רקע
מנחם מבש"ן
מִשְׁפַּט הָעֲשׁוּקִים

דברי עונות גברו על הארץ, כבדו על כל היקום, פרצו עברו גבולות עולם, עד אשר רגזו מוסדות תבל, רעשו השמים ושמי השמים ותהי לחרדת אלהים. והמזלות התקועים איש איש בגלגלו, נרעשו גם המה, חרגו ממסגרותם, התנערו, התעוררו, עלו וירדו ויחליפו את משמרותיהם כאשר בהיות המבול, בהפָּתח ארֻבּות השמים. וירד מאדים מן הרקיע השלישי ושרביט הברזל, חמוץ־דם, בידו ויגע בראש שרביטו בארץ – ויתגעשו ויתהוללו ראשיה וישאפו דם, ויהי מבול דמים על הארץ כחמש שנים. מאדים כלה מלאכתו ויָשב ויעל על מקומו וצדק אחז בעקב אחיו, ירד מן הרקיע השני עד השביעי, נשקף משמים ארץ, אל מול פריז המעטירה; שם ישבו כסאות למשפט, שם נועדו איתני ארץ הנשארים אחרי המבול, צדק אזור מתניהם ושבט מישור בידם, וישבו לשפוט תבל בצדק ולאומים במישרים. והקול נשמע על ארץ רבה ויבאו כל עשוק ורצוץ, כל בזוז ושסוי, כל בעל דברים, ויגישו איש את דבריו ואיש את תלונתו וידרשו משפט בשער – ומשפטם נעשה.

ויבאו בתוך הבאים מלאכי שני עמים נִגָשִׂים ונַענים – העם הארמני והעם היהודי.

ויספרו ראשונה הארמנים את כל התלאה אשר מצאָתָם זה דור דורים מיד הטורקים, מן השולטן ועד הפחות, ואת ההרג הרב אשר נעשה בהם תמיד לעיני אירפה, בעוד היות הארץ יושבת ושוקטת ואף כי בהתחולל סער המלחמה; וידרשו מאת השופטים, כי ישיבו את שבותם וכי יתנו להם נקמות באויביהם.

ויאמרו להם השופטים:

– הנה אויבכם נשבר לעיניכם, פור התפוררה טורקיה, עריה נלכדו, רֹב בניה נפלו במלחמה, ועוד יד המשפט נטויה עליה; כמעט נשאיר לה שארית להיותה ממלכה שפלה בתוך העמים, אשר לפנים היתה חתיתה עליהם – ואתם תבקשו לכם נקמות? הכמוכם כיהודים? אם אלהיכם אל נקמות ולא אלהי החסד והרחמים? גם הנה לא אך יד הטורקים לבדם היתה בכם: הֻכּיתם מיד אחיכם, מיד עשו, כאשר נגזרתם מיד שכנכם ישמעאל, זה גזר על ימין וזה אכל על שמאל. כחטה הנתונה בין רחים ורכב כן נלחצתם מזה ומזה. וגם ידוע ידע לבבכם, כי פעמים רבות אתם עוררתם עליכם את רוח הטורקים ואת ידם, בהיות לכם דבירם בסתר עם רוסיה, האורב היושב לה על צַלְעהּ, ותקשרו עליה יחד – ותתך עליכם חמת נקם ושִלם. ואירפה – היא חזקה את ידי הטורקים, כי כל הממלכות והעמים בקשו לקנות לב טורקיה, להטותה אליהם ולהכריע בה את כף המאזנים בהליכות העולם והמדינות; וימשכוה חסד ויעלימו עין מכל רעותיה, ויעלו את הארמנים על מזבחה לרצון להם לפני “השער הגבוה” – ואתם תבקשו נקם מהטורקים, נקם מאויבכם אחרי נפלו? למה זה! מה בצע בדם שאריתם ברדתם כמעט כלם אל שחת? ואולם ארצכם הנה היא מוּשבה לכם והיתה זאת לכפר פניכם על העול ועל החמס אשר נשאתם מיד הטורקים, מיד הרוסים – ומיד אירפה.


אך הארמנים הקשו את לבם ויאמרו: נקם! נקם! אבֵּי דרי – חושבנא: העם אשר כִלנו ואשר דִמה לנו, נשמדנו מהתיצב בכל גבול טורקיה – ינתן לנו שבעה אנשים מגדולי בניו והוקענום למֹלך בגבעת קושטא על שפת בוספור, אשר בלע לילה לילה אלפי אנשים צרורים בשקים…


וינתן להם; כי היתה עת רצון, עת עשות צדקות ומשפטים לכל עשוקים. והשופט הראש קרץ בעיניו, וקו יצא מפריז ועד קושטא וינועו אמות הספים ב“אילדיז קיוסק” – והטורקים יושבים כסאות למשפט גם הם, תופשים, אוסרים, דנים את גדוליהם אשר כמוהם היתה ידם בארמנים עַם חרמם לרעה, אשר על פיהם וברוחם עשו בם את כל המעשים ההם, שופטים אותם למאסר, לעבודת פרך, לגלות, למות – היד השמאלית קוצצת את היד הימנית על מעשי חמסה.


עד צדק ישוב משפט.


ועם ישראל, אשר היה מנעוריו ועד עתה השה לעולה על מזבחות כל הגוים וישא ויסבול ויוֹחל יחיל ודוּמם “עד ישקיף וירא ה' משמים”, התעורר גם הוא, כי כשל כח הסבל וכי שמע, כי עושים משפט וצדק על גפי מרומי קרת, – וישלח מלאכיו פריזה להוציא לאור משפטו גם הוא. וכראות אותם השופטים ויתלחשו איש אל אחיו לאמר: – הנה בני ישראל, עבדי אל נקמות, באים לדרוש משפט. ועתה הנה נא ידענו כי רב, כי עצום, כי נורא מאד החשבון אשר בין העם הזה ובין כל העמים, שבעתים מחשבון העמים עם גרמניה היום – ואם נמצה עֹמק הדין מי יעמוד לפניו בדין? מי יוכל למלאות כל משאלותיו, ובמה יכפרו פניו על אחת מני אלף? הבה נראה… – ובטרם יפתחו מלאכי היהודים את פיהם, ויאמר אליהם ראש השופטים:

– היום נשברה זרוע עַם רשע, אשר שָׂם כח לקו ועריצות למשקֹלת, ומעתה עולם חדש, עולם־חסד יבָּנה; צדק, צדק ומשפט מכון כסאנו, צדק אזור מתנינו, עשֹה נעשה משפט לכל העשוקים, נָתֹן נִתּן גם לכם כֹפר ושִלוּמים. ועתה אמנם כי רבות סבלתם אתם ואבותיכם, הרגו, שרפו, רמסו אתכם בכל דור, בכל גוי, בכל ממלכה לאלפים ולרבבות ויתרם שמו למנוד־ראש, לחרפת אדם. שנאה נושנה היא, מורשת אבות, נחלת דורות רבים, מנת כל הגוים, טִפחוה ורִבּוה הורים ומורים, כהנים ושרים, חכמים ואוילים – ומי יעמוד לפניה? גם היום עודנה כגחלת המתלקחת פעם בפעם מתחת לגל האפר לכל רוח פי רשע… לא ננַקה דמכם, אך לא נִקיתם גם אתם. לוּ השכילו גדולכים מקדם להקים את האחוה בין ישראל לעמים תחת קיר הברזל אשר הקימו, להביא בלב הרחוקים, בקרבתם אליהם, את הדעת, כי לא עם זעום ה' עם ישראל, כי אם עם נבחר וטוב, עם סגולה, גוי קדוש מכל העמים (כאשר יאמינו יחידים שרידים בגוים עד היום הזה – והם לא יוכלו להושיע לכם, כי לא בידם לב העם); או לוּ הואלתם היום להתבולל בעמי הארץ (כעצת רבים מבני עמכם המה, וכמעשיהם), כי אז מה שונה היה גורלכם וחלקכם בחיים! אז היתה כל הארץ לפניכם ולא היה עליכם לבקש לכם מפלט בפלשטינה הקטנה; אז “רקדתם על כל החתונות” ולא התבוששתם: יסדתם אגודה, “חובבי הארץ הקדושה”, להלחם בציונים ובציונות ולעזור לסורים לשום את ארץ ישראל לזנַב־סוריה – כמעשה יוסף רינך; התערבתם ב“מחלוקת לשם שמים” אשר בין הנוצרים הרומים הקתולים ובין הנוצרים היונים האורתודוכסים על אדות מקדש סופיה בקושטא, אשר אלה ואלה מבקשים עתה להוציאו מיד הטורקים ולהשיבו אליהם, ותחת “פלשתינה ליהודים!” קראתם בקהל רב בפה ובכתב, יחד עם הכמרים והכהנים הנוצרים: “מקדש סופיה ליונים!” – כמעשה יהודים ידועים באמריקה היום; אז היו בניכם או נכדיכם מיטיבים את לבם בציד חיה ועוף בשדה ובציד אדם, יהודים גדולים וקטנים, בערים – בפולין, באוקרינה וברומניה; אז… אך מה נֹאמר ומה נדבר עוד, הן עם קשה־עֹרף אתם מעולם – לכו בדרך לבכם. ואנחנו מה נעשה לכם אפוא היום? הן לא נוכל להכביד אכפנו על הפולנים ועל הרומנים ואל האוקרינים, השבים והופכים ידיהם בכם גם היום, – לא נוכל להמריצם כי ישפטו את פורעי הפרעות: הן לא כפולנים כטורקים ולא דם הארמנים דמכם – הלא סוף סוף… אך יהודים אתם. גם הנה עם פולין עתה, עם זו יצרנו לנו ל… אך לא נעלה במעלות על מזבח1 הפוליטיקה הגבוהה (אשר לא תגָלה ערותכם עליו? – בקשו מלאכי היהודים לאמר; אך התאפקו ועצרו במלים), אשר כבודה הסתר דבר. ובכן – אל תקשו לבבכם גם אתם, אל תקשו לשאול ואל תכבידו עלינו את מעשה הצדק והמשפט (כאשר ישבתו הורגיכם ושולליכם ממלאכתם בפולניה ובאוקרינה – הן גם החרב האוכלת ביהודים לא לנצח תאכל – נשלח משלחת מלאכים לבקרת). ראו, הננו אומרים להשיב לכם את ארץ אבותיכם או לתת לכם חלק ונחלה בתוכה, והיתה זאת לכם לכפר פניכם. רק משפט נקם, כאשר בקשו הארמנים, אל תבקשו. הלא… אך יהודים אתם – המעט לכם, בני ישראל?

ויענו מלאכי היהודים ויאמרו:

– אם גדולינו גדרו עליהם ועלינו לבלתי קרב אל הגוים, הלא היתה זאת למען העמיד אותנו בחיים. לוּ התבוללנו בהם כי אז נמלטנו משנאה, מלחץ, מצרות, אך לא היינו עוד בארץ – היינו כאיש אשר יכרות ראשו למען יֵחלץ מכאב שִנים. – ועתה אמנם כי אל נקמות ה' ולו אנחנו, עמו, בניו ועבדיו, אך הנה חשבוננו עם העמים רחב מני ים, עמֹק מתהום רבה, שאול ואבדון אין די נקם וכל משפטי שמים וארץ אין די גמולות. לא נקם כי אם סליחה – זאת אִמרתנו, זה משא נפשנו. גם על הנבלות הנעשות עמנו היום לא נבקש נקמות. אם עם היוצא לחפשי מתחת עֹל ברזל מוצא את לבו לעת כזאת לאיבה, לאכזריות רֶשע, לפרוע פרעות בעם היושב לבטח עמו, להרוס בתים על יושביהם, לשרוף בתי תפלה על באיהם, לרחוץ רגליו בדם נקיים; תחת אשר ידבנו לבו ביום שמחתו להפיק נפשו לכל, לחבק בזרועות אהבה אוהבים ושונאים – או אהובים ושנואים – ולקרא שלום שלום לרחוק ולקרוב (כאשר עשו הטורקים הפראים ביום צאתם לחפשי מתחת יד אדונים קשה); אם זאת חנכת העם ביום הִגָאל אותו, ביום נשוֹא את ראשו בתוך העמים – תִּכָּתב זאת לדור אחרון ודברי הימים ישפטו בתמים. אנחנו לא נשָפט עם רוצחינו, בחבורתם לא ירפא לנו והדמים המֻגָרים ארצה לא יֵאספו. אנחנו זאת שאלתנו: השיבו לנו את ארצנו ומצאנו מנוח לכף רגלנו אחרי אלפי שנות נדודים; ואולי משם נוכל להשלים את לִקחֵנו וללַמד לגוים גם תורת האדם אחרי למדנו אותם דעת אלהים. ואם הנר אשר נשאנו לפני הגוים להאיר להם, היה לנו ולאבותינו למוקדי עולם – לא נזכור ראשונות, לא ידון רוחנו בהם לעולם. השיבו לנו את ארצנו, ארץ אבות, ואשר יוסיפו מן היהודים לשבת בארצות הגוים – עליהם צוו נא את הגוים, אשר בידכם גורלם, ולא יוסיפו עוד לדכאם ולעשקם ולגזול משפטם; יהיו נא היהודים באשר הם שם, ברוסיה, בגרמניה, בפולין, ברומניה כאזרח הארץ לכל דברי העם וכבני ישראל לכל דברי תרבות ודת, – והיה זה לנו שִלוּמים וכֹפר על כל אשר סבלנו מיד הגוים עד כה, ועל דמנו השפוך…

ויאמרו השופטים לעשות כן, ויגמרו להשיב את ארץ ישראל לעם היהודי או לתת לו יד בתוכה; אך להיטיב גורל הנשארים בארצות הגוים אשר לא יהיו עוד כעפר לדוש, לשום לנפוצות ישראל חק ומשפט בספר־ברית־העמים אשר כתבו – שכחו ביום המעשה2.

עד צדק ישוב משפט.




  1. כידוע, אוהבים הדיפלומטים לדבר לפעמים במליצות, כ“בעלי הלשון” שלנו, ולפעמים גם ברמזים, כמגידים מהמין הידוע, לפנים; פה יש גם מליצה גם רמז – ושניהם נכוחים למבין, ביחוד הרמז של מזבח הפוליטיקה הגבוהה.  ↩

  2. המעֻות הזה נתקן אח“כ בספרי־החוזה אשר עשו ממשלות הברית עם העמים הקטנים, עָם ועם לבדו – ונשאר חרות על הלוחות, ו”עולם כמנהגו נוהג": הבוזז בוזז והשודד שודד והשוחט שוחט.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!