רקע
פישל לחובר
על הרצל

 

[א]    🔗

כשנכנס אלינו הרצל מן ההיכל הספרותי, שהיה משמש בו קודם לכן, הביא אתו את העדינות ואת הגראציה, את החוש הדק לגבי כל דבר מיוחד ונבדל ואת הסתגלות הרוח ותשובת משקלו בכל מצב ומעמד. הוא הביא אתו משם את השאיפה לשלימות הצורה ואת הנטייה לחלום בהקיץ, להיות עומד בשוק השואן של החיים, במקום שהגלגלים מנסרים ואופנים חורקים, ולהיות חולם. בתוך תוכו של השאון, באמצעה של העתונות הכרכית, עג לו עוגה, שעמד בה והעלה את החיים למדרגה של חלום יפה ומרומם, המלא יגון נעים, עצב שקט והרמוניה נעימה. שאיפתו אל האחדות השלימה, אל היופי וההרמוניה היתה גדולה כל כך, שמצא אותם גם במקום שיש בו לכאורה רק קולות מרוסקים, דיסהַרמוֹניה מוחלטת. האמנות של הרצל אינה אמנות גבוהה ועליונה, שקדם לה תהליך של הפרדה והרכבה, של עקירה והנחה, של רקיבה וגידול; היא לא עברה את כל הדרגות הרבות המובילות מן החיים אל הספר, אלא שכנה אתם בתוך טוּמאתם. האמנות של הרצל – אמנות הפילייטוֹן, שהיה אמן גדול בה – היא זו, הלוקחת את החיים, חיי יום־יום, כמו שהם, עם כל החוֹלף שבהם, ומעלה אותם למדרגה של קיים. הרצל גם הביע פעמים רבות את הפילוסופיה המיוחדה של הסופר ממין זה, כי ‘אין רואה את חיי יום־יום, ובכל זאת אין דבר נפלא ומעורר כמוהם’.

זהו ההון היסודי של הפילייטוֹניסטן הרצל. היסודות העיקריים של הסופר שבו, שהכניס אתו בשעה שנכנס אלינו, להיות לנו מנהיג ומושיע. גם הרבה ממה שהיה הרצל לנו, בא מתוך היסודות האלה, ששלטו בנפשו. בעדינותו הנפשית ובחושו הדק לגבי כל דבר מיוחד ונבדל הרגיש את המיוחד לנו ובהסתגלות הרוח שלו המצוּינה גם ידע להסתגל מהר אל המצב והמעמד החדש. שאיפתו הגדולה להרמוניה ושלימוּת הצורה גם נתנה בלבו את החפץ ואת היכולת לראות אותנו כעם אחד, למרות הפיזור והפירוד הגדול במקום ובזמן, למרות מה שידע רק את היהודים ולא את היהדות, למרות מה שראה מסביב לו רק יהודים פזורים ונפרדים, נתונים לעמים שונים ותרבויות שונות ולא ראה את האחדוּת היהודית ואת החטיבה היהודית. גם נטייתו הגדולה להיות חולם בהקיץ, להיות מעלה את חיי השאוֹן למעלת חלום יפה ומרומם, נתנה לו את האפשרות להיות חולם חלום מדינה חדשה, מדינת יהודית, ארץ עתיקה־חדשה, המלאה זמזום של כמה וכמה שפות המתהלכות בה, ונשמע בה הד התנגשותן של כמה וכמה תרבויות השולטות בה, ורעש מסילות־הברזל ושאון כל מיני מכוֹנוֹת – ובכל זאת היא ארץ האגדה, ארץ השירה…

אולם עוד יסוד אחר עיקרי היה בנפשו של הרצל, יסוד שבפילייטוֹניו הוא כמו מתגלה ומתעלם, מתראה ומסתתר מתחת לבת־הצחוק הקלה והרכה שלו – היסוד הזה הוא: ההרגשה המיוחדה לגבי הצער האנושי והשתתפותו הגדולה בצער זה. יחסו של הרצל לגבי הצער האנושי והסבל האנושי הוא יחס דתי עמוק, שבמידה שהוא עמוק יותר הוא מסתתר וצנוע יותר. הנה זהו באמת המוֹטיב העיקרי של עשרות מפילייטוניו, ה’מכילים – כמו שאומר הרצל – את כלי־הבית של המשפחה והעצבוּת שורה עליהם‘. מלאים הם צער וסבל, שהמתיקות הפילייטוֹנית של הרצל רק ממתיקה אותם קצת. הנה האב נכנס ל’חדר־הילדים הריק’, וכשאינו מוצא שם את הילדים, שיצאו לגן, הוא נבהל, וכשהוא מרגיע את נפשו הוא שוקע במחשבות על עתידות הילדים כי יגדלו וילכו ויצאו מביתו ויתרחקו ממנו. הנה גם שמחת האב ביוצאי־חלציו מהולה בצער רב. הנה ‘סוֹדה של טְרוּדְל’, שבו הצליח הרצל לבטא ביטוי גלוי ונכון כל כך את המחשבה, שאין יצירה באה לעולם, אפילו יצירת מלה קלה אצל ילד, בלי צער גדול וחבלי־לידה עצומים. הרצל רואה את הצער בכּל, והוא משתתף בכל הצער הזה השתתפות חמה ונאמנה. כשהרצל עומד ב’היכל הבּוּרבּוֹנים' ומסתכל בחיים הפוליטיים של צרפת ובעושי החיים ההם, אז יותר משהוא רואה את הפוליטיקאים הגדולים, את עמודי ההיכל, את האנשים המכריעים, הוא רואה את המסתובבים בינות לעמודים ונופלים יחד עם העמודים, את הקטנים המוּכרעים לארץ. יותר משהוא שׂם לב אל מלחמות הדעות ואל מיניסטרים העולים ויורדים, הוא שם לב אל המזכירים הרבים שלהם, שבשעת ההצבעה הם עומדים, כל אחד ילקוטו תחת זרועו, חיוורים ורועדים ומחכים לגזר־דינם.

