשאל מאת האלהים עֹשר? ראיתי את העשירים תחת השמש והנה הם חיים חיי מהומה ופזרון־נפש, סמל הקנאה בחוץ, וכים נגרש בקרבם מבית. וילדיהם גדלים פרע, מָשחתים מנפש ועד בשר, מוחם ריק ולבם חסר, כי השחיתו אותם הוריהם מלדה מבטן ומהריון, וכי יטשום על ידי מיניקות ואומנות למען היותם נקיים לשעשועיהם ולרֹב מעשיהם ולכל שרירות לבם; עד אשר פעמים רבות יקנא העשיר ברעהו העני בראותו את ילדיו ואת ילדי רעהו ובהעריכו אותם בערכך נפשות אלה לעמת אלה. האתאו תענֻגות בני אדם, שדה ושדות? הן זקנתי מלכת אחרי ההבלים וגם מנעורי לא חמדתי אלה: בן עמי אנכי, עם ישראל, גוי קדוש, אשר לא הלך אחרי חיי בשרים מיום בוא תורת אלהיו בלבו ותצרפהו מסיגי התאוות המושלות ביתר האדם. האבקש חכמה ותנתן לי? הן בזאת ישֻנה דרך הרוח והגיון הלב וכל פעולות הנפש והדם בעצבים ובתאי המוח: ומי האיש אשר יואיל להתהפך כחֹמר חותם ולהיות לאיש אחר בעוד בחיים חיתו? הן אהבת נפשו תניא אותו מזאת. נקל לאיש לקבל גם מתן גם רכוש, גם כבוד גם שפתי חלקות, גם כל דבר אשר לא יגע עד הנפש, רק לא חכמה… ולולא היה שלמה נער ורך, “לוח חלק”, כי אז לא נִסכֹל לשאול חכמה מאת האלהים. כי הנה כל איש חכם בעיניו ואולת קשורה בלב האדם מנעוריו, מולדת בית או מולדת חוץ, יחמול עליה ולא יעזבנה גם עד זקנה ושיבה. על כן הדעות הישנות, אשר עברו ימיהן ואין להן עוד שרש ומשען בחיים, והחדשות הצומחות ועולות מערוגות החיים החדשים והמתחדשים מדור לדור, מתרוצצות, מרחפות ומשוטטות ימים רבים בין הדור ההולך ובין הדור הבא, כנשמות המרחפות בין השמים ובין הארץ בצאתן ובבואן; עד אשר יגיע תורן, אלה לעבור עם כל בני־חלוף ואלה – להתערות כאזרח רענן.

עודני הוגה, משוחח עם לבבי ומבקש לדעת על מה אבקש, והשמים נפתחו ואוצרותיהם המלאים והרחבים לאין קצה נגלו לפני עד אשר כמעט הֻכּיתי בסנורים משפעת הברכה והזֹהר והתפארת וההוד, אשר עין לא ראתה כמוהם. וחזיאל, המלאך הדובר בי, נגע בי ויעירני מהגיון לבי ויאמר: שאל לך, בן־אדם, מה תשאל, כי בא מועד!

אז היתה מבוכתי, נהפך לבי בקרבי, כי קטֹנתי מעמוֹד בפני הרגע הגדול הזה. רגע אחד גבר מראה עינים על הלך־נפש והרגש על ההגיון, רגע אחד חמדתי בחפזי עשר, גבורה, חכמה, חן וכבוד ותענֻגות בני אדם וכל טוב שמים וארץ הנכונים לי לארשת שפתי, רגע אחד נֻסיתי, כאברהם אבינו ברֹב ימים, בעשרה נסיונות – ועמדתי בכלם!

 

ב    🔗

רוח בינתי שבה אלי, פתחתי פי ולשוני דברה בחכי ואקרא ואֹמר: אֹרך ימים! ארך ימים תן לי אלהים – לי ולכל האדם! תחת היות ימי שניתינו שבעים שנה ואם בגבורות – שמונים שנה, יהיו נא ימי חיינו רבים, למאות ולא לעשרות. כי מה בצע במספר שנים העוברות כצל, בטרם ימצא האדם את ידיו לדעת מה יעשה בהן? בימי הילדות והשחרות יגדל כעַיִר פרא ולא ידע את עתו, ובטרם יחַשב דרכו יקדמוהו ימי זקנה, ימי עֹני, ימי חלי ומדוה וכשלון, רפיון ידים ורפיון רוח – צירי מלאך המות ההולכים לפניו להזכיר לאנוש אָנוּש כי בא עד קצו… הלעת כזאת יעצר כח להשלים את אשר החסיר, לתקן את אשר עותוֹ? היעמוד לבו לעשות גדולות, לחשוב מחשבות טובות לעזר ולהועיל למסבו, לעמו, ולכל האדם? וכי אמות מחר והייתי כאשר לא הייתי, כגרגר אבק בעפרות תבל וכמֹץ עובר לפני רוח –למה הייתי ולמה חייתי? ומה בצע בחיים בלי השאיר אחריהם ברכה, בלי השאיר אחרַי שם וזֵכר?

