רקע
פישל לחובר
'טוֹרקִבאטוֹ טאסוֹ'

 

[א]    🔗

כקול מנגינה עדינה, עצובה-נעימה, עולה פה אלינו בלי הרף. המנגינה עולה ויורדת ומתרוממת וקופצת ומפללת ומתחננת ומתנפצת, כהינפץ טיפות בדוֹלח עלי אדמת-ישוב קשה, כהתנפץ גלים אלי חוף. המשורר ידבר, המשורר-המנגן. לא איוב קשה-גורל החיים יטיח פה לפנינו את טענותיו-תלונותיו, אף לא אֶדיפּוּס עשוּק משפט-המזל ישא לפנינו פה את נהיותיו-יללותיו; לא את פרוֹמתּיאוס אנו רואים כאן בנתקו את כבליו-בריחיו, אף לא פאוּסט הוא המַסיע את הכל עם הבריח. לא משורר-הוגה פה לפנינו, לא משורר-שואף, עריץ-כוח, שׂר-שׁר עם אלוהים ובני-אדם. לפנינו פה המשורר; המשורר מן הטיפוס הטהור ביותר.

העולם הוא כאן עולמו. עולם של שיחי ציצים ושל ורדים ואַמוֹריטוֹת ועלי-דפנה וחלומות-אהבה ודמיונות-פאר ותהילת-עד. הוא כאן יליד האושר, מלך בין מלכים ונסיכים; כמוהם הוא נושא את הנזר. ונזר זה הוא נזרו. לא יכביד עליו. הוא לא יכוף בפניו את ראשו הגא. אמנם דומה רגע אחד כאילו הוא נרתע מפניו וכמתבייש הוא מבקש להשתחרר ממנו, אבל הוא מתבייש רק מפני הממש שבו, מפני ההוֹוה הקצר והצר, שלא יוכל למלא את חלומות העבר הגדולים ולא יוכל לשלם תשלומי העתיד.

הוֹ שְׂאוּ-נָא אוֹתוֹ, אֵלִים. תְּנוּהוּ אֶל

בֵּין עָבִים. כִּי יְרַחֵף מַעְלָה, מָעְלָה,

עַד בְּלִי הַשִּׂיגוֹ עוֹד!…

חפץ הוא לברוח אל עמקי-חורש, להיסתר שם ולשבת שם בדד את אושרו. שם בראי מים בּרים, יראה את פני האיש המעוטר עד להפליא, ושם יראה אותו תפוש בשעיפיו בין אילנות וסלעים, ורגע ידמה, כי יראה שם את עליזיוֹן – מקום משכן רוחות עולמים – ושם על שטח-קסם זה, ימצא שוב את העלם, העלם הנפטר, המת באושרו והנידון לחיי-עד…

טאסוֹ אינו ‘גיבור’. מעשי הגבורה שלו הם חלומותיו: דמיונותיו-הזיותיו. לעומת מעשי העולם הכבדים והקשים הוא מציג ונותן את מעשי ההבאי שלו הקלים ומרחפים, את דברי החלומות וההזיה. קל ודק הוא מעשה הארג, שהוא אורג לו. שקוף הוא עד כדי הראייה של העין הפשוטה ביותר, אשר תחדור אליו ותשקיף ותרא את אשר צפון ונכון לו. לפני כס כל משפט לא יעמוד. אולם הוא עומד לעצמו, חי לעצמו. עולמו הוא העולם, שיצר לו בדימיון. ועולם זה למענו איננו עולם של דימיון. לגביו יש לו ממש, והוא מציג אותו מול העולם של ממש.

הווייתו של טאסוֹ היא הוויה בפני עצמה עם חוקים פנימיים לעצמה. העולם החיצוני הוא לה, להוויה פנימית ורוחנית זו, רק ‘משל’, סימן ורמז ואות לדבר, שבידה המפתח האמיתי אליו. כל מה שבא ומגיע אליה מעולם חיצוני זה היא מפרשת אותו ומבארת אותו לפי פירושה העצמי, לפי צירופי האותיות של האלף-בית שלה העצמי – עצמיותה הפנימית, שהיא עולם מיוחד סגור ומסוגר בפני עצמו. ועולם סגור ומסוגר זה, כשהוא בא במגע עם עולם אחר, המתקיים על-פי חוקי-קיום אחרים – כוח-התנגשותו אינו פחות מאשר לעולם ההוא, האחר, אם כי כוח הקיום שלו, אפשרות הקיום הגשמי, הוא פחות הרבה מאשר לעולם ההוא.

