[בשם זה הופיעו שבעת הפרקים דלקמן בירחון “המזרח” של הר“ז יעבץ, תרס”ג, עמ' 164 ואילך ועמ' 353 ועמ' 406 ואילך. אולם הם רק חלק ממאמרי שהחזיק חמשה עשר פרקים כשמסרתי אותו להר“ז לפני עזבי את ירושלם באביב תרנ”ו. אחרי שנדפסו בירחונו, שלח לי את שמונת הפרקים האחרונים מוילנה לוומשטדט, מקום מגורי אז, עם הגהות משלו, בבקשה לחוות דעתי עליהן. זה היה בימי המלחמה בין רוסיה ויפאן והמכתב עבר דרך הבקורת הרוסית ולא בא לידי. כל השתדלויותינו להשיג אותו היו לשוא כי נעלם ועקבותיו לא נודעו. ומכיון שלא היתה לי העתקה מהמאמר לא ראו שמונת הפרקים אור עולם.

עלי להעיר שאם גם שניתי דעתי בנוגע לביאורים שנתתי לפסוקים אחדים מאז נדפס המאמר הזה, אני חושב שיש בו עדיין הרבה דברים הראויים להשמע ואולי יאיר נתיב לתלמידים אחרים לאחז בשיטתי בתורת השוואת העברית עם הערבית והוסיפו על המעט שהבאתי וגמרו את אשר החילותי לעשות.]

א. הַחִלּוּף¹    🔗

תורת השפה הערבית תורנו לאמר: כל פעל הבא בנחים (נחי ע' או ל'), המורה על הוצאת הגה, הברה קלה או המורה על איזו תנועה קלה, יבוא בכפולים כדי לחזק את הפעולה בשנוי איכותה, זו משנה ראשונה; ומשנה שלאחריה אומרת: כל פעל הבא בשלמים ויש לו חבר בנחים, המורה על אותה פעולה עצמה אך בשנוי מעט, הרי אנו אומרים, כי הפעל ההוא היה שרשו בנחים תחלה, ואחריכן החלף הנח באות אחרת לחזק הפעולה ולשנות איכותה, והוא הדין גם בשמות ובתוארים, למשל פעל “הג’א” (נחי ל"ו) מורה בערבית (כמו בעברית): השמעת קול הברה דקה, הָגׄה או בטא אות או השמעת הברה; אולם פעל הגּ' (כפול) הוראתו: צעק בקול גדול, התלונן על פלוני, וצעק עליו, התאונן מפלוני אויבו המציק לו. פעל “ג’לא” (נחי ל"ו) הוראתו הפך הוראת הסתיר ומורה: גלוי דעת והודעת דבר בלתי נודע², "(וכן הוראת פעל" גַ’לַ’הַ בה') אולם פעל “ג’לע” מורה על חיזוק פעולת הגלוי לאמר: פרסום דבר עם כל מצפונותיו והודעתו לכל אדם; ומזה השאל הפעל הזה להסתבך הריב והתרחבו, כי בסיבת הריב יגלו כל מצפונות המריבים לכל העולם כשזה מגלה נסתרותיו של זה, כדי לפרסם גנותו ברבים ולהצטדק לפני חבריו. וכן נמצא פעלים ושמות הרבה בספרי תורת השפה הערבית, אשר החלפו בהם האותיות הנחות באותיות אחרות למטרה זו³.

