כשאני מתבונן אל הסטודנטים שבימינו ורואה כיצד הם טרודים בבנין כל האומות ובתקון כל העולמות, ובראשם ורֻבָּם הם שקועים בפוליטיקה, יש אשר אני מהרהר בלבי ואומר: שמא היה נוח גם להם וגם לאחרים, אלו היו שקועים בהבלי הנוער?
ובזכרוני עולים מאליהם ימים טובים ורחוקים, כשאני עדיין סטודנט בין הסטודנטים בהידלברג היפה והעתיקה, וגם אנו עסוקים בפוליטיקה, אנו “בני הַמוּזוֹת”, כמו שהיו נוהגים בגרמניה לקרוא לנו.
והשעה שעת הרת עולמות – שעת ההצעה ליצור צי אדיר לגרמניה. כל העתונים מלאים ויכוחים: הללו אומרים “הן” והללו אומרים “לאו”. ובית הנבחרים הולך וסוער, והדברים מגיעים לידי כך, שהצירים יורדים איש ללחיי חברו. העתונים מתמלאים שוב ויכוחים: הלל דורשים אותו מעשה לגנאי והללו – לשבח. ספרים גדולים וקונטרסים קטנים, כרוזים, מחאות, גלויי דעת, כתבי פלסתר ודרשות – דרשות עד אין סוף: הללו טוענים והללו קובלים, הללו בונים והללו סותרים. אין לך אדם בגרמניה שאין לו דעה מִשֶּׁלוֹ בענין ה“פלוטנפורלגה”. וחכמי הפוליטיקה שבחוץ לארץ אינם פוסקים מלהתבונן אל הנעשה במדינת מלכותו של וילהלם קיסר, מתבוננים וחושבים ומתנבאים עתידות לדור יבוא. ובגרמניה גופה רַבֵּי המדינה מעמידים פנים כבדים, פולטים מפיהם דברים הנשמעים לכאן ולכאן, מגלים טפח ומכסים טפחיים. וּוילהלם קיסר עצמו עדיין מושל בכיפה, ורואה את עתידותיה של מדינתו “על רחבי מים” והוא כופה את העם כֻּלּוֹ לאמר: “רוצה אני!”…
ואם גדולי המדינה כך, מה יעשו ארבעה סטודנטים צעירים שלא יהגו גם הם “בפלוטנפורלגה” כל היום, ולא אותה יראו בחלום לילה? כלום אפשר, שלא בה ידברו בקומם ובשכבם ובלכתם בדרך אל בית מדרשם, ולא בה ישיחו בפרצם מן האולם הגדול לאחר השעור?
אם הזקנים מיושבי הדעה עלולים להתלהב כל כך, קל וחומר אנו הצעירים, נלהבי המח מלמפרע, שכל שעה ושעה, בכל אודיטוריה ואודיטוריה אופקים חדשים נגולים לפנינו, ועולמות חדשים, נאים וטובים, נבראים לעינינו במאמר פיהם של רבותינו גדולי המדע, שתפארת הם לכל באי עולם, ולבותיהם – אוצרות חכמה ומכמני מחשבה. וכל הגדולים הנפלאים האלה לפניך יום יום, שעה שעה, וכל הפרוזדרות פתוחים לפניך, ואתה מוכן ומזומן להכנס גם לטרקלין, ואתה עתיד להיות הרודה בכל האוצרות והמכמנים הללו להנאתו ולטובתו ולתקונו של כל העולם הגדול. שערי הָאַלְמָוֶת – השערים הרמים והנשאים – פתוחים לפניך ולבך יפחד וירחב בקרבך, כי על כן אין מופלא ממך ואין נסתר מנגד עיניך. כלומר: עדיין יש מופלא ונסתר – לגבי רבותיך גאוני העולם. אבל גם הם כֻּלָּם רק לכך נוצרו, כי על ידם ומתורתם יִגָּלֶה ויגדל כבודך שלך, וכשיזקינו הם, יסמכו את ידיהם עליך, ואתה תהיה השליט באוצרות החכמה ובמכמני מחשבתו של האדם, – “האדם” באותיות גדולות.
