תאמרו איש רע מטבעי אני?
לא!
תאמרו שמח לאיד של מי שהוא אני?
שוב – לא!
ובכל זאת נוקשתי גם אני פעם, ובכל נפשי ובכל מאדי רציתי שיכשל בן־אדם. וכשנתקיימה שאלתי לא התחרטתי כלל וכלל; אך נהניתי.
הלא כבר עמדו הרומאים על זה ואמרו: homo sum et nihil
humanum mihi alienum est.
לאטינית! אל תרגזו! יש שאני אוהב מימרא לאטינית, אך בכדי שלא אשכחנה. הלא יודעים אתם, אחֵינו הרופאים דהשעתא תש כחם בנידון זה. יוָנית לא הכירו מעולם, ואת הרומָאית טעמו לא יותר משטעם יהונתן בשעתו מן הדבש – על קצה המטה.
ושמח אני מאד אם פוגש אני לפעמים איזה רוקח מן הזקנים, שצדעותיו התחילו מלבינות; אלה גירסא דינקותא עוד בידם. הנאה היא לדבר עם כגון זה.
אבל אני תעיתי קצת אל בין הפרחים, מַארש אל שמאל! כדאמרי הצרפתים: נשובה אל שיותינו revenons a nos moutons.
אני (ידוע לכם) היו לי צרות עד שקבלתי התָרת בחינה, מה שייך – צרות רבות וגדולות!
אבל לא רק לצרה אח יולד, כי גם לאושר: כיון שהתחילה ההצלחה להאיר לי פנים – היה הכל, הכל כמו על גבי שמן.
הכל נעשה פשוט, הכל נקל.
עם שתי תעודותי: זו של בגרות וזו של ד״ר למדיצינה בחו"ל פסעתי לאורך רחוב טשֶרנישֶב, ששם המיניסטֶריום לעניני ההשכלה. רחוב זה הוא אחד הטפוסיים שבפטרסבורג ביפיו הזועם ושרטוטיו הברורים, ובקשת היפה הסוגרת עליו.
עליתי באותן המעלות, נכנסתי לאולם גדול, המשמש חדר לחכיון, אולם צנוע הוא ורהיטיו פשוטים ומלאים חשיבות מתוך פשטות יתירה. היו בו אך מספר אנשים.
ואחרי שעה קלה הכניסוני לפנַי ולפנים של חדר עבודה, והנה אני לפני פקיד גדול, עומד ברומי המעלה. הוא קבלני בסבר פנים יפות:
– במה אוכל לשרת?
וכעבור רגעים מספר – קץ לשיחתנו.
הוא עיין בתעודותי, שאלני כמה שאלות. הכל טוב, כשר וישר!
כמובן שאני מותר לבחינה. עלי רק להכנס בעוד שבוע בכדי לקבוע את האוניברסיטא, אשר שם אבחן; או שמא אני רוצה דוקא בפטרסבורג באקדמיה הצבאית לרפואה?
טרם לכתי פשט לי את כפו, – בנימוס.
ולפני זה כמה עכובים וכמה מניעות!
חמשה רגעים – וההיתר בידי.
בלב בטוח עליתי שוב ב“אותן המעלות” – כעבור שבוע בדיוק, כאמור.
באולם – אין בו אך שנים צעירים, שניהם יהודים, כנראה מכירים זה את זה, יושבים אצל שולחן אחד עגול סמוך לחלון (כבר התחיל היום נוטה לערוב), ומעיינים בספר עב־כרס, מעין אלה הספרים הגדולים שבערי המדינה, מעין “כל־בו” של פטרסבורג.
אמר לי מאן דהוא, שהפקיד שלי עסוק ועלי לחכות קצת, וישבתי בריחוק ידוע משני הצעירים.
באין לי מה לעשות אני מסתכל בשניהם, ועומד מתוך זה על טיבם.