הכוח החזיוני והדמיוני אשר לטאסוֹ הוא כוח חיוני גדול, ולכן יש בו מן הדראמאטיות של יתר הכוחות החיוניים, כוחות החיים הגדולים, אם כי לכאורה אין בו מן הדראמה ולא כלום. הוא איננו מעשי, אבל כשהוא מתנגש עם עולם המעשה, אינו נרתע מפניו. גלגלו קבוע עוד יותר מגלגלים אחרים ומזלו חוזר עליו. לא בנקל הוא עוזב את מסלולו ומניח לאחרים מקום, וכשהוא מניח להם מקום אין זה עוד מקומו. יש חומרים המתגלים ונראים לנו בתמונה ‘אווירית’, הבלית ביותר, ואם יישקלו במאזניים לא ישאו משא רב; ולעומת זאת רב וגדול הוא כוח התפוצצותם והתנגשותם.


 

[ב]    🔗

טאסוֹ סובב, סובב הולך, במסלולו, מרחף הוא בעולמותיו ויורד ועולה ומעלה את הכול אליו. היחס שלו אל הדברים יש בו הרבה מן היחס שאליו. את שָׁמיו הוא פורש על ראש כל; אולם הוא השליט בהם ויושב בהם על כסא. הוא הלב הפועם שבטבע כל היקום, וממילא כאילו כל היקום תוכּו לרגליו. מרכז הכול הוא, ואליו כולם ידרושון. הוא נראה לפעמים רך כקנה וכמוהו מלא רפיון והכנעה: את אשר לנסיך הוא נותן לנסיך; אולם אשר לאלוהים – זה יקח לעצמו. בן-הנצח הוא ואין גבול לממשלתו.

והוא בא עד הגבול. אַנטוֹניוֹ – זהו סלע איתן, אשר אליו נופצו גליו, גלי האין-סוף. אַנטוֹניוֹ הוא רב הנסיונות, איש-המעשה הנבון, האדם אשר רבות ראה והתבונן בחיים והשיג אותם. הוא היודע גבול לכל חפץ. איש המידה הוא, המכּיר את מקומו ומקום החזיונות שמסביב לו. עיניו פקוחות ביותר מול החיים והעולם, וחשבונו הוא חשבון של עולם. בו נפגש טאסוֹ בשעה שרוחו ימריא למרום, כשהוא נושא על ראשו את זר-הדפנים, שקיבל מן הידיים הרכות והענוגות, ועולה עמו אל שמי השמים. הדיבור הראשון, ששמע טאסוֹ מפיו, הוא לדעת ולהבין את החיים ולשמור על מידתם. כשטאסוֹ נותן לו את ברכת שלומו, בשוב אנטוניו מדרכו, ואומר לו, כי שמוֹח ישמח על קרבת האיש רב-הניסיון, אז עונה לו אַנטוֹניוֹ:

אַף מָצוֹא תִמְצָאֵנִי, אִם רַק תֹּאבֶה

לְהָצִיץ מֵעוֹלָמְךָ אֶל עוֹלָמִי.

הוא משבח מיד בפניו, בפנותו אל הנסיך, את רום-הדעת של האדם – של האפיפיור – הרואה את הקטן קטן, את הגדול גדול, את זה שלמען ישלוט במלוא תבל הוא ‘מוותר בחפץ-לב לשכנים’. בטקס יפה ובנימוס הוא מנער מעל ראשו, לעיני טאסוֹ, את מעט השבחים, שפיזר עליו הנסיך על המלאכות היפה שמילא בחצר הוואטיקאן, לא לו הכבוד והשבח, כי סיבות ועלילות רבות נפגשו ובאו יחד; מהן הפיק טובה לנסיך ולממשלתו במדינה. – כמים קרים על נפש נדעכה, נזעכה בחומה, כנפשו של טאסו ברגע ההוא, כן דבריו אליו, כי ‘במתן שכר לא ידע אַלפוֹנס מידה’ והתהילה והשבח, שמצא טאסוֹ בחצר אלפוֹנס, הוא זה אשר מצא כבר כל איש הקרוב לו.

