מי שעמד בבחינת־המלכות ברוסיה יודע מה טיבה. לא היתה הבחינה קשה, אלא קשות היו התעודות הרבות שדרשו מן הנבחנִים, והיותר קשה שביניהן תעודת־הישרות. אצלכם, בנוף הצפוני־המערבי, לא היתה זו אלא שאלת כסף. הפקידים היו רגילים בנתינת תעודות לבני־ישראל, וכל הענין לא היה אלא ענין של עשרה רובל. לא כך אצלנו בדרום, שלא היו הפקידים להוטים כל כך אחרי הכסף, ובתעודה זו היו דוקא מקפידים על הכַשרות והיו נוהגים בכל חומר הדין.
לאסוני לא גרתי במשך חמש השנים האחרונות במקום אחד, וכמה פעמים שניתי את מקומי, וגם “שלא בתחום” גרתי (באין רשות). ואלו נהגו בי בכל חומר הדין, הייתי אנוס לחכות לתעודה זו לכל הפחות שנה.
נכנסתי אל אדם אחד בעל יכולת במדה ידועה, וספרתי לו את כל הענין, לא כסיתי דבר. לקח האיש בידו, את שפופרת הטֵיליפון ואמר: “אני אנסה ללחוץ על סליל חשוב ונראה”… כנראה, מצא אותו סליל חשוב, סליל טוב. אני עשיתי עצמי כלא שומע אותו בדַברו. וכעבור שעה קלה אמר לי: “לימים אחד עשר תהיה התעודה במקומה. היה בטוח”.
מבינים אתם מתוך דברי אלה, שלא אצל אחד משלנו נכנסתי. אני לא הייתי צריך להתרפס, והוא לא דחני בלך ושוב, ולא תֵאר לפני את הקושי שבדבר, וסוף־סוף לא רמני, כי אם אמר ועשה.
ואני נסעתי לקִיוֹב.
בנין האוניברסיטא שבקיוב יש בו מן החשיבות, עמודיו גדולים – כלו אדום כהה ולפניו גן. בתוך הגן מצבתו של ניקולאי הראשון, עוטה בגדי שרד צרים ביותר. זה לא כבר ראיתיו והוא מתגולל לרגלי הבסיס, וראשו אין עליו. אז עמד על מקומו וראשו גם כן על מקומו. מעבר לגן רחוב לא גדול ושם שכרתי לי חדר. ישבתי ושננתי. נשארו לערך ארבעה שבועות עד עונת הבחינות.
לאמתו של דבר מה ענין שנון לבחינה של רופא? צריכה משנתו להיות תמיד שגורה על פיו, בכל יום ויום יש לו בחינה; אלא שאני הייתי בבחינה “אֶכְסטֶרן” ו“נכרי” לגבי יתר הסטודנטים, אני גמרתי למודי בחו"ל.
לא רק שמוכרח הייתי לדעת מה שעלי לדעת, אלא צריך הייתי לדעת דוקא באופן זה ולא אחר, כאשר הרצה אותו מקצוע פרופיסור זה או זה.
אצלנו בחכמת הרפואה יש עוד כמה פנות, שיש בהן חלוקי דעות, ועד גמר־ההלכה לא באו. הפרופיסור בחו“ל די לו אם יש בידי אחת השיטות, איזו שתהיה; לא כן הפרופיסור הרוסי. הדין תמיד עמו, ואת שיטתו של צריך לדעת, ומה גם “נכרי” שגמר בחו”ל. למי עוד יש להראות: מי סַאם ס’אוסַאם…?
למשל, ישנה בעולמו של הקב"ה בריה אחת מַיירִיַאס לינְדֶימַנִי שמה. עד שבאתי לקִיוֹב לא ידעתי ולא שמעתי ממנה דבר. לי, לרופא, יש לדעת את המזיקים ואת המועילים – ודי לי באלה. אבל בקיוב צריך לדעת שינה מיירִיאַס זו וגם לזכור באיזו שנה גלו אותה (בשנת 1856 למנינם), וכל זה משום שבנו של לינדֶימַן זה משמש שם פרופיסור.
מזמן לזמן הייתי נכנס אל האוניברסיטא להתבונן במודעות.
והנֵה אני מוצא מודעה זו: “צריך להכניס את תעודת־הישרות עד 25 לחודש זה. אלא שלא יכניסו אותה עד היום ההוא לא יצטרפו למנין העומדים לבחינה”. לא נשארו אלא עשרה ימים עד המועד.
הזדרזתי אל “לשכת־הסופרים” של האוניברסיטא: חדר גדול ומואר יפה. בחדר שקט, כולו אומר הדר, ורק שנים אנשים יושבים אל שלחנות־כתיבה.