הרגשת הצער וגם איזה חיבוב של יסורים הם אולי היסוד העיקרי ביצירתו של הרצל, בכל מה שיצר עד שבא אלינו. גם האצילות הגדולה שלו נבעה מן המקור הזה, רק הרגשת הצער העמוקה והדעת הברורה על פגעי־תבל הרבים והגדולים נותנת לאדם תואר רוחני וצביון נאצל ומגביהה אותו מעל לדברים קלים וקטנוניים; רק היא מוציאה את האדם באיזו מידה מן הספירה של העובר והחולף ונותנת לו מזיו דיוקנו של הנצחי והקיים. ההרגשה הזאת של צער וחבוב זה של יסורים הם שהביאו את הרצל אלינו וגם קירבו אותו אלינו. בהשקפת־העולם של היהדות גלומה אותה הדעה, כי הגואל העברי יהיה ‘איש מכאובות וידוע חולי’, אשר ‘חלינו הוא נשא ומכאובינו סבלם’, והסימן המיוחד של המשיח העברי הוא זה, ש’יתיב ביני עניי סובלי חלאים'. אין היהודי יכול לצייר לו, כי גאולתו תבוא ממחנה הבוטחים והשאננים, השבעים והמתערים – אלה שאין להם ההרגשה העמוקה והאמיתית של צער, ומשום כך הם חסרים גם אצילות אמיתית והתרוממות אמיתית.


 

[ב]    🔗

היצירה האמנותית הגדולה כמה שתבאר ותפרש אותה היא בכל זאת חידה בלי פתרון, כמה שתכין ותבין את דרכה מאין ולאן, הדרך בכל־זאת לא בטוחה ולא סלולה. תמיד נשאר איזה דבר לא מבואר די־צרכו, לא־מיוסד די צרכו – איזו פרשה סתומה. המבאר אותה הוא תמיד בבחינת ‘תנא ושייר’. ואם ביצירה הגדולה אמרו, אישיות גדולה על אחת כמה וכמה. ה’אני' של האדם הגדול אינו נכנע לאחרים ואנו חפץ להיות נכבש על־ידי שכלם של אחרים. כי על כן נשמה יתירה לו לגדול, ליוצר, שתהיה יתירה על אחרים, וממילא – גם לא מובנה כל־צרכה לאחרים. אולם הדבר שאינו מובן מעורר בנו תמיד את התיאבון להבין אותו ולדעת אותו. החידה חדה את שלה, ודורשת מאתנו פתרון.

חידה כזאת היא לנו הרצל, וביום פטירתו יבכו בנים שנה שנה על האב, אביהם, מנהיגם, שלוקח מעל ראשם, ואז קמה ומתייצבת לפנינו החידה הגדולה הזאת.

הספר שכתב הרצל לפני כתבו את ‘מדינת היהודים’, הוא ‘היכל הבּוּרבּוֹנים’ שלו, מכתביו מ’היכל הבורבורנים‘. אמנם אין זה הספר היחידי שכתב הרצל לפני ‘מדינת היהודים’. הוא כתב עוד לפני זה דראמות רבות, ויותר מזה – סיפורים ופילייטונים רבים. אבל ‘היכל הבּוּרבּוֹנים’ נכתב סמוך ל’מדינת היהודים’ ודבר זה חשוב הוא. הרצל התחיל בכתיבת ‘היכל הבורבונים’ בשנת 1893 וגמרו בשנת 1895. יצירתו חלה איפוא בשנים היותר קרובות לביכּוּרו של הרעיון הציוני במוחו, וחלק ממנו גם בא לעולם יחד עם הרעיון הזה (כי רבים מן המכתבים שנאספו ב’היכל הבּוּרבוֹנים' נכתבו במחצית הראשונה של שנת 1895, הזמן שבו כתב הרצל את ‘מדינת היהודים’ וגם התחיל לעשות את הצעדים הראשונים לשם התגשמות הרעיון: משאו־ומתנו עם הבּארוֹן הירש). יש איפוא סמיכות־הפרשיות בין שני אלה. וסמיכות זו מגיעה לידי קרבה בקראֵנו באבטוֹבּיוגראפיה של הרצל, כי עד בואו לפאריז לראות את הנעשה ב’היכל הבּוּרבּוֹנים' ראה בעין רעה את הפוליטיקה וגם היתה לו לזרא, ורק שם הגיע לידי ידיעה ‘למה מכוון העולם בשם פוליטיקה’.

מה ראה איפוא הרצל ב’היכל הבורבונים' ואיך הראה לנו את ההיכל הזה? מה המראה אשר ראה הרצל מתחת למסווה הפוליטיקה העולמית ומה חפץ להראות לנו שם?