ובערב, כשאתה יוצא משעורו של קוּנוֹ פִישֶר, ופניו הולכים עמך: זקן צעיר, עינים שֶכֻּלָּן רעננות, וגולגולת שֶכֻּלָּה קרחת, ושערות הכסף הבודדות אשר עליה כאלו מְפַנוֹת מקום לכל כתרי העולם, ובלבך אתה נושא את מחרוזת המרגליות, שֶעָנַד זקן נער זה לראשו של המופלא בבני אדם, וָולֹפגַּנג גֶּטֶה, שלפי דברי המשורר
נָגֹלּוּ לוֹ סִפְרֵי כֹכָבִים בָּעָל,
וְהָיָה מְסַפֵּר עִם מִשְׁבָּר וָגָל,
ונפשך ספוגה משובת נעוריו של שַׂר השירה וחלום חלומותיו ידריקה תפארת הנשים, – אותה שעה נפתחים לפניך שערי אושר שעוד טרם טעמת ממנו, אבל לך לבדך הוא שמור מאז ומעולם כגן נעול מעולף מסתורין, וכל קְרָבֶיךָ יִמָּלְאוּ מֶתֶק געגועים אין סוף, מֶתֶק געגועים אין שֵם. ברגע זה נפשך נמצאת טהורה ומזוקקה שבעתים, וכֻלָּהּ מסורה לעולם יה – להביא לו את הטוב והיפה כרוכים יחד. וכח איתנים לך, וצר כל היקום מהכיל אותך, ואתה חש, כי צומחות לך “אברות הנשר” ההן, שעליהן חלם פויסט, – אותו פויסט, שגם הוא היה סטודנט בהידלברג היפה והעתיקה.
ופתאום, והנה שוב – ה“פלוטנפורלגה”, ונדמה לך וללבך הצעיר, כי אין דבר, אשר ישגב ממך לעשות בשבילה. נקיה מכל שמץ דופי וטהורה כטהרת הקודש היא נראית לך – דמות כל התום והנאצל.
וכך חיינו. כלומר, לא חיינו, אלא מתכוונים היינו לחיות, לפעול וליצור בגבולות החיים גדולי העליליה, הדורשים דעה מרובה, והכנה גדולה וקשה קודמת למעשה. וכך חיינו – נהנים ומתגעגעים, פורחים והוגים, מתלהבים ולומדים ושוקדים ומתעמקים, כדי שלא להכנס, חלילה, לפני ולפנים בידים ריקות, אלא מוכנים ומזומנים כהלכה, שלא לבַיֵש את רבותינו המאורות הגדולים, שלא לבַיֵש את עצמנו בטרקלין, כי לא התכוננו בפרוזדור.
־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־
ובכן, כל העולם כֻּלּוֹ וגם אנו, ארבעה סטודנטים, נתונים היינו בכל לב ונפש ל“פלוטנפורלגה”.
ומעשה שכך היה.
כשהיינו עיֵפים מעמל היום, או שבכלל לא רצינו להתרחק מן העיר, היינו יוצאים אל הארמון ואל הגן אשר לרגליו לטַיֵּל וליהנות מן הקסם הגדול אשר במקום הזה, כי על כן הארמון והגן אינם אלא שורה אחת, מזמור אחד ממזמורות המנגינה הגדולה, שנתן הקדוש ברוך הוא לעולמו, – “גרמניה של הרינוס”.
ומתוך שיחות נוער היינו נתקלים מדי פעם בפעם בתושבי המקום “הבורגנים” הזעירים ובפרצופיהם של האנגלים, שלא נבראו אלא כדי להכעיר כל חֶלְקָה יפה בעולם.
ופעם אחת נתקלנו בנערה צהבהבת, “בַּאקְפיש” שֶכֻּלָּה תפארת גִדּוּל והוד פריחה, ועינים לה עליזות וסקרניות, הסופגות לתוכן את כל הנפגש להן על דרכן. הזקנה הזריזה, שֶלִּוְּתָה אותה – כפי הנראה, אִמָּהּ – הרגישה מיד במה שעוללה לנו בתה, ונתנה בה עין של רוגז עצור, אלא שגם אחד מששים בגאוה היה במבטה זה.
היא, הנערה, לא היתה היפה בכל הנערות שפגשנו, אבל אילו בא פַּסָּל לבקש לו דמות לנוער בעצם תֻּמּוֹ, שמלאכי אלהים נהנים מזיוו, לא היה מוצא דמות נאה מזו, חן תמים מזה, שהיה שפוך על כל גופה הגמיש.