שנים צעירים ושניהם יהודים. האחד טפוסי לקַריקטוּרְיות, השני סתם פרצוף יהודי, וחן דק של חו"ל על פני שניהם; באחד הוא ניכר יותר על בגדיו, בשני – על פניו. האחד בעל פנים מפונקים, פני בן־עשירים, שפם מסולסל – שקבל עליו עול תחבושת עשויה לדבר; על כן הוא נוטה בגלוי לסיסמה es ist erreicht, שהיא זרה במדינה פה. “שדרת־הכנם”1 שלו גם היא עוברת ישר בתכלית השכלול וכל שער ראשו גזוז יפה ומסורק בדיקנות: שערה סמוכה לשערה. שערו ערמוני. אולם פניו מביעים יוהרה וחוצפה כבושה, שבני עשירים משלנו, מאלה שנתעשרו זה מקרוב, מצוינים בה. בגדיו עשויים יפה, גזירת חוץ, הארג צנוע, וטיבו לא ניכר מסקירה ראשונה – אבל טוב באמת.
השני קטן בקומתו מן הראשון, פניו דלים, כולו רזה, צר־כתפים, חוור, פרצוף מי שהיה חולה במחלת השקדים בנעוריו. גם הוא שער ראשו עשוי בחריצות, אפו כאף הדיָה. את בגדיו… אי אפשר היה להבחין, כי עליו מעיל צבע קטנית דהה מרוב ימים, אבל בגזירת חו"ל. צבע זה הקביל לצבע שערו, שצמח מתוך רפיון ולא כטבע שער יהודי שיש בו מטבע עשבים שוטים, וצבעם צבע בלונדי דהה, גבות עיניו וריסיהן לבנבנים, שפמו גם כן חוור, – אינני יודע אם משתמשים אתם בספרות במבטא יפה זה, אבל בינינו לבין עצמנו אנו משתמשים בו. צבעו של צעיר זה היה “צבע הכִינה”, במחילה מכבודכם, – כולו.
לא ארכה השעה והשנים הרגישו בי, והנה גם הדהה עומד עלי.
– בודאי מר רוצה להבחן?
– כן, אבל מאין הוצאת את משפטך?
– מובן מאליו: יהודי צעיר, שנכנס לכאן, כולא עלמא יודע למה נכנס.
– מאיזו אוניברסיטא? מתי גמרת?
ועוד שאלות ומעין שאלות. ולבסוף:
– ובאיזו אוניברסיטא אתה אומר להבחן?
– הלא סוף סוף אחת היא.
– איך זה אחת? הרעימו עלי שניהם בהלצה.
– לגבי הדרישות בבחינה אין ההבדל גדול ביותר, באחת נקל קצת, ובשנית יותר קשה קצת.
– כן לגבי הבחינה, אבל לגבי דברים אחרים.
– ומתוך עיניהם קראתי את משפטם עלי: בטלן בן בטלן מבית הבטלנים.
– ובכל זאת, שבתי על דברי, מה בין אוניברסיטא לאוניברסיטא?
– בכל עיר ועיר קומיסיה שלה ובה יושב ראש שלה.
– מובן מאליו. אבל בעיקרו מה ההבדל?
– והיושב ראש?
– איני מדמה, כי זה כל־כך חשוב. הפרופיסורים הם הבוחנים ולא היושב ראש.
– לאו דוקא; היושב ראש! אָ־אָ… דברו שניהם, היושב ראש!
– ומכיון שהדבר כך –
– ומכיון שהדבר כך, הרי יש לכל צרה שלא תבוא הַמלצה, ענה לי הדהה. הנה (והוא פותח את מעילו ותוקע ידו לתוך כיס זיגו, מוציא משם מעטפה גדולה עם כתובות באותיות מאירות: “להוד רום מעלת כבודו יועץ־הסתרים פלוני אלמוני”) זה ליושב ראש הקומיסיה בחַרקוב; והוא מחזיר את המעטפה לכיסה ומוציא מעטפה שניה – וזה בשביל היושב ראש בקומיסיה בקיוב… וז…ה־ה (עיניו מאירות) חכה, זה בשביל קַאזַאן… וז– ה נחוץ לטומסק…
– סליחה, נכנסתי לתוך דבריו, מנין לך אלה?
