רקע
מנחם מבש"ן
מֵרוֹמַנִיָּה וְעַד טֶכְּסַס

(אמת וחזון)


זה כיובל שנים מאז היו היהודים אשר ברומניה מעמסה לאדוני הארץ – לא לשאת ולא להשליך, כי אם להִשָׂרט בם. לפנים היו האצילים והשרים קוראים להם לבא אל הארץ מסביב ולהפוך מדברה לעדן, וגם משכו אותם חסד ויתנו להם חקים ומשפטים טובים ויעשו להם הנחות בכל דרכי החיים. ואחרי כן, כאשר “כלה הכושי את עבודתו” והארץ הנשַמה הלזו היתה כגן־עדן בכח ידיו, וכאשר הואיל הזורע בדמעה לקצור קצירו ולאכול מפרי יגיעו גם הוא, התחכמו אנשי השלטון ליהודים לבלוע אותם חיים – להפוך את כלם לרומנים בדרכי נֹעם. וישיתו להם בחלקות ויקראו להם ביד הרבנים, אשר צֻוו על ככה, מעל במות בתי הכנסת, וביד המשכילים, אשר היו להם לרצונם עזר כנגד העם, מעל במותיהם המה, השכם וקרוא בכל לשון של חבה, לשנות את דרכם ואת לשונם ואת מלבושיהם, לשלוח את ילדיהם אל בתי הספר לעם ולעבודת הצבא, למען אשר לא יהיו עוד “עם לבדד ישכון” והיה להם, אחרי התבוללם בעם הארץ, חלק ונחלה עמהם לכל דבר. ויהי כי ארכו הימים והיהודים טרם יתבוללו ברומנים עד תֻּמם, כאשר דִמו להם – בשגם הרומנים המה לא היו גוי אחד בארץ, כי אם ערב רב מאֻסף מהמון גוים ולשונות – ותקצר נפשם בהם ויתהפכו בתחבולותיהם לנשל אותם מעל אדמתם בשום להם את ארץ מגוריהם לתֹפת. אז נתנו את שנואי נפשם יום אחד לזרים וחקים קשים ורעים ממעל ולחץ ורדיפות מתחת נִתּכו עליהם בזעף מיום ליום, משנה לשנה ומדור לדור. במערכות השלטון היו חליפות פעם בפעם, ממשלה הלכה וממשלה באה, האחת בנתה והשנית סתרה; לתמורות במדינה היתה התקוה משחקת לפני האמללים, כי יש יום ונפקדו לטובה גם הם – אך תקותם היתה להם תמיד מפח נפש: בהמיר ארץ שריה יצאו מרעה אל רעה, מן הארי אל הדֹב ומן הדבר אל הנחש, הצרות האחרונות נוספו על הראשונות, וכמו כרתו עליהם ברית כל המפלגות יחדו להכריתם מן הארץ.

ואולם גם תקוות צורריהם לא באו ולא היו. היהודים לא תמו כלם בעני ובלחץ, לא הרחיקו כלם נדוד אל עבר הים ולא התבוללו כלם בעם הארץ. התחבולות, אשר בשובה ונחת דרכן, לא הביאו עליהם את הקץ, ולהתיר ידי ההמון אשר יקום עליהם ויבַצעם, כמנהג רוסיה, לא יכלו הרומנים, עם לא עז: “מה שמותר ליופטר, אסור לשור”; וכי ינסו להשליח את האכרים ביהודים לאבדם, כאשר עשו לפני שבע שנים – ונהפכו להם כקשת רמיה בשפכם כל חמתם וחמס ידיהם – לא על היהודים, אשר להם יֵאמר מתמול שלשום: הנה אלה עוכריכם, כי אם על לוחציהם באמת, על האצילים ועל בעלי האחוזות הנוצרים… הנה כי כן מנסרת במרומיהם “שאלת היהודים” כגלגל חמה המנסר ברקיע, היתוש הזה, אשר פיו נחשת וצפרניו ברזל, מנקר במוח כל גדוליהם העולים והיורדים בסֻלם השלטון – ואין עצה ואין מוֹצָא. “קשה צערו של שטן מצערו של איוב”.