פונה אני אל ראשי הלשכה, נבל זה עדיין אני זוכר את שמו – נֵיבְסְקִי – שור־הבר קטן עם עורף אפופְלֵיקְטִי – ואני שואל אותו אם נתקבלה תעודתי.
שאל לשמי, התבונן ברשימה, התבונן באמתחת וענה – לאו.
נימה נתקה בלבי.
הא כיצד? זה עשרים וארבעה יום שאני פה, נחסיר אחד עשר יום. כלום אפשר, שתעשה התעודה בדרכה מפטרבורג שלשה עשר יום?
ותיכף ומיד נכנסתי אל הטלגרף ושלחתי טלגרמה – לפטרבורג.
ביום השני בערב קבלתי תשובה: התעודה נשלחה ביום פלוני אלמוני אל לשכת־הסופרים שבאוניברסיטא, המספר כך וכך.
למחרת בבוקר נכנסתי שוב אל לשכת־הסופרים ושאלתי אם נתקבלה תעודתי, ושוב ענו לי כי איננה. הראיתי את הטלגרמה וענה לי נֵיבסקי, כי אין לסמוך על זו, הרי שלוחה היא מאיש פרטי, ושנית, בשבילו צריך שתהיה התעודה עצמה.
ובכך איפה התעודה?
איננו יודע.
דברתי עם מכרי ויעצו לי לדרוש בכל מקום שאפשר שתעתה בדרכה ובאה לשם.
ובכן, תחת לשבת אל שולחן העבודה, אני מתחיל חוזר על פתחי לשכות בכל פנות עיר נכריה לי ומאבד זמן לבטלה, עד שאני מקבל תשובה. הלא ידעתם את טבע הפקיד. הייתי בההנהגה הפלכית ובלשכת ראש הפוליציה, וברבעי הבולשה – – – לא נתגלתה תעודתי.
וכן עברו עוד שני ימים.
וקבלתי גם את טופס “הדרישה” מפטרבורג, שבה מאשרים את יום שליחת תעודתי ואת מספרה.
נכנסתי שוב ללשכת נֵיבסקי ואני מראה לו את התעודה הרשמית לא התפעל המנוול, אלא הוא בשלו:
כל זמן שהתעודה גופה איננה באמתחתו – איננה. באכסדרה נפגשתי עם סטודנטים, שמעתי כמה מעשיות יפות על תעלולי המנוול הנ"ל, וגם שמעתי כי בדיוטה השלישית יש עוד מין לשכת־סופרים.
לשכה שניה זו למה?
בכל האוניברסיטות שבחו"ל אך לשכת־סופרים אחת, והיא ממלאה את תפקידה, ואין תעודות הולכות לאבוד. ועונים לי הסטודנטים: כיון שישנה – סימן שצריכים לה.
ואני נכנסתי אל הלשכה אשר בדיוטה השלישית. זו היתה לשכה סתם, חדר צנוע ורהיטיו פשוטים. ישב בה איש צעיר, טפוס רוס אינטליגנטי מן המעולים שבהם? שערותיו כעין הפשתה הכהה – ארוכות זקן קטן מקיף סנטרו כסרט משי ועיניו ישרות ופקחיות.
וגם עלמה בלונדינה צעירה וחביבה מאד יושבת אצל שולחנה שלה בעלת־עינים אפורות־כחולות גדולות וטובות מאד. גם כן פרצוף רוס נאה. על שפתיה בת־צחוק צנועה וביישנית, כאילו היא נכלמה על שהיא כל כך נאה.
ולפניה הרציתי את אשר קרה לי.
אמרה הנערה: תעודתי אינה צריכה להיות פה, משום שפה אך תעודות מסוג יודע, אבל אפשר שבטעות נכנסה לכאן. הראתה לי על פנקס עבה והציעה לי לעיין בו, אם נמצא שמי שם: כל התעודות הנכנסות ללשכה זו נרשמות בפנקס זה.
עיינתי בפנקס, אך את שמי לא מצאתי.
ובכן מבינים אתם, איך יכולתי לשבת “על התורה ועל העבודה” אם סוף־סוף עמלי יהיה לשוא, – כשהתעודה איננה.
מן היום ההוא הייתי נכנס מדי יום ביומו בבוקר אל לשכת־הסופרים שבדיוטה הראשונה, ואחרי כן אל הלשכה שבדיוטה השלישית.
אל יתר הלשכות שבעיר לא נכנסתי. הבטחתי בכל אחת ואחת ללַבלר שטר כחול, אם יודיע לי כי תעודתי ברשותו.
וכן הגיע היום הארבעה ועשרים, כלומר, היום האחרון. אם לא היום – לשנה הבאה!