גם בשפתנו נמצא את המשפט הזה ולכן יבואו פעלי נחי ע“ו ונחי ע”י על משקל פִּעֵל כמו הכפולים; וידוע שהמשקל הזה מורה על חזוק פעולת הקל. וכן נמצא בפעל הגה, שהוא בא בכפולים כדי לחזק את פעולתו ולתת לה צורה אחרת, כי הגה מורה על דבור קל, על קול צפצוף כמו המצפצפים והמהגים (ישעי' ח', י"ט) וכיונים הגה נהגה (שם נ“ט, י”א) וגם על אנחה חרישית כמו לבך יהגה אימה (ישעי' ל“ג, י”ח) וכן אל אנשי קיר חרש יהגה (ירמיה מ“ח, ל”א) אבל פעל הגג (כפול) הוראתו כמו בערבית כלו‘: התאונן איש מאויביו וצעקו לעזרה וכן מתורגם בהעתקת השבעים הכתוב: בינה הגיגי (תהלים ה', י"ב) כלומר בינה קול שועתי וצעקתי⁴, א) וכן תהיה הוראת פעל גלע (בחלוף ה' מפעל גלה בע'), וע"ז יתישרו היטב הכתובים ובכל תושיה יתגלע (משלי י"ח, א') לאמר יגלה דעתו ברחבה, “כי הוא לא יחפוץ בתבונה, כי אם בהתגלות לבו” וכן וכל אויל יתגלע (שם כ‘, ג’) כלו’: יתרחב בריב ויסתבך בו. וכן מובן הכתוב: ולפני התגלע הריב (שם י“ז, י”ד), וכזה נמצא גם בפעל פדה שהוא בא בשלמים כמו: פדעהו מרדת שחת (איוב ל“ג, כ”ד) כלו': הצילהו במהרה ובחפזון טרם ירד שחת⁵.

ב. הַהֲפָכִים (אַל־אַצְ’דַאד)    🔗

כמו שמצינו בשפה הערבית מלים הרבה ופעלים רבים אשר מוצא אחד וצורה אחת להם ומורים שתי הוראות זו הפך זו⁶ כמו “קרץ” (על משקל פעל) ספר בשבח פלוני ולהפך ספר בגנותו; “זעם”: דבר דברים אמתים ולהפך דברי הזיה ודברים בטלים שאין להם כל עיקר; פאז (נחי ע"ו): נִצַל מרעה ולהפך, נפל בה וימת (וכן המקור “פַוְז” הוראתו הצלה ולהיפך כליון); השם מצד פתרונו קור חזק וגם חום־עז; התואר “אַהְלַב” הוראתו איש שעיר ולהפך קרח – כן נמצא גם בעברית מלה אחת לשתי הוראות זו הפך זו כמו: “הגה” מורה על קול צפצוף דל ולהיפך על קול הומיה וקול גדול כמו: כאשר יהגה האריה (ישעיה ל"א, ד'). מזור הוראתו חולי כמו: וירא אפרים את חליו ויהודה את מזורו (הושע ה', י"ג) וכן לא יגהה מכם מזור (שם) ולהפך הוראתו גם תרופה ורפואה כמו: אין דן דינך למזור רפואות תעלה אין לך (ירמיה ל', י"ג). חסד הוראתו מעשה טוב ומפואר הנעשה מצד אהבת היושר ולהפך מעשה תועבה גנות וחרפה כמו: חסד הוא (ויקרא כ', י"ז). ‏“נֵפֶל” או נֶפֶל, פתרונו: עולל קטן וחלש הנופל מבטן אמו לפני זמנו ולהפך התואר “נפילים”, הנמצא רק ברבוי, מורה אַנשים גבורים וחזקים ובעלי קומה גבוהה, ומזה הושאל לתאר גם שם עצם כמו: הר נופל יבול (איוב י“ד, י”ח) כלומר: הר גדול וגבוה. מלת “תְּהִלָּה” פתרונה שבת ולהיפך נמצא שמלת “תָּהְלָה” הוראתה גנות וחסרון כמו: ובמלאכיו ישים תהלה (איוב ד', י"ח). וכן נמצא מלים כאלה בשתי השפות הערבית והעברית שהן הפוכות זו לזו בהוראותיהן כמו: “ע’ני” בערבית עשיר, הפך עני בעברית; “עסיר” בערבית איש מצוק ודל, הפך עשיר; “ריאש”: עושר הון רב, רכוש, הפך ריש בעברית. וכן פעל “אָבה” העברי הוראתו הפך אבא (נחי ל"י) הערבי שהוראתו מאן. אולם נמצא מלים כאלה אשר עם היותן הפוכות בשתי השפות, בכל זאת יתאימו לפעמים בהוראותיהן; כמו הפעל “אבד” בערבית פתרונו: עמד לנצח, והוא הפך אבד בעברית. אולם יש אשר הפעל הזה מורה גם בערבית על כליון כמו בעברית. “חַלִשׁ”, גבור בערבית והוא הפך חלש בעברית. אולם נמצא גם בעברית הוראת גבור לחלש כמו: חולש על גוים (ישעי' י“ד, י”ב) כלומר: מתגבר עליהם ומנצח אותם בגבורתו.‏ צחצח בערבית מים מעטים, נחל קטן, ולהפך מוצא מים רבים, וע"ז יתישב היטב הכתוב: והשביע בצחצחות נפשך (ישעי' נ“ח, י”א) כלומר שישפיע עליך טובה רבה כמוצא מים רבים והשביע נפשך בטוב ובנעימים, והיא מליצה נופלת על מליצה שלאחריה “והיית כגן רוה וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו”. “שאנן” או “שנאן” בערבית הפך שאנן בעברית, הוראתו רוגז, כעס ותרעומת. אך יש גם בעברית הוראה זו לשאנן כמו: יען התרגזך אלי ושאננך עלה באזני (מ“ב י”ט, כ“ח וכן בישעי' ל”ז, כ"ט) כלומר: קול תלונתך והתרעמך עלי. “חל” מגזרת הכפולים בערבית הוראתו רע אהוב וחביב ולהפך הוראת חל: איש רע ובליעל, מתועב ושנוא לבריות וכן פי' ואתה חלל רשע (יחזק' כ"א, ל') כלומר: מתועב ושנוא וכן: אשה זונה וחללה (ויקרא כ"א, ז') כלומר: מתועבה ובזויה. מכל האמור למעלה נוכל ‏ לשפוט, כי כאשר יקשה עלינו לפרש איזו מלה בעברית, ובערבית נמצאה אותה מלה עצמה ויכלנו לפרש על פיה את המלה ההיא בעברית, או בהשוותנו אותה להוראתה הערבית, או בפרשנו אותה הפך הוראתה בערבית. ובכן נוכל לאמר, כי השם ממזר (מזר) למשל בעברית, הוא הפך מזיר (מזר) בערבית, שהוראתה נקי המחצב, לאמר, שאבותיו אנשים חשובים ונכבדים וידועים לתהלה⁷.