והיהודים – מה לא עשו המה למען הפיק רצון מאשר לו המשפט והעז ומה הגיע אליהם! בכל כחם התאמצו לקרבה אל עם הארץ, ללכת בדרכיו ולחשוב כמחשבותיו; את בניהם ואת בנותיהם גִדלו לרומנים בבית ובחוץ; רוממות ה“מולדת” היתה תמיד בגרונם וחרב גאותה – בידם, ומדי בוא ימים רבי עלילה לארץ ולעם, ימי התחולל תקופות חדשות להמה, ועם הארץ התעורר לעשות גדולות באש קנאתו לארצו ולמולדתו – הלכו באור אִשוֹ אל כל אשר היה הרוח ללכת, וגם עברו לפני העם בקול שאון ותרועה ויהיו לרומנים יותר מן הרומנים המה, עד אשר השתאו להם שכניהם, אשר ידעו עם לבבם כי לא כגמול השיבו להם. והמה – בעת רצון קבלו את תרומותיהם ואת נדבותיהם ואת כל קרבנותיהם מנפש ועד רכוש וגם החליקו אליהם בלשונם בדברי הלל ותודה וגם יִחלו אותם לימים טובים ולעתידות טובות – וזה היה כל גמולם; כי כעבור ימי ההתעוררות ומשאת־הרוח שבו ויתנכרו להם וישכחו את כל תגמוליהם ויוסיפו לצרור אותם בנכליהם ולעשות עמהם מעשים אשר לא יֵעשו, כתמול שלשום. ככה היה בימי המרד (1848), ככה – בעת התאחד שתי המדינות, מלדובה־וַלַכִיה, לארץ אחת (1858), וכן בימי מלחמת רוסיה־רומניה־טורקיה (1877), וכן בימי ה“מלחמה” האחרונה עם בולגריה.


ויהי בהשָמע השמועה בימים האלה, כי היהודי העשיר הרמן לאֶב, אשר בפילדלפיה, אומר להוציא את כל היהודים היושבים ברומניה, מאתים וחמשים אלף נפש, מן הארץ הזאת ולהעבירם אל מדינת טכסס – וישמחו היהודים והרומנים יחדו שמחה גדולה. הרומנים שמחו, כי תסור מעליהם החטאת הרובצת לפתחם מימי ברית ברלין, זה חמש ושלשים שנה, ואשר לא יוכלו להֵחלץ ממנה בכחם הם, כי לתת ליהודים משפטי־צדק אינם אובים, ולהשמידם מעל פני האדמה אינם יכולים. והיהודים ששו כי יֵצאו מן הארץ, אשר אספה אותם לפנים באהבה ועתה צר להם המקום בתוכה, אל ארץ אחרת, אשר תקבל אותם עתה ברצון עד אשר יֵצר להם המקום גם שם – ושבו ובקשו להם מקלט־לַיִל אחר, כמשפטם. ועד כה ועד כה הנה כר נרחב לפניהם, הנה שמים חדשים וארץ חדשה – ועבודה ישָנה, אשר הסכינו עִמה מאז כעדר בתוך הדָברו או כסוס כסוי־העינים הסובב במעגלו בגלגל הריחים: העשר יעשירו את הארץ בכח ידיהם, פַתּח יפַתּחו את רוח העם הפרא ואת לשונו ואת ספרותו בכח רוחם, “ילחמו” על משפטיהם אשר ינתנו או אשר לא ינתנו להם, יגַדלו את בניהם על פי דרך עם הארץ וירקידום כמו עגל לפני האבוס החדש הזה, ואם מעט – ועבדו גם את עבודתם הפוריה לציון וזכרו את ירושלם מרחוק והתברכו בה בפיהם פעמַיִם־שלש בכל שנה ושנה “לשנה הבאה”, ככל אשר הם עושים עתה ברומניה…