– שאלה יפה שאל מר, ממקום שצריך. יש לי המלצה מאת הפרופיסור הברליני אֶכְסצלֶנץ פלוני, וזה מהאסִיסְטֶנט של הכירורג בַּשַׁרִיטֶה2 – אלמוני. וזה מאת מנהיג האצילים הפלכי… הסתכלתי שוב בשתי אזניו הגדולות והפשוקות, שפרשו כל כך מראשו הגזוז… על שפתו הרוסית העלגית עמדתי עוד בראשית דבורנו; היא היתה צורמת גם לגבי אזני יהודי. והרהרתי בנפשי:
עלוב שכמותך, כמה כרכורים כרכרת אתה ודודיך ודודותיך עד שהגעתם אל אותו מנהיג האצילים, אילו היה רואך מה היה נהנה…
– ומתי גמרת אתה את האוניברסיטא?
– זה כמשלשה חדשים.
– כלומר, ישר מברלין אתה בא להבחן. ולא יקשה ממך – נאמר לגבי השפה, הטֶרמינים הרוסים, הלא מנפות הווייכסל אתה?
– מה שייך שפה וטֶרמינים? הלא רואה אתה: יש לי המלצות ואם צריך יהיה עוד – תמצא. תם שכמותך.
– וגם למר יש? – שאלתי את השני.
– שאלה!
– הלא תעודת־הישרות אינה ניתנת אלא למי שגר זמן קבוע, במקום קבוע.
– ענין זה אינו אלא ענין־מטבע, ושוב המלצה.
– כמה הן לך? בכל כיס וכיס?
לא ענַה, אך שחוק הנאה מרחף על שפתיו.
נעשו עלי השנים מאוסים פתאום. סמלי התגַנבות לַלֵב, חונף ומרמה, שפלות ותכָכים וחוצפה – כרוכים ביחד.
– ובכן באיזו אוניברסיטא בחרתם? שאלתי.
– לשום זה באנו לכאן, בבירור אין אנו יודעים, נועץ על אודות כל יושב ראש ואז נחליט.
– ומִנין יודעים רבותי מי יושב ראש בקומיסיה?
– הלא בשביל זה באנו לכאן. פה יודעים הכל.
הופיע הפקיד.
העיפותי עיני על השנים.
– יכנס מר, נענו לי, אם הוא רוצה. אנו יש לנו פנאי; אפשר נכנס רק מחר, בכלל.
ואני נכנסתי.
ושוב קבלני הפקיד שקבלני פעם. ושיחתנו לא ארכה גם הפעם.
באיזו אוניברסיטא אני בוחר, שאלני – יש לבחור באחת משלש אלה: קאזאן, קיוב וחַרקוב.
קאזאן רחוקה מאד. בחַרקוב הייתי כמה פעמים ושם גם בפלך עבדתי והיא קרובה למגורי אבותי.
עניתי: בחַרקוב.
– לא! – ענה לי – אי אפשר: שם המנין נשלם.
– אם כן, אמרתי: קאזאן! – (אני שמעתי אומרים ששם היחס אל האֶכסטרנים טוב מבשאר האוניברסיטאות).
– בקאזאן גם כן המנין נשלם זה כבר!
אמרתי, כי עבדתי בפלך חרקוב.
– טוב, אמר, כי אז הגש לשם בקשה. אפשר תעמוד לך זכות זו: אני לא אסרב אם יוסיפו הם על המנין.
אמרתי שאינני רוצה ללכת לקראת נסים ובוחר אני בקִיוב.
– יפה מאד, ענה הפקיד, ורשם מה שרשם. ובכן אתה לקִיוב.
כך עשיתי “ברירה” זו ויצאתי.
כשיצאתי עמדו השנים לקראתי.
– לאן?
– לקיוב. ואתם מה החלטתם?
מחר יחליטו.
ואז אמרתי בלבי: הלואי שלא תעמודנה לכם כל המלצותיכם ותכשלו בבחינה.
ובכן נסעתי לקיוב.
ותיכף נכנסתי לצבור העומד להבחן: צבור קולני, בעל עצבים גרויים, המונע שנה מעיניו זה שנים חדשים, והולך ומסתדר וקורא לעצרות ולאסיפות, ושוב מסתדר ומסתדר שוב – עד שאין לו כל סדר כלל. לא יכולתי להבין מדוע לא צריכים היינו לכל זה בחו"ל. שלש מאות איש עומדים להבחן וזה נצרך לדבר זה וזה נצרך לדבר זה, לזה פגם ולזה לקוי, וזה כך וזה כך – – – עמדו והמליכו על עצמם “זקנים” שתדלנים, עוסקים בצרכי צבור. אין הרשות של האוניברסיטא אין הפרופיסורים רוצים לדבר עם איש איש על עניניו וצרכיו שלו. אבל רוצים הם לדבר רק עם אחד שהורגלו אליו עיניהם ואזניהם. כמובן ודוקא משום זה, אנוסים הם לדבר כמה פעמים בענין אחד, כי לא תמיד אפשר לַמתווך לדעת הכל, ואנוס הוא לשוב ולדבר.