ג. הַהַרְדָפָה (אַל־אִתִּבַּאע)⁸    🔗

שני מיני שמות נרדפים יש בערבית⁹. המין הראשון (וקוראים לו מֻתַּרַאדִף), הוא השמות או הפעלים הנרדפים זה לזה רק בהוראתם כמו: בַּטַל, שֻׁגַ’אע, כַּמִיי, לגבור, אביר ואמיץ לב; סַיְף, חֻסאם, מֻהַנַד, לחרב וכיו“ב. הפעלים רַאַי, נַטַ’ר בַּצַר נרדפים הם וחבריהם בעברית ראה, חזה, הביט. וכן גַ’לַס, קַעַד, ישב, וכן רבים. המין השני, וקוראים לו אַל־מֻתַּבִּע, הוא השמות והפעלים הנרדפים לאחרים אך לא רל בהוראותם, כי אם גם במבטאם שוים הם להם, אך בחלוף איזו אות בראש או באמצע כמו: סַאעִ’ב לַאִע’ב: (רעב), עַטְשַׁאן נַטְשַׁאן (צמא), וַאחִד קאחד (אחד), סכּראן נכּראן¹⁰ (שכור); או בתוספת אות אחת או יותר בראש השם הנרדף, באופן שסופו יתאים תמיד, עם השם המורדף כמו: אַבַּדַא”[ן] סרַמַדַאַ"[ן].