ואולם מה גדול כח ההרגל! אחרי עבור ההתעוררות הראשונה ואחרי אשר נתנו את לבם לדרוש ולהגות מעט בענין הזה אשר נִתַּן לפניהם – והנה ראה זה פלא! היהודים נכמרו נחומיהם, כאשר בצאתם ממצרים ומספרד ומכל ארצות גלותם, ויתעשתו לארץ מולדתם, אשר ישבו בה ואשר עֻנו בה הם ואבותיהם, ויבחרו להסתופף בבית עבדים, ב“בלגיה המזרחית”1, ולהתענות תחת ידי אדוניהם כתמול שלשם, עד אשר ידעו מה יעשה אלהים להם. ובכן נמנו וגמרו להשיב את פני גואלם החדש ריקם, ועוד להם אך למצא תואנה, אשר תהיה להם לפתחון פה לפניו ולפני הקהל, ככל אשר מצאו רפי הידים ורפי הרוח אשר בכל פנות העם, מן החרדים ועל המתבוללים, תואנות ותנואות שונות נגד הציונות: “אסור לדחוק את הקץ”, “חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו”, “תעודת ישראל לשבת בתוך הגוים ותקן עולם במלכות שדי”, “אין ליהודים לעזוב השכלת אירפה ולשוב להשתקע באסיה הפראית”, ועוד, ועוד. ואם אמנם תואנות כאלה אינן עולות יפה בפעם הזאת – יבקשו וימצאו אחרות; הלא על כן יאמֵר: “יגעתי ולא מצאתי אל תאמין”.

והרומנים גם הם נהפך עליהם לבם אל היהודים, אשר יֵצאו מאתם לנצח, כי כן יקר כל דבר בהגיע עת הלָקחו מעִמנו; ותחת אשר המצרים נחמו על שַׁלחם את ישראל מקץ שלשת ימים, הספרדים – מקץ ארבע מאות שנה ומדינות אשכנז וצרפת בימי הבינים – מקץ עשר שנים ומקץ עשרים שנה אחר שִׁלוּחיהם, קִדמו הרומנים וינהו אחרי אסיריהם גם בטרם ישַׁלחו אותם, כי שמו על לבם ויזכרו וידעו פתאם, כי יש ויש חפץ לארצם גם בבני אדם אשר כאלה.

והרמן לאֶב שקד על מעשהו ויערוך ויכן את הכל, ואחר פנה אל ממשלת רומניה וישאל ממנה רשיון להוציא מארצה את היהודים, אשר עלתה זעקתה עליהם פעם בפעם, כי מוקש הם לה לארץ ולעם; ויחכה במנוחת נפש למענה פיה. והוא בטח כי תקַדם פניו בתודה ובאותות כבוד על הסירוֹ מלפניה את עוכרי ארצה, כאשר תהיה לו ממשלת טכסס גם היא אסירת תודה על הביאו עליה שפעת אנשים חרוצים לשום חרבותיה כעדן. הלא מעתה יהיה ידיד שתי ממלכות רחוקות האחת מרעוּתה מקצה הארץ ועד קצֶהָ, מלבד היותו גואל ומושיע לאֶחיו ־ מה יפה, מה נעימה התקוה הנשקפה הזאת!

ולמקץ ימים נועד לו ציר ממשלת רומניה, אשר בארצות הברית, ויביע לו רוחו על פי הדברים אשר שמה ממשלת ארצו בפיו, לאמר:

– פה אל פה אדבר בך ואין זר אתנו, על כן הנני ואגידה לך את הדברים ואת האמת, אשר לא יבאו בקהל, אף כי ישיחו בם כה וכה כל יודע מבין וכל אשר עינים לו לחדור מבעד לצעיף הפרוש על פני הדברים והמעשים עד היסוד בם.