בפני טאסוֹ משבח אַנטוֹניוֹ – את אַריוֹסטוֹ, את הקצב הנאה, את המידה, את הנשמות הפורחות אשר לו, שגם גוף להן, את רוב הניסיון, את בּינת האדם ואוֹן הרוח גם יחד, את הטעם עם החוש הצרוף לטוב. אַנטוניו כאילו חפץ לחנך את העלם-המשורר, ללמדו בינה, להדריכו בדרך החיים. הוא, אַנטוניו, כאילו חולק בלי משים מתבונתו לאחרים, מראה תמיד על קו המידה. העולם שהוא חי בו, לא לו בלבד הוא. חוקי-נצח יש, השולטים בכול; יש חובות, שאין בן-חורין להיפטר מהן. אַנטוניו הוא הגבול, ימצאנו כל רוח תועה וכל גל שוטף.


 

[ג]    🔗

את הגבול הזה מצא טאסוֹ בדרכו אל האין-סוף, והוא חפץ להיות שוטף והולך, שוטף ועובר על פניו. אולם הלז עומד עליו כצוּר על פני הגל. הוא החיים האיתנים; ממקומו לא ינוע. כל השירה הנפלאה של טאסו היא שירת הגלים למראה הצורים וצוקי הסלעים העומדים עליהם. מכל הנפשות המשחקות בחיזיון זה אין אף אחת, שלא תרגיש בהם, בסלעים הזקופים האלה. ולכן כולן, כל הנפשות הנעימות האלה, כמו רפלקטיביוֹת הן, מתבוננות, שופכות שיח, גם טאסו בעצמו, הגל השוטף, השואף בלי מידה, כאילו מרגיש בדבר הרגשה עמומה. גם הוא כאילו נתקל לפעמים בעצמו בדבר, כאילו בא לפרקים בעצמו עד הגבול. ברגעים נוחים, רגעי שקט ודומיה בנפשו, גם הוא כַשאָר פוסק לנו כאן את פסוקו:

… לֹא נוֹלַד אָדָם לִהְיוֹת חָפְשִׁי.

טאסו, המשורר השואף, הוא כעין מדרגה עליונה, טהורה יותר, של ‘וֶרטֶר’ הצייר הצעיר, השואף גם הוא בלי מידה. כך העיד עליו אחד המבקרים הראשונים של הספר, והיוצר הרכין לו אז בראשו ואמר, כי יפה העיד. אולם הוא כאילו אינו בטוח בדרכו כוורטר. הוא אינו צועד עוד כמוהו לקראת מטרתו. העולם שמסביב והשמים שממעל אינם לו עוד ‘כקלסתר פנים של רעיה אהובה’. אין לו עוד אותו הביטחון, כי ‘נפשו היא הראי לאלוהים אין סוף’. טאסו חושש, חושד, רואה בכל מקום את אויביו, את האנשים האורבים לו, לקחת את אשר בנפשו, כי האורב כבר יושב לו בחדר. יש אפילו שבדומה לפאוסט עצמו הוא אומר:

אֶת נַפְשִׁי אָחוּשׁ וְהִנֵּה שְׁתַּיִם הִיא,

וְשׁוּב בְּסִבְכֵי-קְרָב אֶת עַצְמִי אֶעֱמֹד

ורטר הצעיר כמו נוצר כולו במצב רוח אחד, הרוח האחד של תקופת ‘הסער והפרץ’ בחיי גיתה הצעיר. הוא מראשו ועד סופו כמו אחוז שלהבת אחת. סער אחד כמו יצנוף צניפה את הגיבור האומלל, עד אשר רגעי הדממה הנעלים שברבים מן הפרקים הראשונים שבספר כאילו יש בהם רק מן הדממה העמוקה שלפני הסערה. לב רגש לגיבור והוא כולו שקוע בתוך עצמו, מדבר תמיד בעדו, מספר לנו על רושם ורושם שבנפשו. היוצר כאילו כינס והכניס הכול, כל מה שהיה בנפשו, אל נפש גיבורו היחידי. אף את העולם נתן בלבו והוא נשקף אליו מתוך הסערה או הדממה שבלב העלם הזה, השואף בלי קץ. נדמה נדמה לפעמים כאילו אין כאן כל מרחק בין היוצר והיצור, בין הגיבור ובין המפקד עליו. ורטר הולך למות וכאילו בדין הוא הולך למות. את דינו זה כאילו מוציא היוצר בעצמו, דינו נחרץ עוד קודם למעשהו. עוד לפני המעשה עם האקדחים, עומד לפנינו המחבר כמליץ לו ולמותו בדברים הידועים על דבר מחלת הנפש שכמוה כמחלת הגוף: ‘אין הטבע מוצא דרך מן הלאבּירינט של הכוחות המטורפים והסותרים זה את זה, ועל האדם למות’.