וכמה חדשות ומהפכות ותמורות במדינות ומעשים גדולים הולכים ונעשים בישראל ובאדם וטרם יבאו עד קצם; וכמה ספרים חדשים יוצאים בכל שנה ושנה – לא בישראל, שהוא “עם הספר” ולא עם הספרים, כי אם בקרב הארץ, בתוך העמים: ואני מה מאד אִותה נפשי לדעת אחרית דבר, קץ החזון: הלעולם תהיה הארץ צלמות ולא סדרים, גן־עדן ליחידים, ולרבבות – קברים? הלעולם ישלטו מעטים ברבים, עשירים ברשים, עמים גדולים בקטנים? הלנצח יהיה עמי נודד בגוים ובארצות, תלוי על בלימה, צפוי אל חסד לאומים, אם יש לו אחרית ותקוה, עתידות ונחומים? מה מאד חפצתי לקרא כל הספרים החדשים, לגרוע אלי מחכמתם, וימי חיי מעטים וחלדי כאין נגדם.. הוי, אלי. אל רחום, תן לי ארך ימים, הוסיפה לי שנות חיים – לי ולכל אדם!

הדברים יצאו מפי מבֹהלים, כי יראתי, כי אמרתי, פן יסגרו עד כה ועד כה שערי שמים ונַעלוּ המלאכים השומרים על פתחיהם ואני אצא ותפלתי מוּשבה אל חיקי וידי על ראשי. אני טרם אכלה לדבר אל עָל והשמים סֻגרו ומסביב דממה ואך הד קול משאלותי עודנו עולה באזני וקול מלים אשמע: ארך ימים – לי ולכל האדם – למען הגדיל עלילות – לקרא ספרים הרבה – לדעת העתידות – להשאיר ברכה – שם וזכר עולם…

ואפן ואשוב אל ביתי ואלך מר בחמת רוחי, מבלי דעתי, ההעלו מלאכי רחמים שאלתי ובקשתי השמימה, ההיה לי שומע מאת שופט רמים, אם הוסיפו על ימי שני חיי מספר שנים מעט או רב? עליתי על מטתי ואשכב ואישן שנת נדודים. וחזיאל, המלאך הדובר בי, סר מעלי ולא ענני גם בחלומות גם בחזון…

ויהי בבקר והתמהון יצא מלבי, עבר רֹגז, שקטתי נחתי, אז השיבוני שעפי ואַֹמר: הן יכול אוכל להשיג אֹרך ימים, ימי דורות ותקופות, רֹב שנים – לאחור! ורוח נשאתני ותביאני במראה אל נהר כבר, ההולך אל הים הגדול – דברי הימים; באתי עד נבכי ימיהם, חציתי גליהם, דרשתי תֻמיהם ואוּריהם, הייתי בעינַי כחַי עם כל הדורות הרבים ההולכים והבאים על הארץ, מתהלך בתוכם מימי קדם ועד היום, צופה ומביט אל חליפותיהם ומבין אל כל מעשיהם. וארא והנה אנשים מעטים, אחד בדור ושנים בתקופה, עשו גדולות, וכל הדור חי ומת ויהי כצל עובר וכגלי נהר; האנשים הגדולים, אשר עמלם היה בחכמה ובכשרון, לא האריכו ימים ורב־אדם, אשר כל עמלו לפיהו, ככל החי אשר על האדמה, מלאו ימיהם, וכאשר רחקו מחיי הַשְׂכֵּל ודעת כן האריכו ימים ושנות חיים. ואם יש אשר גם אנשי הרוח זקנו ויגיעו לימי שיבה, היו באחריתם למשא על נפשם ועל הדור החדש ויהיו ככוכבי בקר לפני שמש… ואבין, כי לא זאת פקודת כל האדם לעשות גדולות וכי לא יאכל האדם גם מעץ הדעת גם מעץ החיים: האיש אשר נתן לו אלהים שאר־רוח וכשרון, הוא ישלים הקו גם במעט שנותיו וישאיר אחריו ברכה לעם או לדור או לדור דורים, כמהו כמנורה המאירה על סביבה ביתרון־אור, אשר יִתַּם שַמנה מהרה; ויתר האדם – כציץ השדה כן יציץ וכן יִמַל וזכר לא יהיה לו ושארית לפעלו אם מעט ואם הרבה יחיה. – ואשוב וארא והנה גם הגדולים אנשי השם והמעשה, אין זכרון להם לימים רבים ולעתים רחוקות, “כי ברב הימים הבאים הכל נשכח”: חכמתם היתה לנחלה לרב אדם, את המצאותיהם תקנו, היטיבו, כללו מדור לדור עד אחרית הימים ותהיינה לברכה בארץ חיים – אך המה ושמותם וזכרם נשכחו ויהיו כלא היו, כאשר אין יודע כיום מי מצא ראשונה את המחרשה, את המחט, ואת הכתב.