בראשונה כאשר נתחדשו השמות הנרדפים האלה, היו נוספים על המורדפים כעין שמוש להם, כדי ליפות את הדבור או כדי לחזק אמתת הדבר. אולם לא היה להם מובן בפני עצמם, כי אם בבואם יחד עם השמות המורדפים; אבל אחר כך, כאשר השתמשו בהם הסופרים הרבה, קבלום בשפה, כשמות מורים הוראה בפני‏ עצמם, וירשו הסופרים לעצמם להשתמש בהם גם בהיותם לבדם, באותה הוראה של השמות שהיו נרדפים להם תחלה. ובערבית נמצא שמות רבים אשר היו בראשיתם רק שמות נרדפים וטפלים לשמות אחרים עקרים בשפה, ויאבדו ‏השמות העקרים וישמשו הטפלים תחתם.

גם בעברית נמצאים שני מיני נרדפים אלה. הראשון כמו הפעלים: ראה, חזה, הביט; קם, עמד, נצב; והשמות: צח, בהיר, ועוד רבים כאלה. השני, כמו תהו ובהו, כי שם “בהו” יבוא יחד עם “תהו”, שהוא נרדף לו, אך עתה כאשר כבר נתישן השם “בהו” אפשר להשתמש בו, גם בהיותו לבדו, במובן “תהו”, כאשר עשו הערבים בנרדפים כאלה¹¹. וכן הפעל עש, היה בלתי ספק נרדף ממין זה לפעל חש, ולא היה בא בפני עצמו, כי אם אחרי “חש”, ואח“כ כאשר נקבע הפעל הזה בשפה, השתמשו בו גם בהיותו לבדו בהוראת חש. כמו: עושו ובואו כל הגויים (יואל ד', י"א) כלומר: חושו ומהרו לבוא. וכן פעל עג, היה תחלה נרדף ותפל לפעל חג או להפך, ואח”כ השתמשו בכל אחד מהם לבדו. וגם בתלמוד נמצא, עג עוגה ועמד בתוכה (תענית כ"ג.).

וכן נמצא בעברית שתי מלים שסופן שוה, אך שונות הן בהוראותן ומקורן, כשבאות יחד, תטה השניה (או הראשונה) מחוקי הדקדוק, והתאימה בהברת מבטאה אל האות שבצדה, כדי ליפות את הדבור או כדי להקל אותו כמו: מוצאיו ומובאיו (יחזק' מ“ג, י”א) תמורת ומבואיו¹² וכן צאינה וראינה (שיה“ש ג', י”א) שהיה משפטו לבוא צאנה וכן:‏ ותגבהינה ותעשינה (יחזק' ט"ז, ג') תמורת ותגבַּהְנה¹³. ונמצא שהה“א נחלפה בא' במלת: הַאִדָרשׁ אדרש להם (יחזק' י"ד ג') תמורת ההדרש אדרש להם, כדי שתתאים במבטאה להמלה השניה. וכן נמצא בספרות התלמודית (חולין קי"ג) מדיח ומליח תמורת ומולח או וממליח, ויטו את השני מחוקי הדקדוק, להרדיפו לראשון (עי' הרקמה בהקדמה עמ' XI), ומסוג זה כל כנויי נדרים קונם, קונח, שהם נרדפים לקונס, וכן הכנוי נזיק נרדף לנזיר, וכן פּזיח נרדף הוא לנזיח (מלשון ולא יזח החושן) נרדפים הם זה לזה לחזוק.‏ ולפ"ז אינם לשונות עכו”ם, כי אם בטויים, שבדו להם חכמים, כדברי ר"ש בן לקיש (עי' נדרים י').