בטאסוֹ אין מצב-הרוח האחדותי הזה. הוא על-פי יסודו דראמה, מעשה של נפש, התעצמות פנימית, התגברות. לא רק זאת, שאין היוצר מדבר פה מפי האחד בלבד, אלא מפי רבים. והשיחות שבין טאסוֹ ואַנטוֹניוֹ יש בהן משיחותיו של פאוּסט עם מפיסטוֹפל, רוחות-היוצר כאילו מספרות פּה, כמו שם, זו עם זו, – אלא שגם האחד, טאסו היחידי כשהוא לעצמו, טיפוס טהור כשלעצמו, איננו שוב אחד ואין בלתו. גם הוא מתגבר, מתעצם על איזה דבר, עולה ויורד עם שטיפתו, נמשך ונדחף גם בכוח עצמו, בכוח איזו הרגשה פנימית. ורטר הולך למות וטאסוֹ משתולל. ולאחרונה כאילו מתגבר גם על כך, ניצב רגע על מקומו ומציץ לתוך עולמו של אַנטוֹניוֹ, רואה אותו מרחוק ואינו יכול להגיע אליו…


 

[ד]    🔗

ורטר הוא יצירת הסערה עצמה. חום כבד ומעיק כאילו ממלא אותו וכמו נושא הוא את העננים ואת הרעמים. טאסו של השעה ההיא – לוּ נוצר בשעה ההיא שהיתה גם שעת דמדומי ה’גאוניות' בספרות ובחיי הסופרים הצעירים באשכנז, היה אז כולו גאון. הוא היה נושא אז את כל העולם כולו מקופל תחתיו, כמו את הכדור הקטן, והיה צועד אתו בטוחות. מתנשא היה למרומים ומקפץ ומדלג על פני כל תחומים וגבולים. הוא כאילו לא היה גם מכיר בהם. בחברת אַנטוניו לא היה בא כלל, וגם החברה ‘היפה’ של הנסיך והנסיכה לא היתה החברה הנעימה לו.

טאסוֹ ההיסטורי – המשורר טורקוואטו טאסו האיטלקי, בן המאה השש-עשרה, ימי הספרות והשירה בחצרות חשמנים ומושלים – לא הוא בלבד שהביא את גיתה לידי כך, להיכנס אל החברה הזאת, כמו שלא הוא בלבד ומלחמותיו שנלחם על נפשו הפיוטית עם האינקוויזיטור אנטוניו – הם שעוררו אותו ליצוֹר את הזוג הדראמאטי טאסוֹ-אנטוניוֹ. אל חברת הנסיך נכנס גיתה עוד קודם לכן, עוד שנים אחדות לפני בוא אליו משפטו של טאסוֹ. הוא עזב את בת הפקיד היפה, את לוֹטה השלווה, שׁלוות נשים, וזנק אל החיים הרחבים, אל מרומי החיים. הוא בא אל חצר הנסיך בוויימאר שנים אחדות (כחמש שנים) קודם שעלה לפניו טאסוֹ במחשבה. ענק ממשפחת ענקים, מתקומם כולו ובודד בעמקי נפשו ומורד את המרדות האחרונה, ביקש פתאום את החברה, ביקש את החיים ואת חוקי החיים. הגאון שבו החל להתפשט אז, להיות כובש את המרחב, להיות נותן וגם מקבל. בוויימאר, עוד בשנות ויימאר הראשונות, פונה גיתה אל מדעי הטבע ועוסק בהם בלי ליאות וספר הטבע הגדול נפתח לפניו…