וארא והנה ברב ספרים רב הבל “ולהג הרבה יגיעת בשר”; אחד מדור ושנים מאלף או מרבבה ישארו לפליטה מכל המונם והנותרים יהיו בדור יבא או בדורות הבאים לדֹמן על פני האדמה, ואך הספר האחד, ספר מעשה ה', לנצח יעמוד – ואבין כי טוב מראה רקיע השמים בליל ירח וכוכבים, מוֹצָאֵי בקר וערב הנשקפים מראש הרים או על יד הים, שאון ים לגליו, מרחבי ארצות לא נושבות ויערי־איתן ומלואם, עצים גבוהים וענֵפים בנוּעם לפני רוח, שדות בר, פרחי חמד בהתפתחם לפני שמש, מראה הדבורים והנמלים בעבודתן והצפרים בעופן גדודים גדודים עם ענני שמים למרחקי ארץ, וכל המראות הגדולים בשמים ובארץ, מהמון ספרים רבים אשר נתן האדם לאדם לענות בם. הישוב הכביר, המגיע בית בבית ועיר בעיר, החותם בעד מרחבי רקיע ובעד כל ירק מעץ יומם ובעד כוכבים לילה, ידכא את הרגש ויוביש את הנפש, ורב הקריאה בספרים יעצום את העינים ויעצור בעד ההגיון; ואם יש אשר יביאו הספרים מחשבות בלב איש, הנה טובה המחשבה אשר יֵקַר רוח האדם מקרבו למראה עיניו מהמון שעפים רבים ילידי חוץ, ויתרון לה מאלה כיתרון הרכוש המעט, אשר תשיג יד איש בעמלו, מעֹשר רב, נחלת אבות או פרי הגורל.

ואשוב ואראה והנה דברי הימים הם רְאִי העתיד: מה שהיה הוא שיהיה והמביט לאחור ימצא חזון לבאות. פעמים רבות, בדור דור, בארץ ארץ, הסבו אליהם אנשי הזרוע המעטים את כל טוּב הארץ ורַבּת־העם רשו ורעבו, ואחר בא יום הפקודה, יום השִלוּם, והעם העשוק והרצוץ התקומם להם, הפכם באפו, וישם משטרו בארץ, צדק ומשפט וחקה אחת לכל. גבורים עריצים עלו כשטף ויהפכו ארץ ויסיגו גבולות ויחברו בחֹזק יד ממלכות ועמים תחת שבטם ברזל, אך לקץ – לקץ שנים או דורות – התעוררו העמים המדֻכּאים, שִׁבּרו עֹל, נִתּקו מוסרות, השטף, השוה ומַשוה את הכל, חלף עבר, וכל עץ וכל צמח למינו שב ויצמח ויחי על פי דרכו. תקות עם לא תאבד לעד וקִימוֹ לא יכָּחד בחזק יד, אם על אדמתו ידֻכּא ואם בגולה הוא נע ונד. עם החפץ חיים, המצפה לגאולה חיה יחיה וגאולתו בוא תבא – זאת תורת דברי הימים ועדותם הנאמנה מאד!

כאלה וכאלה ראיתי ברֹב הימים – ימי עולם, אשר נגלו לפני ואשר נוספו על ימַי רגע אחד, ראיתי ולא חמדתי עוד אֹרך ימים ולא הלכתי עוד לקראת נחשים ולא הבטתי עוד אל השמים כי אם אל קרבי פנימה – והנה שם שלות השקט תּם ונחת וחשק לעשות ולפעל בימי חלדי הבאים אם מעט ואם הרבה יהיו.

ואני הייתי שבע רצון, ועם לבבי ידעתי, כי גם אלה מתנות אלהים המה, ברכות שמים מֵעָל.




  1. “תמס” במקור המודפס, צ“ל: חמס — הערת פב”י.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 51444 יצירות מאת 2812 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21715 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!