רקע
יעקב פיכמן
אחד־העם

את המאמר הראשון על אחד־העם כתבתי לבקשתו של ביאליק—במלאת לו שישים שנה. הייתי תמיד ממעריציו, ואם כי בפולמוס עם ברדיצ’בסקי, הייתי בדעה עם האחרון, אף על פי כן ראיתי את עצמי כתלמידו של בעל ‘על פרשת דרכים’. היתה כאן שלימות משכנעת כזו, צלילות משכּרת כזו, שלא יכולתי לעמוד כנגד קסם ניבו והגיונו. צעיר הייתי, והצעירים נוטים תמיד אחרי הקו הישר, אחרי החוק. הדין היה עם ברדיצ’בסקי. אבל הוא היה אנרכיי יותר מדי. הוא ראה דבר והיפוכו, גרס דבר והיפוכו—ולא הכריע ביניהם. אחד־העם הגדיר והכריע. בכך ראה את תפקידו.

לולא ביאליק, שערך אז את ‘כנסת’, יתכן שלא הייתי כותב עליו מעולם. במאמריו, במכתביו הביע את עצמו עד הסוף. ותפקיד המבקר להאיר מה, להשלים מה; ומשנתו של אחד־העם סדורה וברורה כולה. אולי זה שצינן כלשהו.

אבל כשנגשתי אליו מקרוב, הבחנתי המית נפש גדולה, גלויה ונעלה—הבחנתי, למרות כל הצמצום ואפילו הדוגמתיות, את השירה; ואז יכולתי לכתוב עליו. כי סופר, אפילו רב כשרון, אינו עניין לי כל עוד לא הבחנתי בו את המשורר. וכלום יש סופר גדול באמת, שאינו גם משורר?

מאז נגשתי אליו פעם בפעם, והוקסמתי יותר ויותר מטוהר אישיותו. כתבתי עליו ב’דבר' במלאת לו שבעים שנה, וב’מולדת’—לאחר פטירתו. גם בימי זכרון יש ופקדתי אותו ורשמתי מעט מזכרונותי עליו. בספר זה לא הוספתי אלא ראשי פרקים להבלטת הדמות שאינה חוזרת. למרות זה שרבות לא ראה, רבות גם טעה—היה בעל ‘בין קודש לחול’ נר לחיינו; וכמה שהיה (בימים הראשונים) מתנגד לציונות המדינית—לא היה אולי איש שהכשיר את הדור לגדולות כמוהו.


 

פרק ראשון: סופר למופת    🔗

[א]    🔗

אחד־העם היה ברגע הופעתו סופר למופת, איש הסגנון והצלילות והצמצום,—לא היה בדור ההוא שליט במחשבה ושליט בביטוי כמוהו. אפילו פרישמן, איש הכשרון, שנלחם במליצה, היה בעצמו לפעמים מליץ, אם גם מליץ בעל־חן,—סופר שהמליצה עצמה הפכה פשטות בכתבו. אחד־העם נעשה מיד כולו דוגמה. לאחר זמן קמו לנו מעטים, שלמדו ממנו משמעת, דיוק, כוח של הגדרה, אך למעלת הרב לא הגיעו. אותה מתינות, שידע לעמוד בה גם בשעות של פולמוס קשות, שבעצם לא פסקו כל ימיו; אותו הומור דק, ששימש לו אמצעי להסברה, ולא לנצחנות, שהעידו על חכמתו ועל נקיו־דעתו—אותם לא הנחיל גם את תלמידיו המובהקים ביותר. רק הוא ידע, כי באבק קיצוניות, בשמץ של הפלגה, אדם חובל בעצמו ולא במתנגדו.

מידות גדולות אלה קנו לו לבבות גדולים. גדול כביאליק ראה את עצמו כל ימיו כתלמידו—למד ממנו לא רק את סגנון הפרוזה וההגיון של מסותיו, שנוספו להן גם מעלות המשורר, כי אם למד ממנו גם לרסן את עצמו, למנוע את עצמו מתוספת עושר זו, שהיא פגם למשורר, קל וחומר לפרוזאיקן. ואולם יותר מכל הוקיר באחד־העם את האדם השלם. בכל התנהגותו שאל את עצמו: מה היה אומר על כך אחד־העם. מבחינה מוסרית ראה אותו יחיד בדורו—משכמו ומעלה גבוה מכל סופרי ישראל, שבא במגע עמהם.