בטרם יכניס אותנו אל ה’היכל' פנימה, גולל לפנינו הרצל שלוש תמונות ממראה הבחירות של היושבים ב’היכל'. בתמונה הראשונה הוא עורך לפנינו את סדר הבחירות בכפר צרפתי. העומד על הבחירה הוא אדם ראדיקאלי, נלחם על הצדק ועל היושר ועל ההתקדמות וחפץ להפריד בין המדינה ובין הדת, כדי שלא לגזול מאת האנשים, שאינם חפצים לקחת חלק בחיי הדת ואינם חפצים לתת מחלקם לה, את זכותם ואת חופש בחירתם. ואותו האיש בא אל כפר נידח לקחת מאת האיכרים על־ידי שקרים ולהטים את זכותם לבחור כרצונם. עוד יותר מן הכוהן הדתי הוא מבטיח להם ש"י עולמות בעולם הזה, ומלבד כל התיקונים הגדולים שיתקן להם בעולמות ההם, יתקן גם את תקנת הגשר של הכפר, שיהיה חפשי לכל עובר… וכן אנו רואים בתמונה השנייה את הסוציאליסט, את חתנו של קארל מארכס, את פּול לאפארג הידוע, המתחיל את דרשתו בהתנפלות על היהודים… לכאורה הוא בא להיות לוחם ומגן לעובדים, דורש אושרם וטובתם, אך באמת הוא בא לשם קבלת מאנדאט, לעורר את העם למרידה, אשר לא תצלח, ולדרוש דברים, אשר הוא יודע בעצמו כי אין להם שחר. גם שניהם, כחופשי הראדיקאלי כסוציאליסט, אינם מכבדים עד מה את ‘העם’ ואינם הוגים חיבה לו, ובכל זאת הם באים לקחת ממנו ככל אשר יוכל לתת להם. ומכל שכן השלישי, האימפּריאליסט, הדורך ברגל גאווה על ראש העם, רואה את בני ‘העם’ קטנים, פחותי־ערך, דלי־שכל, מכי־הכרה – ובכל זאת הוא בא להיות בחירם ולדבר בשמם…

וככל אשר נראה לפני שערי ה’היכל‘, אנו רואים גם בהיכל פנימה, אלא שפה התפאוּרה יפה ועשירה יותר והכל מכוסה צבעים יפים, כחל, שרק ופרכּוּס, אך אינם מכסים בכל זאת על הריקנות שמתחת להם. אנו רואים לפנינו את הכוהנים הגדולים עם הקטנים אשר ב’היכל’ והנה הם המון מדבר, פטפטנים, מנגני־מלים, מפריחי־רוח, מהירי־תנועה, אנשים זריזים ומצליחים, שאיזה רגע משחק להם. אנשים בעלי־רעיון ובעלי־מוח (כבּארֵיס ‘מיודענו’) אינם מוצאים שם את פיהם ואת לשונם ונעשים שם ‘לשונאי החוק’. ‘ענקי הרוח, לבד מזה שאינם בני שכל מעשי, הם זרים לעם, כמו שהעם זר להם’. ‘מחיאות־כפים למכביר מקבלים תמיד אלה, האומרים לרבים בדיוק מה שהם חפצים לשמוע’. אף הטובים ביושבי ההיכל הם רק ממללי מֶלְל טובים, אנשים שמוצאים את המלה הנכונה ברגע הנכון. בייחוד מצליחים בזה היושבים בצד שמאל, מפני שהם נמצאים במצב הטוב, לפי מבטאו השנון של הרצל, שלא להיות מנהיגים והיכולת בפיהם להתנפל על אחרים משום שאינם מספיקים בידי כל אנשי תבל לאכול תרנגולות שמנות, ‘בעוד שהפיות בעולם רבים על התרנגולות’. ‘כך מתפתחת החברה, והסדר מוצא לו את עמודיו’. האם יש לקווֹת מן הפוליטיקאים האלה כי יפתרו שאלות גדולות ויעשו מעשים גדולים? ‘קשה להאמין, כי הפוליטיקאים ימצאו פתרון’. אל גדולי ה’היכל' אין הוא מקווה ובקטנים איננו מאמין. ‘איזה שליט רע היה העם, לוּ בכלל היה שליט. הוא גוזל את הכבוד מאת זה שהוא מנשׂא אותו’. המושג של שלטון־העם הוא מושג שנתיישן והוא רק תוצאה של צורת השלטון הקודם, ורק בחיצוניותו הוא נראה כמתנגד לו.

כך רואה הרצל את ה’היכל' הפּארלמנטארי והפוליטי, וכאילו הוא שואף לברוח ממנו. הוא שמח שמחה גדולה כשעלה בידו יום אחד לשכב על הדשא הרך, לחלום את חלומותיו ולהרהר את הרהוריו. ‘מריחים את ריח האדמה החמה ומביטים בשעה זו אל תכלת אין־הסוף’. אוהב הוא הרצל פה, כבכל פילייטוֹניו, להפסיק פעם בפעם את משנתו הפוליטית או הציבורית ולהתרומם רגע או גם רגעים על כנפי החלום, או כמו שהוא אומר, ‘לשלוח את החלומות חרש על פני הנחל…’ האם חלם אז הרצל ברגעי המנוחה האלה את חלומו הגדול על עם אחר ועל מדינה אחרת עם סדרי חיים אחרים? האם לשם פתרון החלום הזה נטל על עצמו לעבור שוב את כל המדורות של הפוליטיקה ושל הדיפלומאטיה? ולשם הפתרון הזה אף נטל על עצמו לבוא אל בין העם, ‘הגוזל את הכבוד מאת זה שהוא מנשא אותו’?