ד. הַסֵּרוּס (אַל־קַלְבּ)    🔗

רבים המה השמות והפעלים, אשר אותיותיהם מסורסות משמות אחרים בערבית, לאמר: השוים זה לזה בכל פרטיהם. במקורם במבטאם ובפתרונם, רק שבסדר אותיותיהם אינם שוים כמו: טמס ובסרוס: טסם (מחה); ג’בּד (משך) מסורס מפעל ג’ד’ב; מדח (הלל, שבח) מסורס מפעל חמד¹⁴ וכיו“ב. והנה המדקדקים הערבים נחלקו בדבר הזה, יש אומרים שהשם או הפעל המסורס אין בו שום שנוי הוראה מחברו, ואינו שונה ממנו בשום דבר. ומקור הדבר הוא ששבטים אחדים השתמשו בשם זה ושבטים אחרים בשם הלה; אלו גרסו טסם ואלו גרסו טמס; אלה השתמשו במלת חמת לשחור אדמוני (וזהו חום בעברית). ואלה השתמשו לְגוֹן¹⁵ זה במלת מחת. ויהי כאשר התערבו כל השבטים זה בזה ויהיו לעם אחד ולשפה אחת, ותשארנה שתי הגרסות בשפה הערבית וישתמשו בשתיהן. וי”א כי מקור הדבר אינו כן, כי אם שבוש וטעות הוא, שנפל בשפה, ואין להשתמש בשמות או בפעלים המסורסים או המשובשים לדבריהם כמו: טסם, ג’בד' וכו‘, כי אם בעקרים שהם טמס, ג’ד’ב וכו’.‏ ומביאים אסמכתא לדבריהם, כי לא נמצא ממין המסורסים האלה בספר אל־קראן. והואיל ומחמד לא השתמש בהם בודאי משובשים הם, ואין לקבלם בשפה. אפס, כי אין יסוד לדבריהם אלה, כי הלא נמצא הרבה מהם בספרי התורה שבע"פ של המוסלמים (חדית), שגם הם נכתבו לפי מסורתם מפי מחמד¹⁶. ואחרים אומרים שהמסורסים האלה זרים המה לשפה הערבית, ערב־רב מעמים אחרים אשר באו אל ארץ ערב הביאו אותם אתם, והערבים קבלו אותם בשפתם, לכן מותר להשתמש בהם, מכיון שנתקבלו כבר בלשון ויהיו לאזרחים, כמו שמשתמשים בשמות המשובשים, רק מפני שנתקבלו בלשון (עיין להלן בפרק השבוש והסלוף¹⁷. וכן רבו דעות חכמי השפה בדבר הזה. אולם כנראה שהראשונים צדקו במשפטם כי כן מצינו גם בעברית שמות ופעלים מסורסים מאחרים כמו בערבית, ובכל זאת ישמשו בשפתנו, בלי הפרש כלל מאלה, אשר מהם סורסו כמו: כבש, כשב; שמלה, שלמה, לעג, עלג כמו נלעג לשון (ישעיה ל“ג, י”ט); יעף (ישעיה נ‘, ד’) תמורת עיף; זעוה (דברים כ“ח, כ”ה) תחת זועה (ישעי' כ“ח, י”ט); מלתעות (תהלים נ"ח, ז') תחת מתלעות (יואל א‘, ו’); חדל (ישעיה ל“ג, י”א); תחת חלד; חשל כמו: וכל הנחשלים אחריך (דברים כ“ה, י”ח) תחת חלש, וכן בארמית חשל תחת חלש (בדניאל ב‘, מ’); אנקת אסיר (תהלים ע“ט, י”א) תחת נאקת, כמו נאקת בני ישראל (שמות ו‘, ה’); אלגומים (דבהי“ב ט', י”א) תחת אלמגים (מ“א י', י”ב); וכן ויחרגו (תהלים י“ח, מ”ו) תחת ויחגרו (ש“ב כ”ב, מ"ו); ויפרץ בו (ש“ב י”ג, כ"ה) תחת ויפצר, וכן רבים.‏ ואין ספק בזה ששבטים שונים מעמי בני שם, השתמשו בשניהם תחלה, זה אמר כבש והשני – כשב¹⁸ וכן בכלם. ויבואו העברים ויקבלו את שניהם בשפתם.

וחכמי לשון ערב יחסו על הפרק הזה גם את השמות, אשר פ' הפעל שלהם א' ויש להם חברים בנחי ע“ו או נחי ע”ה ויאמרו, כי המה היו נחים תחלה ואח“כ נסרסו והע' הנחה היתה לפה”פ ותהפך לאות א‘. ובכן נוכל גם אנחנו לאמר, כי מלת אבחה (יחזקאל כ"א, כ') שרשה כמו בערבית, בפעל “בוח” והע’ הנחה נסרסה ממקומה ותהי לפה"פ ותתחלף בא‘. כמו שאמרנו והיתה הוראת אבחה כמו אִבַּאחַה לאמר: הפקר דמי החלל והתר דמו לבלתי גאלו; והנביא מזהיר כי ה’ יפקיר את חלליהם בשעריהם והתיר דמם ולא יגאלוהו מידי שופכיו. (עיין בהמליץ מספר 259 תרנ"ד במאמרי “על אודות השפה הכושית”)¹⁹.

ובין השמות המסורסים בערבית יבואו גם אלה, שהם נחי ע“ו, או נע”י ומסורסים הם מפעלים ששרשם פ“ו או פ”י כמו: ג’אה, ג’וה ג’יה (נחי ע"ו), הדר פנים, פנים צהלים ושמחים – שרשם וגה (פ"ו) שהוראתו פנים; וכן דעתי, כי מלת גהה במשלי י“ז, כ”ב: לב שמח יטיב גהה, שכבר פירשוה אחרים כמו וג’ה בערבית לאמר פנים (אבל לא ידעו כי יש לה חבר בערבית בנחי ע"י) שרשה יגה, והפעלים פ“ו בערבית עפ”י רוב הם פ“י בעברית. וכן גם מלת גה (יחזקאל מ“ז, י”ג), שכבר פירשתיה (שם בהמליץ) כמו ג’הה בערבית (משורש וגה) שהוראה צד, קצה, פאה – שרשה ג”כ יגה. וכן נוכל לאמר, כי פעל עֵוּד (הנמצא רק בבנין הכבד) הוא מסורס משורש ועד (על משקל פִּעֵל, שהוראתו בערבית: הפחיד את פלוני, איים עליו כי ירע לו): זהו פירוש הכתוב: חבלי רשעים עודוני (תהלים קי“ט, ס”א) כלומר: חבורות (כמו חבל נביאים ש"א י‘, י’) רשעים הפחידוני וייראוּני לעשות לי רעה. אם לא אטה מחוקי תורתך, ובכל זאת את תורתך לא שכחתי.

ירושלים, כ“ז תשרי, תרנ”ו.

ה. הַשִּׁבּוּשׁ וְהַסִּלּוּף²⁰ (אַלְתַּצְחִיף וְאַלְתַּחֲרִיף)    🔗

בהיות שמקצת האותיות בלשון ערבית דומות זו לזו בתמונתן ורק בנקודותיהן תבדלנה, לכן נפלו בה שבושים הרבה כמו: צלח תמורת צלב (איש אלם, תקיף); ברא תחת תרא (אדמה); דבר תחת דת’ר (הון עצום); כרת (בתי"ו רפויה) תחת כרב (יגון וקוצר רוח); פעל חאש תחת גאש (סבב, הלך הלוך ושוב); מישאר תחת מנשאר (משור, זעגע) וכיו“ב²¹. אבל עם היות המלים האלה משובשות, בכל זאת נתקבלו בלשון כמו שמות נרדפים להמלים, אשר מהן נשתבשו. כן נוכל גם אנחנו לקבל את הפעלים והשמות המחולפים כעין נרדפים לשרשיהם ויכלנו מעתה להשתמש בפעל “נלה” להוראת “כלה” כי כן נמצא בכתוב: כנלותך (ישעי' ל"ג) שכבר אמרו עליו, שהנון שבו הוחלפה מן הכף ופירושה ככלותך²²; כן נוכל לקבל את השם מזרות למושג כוכבים ומזלות, כי רי”ש של מזרות (איוב ל"ח) הוא שם במקום הלמ“ד של מזלות²³; וכן מלת מפלשי עב (איוב ל“ז, ט”ז) ממפרשי עב (שם ל“ו, כ”ט); וכן אלמנותיו (יחזק' י"ט) תחת ארמנותיו; וכן נוכל להשתמש בפעל בזר (תהל' ס"ח) כמו פזר²⁴. וכבר או שהשתמשו במוחלפים כאלה גם בתנ”ך, כמו: עלץ, עלס, עלז; וכן חומץ וחומס; שחק, צחק; זעק, צעק; מזער, מצער וכיו"ב²⁵. בכל זאת אין חפצנו ומטרתנו לשבש ולסרס במקרא, כדי להעשיר את אוצרנו במלים משובשות ומסורסות, כי אין אנו צריכים לזה, ורק להעיר אוזן באנו כי נוכל להשתמש באלה אשר חלופם או סרוסם כבר ידוע הוא ובפרט באלה, שכבר השתמשו בהם קדמונינו מאז²⁶ ולא נחטא אז גם אנחנו בבואנו להשתמש בהם גם היום ולקבלם בשפתנו במו שעשו הערבים, ובפרט כאשר נחפץ לחרז בהם איזה שיר.