כשבא גיתה ליצור את טאסוֹ, בשנה החמישית לשבתו בחצר הנסיך בוויימאר, היתה עוד תקופת ההתקוממות והמרידה, תקופת הטיטאניות, תקופת ‘גֶץ’, ‘ורטר’, ‘פאוסט’ בטופסו הראשון, ‘פרומתיאוס’, ‘מוחמד’ ועוד, די קרובה לו. התקופה היתה עומדת עוד אחר כתליו, משגיחה מכל חלונותיו, מציצה מן החרכים. איש האולימפוס בשנות העמידה והזיקנה היה אז, בראשית בואו לחצר הנסיך, בבחינת בַּיירוֹן. שרלוֹטה פוֹו שטיין מתארת אותו אז במכתביה כאדם בלי נימוסים, המוציא קללות מפיו ומשתמש בדיבורים ומבטאים המוניים. הוא פרא, נכנס וקופץ אל המרבד, ומיד והוא חוזר חלילה, עובר את החדר לאורכו ולרוחבו, מחפש את מקלו ואינו מוצאו, רץ אל הפתח ועוזב סוף-סוף את הבית בלי ברכת שלום. תיאור מעין זה, משנות ויימאר הראשונות של גיתה, מוסר לנו גם המשורר גלֵיים, זה שראה אותו ראשונה בחצר הנסיך. כמפיסטוֹפל בשעתו הוא מציב את הדרבן עם נעלו ולבוש לבוש ציידים וצווארון בגדו זקוף כלפי כול, וכצייד נפשות הוא כולו. ‘אין זאת אלא שגיתה הוא או השטן’, לחש אז המשורר האַנאקריאוֹני על אוזן וילאנד רעהו. ‘שניהם גם יחד’, ענהו הלז. אולם השטן הזה למד שם, בוויימאר, להיות כאלוהים שליט, בעיקר שליט בעצמו. גם הוא צמצם את עצמו כביכול מניה וביה, כדי להיות יוצר עולמות וחוצב בעולמות.

ביסודו היה טאסו גם הוא, כנראה, כמו ורטר ויתר היצירות של התקופה ההיא, תקופת ‘הסער והפרץ’, מעין מחאה והתרסה של האדם כלפי העולם, של היחיד כלפי החברה וכו', אלא שכאן, ביצירה זו שנוצרה בתקופה שהיתה רק קרובה אל התקופה ההיא, כבר נראה אותו עולם ונתגלתה אותה חברה. זה לעומת זה עשה כאן היוצר והוא עומד ביניהם, מציץ ורואה בזה ובזה ואינו כמעט אף מכריע…


 

[ה]    🔗

בין הנחת היסוד לטאסו ובין גמר מלאכתו עבר זמן רב, תשע שנים ומעלה. תשע שנים בחיים כאלה של גיתה באמצע שנותיו שלא היו שנות-עמידה כלל, הלא דבר הוא. הוא כבש בינתיים עוד יותר את עצמו, עבר ממנו והלאה; הטה את מהלכו לעבר העולם, יצא אל המרחב. במקום השאיפה אל שחרור עצמיותו, אל שבירת ה’כלים', של התקופה הראשונה, תקופת הנוער, באה עתה הנטיה השלימה אל הצורה השלימה, החיפוש אחרי הגבול. הוא מתקרב אז בשיריו אל משוררי יוון ורומי העתיקים, שואף לבוא לאיטליה ובא שמה ועושה שם כשלוש שנים. כשהוא שב משם, הוא מביא אתו את טאסוֹ, את טאסוֹ כשהוא כולו שירה אחת בהירה-מאירה, עצובה-נעימה. כל קשי-הרוח שבשירת השואף, כל המילאנכוליה הרבה שבה, כאילו נבלעו כאן בצורה האֶפּיגראמאטית של הדברים, בצלצול החרוז העצב, בתנועת היאמבּים העולה ויורדת. היוצר כאילו נשתחרר ממנו, מיצורו, ונשאר רק טעמו, ריחו הדק.

