¹

קשה היתה יציאת מצרים לישראל – ולא רק לישראל. אדוני הארץ, אשר צררו אותם תמיד ויענום וילחצום, נהפך לבם פתאם, כי מצאו בהם דברים טובים, ומעיהם המו להם: האלה ימָלטו כצבי מיד ולנו יש חפץ בהם, רב חפץ. הן הם יבנו לנו ערי מסכנות, הם יעבדו לנו עבודת־יד ועבודת־רוח, ייטיבו את לשוננו, ייַּפו את ספרותנו; הם יהיו היוצאים והבאים לפנינו בדברי המדינות אשר יהיו לנו עם שכנינו, כי נאמני־ארץ הם ונבוני דבר. אנחנו נלחצם והם יתרפסו לפנינו, אנחנו נרדפם והם יֵשבו בתוכנו, יתבוללו בנו, יטו שכמם לסבול והיו למס עובד – לא, לא יצאו מארצנו ולא יעשירו את שכנינו, את הכנעני ואת האמורי.

ובני ישראל לא יכלו לקום ולהתנער מעפר מצרים, כי התערו בארץ ויסכינו עם הגלות ועם כל רעוֹתיה, ויזכרו בפיהם את ארץ כנען וישירו שירי תקוה וגאולה וחפש – ואיש לא נשא את ידו ואת רגלו.

אך לקץ נלאו להֵענות ולהתרפס ולעבוד את מצרים, כי קם דור חדש אשר מאס בשפלות ובעבדות וישא נפשו אל ארץ אבותיו.

ולא אבו המצרים לשלחם, ויהי כי לא יכלו עוד לעצרם וישלחו בהם את כלביהם ויחרצו עליהם לשונם מסביב, קול גדול מאד.

ויצעקו בני ישראל אל משה ויט משה את מטהו ויחדלו הקולות, ולכל בני ישראל לא חרץ כלב לשונו עד צאתם.

ויבאו אל ארץ כנען, ארץ אבותיהם, לשבת על אדמתה לעבדה ולשמרה, כי הארץ רחבת ידים ועם בה מעט – והנה הכלבים חורצים עליהם לשון (במצרים נתנו עליהם בקולם על צאתם מן הארץ ובכנען – על בואם אליה). ועם הארץ, בשמעו את זעם לשונם, דִמה, כי גנבים באו לו, שודדי יום ושודדי לילה, ויקם עליהם וילחם בם ותמלא הארץ דמים.

ויבואו זקני ישראל אל יהושע בן־נון, מושל הארץ, ויאמרו:

הכלבים חורצים לנו לשונם ועם הארץ קם עלינו לקולם ושולח יד בנו וברכושנו. ועתה שיתה, אדוננו, מורא להם, געַר כלבי־ארץ ויחדלו לנבוח ולא יקום העם לקולם לשַׁדד רבצֵנו פעם בפעם.

ויהי באמרם אליו יום יום ולא שמע אליהם, ויאמרו:

אדוננו המושל, הן בצאתנו ממצרים לא הרבה הפריעו אותנו הכלבים בנבחם, כי נוסעים היינו ועוד מעט וגם הארץ וגם כלביה היו מאחרינו; ובכל זאת עשה משה עמָנו אות לטובה וישם מחסום לפי הנובחים, ועתה הנה לשבת בארץ באנו, לתת לה את כחנו, לפתוח מקורות ברכתה לנו ולעם הארץ יחד; ואיככה נוכל לשכון בטח בהרעים עלינו הכלבים בקולם ובהסיתם בנו את הבוערים בעם?

ויאמר המושל:

לא נוכל לעצר־בם. ממצרים ועד הנה השתנו הזמנים והשתנו חקות החיים. עתה יש חֹפש הלשון. גם בצֹר, ששם הייתי שר שנים רבות (יהושע היה שר וגדול בצֹר לפני בֹאו לארץ כנען), יש חפש הלשון לכלבים. ביד משה היה מטה־עֹז, נטה אותו על הים – ויבָּקע, על הכלבים – ונאלמו דומיה. ואני – את מטה עֻזי עזבתי בצֹר ולקחתי לי מקל־נֹעם לרעות את הצאן עם כלביהם יחד. ועתה אל תשיתו לבכם לאלה, ינבחו המה ואתם תעבדו. הכלב הנובח איננו נושך.

וילכו הזקנים מאתו זועפים ומרי נפש; כי נחשו עתידות לא טובות. ובצאתם נתנו הכלבים עליהם בקולם: הב! הב! גם המושל לא יתגרה בכלבים עזי־נפש.

מני אז נאסף שלום מן הארץ. הכלבים נובחים ומסכסכים עם בעם; בני ישראל והכנענים, אשר הטובים והישרים בהם חזו להם חזיונות אחוה וידידות ושבת אחים יחד על הארץ הטובה, היו לשתי מחנות הצוררות אשה את אחותה, ומהומות ומלחמות ותגרות ידים ביניהן תמיד, פעם יגברו אלה ופעם אלה. והארץ חרֵבה, תחת אשר תהיה למופת לארצות חיים, סמל הקנאה לשכנותיה; על הדם השפוך אדמתה תזעק ועל הברכה הנעדרת תלמיה יבכיון; אין קציר ואין בציר, אין בנין ואין קנין, אין מנוחה ואין נחת – כל החזיונות הטובים גזו חיש קל ועפו.

רק קול יללת הכלבים עודנו נשמע על פני החרבות: הב! הב! הבו לנו אנשים, אין לחם לאכול, אין עצם לגָּרֵם!

=======

אך לא לאֹרך ימים היתה ארץ חמדה לשַׁמה, לא כן נגזר עליה ממרומים: תו חיים ולא תו־מות התוה עליה אלהים. עבר דור אחד והארץ היתה תהו ובהו, ועם הארץ ראה, חִשׁב דרכו, נִחם על רעתו, על אולתו, ויאמר: מה זאת עשינו, כי נִדחנו אחרי חורצי לשון, משלחי מדנים בין עמים־אחים. ועתה הנה בגללנו היתה הארץ שממה ואנחנו לפראי־אדם דמינו, למנוֹד־ראש היינו לכל העמים מסביב. ודוברי מישרים, אשר לפנים היו מעטים וקולם לא נשמע מפני שאון הכלבים, היו הלוך ורב וקולם הולך וחזק: שובו, שובו, לא זה הדרך! והעם הכיר קול דורשי טובתו באמת – שמע והאמין וילך בעצתם. ויקם ויט ידו על כלביו, אלה גֹרשו ואלה נאלמו דומיה, ויקרא שלום, אחוה וידידות לעם קרובו ויעבדו יחד ויהפכו את הארץ לגן־עדן, מקור ברכה, מופת לגוים, צבי לכל הארצות.

ולכל בני ישראל לא חרץ עוד כלב לשונו.