ו. הַיִּפּוּי אוֹ הַהַנְעָמָה (אַלְתַּפְחִ’ים)    🔗

דרך הערבים להוסיף במלה אחת אות אחת הקרובה למבטא המלה ההיא או למבטא המלה שלאחריה, כדי ליפותה ולהנעים היטב את מבטאה. ולפעמים יוסיפו איזו אות מאותיות השמוש בראש או בסוף איזו מלה, להמשיך את הברתה; ובפרט בשירים מפני היפוי או מפני המשקל²⁷; גם בעברית נמצא את הדבר הזה. מן המין הראשון, לאמר ממה שיוסיפו אות אחת הקרובה במבטאה למלה שלאחריה, נמצא שלאנן ושלו (איוב כ“א, כ”ג), כי הל' נוספה בשלאנן יען שנמצא במלת שלו להנעים את צלצול שתי המלות האלה, וכן נוספה המ' בנמבזה ונמס (ש“א ט”ו, ט') מפני זה הטעם. וכן הוסיפו תי“ו בתבואתך טובה (איוב כ“ב, כ”א) להטעים יותר את מלת “טובה”, כי הת' והט' קרובות זו לזו במבטאן. ומן המין השני נמצא אדוש ידושנו (ישעי' כ“ח, כ”ח) כי אַלף אדוש נוספת על המקור “דוש” להאריך את הברתו או לחזק את מעשי הפעלה²⁸. וממה שהוסיפו מאותיות השימוש באחרית המלים כדי ליפות את מבטאן נמצא הרבה, ובפרט בתהלים, שהוא דברי שיר, כמו כל היו”דים הנוספות בסוף שמות הפעלים והמקורים: מקימי מעפר דל, להושיבי עם נדיבים, המגביהי לשבת, המשפילי לראות וכו' (תהלים קי"ג) הישבי בשמים (שם קכ"ג, א') ההפכי הצור (קיד, ח'); שכני בחגוי הסלע; תפשי מרום גבעה וכו' (ירמי' מ“ט, ט”ז); חצבי וכו' חקקי בסלע (ישעי' כ“ב, ט”ז); אסרי לגפן (בראשית מ“ט, י”א); וכן חכלילי עינים (שם), שכני סנה (דברים ל“ג, ט”ז); וכן היו“ד הנוספת אחרי סימן הנקבה כמו: רבתי עם, שרתי במדינות (איכה א') אהבתי לדוש (הושע י, י"א); אויבתי (מיכה ז‘, ח’); וכן הה”א הנוספת אחר כ' הכנוי לנקבה כמו: לכל עונכי, תחלואיכי, חייכי, המעטרכי²⁹ וגו' (תהלים ק"ג) וכיו"ב.