וכשם שלא ידענו למה ועל מה, כך לא ידענו מי מאתנו היה הראשון לזה, אבל מבטינו נפגשו – וחמים היו מבטינו, ונהנים היו זה מזה, וכרגע ידענו כי מאושרים אנחנו, משום שיש בעולם נאה זה לב טוב, ועין טובה ושמש ברכה.
ודאי כך מביטים זה לזה הַלִבְנים הצנועים קודם פסח עם שמש אביב.
ובמחשבה תחלה להפגש עם אותה ריבה יצאנו גם למחרת להר הארמון. הפעם לא פגשנוה, אבל כעבור יוֹמַיִם שוב פגשנו אותה בלוית אמה, ושוב נפגשו מבטינו. ראינו, כי דעתה של הזקנה אינה נוחה ממנו, אבל עשינו את עצמנו, כאלו אין אנו רואים, ועברנו עליהן בצניעות ובדרך ארץ. והיא, הריבה הצהבהבת הקטנה, הצליפה עלינו את כל אבני החן אשר בעיניה הגדולות והסקרניות, עיני התכלת הָכּהָה.
מה לנו ולזקנה, המסתכלת בנו שלא בחבה יתירה? אנו די לנו בעיניה של בתה.
ומכאן ואילך, כשפגש איש מאתנו אותה היה מספר את הדבר לחבריו, והם היו מתקנאים בו כל היום ההוא.
במשך הקיץ כבר חקרנו וידענו, באיזו שדרה הן בוחרות לְטַיֵּל, ובאיזה יום אין הן באות לְטַיֵּל כלל.
יש שהיתה משפלת את עיניה לקרקע ומקמטת באופן מצחיק את מצחה הבהיר, וסוברים היינו, כי הזקנה הרגישה בנו מרחוק והזהירה אותה עלינו.
ויש שהיתה פוקחת לקראתנו את עיני תכלתה לרוחה, ואמרנו היום עלתה יפה לזקנה הַקַּהְוָה שלה.
ועולמנו, עולם החכמה והשירה, נעשה עוד יותר יפה, כי על כן מלאך חביב וטוב עם תכלת עיני ושער צהב חופף עליו.
לא היו ימים מרובים ונודע לנו, שֶׁכֻּלָּנוּ, – גם הפילוסוף כבד המחשבה, גם הכימאי, העתיד למלא את מקומו של וִיקְטוֹר מַיֶיר, גם תלמידו של יֶלינֶק, העומד להיות דימוסתינס בדורו, וגם אני עבדכם, – כֻּלָּנוּ נפשנו קשורה בה, באותה ריבה. והדבר הזה נודע לאיש ואיש מאתנו מפי חבריו, ולא משום שהוא עצמו חש בזה. כלום חש הָאֲדָנִי בכח המושך אותו אל השמש?
והדבר היה פשוט ומובן מאליו כל כך, עד כי לא היינו מתביישים איש מפני חברו.
את שמה לא ידענו, אף לא ידענו האיך אפשר לדעת אותו. היא היתה יפה, ודי לה וגם לנו. עיניה אומרות, כי בשעה שהן נתקלות בנו יש לה קורת רוח – וזה היה אשרנו. נדמה לנו, כי באחרים חוץ ממנו אין היא מסתכלת כלל, ואם היא מסתכלת, הרי מבטה כל כך קר. ומה לנו עוד?
־־־־־־־־־־־־־־־
ושאלת הצי, Die Flottenvorlage, מנסרת והולכת בעולמה של גרמניה, וכל העתונים מלאים ויכוחים, וכל הלבבות סוערים, וגם אנו, ארבעה סטודנטים, גדולי עולם לעתיד, עסוקים בה – עד שפגעה בנפשנו.