אם תשמע אותנו מתאוננים על בני עמך, אשר בארצנו, כי רבים ועצומים הם ממנו, כי מוקש הם לנו בנכליהם ובדעותיהם, כי מנצלים הם את הארץ ואת העם וכי אין רוחם נאמנת לארץ מולדתם; אם ראה תראה גם את כתבי העתים בארצנו וגם בארצות אחרות (אשר אל חִכּם שופר – לתקוע ולהריע את אשר נשים אנחנו בפיהם), מעבירים עליהם כזאת וכזאת – אל תשית לבך לדברים ואל תאמין בשוא ותפל: היהודים אינם רעים וחטאים מכל עם ורומניה איננה ארץ נושבת פה לפה, אשר לא תוכל הארץ להכיל אותם, ואדוני הארץ – האצילים והשרים והגבוהים עליהם עד למעלה ראש – אינם קשורים בעבותות אהבה אל עם מרעיתם, אשר גם אינם קרובים לו קרבת מולדת, ואינם חרדים לשלומו ולטובתו פן יבֻלע להם על ידי היהודים; כל אלה הם דברי רוח, תואנות שוא, מלים כדרבונות, לנקר בהם את עיני העם בבית ולהוליך שולל את דעת הקהל בחוץ. הלא ידעת, כי כרומניה כארץ מצרים לפנים, בית עבדים היא; עדת אצילים קטנה מושלת ברוח עריצים בכל ההמון הגדול הזה, להם הארץ ומלואה והם אוכלים את טוּבה והאכרים, אשר יצאו מעבדות לחרות לפני דור אחד, ככתוב על ספר דברי הימים, עודם באמת עבדים על אדמתם, נאנחים ונאנקים תחת יד אדוניהם הקשים ואין להם חֹפש ולא משפט ולא לחם לאכול וכל חייהם הבל ותהו ורעה רבה. לשנות את פני הדברים לטוב, להשוות קטן וגדול, לא רק בספר החקים כי אם גם בספר החיים, לעשות אשר יאכל כל העם את טוב הארץ חלק כחלק – לא נוכל: עדת האצילים לא על נקלה תוציא בִלעה מפיה והיא – ממנה יתד, ממנה פנה, ממנה מסעד לכסא והעם מה הוא כי נשים אליו לב? צאצאי הרומים אנחנו, בעלי אגרוף ברזל וחקי מעשקות, ולא יורשי תורת משה והנביאים (אף כי כמונו ככל העמים הנוצרים אליהם נתיחש ובשמם נתהלל), אשר על פיהם “לצדק ימלך מלך ושרים למשפט ישׂרו”. או העת לנו עתה לשוב אל תורת הפוריטנים ויעקובים, אחרי אשר בכל ארצות אירפה כבר היה משפט המלוכה (קונסטיטוציה) למשחק ביד תופשי השלטון ולאכזב ליושב הארץ, והעם הסכן הסכין לקרֹא בשם החפש – ולמשוך בעֹל מלך ושרים?

וכי יבואו מים עד נפש, וכי ירעב העם והתקצף והשמיע קולו ברמה, וכי יתגעשו האכרים והתהוללו והתפרצו מפני אדוניהם – ורעו אותם במקל חובלים ובחרב המשפט עד אשר תבא חכמה בלבם ושבו ושקטו ורבצו אל מעונותם ; ולתושבי הערים כי תקצר רוחם מפני ה“סדרים” הערוכים לנו בארץ ורעמו פנים – יש אתנו משמרות ופקודות ושַלמוֹנים שונים, מתג ורסן פיהם לבלום…

ואם פשׂה יִפשה הרָקב בכל פנות החיים והעם, ואם תהיה הארץ הטובה והברוכה הזאת כארץ גזרה ליושביה, ואם תתנודד האדמה פעם בפעם תחת כסאותינו והרעש יתגלגל תחת שואה בקול נהמו כקֶרב הר געש לפני התפרצו – אז יהיה לנו היהודי, שעיר החטאת לכל, למושך הברק, למגן מפני הסער המתחולל… כי יִרדו בעלי האחוזות באחיהם, בעם הארץ, בפרך, כי יפשטו נושכי נשך, מן הנוצרים, את עור עניי העם, כי ימסכו לו אחיו, בני אמונתו, הסוחרים ביין ובכל מאכל, רעל בכוס או יאכילוהו בשר פגולים נושן ונבאש, אשר מות בו, כי יגאה וכי ישטוף ויעבור בכל פנה ובכל מקום נחל דם ודמעות, המון מים זידונים, עֹשק ומרוצה וגזל משפט וצדק (והרשעים מרומים ישכנו ומרום כל משפט מנגדם), – אז נשימה דבר בפי חצוצרות התרועה אשר לנו, כתבי העתים הקרובים אל הממשלה, הכהנים והמורים, המטיפים איש מעל במתו, ועוד מעט וידע כל העם מקטן ועד גדול, כי היהודים הם מקור כל רעה, הם רק הם מחריבי הארץ, הם המנצלים והנושכים והמוצצים, הם הבוגדים והמרגלים והמגלים את ערות הארץ לזרים (אף כי עד כה נשפטו על פשעי בגד ומעל בארץ מולדת אך רומנים נוצרים, ויהודי – אף לא אחד), הם… רוצחי משיחנו לפנים ואורבים לדם הנוצרים היום. ככה נסב את עין העם ממקור הרעה באמת, ככה נמסוך בקרבם רוח קנאות, קנאת דת וקנאת עם, ונָבלה שם שפתם ומחשבותם, אשר לא ישמעו ולא יחושו ולא יֵדעו להבדיל בין האנשים השלמים אִתּם ובין עוכריהם ולוחציהם באמת. ולמען יוסיפו להאמין באשר לא יֵאמן ולראות – לא את הנראה לעינים, כי אם את אשר אנחנו חפצים להראותם בחזון, הננו שוקדים על היהודים ללחצם ולדכאם ולהשפילם לפני עם הארץ בכל עת מצוא, הננו מחבלים תחבולות כל היום להבדיל אותם לרעה בכל דבר חק ומשפט ולשומם למפלצת אדם, לבזוי־עם, למנוד־ראש בגוים – הננו עושים ביהודי כדבר נביאו מקדם: “והוא מחֹלל מפשעינו, מדֻכּא מעונותינו”…