ז. הַחִסּוּר או הַגֵּרוּעַ (אַלְתַּרְחִ’ים)    🔗

מאד ישמר הערבי ללמד לשונו דבר צחות ולבלי הכבד לשונו במבטאים קשים. ולכן בפגשו במלה אשר יקשה מבטאה על לשונו, (כמו בהפגש בה שתי אותיות דומות או ממוצא אחד) והוסיף בה איזו אות הקרובה למבטא המלה ההיא, כדי להנעים אותה וקרא לזה בשם תפחים, כאשר אמרנו, או יגרע ממנה אות, כדי להקל את קושי מבטאה, וקרא לזה בשם תרחים; וחסר לפעמים אחת מאותיות השמוש בפעל ואמר: אסטאע תחת אסתטאע. ולפעמים יחסר גם אות שרשית בפעלים הכפולים בהמדבר בעדו, כמו טַלְ’תְ תחת ט’ללת, או יחליפה ביו“ד ויאמר: אַמְלַית תחת אמללת וכיו”ב, ולכן ידגיש תמיד שתי אותיות דומות או היוצאות ממוצא אחד (כמבואר בשער ההדגשה “אלאצע’אם” בספרי הדקדוק) ואמר אִמַּחַא תחת אנמחא, אִטַ’לַם (קרי אִזַלַם) תחת אט’טלם, וכן רבים כאלה. ולפעמים יחסר את האות האחרונה משם העצם השגור על לשונו. ובפרט, כאשר תבוא לפניו מלת הקריאה “יאַ” (הוי!) ואמר יאַ עֻתַם! תחת עתמאן; יאַ עֻבַּי! תחת יאַ עֻבַּיְדְ! וכיו"ב, והמשוררים יחסרו את האות האחרונה משם עצם גם כשהוא תמיד רק כתיב ולא קרי³⁰. גם בהקטנה יחסרו לפעמים את אותיות השמוש, אשר בראש ובסוף השם המוקטן, ואמרו: סֻלַיְם תחת סֻלַיְמאן, סֻפַיְר (חבוש קטן) תחת סֻפַיְרגּ³¹ עֻכַּיבְ (שממית קטנה) תחת עֻנַיְכִּיב וכן רבים. וקראו למין ההקטנה הזה בשם “תצעיר אל תרחים” לאמר: ההקטנה בגרוע.

והנה נמצא שגם העברי נהג כן בפעלים אחדים ולפעמים גם בשמות, אך לא השתמש בשער הזה לכל פרטיו כמו הערבי. ואולי בספרי הקודש האחרונים, נוכל למצוא זעיר שם זעיר שם ממיני גרועים וחסורים כאלה אשר עשה הערבי. כן מצינו במקרא: אָזין (איוב ל“ב י”א) תחת אַאֲזין! בְֶּהָרֵג (יחזקאל. כ“ה ט”ו) תחת בְּהֵהָרֵג, וכן בְּנִיהֶם (שם כ“ז ל”ב) תחת בִּנְהִיהֶם וכן לשמיד (ישעיה כ“ג, י”א) תחת להשמיד וכיו“ב. ולכן ידגיש גם העברי את תי”ו ההתפעל בפעלים שפה“פ שלהם אחת מאותיות דט”ת ואמר: מִדַּבֵּר (במדבר ז', פ"ט) תחת מתדבר; תִּטַמָּאוּ (ויקרא י“ח, כ”ד) תחת תתטמאו; תִּתַּמָּם (ש“ב כ”ב, כ"ו) תחת תתתמם, ולפעמים ידגיש את התי“ו הזאת גם בפעלים שפה”פ שלהם אחת מאותיות כ“ן כמו: הִכּוֹנֵן תחת התכונן כמו: תִּבָּנֶה וְתִכּנֵן (במדבר כ“א, כ”ז) בצדקה תִכּוֹנָנִי (ישעיה נ“ה, י”ד) ור' יהודה הלוי אמר: הכונן והשתונן וכו' (בשירתו: יה שמך ארוממך וכו') וכן הִנָבֵא תחת התנבא וכן מצינו תִּתָּבָר (שמואל ב' כ“ב כ”ז) תחת תתברר, וזה בהעתיקו את קמץ הבי”ת אל התי“ו שלפניה, וקמץ הרי”ש שלאחריה אליה וידגיש את שתי התוי“ם זו בזו. וכן עשה גם בפעל תִּתַּפָּל (שם) תחת תתפתל בהעתיקו את פתח הפ”א אל התי“ו שלפניה וקמץ התי”ו שלפני הלמ“ד אל הפ”א וידגיש את התי“ו בפ”א. וכן וַתֵּתַצַב (שמות ב‘, ד’) תחת ותתיצב, וַיַבְּשֵׁהוּ (נחום א‘, ד’) תחת וַיְיַבְּשֵׁהוּ.