יש קצת רמזים לדבר כזה. ב’היכל הבּוּרבּוֹנים' זכר הרצל פעמים רבות את היהודים. יותר מבכל ספריו שלפני ‘מדינת היהודים’ זכר הרצל פה והזכיר את היהודים. שנאה גדולה הוא שונא פה את האנשים, המשלחים את לשונם לדבר רע ביהודים. שנאה גדולה הוא שונא את לאפארג, וכנראה, גם משום שהתחיל את דרשתו בהתנפלות על היהודים. וגם לבּארֵיס, שחשב אותו, כנראה מדבריו, לענק־הרוח, התייחס באירוֹניה, ולא רחוק הדבר, כי מקורה בהתחברותו של בּאריס למפלגות השונאות את ישראל (כי רבה הקרבה בין הרצל הסופר ובין בּאריס, עד שהיה סולח לו את חטאו, שנכנס ל’היכל' ולא הכירו שם מקומו). הוא גם רואה ומראה בספרו זה, כי ‘בין כך ובין כך, היהודי יישרף’: מפלגות האצילים, גם כשהן באות אל העם ומחולקות ביניהן על־דבר האפיטרופסות על העם – בדבר אחד כולן שוות: בשנאה ליהודים. הקריאה ‘הלאה היהודים!’ היא באסיפותיהן קריאה סתמית כל־כך, שבצאתה מאיזה פה לא ידוע עוד מאיזו מפלגה יצאה, כי כולן מודות בה. אולם גם הסוציאליים מוצאים להם את היהודי (אמנם את היהודי העשיר) לשׂעיר, שאפשר לתת עליו את כל העווֹנות. אמנם שאלת היהודים עדיין נראית לו שם כשאלה חולפת, והוא מאמין כי מחלה זו של האנושוּת היא מחלה עוברת (הוא מדמה שם את העובדים האובדים ליהודים ואומר, כי דומים הם ליהודים ‘אשר על־פי מקרה הם נאלצים לחיות בתקופת אנטישמיות. הבאים יראו ימים טובים מאלה’). אולם גם אמונתו זו עצמו באנושוּת היא חלק מאמונתו ביהודים, שאנו מוצאים אחר־כך במאמריו עליהם, וחלק מתקוותו אל ‘מדינת היהודים’. דומה, אנו רואים פה אמונתו של הרצל באדם, אמונה זו שהתעלמה מאתנו בכתביו מתחת למכסה האירוניה שלו, כמו שיתעלם מאתנו הנחל הזך, בבואו בין כפים חדים וצורי־סלעים, המטילים עליו צל. ואם אמונה גדול, אחרת – אמונתו הגדולה של הרצל במדע ובהמצאות המדעיות החדשות, אמונה בהתקדמות העולמית, שמן ההכרח הוא שתבוא. אם האדם אינו מתכוון תמיד אל הטוב ויש שהוא חפץ דווקא לעשות את הרע, הנה ישנה יד ההופכת גם את זה לטובה. ‘ההיסטוריה הולכת ונעשית בבית הזה (ב’היכל הבּוּרבּוֹנים'), נעשית כמו תמיד בלי שיש מכוון לזה ובלי שיש בוחר בזה’. ‘ההמצאות הן הן שעל־ידן נערמו בני־אדם לערימות בתוך העשן המלא עצב של בתי־החרושת. המצאות אחרות תוֹצאנה את הנמצאים במצור ובמצוק ותבאנה אותם אל ארצות האורה’. אם האדם אינו תמיד טוב, דרכּו היא בכל־זאת דרך הטוב; אם אינו מתכוון תמיד להתקדמות, הוא בכל־זאת מתקדם. זוהי האמונה הגדולה של הרצל בטוב ובהתקדמות: זהו האוּטוֹפּיסטן והחולם.

המוסיף זה פשר רב לחידה הגדולה – הרצל? לא ולא. חייו של הרצל היו לעינינו למיתּוֹס, וככל יצירה גדולה גם עלו וצמחו מתוך המיתוס. כאשר הלך הרצל פתאום, כן בא פתאום. האישיות הגדולה היא חידה, חידה בלי פתרון, אולם בכל שעה היא דורשת ממנו את פתרונה.



 

[ג]    🔗

כשמתבוננים בתמונתו של הרצל רואים: עינים שחורות, חולמות ועצובות, שפתיים דקות ובת־צחוק נוגה מקננת בזוויותיהן, קווי הפנים ישרים ועדינים ומפיקים אור־נפש שקט, ויש שנדמה לך כאילו קפא בהם מה. הזקן השחור הוא כזֵר למסגרת התמונה הנפלאה, אולם יש שעולה ממנו כעין צל המכסה איזה סוד עצב. הזה הוא המפקד, המנהיג, הגיבור, המנצח? הזה הוא התקיף, ובפניו אין קו אחד של עריצות? הזה הוא המנצח על ההמון, והוא כולו אצילות ורוך? אפשר חולם היה האיש, ובשעת חלומו נעשה אחר, מסוגל לדברים שהוא רחוק מהם בהקיץ? אבל למה עינו כל־כך עצובה? הן בטוח היה האיש בכוחו, וכשעמד על הבמה ופקד את צבאותיו הלא ‘כארי יתנשא’…

ואפשר שהחולם הגדול היה מתיירא מן היקיצה?