כל מי שהכיר אותו, שעיין וחזר ועיין בכתביו, במכתביו, בזכרונותיו, לא יכול שלא להיות בדעה אחת עם ביאליק. כל כמה שהיה אמן במסה הפובליציסטית, לא לשכלול היצירה חתר, כי אם לשכלול האדם, לשכלול האומה ולשכלול עצמו. בזה התחיל: שתבע את שכלול עצמנו. חיבת ציון היתה לו קודם כל אמצעי להרמת קרן האומה. להכשיר אותנו לחשוב בכל כוח המחשבה, לעשות בכל כוחות הנפש. ‘הבה ונעשה אדם!’—בכך היתה כלולה כל תורתו. גם אלה שבאו להגשים בפועל, בעמל ידיהם את הרעיון, היו על צד האמת תלמידיו ברוח.

הכשרה זו תבע, כאמור, בראש וראשונה מעצמו, וניתן לומר, שהיצירה הגדולה שיצר היתה דמות עצמו. גם כיום, אף שדפי ספריו טרם דהו, ואין בוודאי עונג גדול יותר, מללמד בבתי הספר תורה מפוארת זו בכלי המפואר, בה ניתנה משמרת לדורות, היה כדאי שמורינו יציגו כדוגמה לתלמידים בעיקר את דמותו הנעלה, דמות ללא פגם, ללא רבב. בשלימות אדם זו ראה לא רק תנאי ראשון לגאולת האומה,—ראה גם את עצמו כאובייקט להכשרה אנושית־יהודית. על הכשרת עצמו שקד כל ימיו. לא היה ניד דיבור ולא היה ניד מעשה בלי שיקול דעת חמור, בלי הגות חמורה.

לא לדוקטרינה שלו היה נאמן כל ימיו. לא ההתנגדות לציונות המדינית היתה עיקר בתורתו—ממנה גם נסוג ולא ראה בכך סתירה לה. יסוד דעותיו היה משנת האדם, כל מה שאין בו מן הבהילות במעשה, מן הנמיכות ברוח. שום מטרה לא קידשה עליו אמצעים מכוערים. וכמכוער מכל ראה את כל אונאה, אונאת עצמו ואונאת אחרים.

גם אז, בימי הבחרות, כשה’פירורים' היו לנו מעין ספר־לימוד למחשבה, ללשון, לספרות, הרגשנו את הנקיון האנושי הזה, המפעם את כל שורה אחד־העמית. וכמה היינו מחזיקים טובה לבר־פלוגתא שלו, כביכול, לברדיצ’בסקי, שידע כמה נעלה מתנגדו מכל חסידיו, בפסקו את פסוקו הממצה: ‘אין הדור יתום, אם אחד־העם שרוי בתוכו’.

[ב]    🔗

שונה היה בעצם מהותו לא רק מליליינבלום, שפשטות השגתו גם צמצמה את דעותיו, גם מתחה אור מיוחד על מחשבתו הכנה, העקשנית, שלא נטתה אלא לצד אחד, צד המעשה. שונה היה מכל החבורה שעמד בראשה והיה בעצם פה ומליץ וגם איש ריב לכולה. ‘חובב ציון’ בהטעמת התואר ‘חובב’—על כל פנים לא היה. לא האמין בקלות כי אם בחמורות. לא גרס רעיון, שאינו משמש אלא לנוי, ונותן לבעליו שעה קטנה של הרחבת הדעת. מבחינה זו היה דוקא הוא, המצמצם, איש הציונות הגדולה. רק רעיון גדול, זיקה גדולה לרעיון—רעיון שאדם חי עליו, מעלה את האדם ומעלה את מעשיו. כלום לא זאת היתה המהפכה הגדולה שחולל בחיבת־ציון? הוא עקר אותה מן ה’חובבות’, מן הרומאנטיקה הקלה של בעלי־בתים נהנתנים—הוא לא גרס את העבודה לציון אלא כעבודת־תמיד, כנר־תמיד. כשאמר לסכם את תורתו בפסוק אחד (בהקדמה ל’על פרשת דרכים')—לא נתכוון לאותה חיבת ציון שנמכרת בשוק במחיר קצוב, אף לא לזו שאינה אלא הסכמת השכל בלי שורש עמוק בלב, כי אם זו הממלאה את הנפש בתור יסוד היסודות, בתור ‘מרכז הרוח’. צירוף זה של ‘התרכזות הרוח’ שהוא מטעים וחוזר ומטעים אותו, אינו הגדרת ציונותו בלבד, כי אם כאן שורש נפשו, כל השגתו על החיים וחובות החיים. רק מי שהווייתו מרוכזת כולה ברעיון אחד, עלול לפעול למענו, לחיות למענו.