מדוע לא נִתֵּן ליהודים, הטובים, משפטי צדק כאשר להם יאתה ונבֹר לנו שעיר לעזאזל את אחד העמים והעממים מתושבי רומניה אשר אין שֹׁוֶה להניחם? השאלה הזאת תשובתה בצדה: – יען כי טובים הם ממנו. לשית את היהודים בבנים לא נוכל, עד אשר יוסיפו עוד להתגולל “במדבר העמים” עִדן ועִדנים “ולבב חיוא יתיהיב להון” – עד אשר יתבוללו והיו כמונו לכל דבר; פן יהיו לנו לשטן ברוח הצדק הנטוע בקרבם מימי נביאיהם וחכמיהם והיו לנו לפוריטנים חדשים וחִבּלו את כל מעשינו. ובכל עם ועם מעמי התערובות הממלאים את ארצנו לא נוכל למצוא חפצנו זה, כי גואלם חזק – מעֵבר לגבולות רומניה; גם את הצוענים לא שמנו למפגע לעם הארץ, כי אין להם גואל ואין לדכא את החלש ואת הנעזב. ואולם היהודים בני עמך – אין גואל להם, אך יש להם גאולה ובידם גאולתם: יש להם ארץ אבות (הרמן לאֶב התנודד לשֵמע המלים האלה) ואין מעצור להם לשוב אליה; אין עוד חתחתים בדרך ואין עוד אסרים ופקודות מאת אבות הכהונה הנוצרית על בעלי האניות לבלתי העביר את היהודים שבי הגולה ארצה ישראל או גם להשליכם הימה, כאשר בימי הבינים – ואם לא טוב להם עמנו מדוע אפוא אינם שבים ציונה? (היהודי האמריקני התחלחל שנית לשֵמע השם הזה וילטוש עיניו לדובר בו, מחריש, משתאה, אך הציר הרומני לא ראה או לא התבונן, ויוסף לדבר: –) מדוע הים נותנם גום למכים ונפשם לשפלות ולעבדות, מדוע הם נושאים כל לחץ וכל מוּעקה, כל חרפה וכל מכאוב ברומניה, ברוסיה ובפולין, ככלב אשר אדוניו בועט בו והוא מלחך עפר רגליו; מדוע המה, צאצאי הנביאים, בני עם עולם, מתרפקים עלינו, עם קטן ודל, עם מאֻסף מגוים, עם אשר תמול הוא עלי ארץ – וקוראים תמיד כל היום: רומנים אנחנו, תחת אשר יתגאו ויתהללו בשם כבוד ישראל, סמל הקנאה לכל הגוים? מדוע ישתקשקו כעצמות יבשות בבקעת הקרפתים והדונוי והיו דֹמן לאדמת נכר, תחת אשר יתאמצו בכל עז לחדש ימי ארצם ועמם גם יחד כקדם ולהאיר אור חדש על ציון ועל כל ארץ המזרח התלואים לתשובתם ולתחיתם? מדוע רעי גוים מתעללים פעם בפעם בהם, בכבודם, בתורתם, בקדשי קדשיהם בכל שאט־נפש ובכל משובת פראי אדם, וכי יצדיקו באחרונה את קהלת דמשק או את עדת טיסא־אסלר או את דריפוס או את ביליס, אחרי שבעם, המה וכל העם היהודי עִמם, ימים על שנה חבלי שאול ובלהות צלמות בחייהם – והיתה להם חזות הכל כחלום רע מהקיץ או כשטף עובר ושאפו רוח ושבו איש למנוחתו ואיש אל מעשהו עד אשר ישוב “מקרה” חדש לזעזע את בית ישראל ולהחרידו מרבצו עד ארגיעה…


על אנשים כאלה אין לחוס ואין לרחם ולהם אין כל צדקה לזעוק על עֹשק, על לחץ ועל גזל משפט! גם דברי הימים, אשר ישפטו בינינו וביניהם בדור יבא, יוציאו עליהם משפט חרוץ – אחת משתי אלה: או כי לא נשאו ולא סבלו מאומה מתגרת יד הגוים ומכל אשר זדו עליהם, כאשר לא יסבול ולא יחוש בשר המת את ההוה העולה בו, או – כי כל זה היה שֹוֶה להם, כי להם נאה, כי להם יאה.


הנך רואה אפוא, כי כמונו כיתר העמים הנוצרים, אשר גם בארצותם הכל סג יחדו נאלח, דרושים לנו היהודים מאד ותפקיד גדול הם ממלאים בתוכנו: להיות שעיר החטאת לכל חטא ולכל חוטא, מושך הברק בעת שואה… בספרד ובפורטוגליה, הטהורות מיהודים, אך מהומות ושערורות בקרבן מדור דור. לולא היו בתוכנו יהודים, כי אז היה עלינו לצאת בעקבי הכי"ח וחברת “למען הפַלַשִים” ולחפשם כמטמונים מהדו ועד כוש ומתימן ועד סינים. ולוּ קמה מחשבת המן בן המדתא על היהודים בימים ההם, כי אז היה זה לעמי הנוצרים חסרון לא יוכל להמנות ביום הזה. מי יודע אם לא, עתה, על אלה לחֹג את חג הפורים יותר מן היהודים, אשר נשארו לרעה ולחרפה ולחיי הגלות, חיים שטוב מהם המות אלף פעמים.