לכאורה אי אפשר היה שהיקיצה תהיה נוראה לאיש שחלם חלום שיבת עמו והוא לא גוּדל על ברכיו. לאיש שגם בהקיץ היה אב מאושר, ‘בעל בעמיו’, איש שמעמדו בחברה היה איתן. הן סוף־סוף לא ידע את עמו והקשר הרוחני שהיה מקשרהו עמו היה רופף ימים רבים. מכל חיי הרוח של עמו, חיי התרבות המיוחדה שלו, ידע מעט מאוד ובזכרונות נעוריו נשא רק את זכר המלמד והמכות שהכהו (אבטוביוגרפיה, כתבים ציוניים, עמ' 15), ובקצה גבול הנוער ידע את הרב כהן, שבספרו לו כי חפץ הוא להיות לסופר, הניאו מחפצו, מפני שאין זה מעמד בחיים (שם, עמ' 16). חיי היהודים הגדולים בווינה ובפאריז לא יכלו להשריש בו אהבה עמוקה לעמו. אותם החיים השבעים של ‘היהודים הגדולים’ הלא הדיחו מקרבם יהודי וינאי עמוק ובעל־לב ועשו אותו לטראגי ולשופך בוז וקלון אל ראשי בני עמו, עד שהיה לאחד מתומכי ומייסדי האנטישמיות הרוחנית (כוונתי לאוטו וייניגנר).

מהם מקור גבורתו וסוד חלומו של המנהיג הנפלא, שחלם את חלומנו הגדול, והחלום הזה היה לנשמת חייו, עד שהיה מתיירא מן היקיצה? איפה טמון סוד חייו וחלומו של החולם הגדול?

נעזוב רגע את הצל היהודי ונשים לב אל הרצל האיש, ונראה חזיון משונה: היהודי התחיל במה שגמר האיש זה כבר; מה שהרצל האיש הרס זה כבר חפץ הרצל היהודי לבנות. הרצל היהודי היה מאמין כילד והרצל האיש היה כולו גבר. הציוני הרצל התייצב לפני מלכים ונדיבים ובפאתוס של תמימות הוא אומר לבארון הירש: "אלך אל הקיסר הגרמני והוא יבינני' (כתבים ציוניים, עמ' 31 ). בשעה שהרצל האיש לא האמין בחסדי אנשים, ומכל שכן בחסדי מושלים ונסיכים (האירוניה המרה על חסדם של בני־אדם בכלל ושל ‘הגדולים’ בפרט, היא אחד מדרכי יצירתו הפיליטונית של הרצל). הציונות של הרצל בנויה כולה על דיפלומטיה ופוליטיקה – דבר שהרצל האיש שנא – לפי עדות עצמו – עוד קודם שכתב את ‘היכל הבורבונים’, ומכל שכן אחר שכתב את הספר הזה והיתה לו ‘הזדמנות לדעת מה מבין העולם בשם פוליטיקה’ (אבטוביוגרפיה, כתבים ציוניים, עמ' 18). הציונות של הרצל – ככל שאיפה לדבר העתיד לבוא – יסודה לכאורה בתמימות האמונה באושר בני־אדם – באפשרות האושר – ובציפייה ‘לבוא היום הגדול’, והרצל האיש הן ידע והבין זה כבר, כי ‘האושר הוא דבר שבדמיון’ (בפיליטון ‘רומנטיקה של העניים’). והתקווה, את זו אמנם אהב וידע, אבל הוא גם ידע והבין, כי החלומות אך חלומות הם. וצער העולם גדול ועמוק כל־כך, עד ש’טעות יפה היא – אושר' (בפיליטון הנ"ל, שנכתב בשנת 1896, בעצם ימי התהווּת הציונות ההרצלאית). בכלל משונה הוא הדבר, שדווקא בעצם ימי הנץ הרעיון הציוני בלבו, בשעה שהתקווה כאילו התחילה לשחק לפניו בשלל צבעיה, דווקא בימים אלה נעשה הטון השולט בפיליטוניו כולו עצב, דיבורו מלא יגון נעים ובת־צחוקו רווּיה דמעות חרישיות. משנת 1893 רואים אנו כעין מהפכה ברוחו של הסופר הרצל: הפיליטוניסטן המרפרף על פני הדברים כצפורת־אביב על פני הקמה, כאילו חדל להיות מרפרף והתחיל מסתכל לתוך תוכם של הדברים; והסתכלות זו, שיש בה אמנם כל אותו החן והקסם של המרפרף הקודם, הולכת ונעשית עמוקה וחודרת יותר ויותר, ויש שבהרימו רגע את עיניו מהסתכלות והנה נשקפת מתוכן התהום. וככל שהתנועה הציונית התפתחה, גדלה ועצמה, כאילו נעשה הרצל הפיליטוניסטן אֵלֶגי יותר. שם תנועה, פאתוס והתרוממות־הרוח, ופה קול דממה דקה, אנחת חשאין ובכי עצור.

האם לא היו התחומים יונקים זה מזה? והרי אפשר שגבורתו, אמונתו ותקותו, שהיו גדולות ושונות הרבה מאלו של אחרים, היו נובעות ממקור אחר, שונה משל רוב בני אדם.

כי יש שני מיני גבורה: גבורה של תמימות, של כוח עיוור, הכובש לו את עולמו באמונה גדולה ותמה, וגבורה של ידיעה והכרה ברורה כמה קשה ללחום ולנצח, היודעת את כל המכשולים אשר בדרכה, אבל אין היא יראה אותם, מפני שיודעת היא בהכרה ברורה, כי אין מנוס מהם. ‘מי שאיבד את עצמו – מצא את עצמו’ – מלמדים אותנו חכמי הברַאהמָה. יש אמונה ‘מעיקרא’ ויש אמונה של ‘אחרי ככלות הכל’, אחרי שידעה כבר את כל דרכי הכפירה, עד כפירת הכפירה עצמה, והיא שבה אל מקורה לא בתרועת מנצחים, אלא ברוח שקטה וחזקה, ועליה חותם העצב העולמי, כלות הנפש הנצחית. יש תקווה ויש תקווה: יש תקוות הנוער שיש בה מן הזריחה העולמית, ויש תקווה הבאה לאחר הערב־שמש. אחרי ליל אפלה, עלתה השמש ובתקיפות היא שולחת את קויה הראשונים מהוֹר ההר…

גבורתו של תיאודור הרצל, שלא ידעה מורך וליאוּת, אמונתו הנפלאה, שהיתה חזקה ומוצקה, תקוותו, שלא ידעה גבול – היו כולן מן הסוג האחרון.