נכנסתי אל נֵיבסקי ושמעתי שוב, כי תעודתי איננה, דפדפתי בדיוטא השלישית – חזרתי ודפדפתי – אין!
ועיניה הטובות של הלבלרית מתבוננות בי מתוך רחמים, ורואה אני שבצרתי לה צר: אם לא היום – לשנה הבאה.
שואל אותי הלבלר: ובלשכת־הסופרים אשר לעניני הסטודנטים היה מר?
– גם את שמה לא שמעתי.
– ובכן הכנס לשם. אי אפשר לה לתעודה חשובה כזו שתאבד בטוח אני שהיא שם.
לשכת־סופרים זו איפה היא?
– בדיוּטה השניה.
ואני רץ לשם.
עוד מרחוק הכרתי את המקום.
קהל של כמה מאות סטודנטים: זה פונה לכאן, וזה צועד לכאן, זה עומד וזה רץ, זה שוקט וזה דוחק עצמו, זה נכנס וזה יוצא, ושאון, ודברים וקריאות – נוסח רוסיה. וכל מיני אומות שבעולם פה, רוסים ואוקראינים (אז קראו להם חוֹחוֹלים) מושכים בשפמם, סטודנטים בכתנות שחורות (אנארכיסטים) וכתנות תכלת (ס"ד) ובעלי בִטְנָה־לבנה, ויהודים בעלי־פרצוף בונדאי, וסתם יהודים מחוצפים, ופולנים מגוהצים בעלי נמוס וגנדרנים. והשאון והערבוביה! – לא ראיתי מימי באוניברסיטא; אפשר בשוק… וכולם יש להם עסק עם הלשכה וכולם צריכים להכנס לשם וכבר תקנו גליון ועליו חתומים כל הרוצים להכנס ובתור חתימתם הם נכנסים. וחתמתי גם אני: – 317.
מתי תבא שעתי?
בעוד ארבע שעות.
יצאתי ושבתי אל עבודתי.
וכשבאתי לאחר ארבע שעות היתה המהומה והערבוביה גדולה מבתחילה, והגליון היה קרוע, וגליון חדש תקנו אלה שבאו אחרי־כן – ולא היו מודים ברשימה הקודמת. וגם העמידו “תוֹר חַי”, כלומר רק העומדים עומדים, והרשומים אין משגיחים בהם.
ראיתי כי אין כל תקוה לי להכנס.
עליתי אל הדיוטה השלישית, נכנסתי אל לשכת־הסופרים ופניתי ישר אל העלמה הנאה ואמרתי לה.
בידיך, גברתי, גורלי. אני לא אכנס בשום אופן לשם, אבל אַתּ – לך יתנו להכנס. אנא עשי זאת, וראי אולי באמת תעודתי שם. ואני עד שתשובי משם לא אזוז ממקומי.
מתחילה סרבה העלמה. ואני עומד על דעתי. וחייך הצעיר ואמר גם הוא: לכי!
טוב, אמרה הנערה, אבל אתה תפלס לי נתיב בתוך הקהל, יש לך כח במרפק?
יפה, אמרתי, אני יוצא לפניך.
והתחלתי לעבוד בצד ובכתף ובמרפק. והנערה הולכת אחרי. אלה שנעלבו היו פונים אלי בפנים זועמים; אולם בראותם את החיוך המבויש על הנערה, לא ערערו שוב על מעשי; והנערה נכנסה אל הלשכה.
יצאה ואמרה, שתעודתי שם.
תפסתי בידה ולחצתיה מתוך תודה רבה, עד שאמרה: הלא תרחם עלי?
ומאושר נחפזתי להודיע מציאתי גם לנֵיבסקי.
– אבל בידי אין כל תעודה.
– אבל פה היא, בלשכת־הסופרים שלעניני הסטודנטים.
– אבל פה באמתחתי איננה.
– אבל הלא זה באותו בית, בדיוטא השניה.
– אבל פה באמתחתי איננה.
– אבל היא פה באוניברסיטא.
– אבל באמתחתי איננה, וכיון שאיננה באמתחתי איננה בכלל.
התבוננתי בפני המנוול הבשרן, ונוכחתי כי עורו קשה מאד, לא יחדרו בו גם כדורים כדי להמית קַרְנָף.
ויצאתי בפחי־נפש.
אך מן הרחוב פרצתי שוב אל הבית, ושוב עליתי אל הדיוטה השלישית ונגשתי אל העלמה.
בידך גורלי! ניבסקי אינו מודה בתעודה שאינה באמתחתו. בבקשה מאד, קחי אותה משם ואתננה לניבסקי. מחר זה יהיה – מאוחר.
– לא, ענתה הנערה, זאת אי־אפשר. תעודות כאלה אינן נמסרות מיד אל יד. אבל אני מבטיחה אותך, כי מחר תהיה התעודה באמתחתו של נֵיבסקי.