וה“זקנים” טרודים ועסוקים ויגעים, ומשתדלים, וקוראים בגרון באסיפות, ואין להם פנאי לשמוע מפי איש ואיש את צרות לבו, ואלה כועסים עליהם ומֵלינים עליהם – ואין ל“זקנים” פנאי להכין את עצמם להבחינות. אלא שכל הפרופיסורים יודעים, שאלה הסטודנטים ה“זקנים” אינם עומדים בבחינה מפני טרחא דצבורא, ועל־כן בעין יפה הם מביטים עליהם ואינם מכשילים אותם. ה“זקן” בטוח שתעודתו בידו. בנידון זה אני מוחי דוקא מוח של “גוי” ולא של יהודי, ולא יכולתי להבין, מה טעם מסירת תעודה לאיש שאינו יודע; ואם אני יודע משום מה איננו יודע, כלום משום זה תהיה לחולה נחמה בבואו לידי רופא שאינו מהוגן?
אבל כאן סברה “רוסית”.
כן לא יכולתי להבין, מדוע אדם צריך לעבוד דוקא בחודשים האחרונים ולספוג
ממש לתוכו כמה וכמה ידיעות, ומה עשה קודם? כלום בשביל הפרופיסורים הוא לומד ולא משום שהוא רוצה לדעת את מקצועו ולהיות מועיל לאדם החולה, וכי לא בשביל עצמו הוא לומד?
אבל סברה “רוסית” זו.
בשנת 1904 קבלו תעודות בכמה אוניברסיטאות בדרום כנופיות שלמות ב“אחריות משותפת”, ערבים זה בזה.
מבין אני אם קבוצת פועלים העובדת בשותפות עֵרבים זה בזה בעניני כספים, הלא אחת היא מי ישיב לניזוק את היזקו. אני מבין חבורת בנאים בונה בנין באחריות משותפת וערֵבים זה בזה, כי מתוך שהם עובדים בבנין אחד ובעונה אחת עבודתו של זה נעשית על ידיו של זה.
אבל איך יהיה ערב גְרִיצֶנְקוֹ, שחברו בַלַבַּן יודע את מלאכתו על בוריה, ואיך משיב גַלַגַשבִילִי את הנזק, שהסב חברו גוּלַדְזֶה לחולה בדיפטֵריה, אשר רפאהו ממחלת מעים (מעשה שהיה)? דבר זה לא היה מוחי תופס.
קשה היה, כמדומני, גם לפרופיסורים להבין את זה, ורק בעזרת האקדחים בידי “החברים” עמדו על הדבר…
ובכן, היו גם לנו “זקנים” – ארבעה זקנים – ואחד מהם יהודי. עליהם היה לסדר הכל. סִדרו.
זקוקים היינו בשביל הבחינות לאברי אדם מת. קבוצה קבוצה בשעתה. סדרו. אני וקבוצתי בא תורנו יום אחד לאחר שעמדנו כבר בבחינה… ודאי מתוך כוונה יתרה על הסדר.
– התבא היום לאסיפה? שאלני מכרי.
– איזו אסיפה?
– הלא היתה מודעה. יש רוצים, שקבוצת הגומרים בחו"ל תעמיד בשבילה “זקן” משלה. הלא אינטרסים להם לחוד.
שלחתי לעזאזל את כל האסיפות ואף זו עמהן.
מתוך דברי חברי נתחוור לי, שזוהי המצאתו של אחד הרוצה, כנראה, להבָחֵר לשליח צבור – איזה פַסחוביץ מבֶרלין.
“פסחוביץ?!” השם כאלו אינו מוכר לי.
– אפשר ראית אותו, ידידי. מה מראהו?
– מברלין הוא, קצר רגל, רזה, עוטה מעיל צבע־קִטנית, יהודי בלונדין.
– ולא pediculoideus?