אולי תמצא תהפוכות וסתירות בדברַי אלה, אשר אני דובר באזניך על היהודים – אל תתמה על החפץ: הן עם נפלא העם הזה גם לחכמי המדינות, אשר רזי עולם משחק להם, עם שכֻּלו חידה אחת פליאה, עם אשר כל ימי חייו על האדמה מלאים תהפוכות ונגודים וכל הוגה בו תאחזנו רוח עועים בטרם יבא עד תכונתו. גם הנה שמעתי אומרים, כי רבניכם, חכמיכם וסופריכם יעמלו בספריהם ובדרשותיהם למצא פשר דבר לחידת עולם זאת – וכאשר יוסיפו לחקור ולדרוש כן תרבה המבוכה וכן ילכו חשך ולא אור; ואף כי אנכי "הגוי", הרחוק מדברי היהודים והיהדות כרחוק עם ישראל מארץ ישראל היום! רק דבר אחד אני יודע עם לבבי אל נכון ואותו – שפתי ברור מִלֵלו: היהודים דרושים לנו ולא נוכל לוַתֵּר עליהם. ואולם גם למנוע את כלם ממך לא נוכל, פן תהיה זאת לנו לחרפה לפני הקהל… על כן הבה נעשה מישרים וזאת עשה: הוצא את שלישית היהודים או את מחציתם, והושב אותם בטכסס, כאשר עם לבבך, והיו לשום יד ושם לדגל רומניה בקצוי ארץ רחוקים, כמשפט בני עמך מספרד ועד הֵנה. והחצי יהיה לנו והיו אלה לשעיר החטאת לבעלי השלטון מול העם ואלה להיטיב ולכלול את הלשון ואת הספרות הרומנית ולהפוך את ספרותנו, הבצה הבודדה והקופאה הזאת, לזרועות השטף של ים גדול ורחב ידים, ים האנושות, כאשר עשו וכאשר הם עושים עד היום הזה ללשון עם ועם ולספרותו. אלה ישמרו משמרת גדלנו בערי הקצוות – ערי החוף וערי הגבול – ששם רבו האספסוף, המחזיקים איש איש בלשון עמו, על יושבי הארץ מקדם, והיו היהודים בתוכם היסוד המחזיק והמשַמר ללשוננו ולתרבותנו; ואלה יעשירו בפרי זעת אפיהם את הממשלה ואת פקידיה ואת שוטריה המשחרים לטרף, והחזיקו, באונס או ברצון, בידי כתבי העתים אשר למפלגות הממשלה, למען יקראו ולמען ישמעו חרפתם יום יום, והיו הראשונים בחותמים ובמתנדבים אלפים ורבבות מדי השמיע על נדבות לכל צרך לאומי, שכם אחד על בני אזרח הארץ; ואלה… אך מה אוסיף עוד לספור ולמנות את כל יתרונותיהם והם אחיך בני עמך ופן יגבה לבבכם, אתם היהודים בני חו"ל, כשמעכם ויספתם עוד לבקש ליהודים בני ארצי לא רק זכיות, כאשר אתם עושים היום, כי אם גם שׂוֹם תשימו עלינו מס גדול מנשוא לכל נפש יהודי אשר תשאירו לנו – וסוף סוף הן כל אלה וכאלה כלולים יחד בתפקיד אחד: להיות דֹמן לאדמת רומניה, כאשר אמרתי. אל ירע בעיניך המבטא הזה; הלא אנכי אך את אשר יהגה לבבי אגיד והיהודים הם לא כן ידַמו, כאשר ראינו. נס נא דָבר אליהם בהצעתך, אשר שמת לפני ממשלתי – אם לא על פניך יברכוך וגערו בך, כאשר גערו במשה לפנים במצרים, ואמרו אליך: “חדל ממנו ונעבדה את רומניה”.

ככלות ציר רומניה לדבר – ויברך אותו היהודי־האמריקני ויצא מאת פניו, להועץ עם חבריו על כל הדברים האלה.




  1. כך קוראים הרומנים לארצם.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35605 יצירות מאת 1821 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12251 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!