שלא מדעת המשיך את תורת המקובלים, שלא ראו תיקון לאומה אלא בהתמכרות הנשמה כולה לרעיון הגאולה. היתה זו ההכרה שבחירי האומה שבכל הדורות המשיכו את שפע הקדושה על האומה, את עצם קיומה בזה שהדליקו פעם בפעם באפלת הגלות את אבוקת העתיד המאירה. כת כזו של נבחרים, של ‘נושאי אבוקה’, חפץ לצרף מבין הטובים שבחובבי ציון—הגדיר את שליחותם ב’דרך חיים' שכתב לחברי ‘בני משה’, והיא תמצית תורתו,—בעצם היה זה עיקר מחשבתו: ניצור אדם בצלמו של אדון־הנביאים, של אדם שהכשיר את עצמו להיות לדוגמה לרבים והיה עבד לרבים. תורה זו, שחייבה את הדור לחיים גדולים, לעבודה לאומית מתמדת, הושלמה אחר כך על־ידי אנשי ההגשמה. אחד־העם (בתחילתו) טרם ראה אותם בחזונו, וזאת היתה שגיאתו הפאטאלית. הוא היה דבק בסביבה שלא הוכשרה לשליחות הגדולה שהטיל עליה. אבל קלטו תורתו אלה, שלא רק חיו את הרעיון, כי אם הביאו עמהם אומץ־לב לקרבן ואומץ־ידים לעשות—אלה שהרחיקו ללכת מאבותיהם, שצמחו מלב התקופה שקראה לצד אחר. אבל דווקא הקרעים ריפאו אותם, קירבו אותם תחת כנפי הרעיון הגדול. אלה התנגדו פעמים רבות לאחד־העם ולא ידעו שאת מימיו הם שותים.

התהליך המורכב הזה, שיש בו הרבה מן הטראגיות, תהליך הגידול של רעיון מסוים, שזרעה אותו תקופה קודמת ושרואים בה ניגוד לו (כהשכלה שהכשירה לחיבת־ציון, וכחיבת־ציון—לציונות המדינית) בולט ביותר גורלו של אחד־העם, שקמו לו מתנגדים מרים בעוד שצמחו מלב לבה של תורתו, וטרם עמדו עליו עד הסוף גם הקרובים לו ביותר בעצם מהותם.

אבל מי יגיד שא"ד גרדון (ולא הוא בלבד) לא היה הממשיך—שאפשר לצייר לעצמו את ההתרכזות ברעיון העבודה בלי הרעיון על התרכזות הרוח, שקדם לו?

המאמר ‘לא זה הדרך’ נעשה מיד מאורע גדול בחיינו. לפי צלילות סגנונו, לפי בניינו המוצק, שימש מחיצה מפסקת לא רק בין ה’השכלה', שגם גדוליה לא יכלו לוותר על עודף ניב וקישוטי לשון לשם עצמם, כי אם ניגוד לחיבת ציון הרומאנטית, המליצית, שהיה בה הרבה מן הילדות. המאמר הקטן סימן בגרות בעוצם ההבעה, בעוצם התביעה. סימן בנייה חדשה, שעוז לב ואמונה גדולה עמה. מה שהביע אחד־העם לאחר זמן, בגשתו לעריכת ‘השלח’: ‘לא רגשות וחפצים חדשים, המשנים את הבחירה גם למרות הידיעה’, כי אם ‘מושגים וחפצים חדשים המשנים את הבחירה בהסכם עם הידיעה’. היה זה ‘המתנגד’ בטבעו שאינו סומך על התלהבות חסידית, על התפרצות שברגש, כי אם על רגש עצור, על אמונה שאינה מתגדרת בעצמה ואינה מכריזה בקולי קולות על עצמה. בונה לפי טבעו, לא האמין אלא בתוכנית שחומר עמה—חומר משובח, וקודם כל: חומר אנושי טוב, שהוא מוכשר להתנסות בכל מיני נסיונות קשים. כי רק סגולה זו מעידה על רגש גדול, על כושר בניין גדול.