יחידי עמד האיש בלחמו את מלחמת כולנו; כולו ער ודרוּך ותקיף. לוּ היתה גבורתו גבורה של תמימות, היתה ניסחת מיד בבואה במגע ראשון עם המציאות האכזרית מחוץ. לוּ היתה אמונתו אמונה עיוורת, היתה מתנפצת עד מהרה אל המכשולים הראשונים מבית. מנהיג שבא אחריו, קטן ממנו על אחת שבע, שנהג את העם רק שנים אחדות, התריס בפניהם בפסוקו של משה רבנו: ‘איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם’. והרצל הן נהג את העם אותו עם קשה־עורף, כעשר שנים ולא גער בו. תקוותו של הרצל לא היתה תקוות הנר, היא זרחה לו אחרי שנשאר בודד וערירי מחלומות הנוער. גבורתו של הרצל היתה של ‘חזקני ואמצני נא אך הפעם’. בעיניו תוגת־עולמים, אך מחלפות ראשו שחורות משחור… הרשמים הראשונים מציונותו – טרם צאת לאור ‘מדינת היהודים’ – נמצא במכתביו ובשיחתו עם בארון הירש (כתבים ציוניים, עמ' 25 – 37) ושם כולו נורא בתוגתו הגדולה, באמונתו הנפלאה ובגבורתו העצומה, וכאילו הוא אומר לנפשו: חזק! הוא, בעל הנימוסים המעודנים, אינו מדבר אל הבארון, אלא מתנפל עליו. ובמכתבו האחרון אליו הוא כותב: ‘אתה בבת־צחוקך המעונגה הפסקת את דיבורי. עתה עוד אפשר להטותני מן הדרך, אין לי עוד זקיפות האנך העתידה לבוא אלי, מפני שנחוצה היא למי שחפץ לנצח את המכשולים, להחריד את השאננים, להקים את הנדכאים ולבוא בדברים עם אדוני העולם’ (שם, עמ' 34).

לא לחינם מספר הרצל בתולדות עצמו, כי בזמן שכתב את ‘מדינת היהודים’ דימה לשמוע בשעת כתיבה מַשק כנפי הנשר המרחף מעל לראשו. ומדי ערב בערב היה הולך לשמוע את המוסיקה של ואגנר. היתה זו שיבה אל דרך האמונה והתקווה, אחרי שנסו ממנו בשבעה דרכים…

התהליך הנפשי המיוחד לפני לידת הציונות אצל הרצל והמשבר הנפשי – שנגע לא רק ביהודי שבו, אלא הפך משורשו את האדם שבו – מן ההכרח היה שיקדמו לציונותו, והם ליווּ אותה גם אחר כך. יש שהם מרומזים בכתביו הציוניים, אבל ביתר בהירות אפשר למצוא את עקבותיהם בכתביו הכלליים, בפיליטוניו. אם בתור מנהיג ומורה־דרך בוודאי חפץ להסתיר כמה דברים, שאין משמיעים לתמימים ולתינוקות, בשיחתו לפי תומו בפיליטוניו הם נשמעים יפה לאוזן המבחינה.

אלוהים עשה את האדם הזה ישר, לפיכך ביקש חשבונות רבים. ‘קו ישר היה וישבר’. מי שעינו ישרה ולבו טהור אי־אפשר שלא יראה את דמעת העשוקים, את פני החיים המלאים עושק ודמעות. באחד מפיליטוניו מרמז הרצל על תורת הגאולה, זו הגאולה המיוחדת מפגעי תבל ותלאותיה, של שופנהוֹיאֶר, הבאה רק מתוך יאוש עמוק. שם מגלה הוא לנו גם זאת, כי ‘רק המעבר קשה ומכאיב, אחר־כך אין האושר והשבר תלויים עוד במצב הדברים, אלא במצב הנפש’ (פיליטונים, כרך ב, 166). כנראה שהוא עבר כבר את המעבר הזה, הואיל והאושר והשבר אינם תלויים אצלו שוב במצב הדברים אלא במצב הנפש. הרצל שבפיליטוניו (אלה שנכתבו משנת 1894 ואילך) אינו תלוי כלל במצב הדברים, כאילו אבדה לו לגמרי ה’פרספקטיבה' הגדולה. דומה, הוא שכח את כל הגדולות ועוסק רק בקטנות, באותם ה’פכים קטנים', שבשבילם נאבק האדם מעולם עם מזלו. הוא אינו נושא עוד עיניו אל ההרים, כי איווה לו למושב את העמק ומסתכל בשטח שלפניו. אין הוא חפץ כלום ואין הוא דורש כלום – הוא רק מסתכל.