איטליה היתה הארץ של הגמר (אם כי הגמר האחרון היה בוויימאר, כשנה אחרי שוב גיתה ממסעו לאיטליה), אבל כאן עמדה גם העריסה. יש לראות זאת כסמל, שהשואף החדש של גיתה עריסתו עמדה מיד בארץ זו, שאליה שאף בעיקר אחר-כך לבוא, שאל שרידי עתיקותיה הביט אחר-כך וראה אותם כראות הגבול לרוחו, כחוף שאליו חתוֹר תחתור אנייתו. ובאמת עוד במסכת הראשונה, עם הארג הראשון של היצירה, שהיתה אז פרוֹזאית, כבר אנו שומעים שמכריע בה יסוד ההסתכּלוּת, יסוד השיחה ההדדית והלב המתגבר ומפכה. אחד מידידי לאוואטר כותב אליו מוויימאר בשנת 1782 (טאסו נגמר בשנת 1789), כי טאסוֹ של גיתה דומה ביותר אל איפיגניה, ועוד יותר מן החזיון הזה הוא מלא הסתכלות ודרכו דרך השיחה. גם מעדויות אחרות של אותו זמן ראשון נשמע, כי מלכתחילה עמדו כאן טאסוֹ והעולם, השירה והחיים, זה מול זה, זה לעומת זה, כי מלכתחילה כאילו לא היתה כאן הכרעת אמת.

אם היתה כאן לכתחילה איזו הכרעה, היתה זו, כנראה, הכרעה אחרת לגמרי, לצד אחר לגמרי. גוּנדולף משער בצדק, כי הזוג הדראמאטי טאסו-אַנטוניוֹ היה לכתחילה בעיקרו זוג אחר: הזוג טאסוֹ והנסיכה. זה היה מתאים יותר לתקופה הקרובה עוד לתקופת ורטר. לב טאסוֹ נשבר ויד אשה היא אשר שיברה אותו. היחידיות, הטיטאניות היתה צריכה להשפיע עוד כאן, כי האדם יילכד בשחיתותיה. האהבה הנכזבה היא שהיתה צריכה להביא את טאסוֹ לידי קצו. וזה היה גם הוא פרי התקופה החדשה, תקופת הכיבוש של היחידיות, שהאהבה הזאת כמו נצטמצמה, הובאה לתוך גבולות ידועים. היא משמשת כאן רק גורם, נימוק פנימי להגביר עוד את הכוח המושך והדוחה גם יחד של שני הצדדים, להגדיל את ההתנגשות שביניהם. אולם ההתנגשות עצמה היא מעתה בעיקרה ‘אנושית’ טהורה: עומדים כאן זה מול זה – וריווח אין ביניהם – האדם והעולם, האדם והחיים, האדם והחברה.


 

[ו]    🔗

הנסיכה שבדראמה היא כעת באמת כעין יסוד נקבי, הנוסף על היסוד הגברי הרב שבדראמה. הוא מוסיף כאן גם עדנה, מכניס רוך, נעימות, ממתיק בחסד את הגבורה. אפשר שהעדנה החדשה של המשורר בכלל היא שהביאה לידי כך, כי ילכו הגיבורים צמודים, כי יצאו שניים יחדיו לקראת טאסוֹ. אפשר שהמוסיקה הנפשית, הממלאה את הדראמה הזאת מן הקצה אל הקצה, היא שהביאה לידי כך, כי תהיינה הנפשות ממוזגות, משלימות זו את זו וממלאות אחת את חברתה. דברי הנסיכה כאילו ממלאים כאן את דברי אַנטוניו, כאילו חוזרים עליהם בקול עדין, דק ורך יותר מקולו של אַנטוניו, הגמיש גם הוא, אבל החזק והנמרץ. גם היא כאַנטוניו, מתבוננת על סביבותיה, נוטה את קו מידתה על הדברים ומוציאה משפט עליהם. כמוהו היא עומדת על הגבולים, והיא מלמדת, מחנכת, מרגילה את רוח האדם להיכּנע מפני הכרח החיים והעולם. אולם כאשה היא פוסקת לנו כאן את פסוקה:

כָּל הַיָּאֶה מֻתָּר.

היא אינה עומדת כצר לעומת טאסוֹ. אדרבה, היא נוטה אהבה אליו. אבל תורת אהבתה זאת היא תורת הסובלנות. היא מלמדת את טאסוֹ, הגל דחוף-הסער, לשאת יחיל ודומם.