פעם אחת בערב, כשעלינו בהר הארמון לראות ולהֵראות, והנה היא, הצהבהבת, לקראתנו, אמה אין אתה, אלא – אוי לעינינו, שכך רואות! שני בחורים נאים, לבושים מַדי מַלָּחִים, מלוים אותה והיא מאירה להם את פניה העדינים. בנו לא הרגישה, אלינו לא הביטה, ועלינו לא ירדה אף אבן אחת מאבני החן אשר בגולות עיניה. הדבר מובן: מה תעשה נערה קטנה, שלא יִשָּׁבֶה לבה? לבה של גרמניה כֻלָּהּ נִשְבָּה ל“פלוטנפורלגה”…
עולמנו לא חָשַך בעדנו, אבל נתרוקן מאליו. טיולנו נעשה גם הוא מיותר מאליו. כדי שלא נתקל בה שוב סרנו מן השדרה ההיא, ומבלי דַבֵּר דבר שבנו לבתינו.
ולמחרת הודיע קַנט שלנו, כי בעיניו ממש ראה אותה ושני המלחים מימינה ומשמאלה. נפשנו דאבה למשמע אזננו, אבל בלב תמים סלחנו לריבה הקטנה הצהבהבה. אין שום בריה יכולה לעמוד בפני ״הכתונת הכחולה״. נודע לנו, כי וילהלם מצא ערמה יפה להטות לרצונו כל נגב גרמניה: שִׁיֵּט צי קטן בנהר הרינוס, ומשם בַּגֵּיקַר עד מַאנְהֵם. להידלברג לא בא הצי, אבל המלחים באו גם להידלברג, וכל מקום אשר דרכה כף רגלם של בעלי “הַכֻּתֳּנוֹת הכחולות”, נחלה הצעת החוק על דבר הצי נצחון גמור. איזהוּ הלב אשר לא ילך שבי לפני הַסַּפָּנִים?
ובו ביום מצאנו שם נאה למלאך החביב בעל תכלת העיניים והשער הצהב, שנסתלק מעלינו: – “פלוטנפורלגה”…
־־־־־־־־־־־־־־־־־
והימים התחילו פוחתים והולכים. הערבים נעשו קרים והגשמים – תכופים. הערמונים הזקנים עמדו כל ימות האביב ליד שער הארמון שורות שורות, כפתם רעננה, פרחיהם מרובים, ומראיהם כמראה אבות ישישים, אשר ברכם אלהים בבנים ובני בנים סוככים בצלם. עכשיו התחילו עליהם נושרים וגז נזרם. גם אנו החלונו מונעים את רגלינו מגן הארמון ונעשינו מצויים יותר אצל גן העיר. כלומר: לתוך הגן היינו נכנסים רק לעתים רחוקות, כי כבדו ממנו ששים האגורה דמי הכניסה, ולכן מטַיְּלִים היינו לאורך “רחוב הצרפתים” ומזינים את אזנינו ממקהלת הַכַּנָּרִים אשר בגן.
מן “הפלוטנפורלגה” נואשנו.
ופעם אחת לפנות ערב, ואנו מְּטַיְּלִים כדרכנו בין השדרות – והנה סמוך לגן ספסל ארוך, ושתים נשים יושבות עליו. רגע אחד והֵישרנו את פעמינו אל הספסל, בקשנו רשות לשבת וישבנו גם אנו. שתי הנשים הלא הן – הזקנה ובתה “הפלוטנפורלגה” מודעתנו.
די היה לנו מבט אחד מעיניה – ונפשנו שבה למנוחתה.
זו היתה ההזדמנות הראשונה להתודע לנערה. ידענו, כי אי אפשר לנו להחמיץ הזדמנות זו. אבל האיך?
שעירים שובבים מרקדים בעיני הריבה. מה פירושם? נִתְּנָה רשות למעשי שטות. וגם בנו נכנסה רוח שטות, כלומר: לא נכנסה, אלא, שהיתה תמיד במעמקי לבנו ואורבת לרגע הראוי לְהִגָּלוֹת.
צריך להסב אלינו את לבה של הריבה ויהי מה. והכנורות אומרים שירה – פּוֹפּוּרִי ממנגינת פויסט.
– מזמור זה מהיכן? הִתַּמֵּם ושאל הפילוסוף שבחבורתנו.
– אחד ממזמורי “טְרַאוִיַטָה”
– לא, כי מ“שמשון ודלילה”.
– חס ושלום! מ“טנהויזר” הוא זה.
– לא מ“טנהויזר”, אלא מ“טריסטאן ואיזולדה”.
– לא מזה ולא מזה אלא מ“נורמה”.