הרצון לכבוש את החיים כאילו כבר נשתתק בקרבו, הכוח והרצון לכוח, כאילו כבר נרדמו וערה רק העין הפקוחה, העצובה והיפה. הפיליטונים שלו, אלה שנכתבו בעיקר בשנת 1894 ואילך, כמעט כולם שירים, שירים אלגיים בפרוזה על גורל האדם ומזלו בחיים, מלאים הם הד התייאשות עמוקה, ובת־צחוק של יגון, שכבר כבש את עצמו ונעשה במידת מה נוח ונעים, מרחפת עליהם. במקום התרוממות הנפש, התרוממות של רגע, באה בהם דומית העצב הגדולה המקשבת לכל הגה וכל שיח ושמֵחה לכל נפנוף רוח ולכל נטף טל. במצב־הנפש של אותה דומית העצב הגדולה מקשיב חוזה אחר, מוריס מטרלינק, לרוחות מספרות ושומע את קול הגידול בגבעולי הפרחים. הרצל היהודי, שחושי הראייה והשמיעה שלו הם אולי לא פחות דקים ועדינים מאלה של החוזה הבלגי הגדול, מקשיב גם בדומיה הגדולה לקול האדם ונעשה למשוררו של האדם, של חיי יום־יום שלו, על כל אותם הדברים הפעוטים הממלאים אותם, שאינם נראים ואינם מורגשים לכל מי שעינו עוד גבוהה ולבו לא נשבר לאין מרפא מרוב קטנותם, ושהם בכל זאת עיקר חיי האדם. לא פעם אחת מדגיש הרצל וחוזר ומדגיש, כי ‘אין רואה את חיי יום־יום, ובכל זאת אין דבר נפלא ומעורר כמוהם’ (פיליטונים, כרך א, 148), והוא ראה את הדבר הנפלא הזה, ראה בראייה כזו שקשה למצוא דוגמתה. הסתכלותו היא ישרה לאין שיעור, ועל כן היא חודרת לאין שיעור. האויר מסביבו כאילו הוא שקט כל־כך ושקוף עד שאין קו אחד הולך לאיבוד. בתוך תנועת השקט ונדנוד רך של עינים ועפעפים יש עוד רק שמתגלגלים רחמים רבים, המון רחמים, של אחד מצאצאי הנביאים העברים. הנה ‘יום א’ בשבוע של יולי בפראטר‘, הנה ‘האביב באֶלֶנד’, הנה ה’טרמין של נובמבר’. בכל הפיליטונים האלה – כמו שאומר הרצל ב’טרמין של נובמבר' – ‘החומר מתגולל ברחוב’. ‘מכילים הם את ‘כלי־הבית’ של המשפחה והעצבות שורה בתוכם’. ‘במאי אין זה נראה כה עצוב, כי על כל מעשי האביב השמש שופעת את אורה, אבל בסתיו הכל מלא צער’. כן, הכל מלא צער של סתיו כהה, אבל הרחמים הרבים, המון הרחמים, והעין הפקוחה והיפה מוצאים בכל דבר איזה צד מאיר, צל של אור, ושופכים על כל חזיון העצב הזה מאורם הצנוע, המתוק והרך וממתיקים את היסורים.

הנה ‘יום השוק בברין’. בברין, בכיכר הקאפּוּצינים יש בכל יום בשעות הבוקר שוק למכירת מיני מאפה, שנפסלו בלינה. לפני בית־התפילה רואים את עוזרי האופים עומדים בשורה ארוכה על הארץ לפניהם מוטלים סלים שטוחים, ובהם הלחמניות שנשארו מאתמול. בעלות־בית עניות באות, ממשמשות בדאגה מרובה כל לחמנית ולחמנית עד שהיא מתבקעת בידן, ולפני שהן גומרות את העסק הן מתישבות הרבה בדבר. לחמנית כזו, עד שמגיעה אל הפה, ממוששת ועוברת ידים הרבה. נערי האופים אין להם כלום נגד הבדיקה המטרידה הזאת, שאינה גם נקייה ביותר. אצל אחד מהם היה הדוחק גדול ביותר וסלו כבר הורק כולו, הואיל ונתן עשרים ואחת לחמניות ישנות בעשרה קרויצרים. השאר נותנים רק עשרים, והם התאחדו שלא להוריד את השער. מפיר ההסכם, בחור אדמוני, צוחק עליהם, והם מביטים אליו בכעס. מלקות כאילו תלויות באויר. המוכרים והקונות בודקים בשעת התשלום כל קרויצר וקרויצר מתוך אי־אמון גדול. כנראה, אין איש חושב על חברו מחשבות טובות ביותר. אשה אחת, המוליכה עמה ילד, תחבה לתוך סלה לחמניות אחדות ואמרה: ‘חמש’. הבחור אינו שם לב לאמירתה והוא מונה עוד פעם בתוך הסל ומעיר בלי תלונה: ‘שש!’ האשה מראיה כנרעשה מאד והיא משחקת בתנועות חיות קומדיה של השתוממות: איך זה נתעתה הלחמנית הששית לתוך סלה?! וכל זה רק בגלל חצי קרויצר. אבל כשמסתכלים בשרטוטי פניה של הרמאית, המביעים עוני וניווּל בלי עת, כשרואים את הילד הסובל מחסור הנלחץ בחזקה אל ידה, אין היא מביאה לא לידי בוז ולא לידי צחוק. אפשר שגיבורה זו היא אשה אומללה של פקיד עני, או אלמנה עניה ואל הלחמנית החטאה הזאת התפלל פה פעוט: ‘את לחם חוקי הטריפני־נא היום’ (פיליטונים, כרך ב‘, עמ’ 186).