'אִם תּוּכַל שְׂאֵת בַּעֲנָוָה וּבִמְנוּחָה

אֶת הַכִּשְׁרוֹן, נָתְנוּ אֵלִים לְךְ,

לְמַד גַּם אֵלֶּה הָעֲנָפִים לָשֵׂאת.

אלה הם דבריה אליו בראש שמחתה ושמחתו, עת נתנה את זר-הדפנים על ראשו. וכל אהבתה אליו, אל טאסו, כאילו איננה אלא אהבת הסבלנות, מין שירה בלי מלים, נשמה בלי גוף. בכל חפץ הפעולה והאהבה שבאופיה היא כמו שוקטת, טומנת בחובּה, מצניעה מעין כל רואה, מחכה תמיד, מבליגה, משלימה את החיים.

היא כאן כמו החיים עצמם. דומה כאילו היא עומדת בתווך: כאילו היא מרפאה, מחלישה את הניגודים, והיא כמו מכינה את הכול בלי דעת, את כל חזיון-התוגה הרב. אַנטוניו, זה העומד כצר לקראת בן-האדם השואף, הוא שוב כעין שאיפה. שאיפה אל הגדול, אל הרחוק, והיא האשה, היא הקיום, האישור, ההתרה. רק היא, ולא אַנטוניו, חיה פה לעינינו את החיים, שהם הניגוד הגמור לחיי טאסו, ולכן, כנראה, ההתנגשות האחרונה של טאסוֹ בחיים היא עמה ולא עם אנטוניו.

הנסיכה הזאת נקלעה כאן אל הדראמה ביחד עם רעותה, עם ליאוֹנוֹרה סאנוויטאלה העֵרה, החיה, הפזזנית קצת, הפטפטנית, המגלה את אשר הנסיכה מסתירה, המתווכת, המקשרת פה את כל הקשרים. ליאוֹנוֹרה זו לוקחת חלק רב בעלילות הראשונות של הדראמה עד תוך העלילה הרביעית: אולם כשהדראמה הולכת וקרבה אל קצה, כשמתקרבת ובאה ההתרה, אז היא נוטה פתאום הצדה, אינה מתגלה לפנינו שוב, וכשהיא מתגלה פעם אחת, ברגע המשבר, בשעת הפגישה האחרונה שבין טאסוֹ והנסיכה, כשנפשותיהן השונות כל-כך אשה מרעותה מתנגשות יחד, אז כאילו מתגלה רק רגע אחד בירכתי הבימה, דומה כדי לסייר קצת, והיא הולכת מיד אחרי הנסיכה ללוותה…

עוד נפש אחת בדראמה: הנסיך אַלפוֹנס. הוא אחיה של הנסיכה וידידו של אנטוניו וכאילו בכלל דבריהם דבריו. לפעמים ניכר, כי הוא גם אדוניו של טאסו, פּטרונו ופּטרוֹן השירה והחכמה. אולם בעיקרו הוא נסיך – אדם העומד בתווך, כדי שהאחרים ידברו עליו בלכתם. הוא היוצר כאן את הסביבה.

הסביבה כאן היא סביבה של מלכות. המלה הכבדה, הקשה, כאילו נמנעת פה. היא כאילו נמנעת וחסרה לכל מלוא הטראגדיה העמוקה. הטראגדיה היא עמוקה כעומק הטבע, המתגלה בפנים שונים ובאופנים שונים, אשר קשר ביניהם, ולא חיבור; אולם ההמיה היא חרישית ופנימית. חרישית היא ופנימית אף בשעה שכאילו מתגלה ויוצאת לחוץ. קול צחצוח חרבות אנו שומעים כאן מדי פעם בפעם. אבל קול הברזל אינו נשמע. החרב מוצאת פה מתערה, אבל היא נשארה מונחת על הארץ ככלי אין אונים. הכול כאן גוונים, קולות-פלא ובנות-קולות והדי נפשות. החיים עולים פה כבמנגינה.

נדמו הצלילים. צלילי המנגינה העדינה. יעקב כהן שב וניגן כאן את הניגון, ניגן אותו בכינורו העברי. אנו עושים את אזננו כאפרכסת ושומעים ומקשיבים מחדש אליו…


תרפ"ג



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49280 יצירות מאת 2722 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21026 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!