כלום לא סומנה כבר בתורה זו, שנקלטה בנפש המעולים שבדור, החלוציות המאוחרת, זו שלא היה בה עוד מן הרכרוכיות של בעלי־חלומות, כי אם וויתרה על עדיה והטילה על עצמה את כל כובד העשיה?

האברך בן העשירים, שכל ימי נעוריו נכסף למדע ונתן את חייו על השתלמות עצמו, לא היה מתנגד אלא ל’השכלה' שנסתאבה—לזו שנתגלתה לו בכל כיעורה בפולמוס שבין אישיה, אפילו בלכלוך שב’מערכת' של גוטלובר. אבל להשכלה עצמה היתה לו זיקה גדולה, וימים רבים לא ויתר על השכלה גבוהה. ואולם בכל אומץ לבו במלחמתו על הרעיון, גילה רפיון־רוח בבואו להוציא אל הפועל את מחשבתו על כניסה לאוניברסיטה, ופעם בפעם שב כלעומת שבא אל משפחתו, לאחר שניסה את מזלו ויצא לחוץ־לארץ—מחוסר אמונה בעצמו, כפי שהוא מספר בעצמו מתוך גילוי לב בזכרונותיו.

קו זה שבאופיו: אומץ לב למחשבה והיסוס נפרז וזהירות נפרזה למעשה,—יש בו כדי לגלות את אחד־העם כאדם וכסופר גם יחד. מיעוט אמונה בעצמו מראה את נקי־הדעת, את בן־הסוחר הסולידי—מראה את הגורם להופעתו המאוחרת כסופר, גם את פיקפוקיו לגבי הציונות המדינית של הרצל. הוא שאף ליסודות מוצקים, לרעיונות שאינם תלויים בשערה. רפיונו, וגם כוחו, היה בזה, שלא סמך על הנס—שלא ידע, כי עם ישראל ‘מלומד בנסים’ וזהו סוד קיומו. לא ידע, שכל מהפכה גדולה בחיי עם סומכת בפעולותיה, מדעת ושלא מדעת, קודם כל על הנס. זה היה כוחו של הרצל, שבכל אכזבותיו, האמין כי הנס מוכרח לבוא—ויותר מטעמים שבפוליטיקה, הכריז עליו בהאמינו כל רגע שיתרחש. ומשום זהירות זו מצד אחד והרצון ולחנך את העם היהודי, להעלותו—התאכזר לרעיונו והשמיע את אמיתותיו המרות. בניגוד להרצל שחפץ לדרבן את האומה, לעשות לה כנפיים בהכרזותיו על הגאולה הקרובה לבוא, חפץ הוא לחשלה, לנסותה בסיימו את מאמרו הראשון בפסוקו המפוכח: ‘אראנו ולא עתה, אשורנו ולא קרוב’.

ולא ידע האיש, שלידי מעשים,—לפעמים, גם לא משוערים—אינו מביא אלא הביטחון, שהגאולה קרובה,שהכל אז בגדר האפשר. ברם, תפקידו, ככוח בולם, היה תפקיד ‘הצופה לבית ישראל’; ואם עלה בידו ובידי ההולכים בדרכיו לחזק את ידי העושים הזהירים ולשמור על המפעל מפני קפיצה קודם זמנה, לה הטיפו הנלהבים (כל כמה שהמתינות היתה למעלה מן הכוחות)—הרי זה היה פרי תורתו, פרי תבונתו, פרי הנבואה ‘הקרה’, העצורה, שרמזה על דרך הבניין, על דרך החיים.


המופלאה ביותר בהופעתו של אחד־העם היתה העובדה, שעלה על במת הספרות במקרה, כמעט נגד רצונו, ש’לא עלה על לבו לבקש עטרת סופרים‘,—ש’במחשבה כזו בלבד היה די’, לפי דברי עצמו, ‘להביא רעד בעצמותיו’… ענוה ואצילות—שתים שהן אחת—שלטו במידה שווה בתכונתו. לא האמביציה הקטנה ולא ההתפרצות הגדולה עשוהו לסופר, כי אם גילוי הכמישה שבחיבת־ציון, שהיתה רעיון חייו; ההכרה, ש’רעיון זה בעודו מלא כוח עלומים נכשל ונופל', מאין לבבות נאמנים לו, מתמכרים לו—מאין ‘אנשי לב המסוגלים מטבעם לצמצם כל חיי רוחם על נקודה אחת’, שתהא מרכז הוויתם כולה.