– עתה הכרתי! פוסק בּוּנְזֶן שלעתיד לבוא: מזמור זה מִשֶׁל מאיר־בֶּר הוא.
– חלילה, מִשֶׁל הלוי הוא זה.
– לא באלפא רבתי, מִשֶׁל רובינשטיין.
ערמתנו עמדה לנו: היא, הריבה הקטנה, הסבה את פניה אלינו.
אנו מוסיפים לגבב שטות על גבי שטות, ועינינו מתגנבות להציץ לתוך עיניה, ואנו רואים, כי אמנם עמדה לנו ערמתנו.
גם הזקנה מקשיבה לויכוחנו, אלא שמריסי עיניה שלה נִכָּר, כי מימיה לא ראתה כנופיא של שוטים והדיוטי הדיוטות כמותנו.
ערומה ממנה בתה הקטנה. לבה הקטן, לב ריבה יפה ונאה, מגיד לה שטות זו מה משמעותה, וניצוצות אבני החן שבעיניה מעידים כמאה עדים על שפתיה, כי בחזקה הן עוצרות את צחוקה הפורץ לצאת.
– אבל, אדוני – חורץ אני – לא הוא ולא מקצתו: מזמור זה הוא מִשֶׁל פויסט, שֶחִבֵּר… שחבר… המשורר הגרמני הגדול – שִׁילֶר!
– לא שִילר, כי אם הֵינֶה מקפחני חברי.
– לא זה ולא זה – טוען הפילוסוף – וִילַנד חִבֵּר את פויסט.
נמצא גואל גם לְלֶסִינְגְּ.
עיניה של הזקנה קופאות בחוריהן. אלו סִפְּרוּ לה, כי יש בעולם אספסוף של סטודנטים הדיוטות כאלה, לא היתה מאמינה.
ו“פלוטנפורלגה” הפקחית עוד מעט ותפרוץ בצחוק.
ועדיין אנו מִדַיְּנים זה עם זה: האחד קורא בשם אוּלַנְד, השני נוטה לְהֶרְדֶּר, ובא השלישי וחקרו ונתן את פויסט במתנה לזַ’ן פַּאוּל.
הסו! השתיקנו פתאם ממלא מקומו של יֶלִינֶק, – עתה נזכרתי; פויסט זה חִבְּרוֹ – קוּנוֹ…
כאן נרתעה הזקנה ממקומה. סטודנטים, שאינם מבחינים בין מאיר־בֶּר ורובינשטיין, הכורכים יחד את שילר והינה, את וילנד ואולנד – את הכל נשאה בדומיה, לַכֹּל סלחה במנוחה. אבל בת הידלברג היא, על אֶכְּסֶלֶנְץ קוּנוֹ פישר גאותה, ואין עוד בלבה סליחה ומחילה…
וכרגע שכחה את נימוסיה הטובים של “בורגנית זעירה”, קפצה ופתחה בזו הלשון:
אַבֶּער מיינע העררען!… מנגינה זו חִבֵּר גוּנוֹ, ואת פויסט כתב גֵיטֶה, ואולם את הפירוש היותר יפה, את הפירוש היותר נכון לפויסט כתב קוּנוֹ פישר, אֶכְּסֶלֶנְץ קוּנוֹ…
וכאן קפצנו גם אנו, הסירונו בכל יראת הכבוד את כובעינו מעל ראשינו, השתחוינו לזקנה בענוה והודינו לה בהכנעה על דבריה.
וכיון שהודינו לה באנו עמה, כמו שאומרים עתה, במגע. וכיון שבאנו עמה במגע, הרי נמצאה לנו האמתלא אשר בקשנו. וכיון שנמצאה לנו האמתלא אשר בקשנו, החלונו לדבר. וכיון שהחלונו לדבר עם הזקנה, לא פסקנו עוד עד שהתודענו גם לה – ל“פלוטנפורלגה”.
וזה העיקר!
־־־־־־־־־־־־־־־־
כעבור ימים אחדים ואני יוצא מבית הכנסת – ראש השנה היה אותו יום – ונפגשתי שוב עם “פלוטנפורלגה” ואמה. אף הן יצאו מבית הכנסת. ואז התחילה לי שנה טובה וברוכה. הלואי, אני אומר, ותהיה גם שנתם של הסטודנטים שבימינו כמותה!
אודיסא.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.