נענה לי ידידי, כי אפשר ואפשר הלה.
ובכן, נודע לי, כי מיודעי מברלין גם הם גלו לקיוב. וגם פגשתי את הקטן כעבור ימים אחדים.
היינו בקבוצות שונות, ומשום זה פגשתי בו שוב רק כעבור הרעש. לא עלו לו הבחינות. נכשל באחת ולא נפל עליו לבו. ציון אחד רע אין בכך כלום, על פי החוק והמנהג שוֹנים אותו אבל נכשל שוב, עמד לימינו ה“זקן” והשתדל לפני הפרופיסור, ואפשר שהיה בכל זאת מצליח, אלו לא נכשל בשלישית.
כעת עליו לשוב ולהבחן בעוד שנה.
נכנס אלי ובקש ממני שאתן לו את ספָרי, שאינם נחוצים לי אחרי הבחינות.
והיה אומלל ועלוב. נכמרו עליו רחמי. את ספרי נתתי לו במתנה.
־־־־־־־־־־־־־־
כעבור שנים פגשתיו שוב.
לאחר הבקָעתם המפורסמה של הגרמנים אצל סְוֶנצְיַאן חזרנו מן המקום אשר בסביבות מינסק ומוֹלודֶטשנָה. כמדומני, כי בית החולים שלנו הרחיק מכל; אנחנו קרבנו עד מוסקבה. ועד שערכו בשבילנו דירה וכל הנחוץ לקיום בית־חולים ומסרו לנו פצועים, עברו כמה וכמה שבועות.
השתמשתי בהזדמנות זו כדי לבקש רשיון ללכת ולבקר את אבותי בדרום. עברנו את חַרקוב, היינו מתקרבים לאלכסנדרובסק. קמתי השכם בבוקר ונכנסתי אל המחלקה ליטול ידי ופני. הנסיעה היתה נעימה. היו לנו קרונות מיוחדים בשביל האופיצרים.
כשיצאתי מלרחוץ את פני, עמדו בתור כמה אופיצרים, וגם רופא ביניהם. מתוך הרגל עברתי במבט אחד על פני הכתפיות ועמדתי על טיבו: רופא שלא מן הצבא, המשמש ב“צלב האדום”.
הסתכל הלה בי, ופניו האירו.
– מר טֶננבוים, מר טננבוים! שלום לך! הלא מכיר אתה אותי, ביחד עמדנו במבחן בקיוב.
גם אני הכרתי תיכף את הברליני. התחלנו מספרים.
שאלתי איפה הוא גר בקביעות. – בעיר אחת קטנה בפולין.
ואיפה הוא עובד כעת?
השמיע בקול רם את שם בית־החולים שעל שם אחד המוסדים היותר חשובים שבמדינה.
– אבל, יקירי, כיצד נכנסת לשם, ואתה יושב בעיר קטנה? אני יודע כמה אנשים שהשתדלו בפטרסבורג ולא עלה להם.
– על ידי המלצה.
יגעתי, לא יכולתי להעלות על זכרוני שם הדובר בי.
– במחילה, יקירי, אמרתי הלוא תגיד לי את שמך. זה כמה שנים לא ראינו איש את אחיו.
אז נגש אלי, הקריב את ראשו כלפי אזני, ובלחישה מסר לי;
פֵּסחוביץ.
על ידינו עמדו כמה אופיצרים.
“אהא, אמרתי והרימותי את קולי, כן, כן, פסחוביץ. כעת נזכרתי”.
– לאן אתה נוסע?
– לאלכסנדרובסק.
– יש לך קרובים שם בודאי.
– לא, אין לי קרובים.
– יקירי, מה לו לרופא מעיר קטנה בפולין ולאַלֶכסנדרובסק? בשביל כלה אתה נוסע?
לא רצה להסכים.
– שמע נא, יקירי, אמרתי לו, אני אין לי צורך שתספר לי. לי יש אח באלכסנדרובסק, והוא פרוביזור. מבין, אדוני? בבתי המרקחת בעיר קטנה יודעים הכל. תיכף ומיד אני נכנס לאפותיקה ומוסר מודעה: עשו חקירה ודרישה. בא לכאן רופא צעיר, כזה וכזה – לשום מה הוא כאן? מבין אדוני?
עוד הערב אדע הכל…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.