‘שלוש תמורות לרוח’ – אומר פרידריך ניצשה – ‘אשר יהיה הרוח לגמל ואשר יהיה הגמל לאריה ואשר יהיה האריה לילד באחריתו’ (כה אמר סרתוסטרא, עפ"י תרגומו העברי של פרישמאן, ‘על שלש התמורות’). שלש התמורות האלה עוברות על כל רוח גדול. ‘את כל הכָבֵד הזה’ – את כובד כל התורות המוסכמות בחברה שלו, הנימוסים המתהלכים בה, מידות ה’יושר' המושלות בין חבריה – את כל הכבד הזה ‘יעמיס עליו הרוח האוהב משא: כגמל מטוֹען משא הממהר אל המדבר, כן ימהר אל־מדברו הוא’. ‘אך בהיותו בתוך המדבר העזוב, סגור ומסוּגר’ – בשעת הבדידות הגדולה ובשעה שאדם עושה לפעמים חשבון נפשו – ‘ובאה לו התמורה השניה: לאריה יהיה פה הרוח, ואת החופש יאמר לכבוש לו ואדון יאמר להיות במדברו זה’. בשעה זו, בשעת התמורה הגדולה הזו, בשעה שבאה לאדם היקיצה הגדולה והנוראה ממשא כל חלומות נעוריו והוא רואה את נפשו והיא תועה וריקה ומסביבו מדבר גדול ונורא, אז יש שהאדם נעשה יוצר, יוצר רעיונות חדשים, שאינם עוד, כראשונים, פרי סביבתו וחינוכו, אלא נובעים מחייו העצמיים ועולים מתהום נפשו. הוא מתחיל הכל מחדש, ורוח האריה אומר ‘חפצתי’. אולם עוד תמורה אחת לרוח. האריה הוא בטבעו מולך: הוא נעשה מלך המדבר ומושל על כל מי שבא בגבולו, בגבול המדבר, אך גבורת ארי אין לו למשול בעצמו. האריה הוא גם מתנפל על סביביו, טורפם ומפיל חתיתו עליהם. אולם עוד תמורה אחת לרוח, למען יהיה לרוח גדול, ‘אשר יהיה האריה לילד’, כדי שיהיה האדם ליוצר ערכים חדשים, הוא צריך עוד ליהפך לילד. לכך דרושה לו עוד תומת ילדים, אמונת ילדים וקדושת ילדים. אולם בקרב המדבר הגדול והנורא, בשעה שהאדם משליך מעליו את כל אליליו, גם אלילי הכפירה ואמיתותיהם המוסכמות, אז יש שיהיה גם הרוח לילד; הן ילד היה האדם בראשיתו וגם – באחריתו.

‘ענו אחי והגידו לי: מה עוד תשיג יד הילד אשר ייבצר מן האריה? מה לאריה הטורף כי יהיה גם לילד?’

‘כי יש לילד תוֹם ויש שכחה לילד ופתיחה חדשה לו ושעשוּעים וגלגל מתהפך לבדו ויש לו תנועה ראשונה ואמרת ‘כּן’ קדושה’.

את כל שלוש התמורות האלה הננו רואים בחייו של תיאודור הרצל. כאצל רוב אנשי־המעלה היה ‘הרוח לגמל’ וטעון היה משא כבד של תרבות זמנו ו’השקפות' זמנו ומקומו. אולם בהיותו במדבר, עזוב לנפשו, יש שבא הרעיון אל לבו, כי כל נטל המשא הזה אינו אלא הר גדול של אבנים, שצריך לפרוק אותו, כדי שיהיה חפשי לנפשו, לרוחו החפשי. והנה רואים אנו את הרצל פורק את משאו: בבת־צחוק מרה הוא מערער עד היסוד את כל האמונות שנחל מדורו ומסביבתו, עקבות הספק נראים אצלו בכל ויאושו גדול ועמוק. אבל אחרי שֶהֶעֱנִי, נעשה שוב עשיר. מתוך תהום נפשו, ממקום שהיה נחבא ימים רבים ומכוסה המון ‘שקרים מוסכמים’ ואמיתיות מתנוצצות, צמח ועלה עתה היהודי. אלוהי אבותיו נראה לו מתוך סנה בוער באש. והוא נהפך לאריה ולילד גם יחד. האריה נעשה למלך ומושל, וגם לילד מאמין ומקוה…

בגלגולו האחרון הננו רואים את הרצל לא רק כמשורר של חיי יום־יום, אלא גם כמשורר של חיי הילדים. ואלה הם בלי ספק הדברים היפים והמוצלחים ביותר שכתב מסוג זה. פה רואים אנו במלואם את הפשטות, יושר־הרוח, עדנת־הרגש וטהרת־הלב, שהגיע אליהם הרצל. מעטים מאוד הם שהבינו והרגישו כמוהו את נפש הילד וקסמה ואת הנפש הקרובה אל הילד – נפש האם. הנה ‘סודה של טרודל’, ‘בחדר הילדים הריק’, ‘תחת עץ החיים’, ושוב ‘דמעת טרודל’.

בשעה שאני קורא יצירות־חמד אלה, יש שעולה רעיון מוזר על לבי, כי לא פחות ממה שנתן לנו הרצל הציוני, נתן לנו הרצל חובב־הילדים.

נפלא הדבר, כי הרצל המסתכל הגדול בחיים ובעל הנפש השירית, בעל החוש הדק ביופי ובאמנות, לא היה מספר גדול ומשורר גדול, לפי המושגים המקובלים. יצירתו הפיוטית של הרצל היא בעיקר הפיליטון, ששכללו והביאו לידי מדרגה גבוהה ביותר, בעוד אשר ‘סיפוריו הפילוסופיים’ לא יצאו מתחום היצירה הבינונית. אכן יתכן מאוד כי רוח אלהים מתגלה באוהל דל יותר מאשר בהיכל מלך…

סיון תרע"ב



המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות