ימים רבים היתה מלחמה לחית־היער אשה עם אחותה ועדה עם רעותה, אריות, נמרים, זאבים וכל בני־שחץ, ותרב בם תאניה ואניה, שַׁמה ושאיה, ויער ומלואו היו לחרדת אלהים. עד אשר נועדו שאריתם, כל אדיר בהררי־טרף, וישבו כסאות לשלום ויכרתו ברית ויחוקקו חקים ויקַימו ויקבלו עליהם ועל כל הנלוים עליהם: שלום־עולמים, צדק ומשפט לרחוק ולקרוב, לכל כושל, לכל נרדף ולכל נפש נענה – כלם פרי השלום יאכלו ובצל כנפי הצדק יחסיו; לא ישא עוד חי אל חי קרן, מלתעות ופרסה, לא ירעו ולא ישחיתו ביער ובכל מסביו ובכל גבולו סביב. גם משכן כל מסכן וכל דל בעמיו, מנקרות השפנים ועד גדרות צאן ועד כלוב־עוף, יהיו מעתה למשכנות מבטחים,למנוחות שאננות.

ושם על גבול היער במורד, בין הררי־טרף ובין שדי־מרעה ואחו, גדרות צאן, כבשים ועזים – צאן אובדות, אשר נדחו מגדרותיהן ואשר שכחו רבצן זה כמה ותהיינה תועות בין מעונות אריות והררי נמרים ומערות זאבים. וישבו הכבשים בגבולות מהשכנות הנמרים כימים אשר ישבו, ויחסו בצלם ויהיו להם למס, גז צמרם, חלבם, בכורות פרי בטנם להם היו, והמה מרמס רגליהם רעו ומִרפש פרסותיהם שתו. ואחר, בהיות רוח־החיה על הנמרים, התנפלו עליהם ויעשו בהם הרג רב; ושאריתם נפוצו הנה והנה ויתעו לבלי מנוח, עד אשר באו מִנוּד בארץ אל הבקעה הגדולה, אל גבול מעונות הזאבים – ויהיו אלה להם מגן ומחסה ימים. וישתו את חלבם ויגֹזו את צמרם וימרטו אותם גם מָרוֹט עִם עורם ועִם בשרם ויעשו עמהם בתעלוליהם ובזדון לבם מעשים אשר לא יֵעשו; כבודם מעליהם הפשיטו, את חייהם מררו, את יגיעם אכלו, אך את נפשם חִיו. וכי נלאו ברֹב הימים להבליג על רוח־החיה העורגת לטרף, ויקומו על הכבשים חוסיהם ויתנום להרג ולמשסה. ויפוצו פליטיהם הנה והנה לבקש חסות חדשה בצל אבירים חדשים, כי את מכורותיהם ואת מולדותיהם מקדם שכחו זה כמה, וכי זכרו או כי הזכירו אותם, ותהי להם זאת זכרון כהה, כליון־נפש עצור, חזיון רחוק כחלום בהקיץ, אשר אין אחרית ואין מעשה ואין ידים לו.

הזאבים הניחו את רוחם בכבשים ואחר נתנו חנינה לשארית הפליטה (זכרו כי גם בחייהם יש חֵפץ – גֵז וחָלב ושכם לסבול) ויתנום לשבת בתוכם כתמול שלשם. וגם אלה מהרו שכחו את אשר עבר עליהם ותהי להם כל החזות הקשה כיום אתמול כי יעבור (לחלשים, אשר נמנעה מהם יכֹלת־נקם ושִׁלם, נתן אלהים יתרון־שכחה – לנַשׁוֹתם את כל עמלם פעם בפעם); וישובו וישבו בצלם ויטו שכמם לסבול, – וסבלותם רבו עליהם מיום ליום, כי הזאבים לא שִׁנו את דרכם.

ויהי בצאת דבר השלום והצדק מלפני אדירי היער, ותבא השמועה אל גדרות הצאן, אשר בגבול מעונות הזאבים, ותהי להם למשיב נפש. התמימים שמעו את הבשורה וימהרו ויחלטו ממנה, רבו מאד להחזיק במלה אשר התמלטה מפי האבירים, להתרפק עליה ולשומה להם למשען־עֹז, לפֶתח תקוה לחיים חדשים!

אך הזאבים לא שמעו או לא שמו על לב, ויוסיפו לקַצות בחוסיהם וימנעו מהם מרעה ואחו ויענום וירעיבום וגם נתנו אותם להרג ולמשסה ימים רבים.

ותעל שועת הכבשים היערה, ביד האילים והעתודים ההולכים לפניהם השמיעו קול ברמה, קול זעקת שבר, זעקת חמס: הושיעו אדירי היער, אילי הצדק, כי כלתה אלינו הרעה – הזאבים רומסים, טורפים, פורעים בנו פרעות יום יום ואין בידם מציל!

והזאבים רמסו, טרפו – אכלו ומחו פיהם ואמרו: לא פעלנו און. ואדירי היער אז מסֻבּלים ברֹב עבודה: בחַלק שלל, בהַצב גבולות, בעשות משפט וצדק, בהשקיט ארץ ממלחמות חדשות אשר שבו פרצו כה וכה בעוד כל שלחנות מלאים ספרי ברית לשלום־עולמים כתובים וחתומים עתה מקרוב, – ולא פנו אל הכבשים ואל זעקותיהם ימים רבים.

וכאשר התעוררו לאחרונה, מרֹב עשוקים יזעקו, ואזניהם הקשיבו קשב, – ויאמרו: בקרת תהיה, ולא יֵצא משפט מעֻקל. נשלחה אנשים מנאמני היער לחקור ולדרוש הדבר, לדעת הכצעקתם הבאה אלינו עשו הזאבים, האמנם זעקות הכבשים אלה (הן המה לא הסכינו כיום להשמיע במרום קולם!…) ונחלי הדם הנגרים עד לב היער דמם הוא, ולהבות האש המשתרעות כנהר־די־נור עד לפני כסאותינו – אש שרפת מעונותיהם הנה? – ונראה ונדע את אשר נעשה.

וישלח ראש אדירי היער את השועל, ויאמר: לך, ראה מה לכבשים ולזאבים, והודיענו דבר.

וילך השועל לחקור דבר – ויתע בדרך ויבא עד גדרות התרנגולים ויטרוף ויחַנק כנפשו שבעו, ולא זכר את מלאכוּתו וישכחֶהָ. ולשולחיו גם הם היו ענינים רבים אחרים לענות בם, ומשפט הכבשים נשכח מלבם.

וירבו הימים והכבשים עודם נרדפים ומיטב בחוריהם נופלים לפני הזאבים ההורגים בהם יום יום – וזעקתם שבה עלתה לפני אדירי היער.

וישלחו חוקר־דין שני – זאב זקן ונשוא פנים והוא נזיר מבּשר זה כמה (כי קהו שִניו משֵׂיבוֹ) ורֵעים לו בתוך אילי הצאן. ויאמרו: לך, ראה ודע – והשב אמרים אמת לשולחיך.

וילך ויבא אל הזאבים חבריו וישאל וידרוש ויחקור – ויאמרו: אין הרגות ואין פרעות, אין פרץ ואין צוחה – שוטנים הוציאו עלינו דבה למען הבאיש את ריחנו.

וישב הזאב עם חבריו ימים או עשור והמה עושים בכבשים כרצונם וסביביו נשערה מאד: גדרות נהרסו, מעונות נשרפו, ואנקות חללים ונחלי דם ותמרות עשן ואש – והזקן לא ראה ולא שמע, כי כהו עיניו מראות ואזניו כבדו משמוע.

ויָשב חוקר הדין ויאמר: אין דבר; השמועות – שוא דברו. – ולא נעשה משפט לעשוקים גם בפעם הזאת.

והזאבים ראו כי היה המשפט למשפח ולא שבו ממשובותיהם וגם הגדל הגדילו מעשיהם, ויטרפו טרף מבּקר עד ערב וישׂסו ויבֹסו ויַרבו חלל ויאכלו עַד ויחַלקו שלל. ופליטי הכבשים אחזו דרכם גם המה וישובו ויזעקו חמס בשער באזני אדירי היער. ואלה שלחו מלפניהם חוקר־דין שלישי – שחל זרזיר־מתנים, פקוּח עינים ואזנים, אשר ממנו לא יפלא ולא יסתר כל דבר.

ויבא ויחקור וידרוש והנה אמת נכון הדבר: הזאבים הורגים בכבשים. אך הזאבים הגידו לו וגם העידו עדים מישרי לב בעדתם, כי הכבשים מתגרים בם, האילים הרימו למרום קרנם, התישים מתגאים על זקנם, מנגחים בקרניהם את הזאבים, שולחים שן באכלם, מדברים תהפוכות ושואפים מהפכות, ובמועדיהם יביעו יהמיו, על חדשות לא באות ולא היו: עת יחדלו מגִנים וחוסים, שרי מסים ושוסים, אין סֵבל ואין עֹל כי אם משפט אחד לכל, דב וטָלֶה יחסו בצל עָלֶה וזאב וכבש¹ יחד ירעו עשב… ועוד דברי הבל ורעות רוח כאלה וכאלה, לא נשמעו ביער מאז היותו. סוף דבר, הכבשים אשמים בכל הרעה והזאבים העשוקים אך על נפשם יעמֹדו ולצריהם כמדתם ימֹדו. גם הנה הכבשים ומליציהם מרבים מספר חלליהם, העשרות היו למאות והמאות – לאלפים והשקרים יוצאים על פני חוץ כחִצים עפים: העל עון פלילי כזה לא יפקדו הזאבים שומרי אמונים? העל אלה לא יתנו גו הפושעים למכים וזקנם – למורטים? ומה השלום ומה הצדק אם תהיה האמת נעדרת?…

ויָשב חוקר הדין ויספר לשולחיו ככל הדברים והאמת האלה. וישמעו השופטים ויאמינו, ואם יש אשר השיבום שעפיהם ובתוכם השתומם לבם – ויעמידו את פניהם ויהיו כמאמינים גם הם.

כמעט גמרו אֹמר, הסירו מלפניהם את הענין הרע הזה אל אחרי הדלת והמזוזה וישובו לענות בכל הדבר הגדול אשר לסדר היום: חַלק שלל, הַשבּת מדָנים בין עצומים, שׂוּם המעקשים – פרי ברית השלום – למישור, והנה קם לכבשים, המֻכּים והנרדפים ביד עושקיהם, מליצים ישרי לב מתוך אבירי החיה אשר בקצה היער האחר מעֵבר לאגם הגדול, כי עלתה זעקתם לפניהם גם הם ותעורר תלונות בקהלם. אמנם רבת נדונו, רבת התוכחו אלה עם אלה, אבירי קצה היער מזה עם רעיהם, השופטים הראשונים, אשר בקצה היער מזה. “עד מתי” – אמרו אלה לאלה – “עד מתי לעדה התמימה הזאת, אשר מלה כסלע, דבר חית־יער כדבר אלהים, כאש־דת למו! ואם כזה וכזה נבשר צדק, נשמיע שלום – היגור זאב עם כבש ולא יהיה לו לטרף? האמנם ידַמו בנפשותם לשבת בטח, למצא שלום, לאכול טוב כל עוד יבחרו לחסות בצל החיה?… ומה האמללים האלה מבקשים, ומה להם שככה ירעישו עולמות, וחוללו יערות? הנצא למלחמה בגללם על הזאבים שארֵנו, עצמנו ובשרנו? ואם יפלו עוד מאות או אלפים מכל המונם – הנם ככל המון הכבשים אשר תמו בדורותם; הן זה גורלם מאז וזאת תעודתם להיות טרף לשִני הזאבים! עוד ישָׁארו מהם כאשר ישארו – והיה פרי הצדק והשלום לנותרים, אם באמת תעבור רוח חדשה על הארץ… בכל זאת ננסה עוד הפעם לחקור משפט ונראה איך יפול דבר”.

ויהי הרביעי אשר שֻלח מטעם השופטים, אשר מקצה היער האחר, לדין דין הכבשים, איל בחור וטוב, אשר היו לו מהלכים בין אבירי היער ויסכון אל דרכיהם וייליל עם הזאבים ומן הכבשים, אחיו בני עמו, רחק לבו. ויבא הוא ואחוזת מרעהו, סופרים, מזכירים, נושאי כלים, ויתהלך בין שני המחנות ויַחלק אל אלה ואל אלה וידבר שלום לכל. ויאמר לכבשים: אחיכם אני, אבי ואמי בתוככם ישבו לפנים; ויאמר לזאבים: אל תיראו, כי לא יקרכם עון; לא לחקור עונות ולהזכיר ראשונות באתי, כי אם לשפות שלום ולקרב רחוקים. וירב לשבת במקום המשפט, במקום הרֶשע, ולהתהלך כה וכה ולדבר תהפוכות לאלה ולעשות חֹנף לאלה – וכל הדברים יגעים, נמשכים, סבוכים ומסֻבּכים, הזאבים אינם יראים מפניו והכבשים אינם מאמינים בו. רק השערוריות והפרעות עודן נעשות כה וכה כתמול שלשם, השודד שודד והטורף טורף ודמעות עשוקים ואנקות מעֻנים ומֻכּים, כי עוד לא תמה הבקרת – ועוד לא כלו הצאן.