– אינני מאמין.
– אנו מבטיחים אותך, אדוני, שנעשה זאת, נכנס לתוך דברי הצעיר.
– זכרו, כי אם לא, ושנה אחת קפחתי.
– מבינים אנו זאת, אמרו לי השנים. תוכח, כי תעודתך תהיה בלשכתו של ניבסקי.
יצאתי – ולא האמנתי.
*
למחרת בבוקר עמדתי בַתור עם יתר הסטודנטים לפני שולחנו של נֵיבסקי. צריך היה להכניס עוד איזו תעודות, מאלה שהיו בידינו.
כעת לא אוכל להבין, מדוע לא עליתי קודם אל הדיוטה השלישית לשאול לגורל תעודתי.
עמדתי בַתור עם יתר הסטודנטים העומדים לבחינת־רופא. היינו אנו עומדים, והוא מתעולל בנו.
היה קורא לאיש ואיש, מעיף בו עיניו, מתבונן בתוך הכתבים והניירות, דורש הערות ותעודות.
כמעט שלא היה אף אחד, אשר לא זרק בו ניבסקי מרה.
ביחוד אני זוכר אחד: סטודנט, “לא נכרי”, איש למעלה משלשים וחמש, בשרן, עמד וניבסקי מבחין בתעודותיו.
– ואיה תעודת־פִטוריו ממעמד מַעֲלֵי־מִסִים? (באין תעודה זו לא היו מקבלים אל האוניברסיטא).
– אני נכנסתי לאוניברסיטא כשהייתי כבר בן־חורין ממס. אני פרוביזור.
– לי אחת היא, אני צריך שתהיה בידי תעודה זו.
– אבל מי שאיני במעמד אינו צריך לפיטורים. אני פרוביזור.
– אבל מר היה קודם במעמד מעלה־מס. אני צריך לתעודה.
– זה עשר שנים, שאינני במעמד זה. דיני כדין אדם שלא נמצא בו מעולם. וכשקבלוני אל מחלקת הרפואה לא דרשו ממני תעודה זו.
– מר, אני רוצה שתהיה באמתחתי תעודת־פיטורין של מר.
– ולו גם אפשר היה לי לקבלה שוב, הלא כעת אין פנאי.
– לי אחת היא. יש תעודה בידי מר? ואם לאו יקבל ממני את יתר תעודותיו.
– כלומר, אינני מצטרף למנין הנכנסים לבחינה?
– כמובן.
על פי פניו של הבשרן העלוב, שנמלאו דם וערפו שנסתמק, ראיתי את הסערה שבנפשו.
– אבל כלום אפשר דבר זה?
– מר, אין לי פנאי, אל יעכב.
רבע שעה התוכחו השנים.
בכל רגע חכיתי, כי שִתוק יתקוף את הסטודנט.
עד שכזר נֵיבסקי: נגמר! מר קבל את תעודותיו, יפַנה מקום. והסטודנט – מי שהיה פרוביזור – יצא.
והשתוק לא היה בו, ולא סטר לו על לחיו של הסופר־המנוול.
וכשהקריא את שמי, יצאתי קופא מתוך יאוש, מחכה לשאלה: היש בידי תעודת־ישרות?
אבל הוא דרש לתעודה אחרת.
ודאי, תעודתי באמתחתו.
בלב הולם משמחה פרצתי החוצה. רצתי עד גן־בִּיבִיקוֹב, נזכרתי, כי שם ראיתי מוכרת פרחים.
וכשהראיתי לה על פרח ופרח, הרגישה האשה בהתפעלותי בשבילה עלמה, חביבי? ירבה בִוְרָדִים, וקח את זה… בשביל הכלה… זה יפה. יקח גם את זה מתנה מידי.
ושוב בריצת רגלים שַבתי אל האוניברסיטא, ומצאתי את שומר־הפתח, תקעתי בכפו את הפרחים וכרטיסי ואמרתי: אל לשכת־הסופרים בדיוטה השלישית, תמסור לעלמה הבלונדינה אשר שם. וזה לך… בלודינה היא. את שמה לא ידעתי…
ואחרי עמדי בבחינה הייתי לרופא בזֶמסטוה, ואחרי כן לרופא בצבא. וכמה וכמה פעמים נשקו את ידי וגם את רגלי מתוך תודה. מי עוד כרופא מקבל תודה?
אך מעולם לא זחה עלי דעתי. וכשהייתי באמת ראוי לתודה, הייתי רואה לפני את העינים האפורות־הכחולות, ובת הצחוק הצנועה והמבוישה של עלמה, אשר שמה לא ידעתי מעולם.
מי את, הנערה החביבה, ומה שמֵך?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.