רקע
שמעון שמואל פרוג
שְׁנֵי שְׁפָטִים

שְׁנֵי שְׁפָטִים הִשְׁלִיחַ אֵל עֶלְיוֹן בֶּחָלֶד.

מֵעוֹלָם עַד עוֹלָם, מִזָּקֵן עַד יָלֶד

יוֹדֵעַ הַמִּשְׁפָּט הַנּוֹרָא

הַכָּתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה:


עֵת חָמָס וָרֶשַׁע עַל אֶרֶץ מָלָכוּ

וְאָדָם אַחֲרֵיהֶם כַּעֲבָדִים נִמְשָׁכוּ

וַתִּכְרַע לִפְנֵיהֶם כָּל בֶּרֶךְ

וַתֵּתַע בְּתֹהוּ לֹא דֶרֶךְ,


גַּם יַחַד מַלְאָכִים, כָּל בְּנֵי הָאֱלוֹהַּ,

מִסֻּכּוֹת הָעֵדֶן, מִמְּרוֹמֵי גָבוֹהַּ,

לָאָרֶץ הַחֹטֵאת יָרָדוּ

וְלַעֲשׂוֹת תּוֹעֵבָה נוֹעָדוּ.


אָז נִפְתַּח פִּי אֶרֶץ וּפִתְחֵי שָׁמַיִם

וַיִּגְדַּל הַמַּבּוּל וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם

וַיֶּהֱמוּ בָעֹז וַיִּרְתָּחוּ

עַד אַנְשֵׁי הָאָרֶץ נִמָּחוּ.


וְנֹחַ אַךְ נִמְלַט וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ

וַיַּקְרֵב קָרְבָּנוֹ לְרֵיחַ נִיחוֹחַ.

אָז הִבִּיט בְּחֶמְלָה אֵל צְבָאוֹת

עַל שָׂדוֹת, עַל הָרִים וּגְבָעוֹת.


וְנִשְׁמַע אָז קוֹלוֹ בְּקָרְאוֹ בְכֹחַ

מִמְּרוֹמֵי שָׁמַיִם: "לֹא אוֹסִיף לִשְׁלֹחַ

לָנֶצַּח וּלְעֹלְמֵי עוֹלָמִים

בָּאָרֶץ, זֶה מִשְׁפַּט הַדָּמִים"…

* * *

וְיָמִים עָבָרוּ. וְשֵׁנִית יוֹם שֹׁאָה

הֵבִיאָה יַד שַׁדַּי עַל תֵּבֵל וּמְלֹאָהּ,

וַיְשֻׁלַּם עַל יֶתֶר לָאָדָם

וַיָּשָׁב הַחֵטְא עַל קָדְקֳדָם:


בְּשִׁנְעָר בַּבִּקְעָה – שָׁם מִגְדַּל עֲנָקִים

הִתְרוֹמֵם לְמַעְלָה עַד גָּבְהֵי הַשְּׁחָקִים.

שָׁם עֵדָה חַטָּאָה חֻבָּרָה,

עַל עֶלְיוֹן אֶת פִּיהָ פָעָרָה…


אַךְ פִּתְאֹם לְפֶתַע – וּשְׁפָתָם נִבְלָעָה,

מְהוּמָה מִסָּבִיב, אֵין מִלָּה נִשְׁמָעָה,

לֹא הִכִּיר עוֹד אִישׁ אֶת אָחִיהוּ,

לֹא מָצָא עוֹד בֵּן אֶת אָבִיהוּ.


וַיִּפֹּל הַמִּגְדָּל!… וַיַּבֵּט אֱלוֹהַ

עַל בֹּנֵי הַמִּגְדָּל בְּאַף מִגָּבוֹהַּ,

וַיִשְׁמַע קוֹל בְּכִי וַאֲנָחָה –

וַחֲמָתוֹ בְזֹאת לֹא שָׁכָכָה.


וַחֲמָתוֹ לֹא חָדְלָה, לֹא נִחַם מִזָּעַם.

אֲהָהּ! הוּא לֹא נִשְׁבַּע בִּימִינוֹ הַפָּעַם

כִּי יֶחְדַּל מִפַּלֵּג לְשׁוֹנוֹת

בָּאָדָם – עַל פְּרִי הָעֲוֹנוֹת.


וִיפַלֵּג!… וּפְלַגּוֹת אֵין קֵצֶה בַּשְּׁעָרִים.

זֹאת אֶרְאֶה – וּלְבָבִי יִקָּרַע לִגְזָרִים…

בַּת עַמִּי! לֹא אַתְּ הַנּוֹסֶרֶת?

לֹא אַתְּ הִיא לְפָנַי עֹבֶרֶת?


עֵת דָּבָר בּוֹ חֵפֶץ אַךְ יֶהְגּוּ קְרָבַיִךְ,

אַךְ קְרִיאָה נִשְׁמַעַת לְקַבֵּץ בָּנַיִךְ

לְחֶבֶר עֲבוֹדָה מוֹעִילָה,

וְהִנֵּה – אֵל נוֹרָא עֲלִילָה.


יְיַסְרֵךְ, הָהּ, מוּסַר אַכְזָרִי וְנוֹרָא,

מְהוּמָה מִסָּבִיב, אֵין נֹגַהּ, אֵין אוֹרָה,

לֹא יַכִּיר עוֹד אִישׁ אֶת אָחִיהוּ

לֹא יִמְצָא עוֹד בֵּן אֶת אָבִיהוּ…


כֹּה יִפֹּל כָּל בִּנְיָן, כֹּה יִהְיֶה לָהֶרֶס.

וְשֵׁנִית, הָהּ שֵׁנִית, בְּלִי־תְמוּרָה שׂרֶרֶת

אֲפֵלַת שִׁמָּמוֹן נוֹרָאָה

וְצוּקָה וּמְעוּף כַּל מַתְּלָאָה.


וְשֵׁנִית מִסָּבִיב אֲפֵלָה וָלַיִל…

וְתִפְּלִי לָאָרֶץ נֶחְמֶסֶת מֵחַיִל

בְּלִי דַעַת: מַה־לִּדְרשׁ, אָן לֶכֶת?

בְּלִי נָתִיב, בְּלִי תִקְוָה תֹמֶכֶת!…

המלצות קוראים
תגיות