בי“ב אדר תרמ”ט פירסם ב’המליץ' את ‘לא זה הדרך’, כרוז מלא מרירות פנימית וכתוב במתינות, ובצלילות הדעת שלא הוכשר לה אלא אדם שהתבונן הרבה, שידע את מקור החולשה, ובא לכלל דעה, שהרעיון הגדול, בו תלה את תקוות האומה היחידה, לא מצא אנשים,—כי הרעיון לא הכזיב, כי אם אלה שלא ידעו לשמור עליו, לטפח אותו, לגדול עמו. ודאי שנמצאו כבר אנשים נאמני רוח, גדולי מחשבה, כפינסקר, כליליינבלום, אבל איש מהם לא תפס את הגורם היסודי לכשלון, לסכנת ההתנוונות שכבר החלה, כמוהו. רק הוא השיג שמקור הרעה בזה שאין עוד אותו הגרעין הבריא באומה, שממנו יצמח דור מוכשר לקרבן, מוכשר להגשמה. הוא, שהסתכל מקרוב ארוכות בחזיון והשתתף בעבודת חובבי ציון כמה שנים, עמד על מקור חולשתה של חיבת־ציון, שלא הגיעה לדרגת רעיון לאומי גדול שאינו בהול על הישגים קטנים, כי אם השתדלה (ולא בהצלחה) על הקלת מצבם של יחידים, שלא היה בהם מסוללי דרך לבאים אחריהם, כי אם חפצו בטובת עצמם עם נסיונותיהם הראשונים.

זה המאמר הקטן ‘לא זה הדרך’, שהוא כבר כולל את יסודי תורתו של אחד־העם, לא חידש בעצם הרעיון—בעצם צמח כולו מתוך האידיאולוגיה של חיבת ציון. ואפילו ‘המרכז הרוחני’ נרמז כבר בדברי קודמיו,—אבל העביר רוח חדשה במחנה, בתחית הלבבות, בהכשרת הלבבות, שרעיון הגאולה יהיה מרכז חייהם. יותר משהיה בו משום אידיאולוגיה חדשה, היה בו משום התעוררות חדשה, משום גילוי רצון שנתרופף (או שהיה רופף מלכתחילה). היה בדברים לא משום עקירת הישן, כי אם משום חרישה חדשה, משום צמיחה חדשה. אחד־העם קרא במקום חובבות, להתחדשות, להתאזרות. קרא לחזון שיפעם את הלבבות,—שיקים ‘עושים בישראל’. נרמז כאן רעיון החלוץ, ואף אם לא הובלטה מהותו כפי שנתפתחה עם העליה השניה, היה כבר הגרעין: התביעה לאיכות, לכוון את הלב לרעיון אחד, שעליו נותן אדם את נפשו.

בזה היה החידוש—בהכרזה על הסכנה להסתפק בקטנות, אף שמצד אחד העדיף את הקטנות, שהושקע בהן רצון רב, על ‘הגדולות’ שנעשו ברפיון־ידים וברפיון־לב. הריאקציה כנגד העדפת הרוח שהטיף לה, היתה במידה מרובה פרי אי־הבנה, כיון שהיתה מוצדקת ככיוון הרצון למימוש, לעבודת כפים, שבלעדיהם אין יסוד גם ל’רוח‘. כל ימיו השתדל אחר־כך ‘להגיה’ את הקונצפציה הרוחנית שלו—להוכיח, כי גם ב’רוח’ לא נתכוון אלא להכשרת הלב לרעיון הכלל, לחלוציות שיש עמה גם עשייה. איש לא חפץ להבין, שחיזוק הרצון מכוון כאן לראשונים, שישמשו דוגמה לאומה כולה. ורק שהוא לא הוכשר, לפי חינוכו, לפי רוח דורו, להשיג שלא הוכשרו להיות דוגמה אלא ידים מגשימות, ולו גם מעטות.

{ג}    🔗

זאת התקופה הקצרה מ’לא זה הדרך' עד פירסום חלק ראשון של ‘על פרשת דרכים’, היתה בלי ספק תקופת השפע והזוהר בחייו. האיש ש’לא האמין, כי יהיה מוכשר לגדולות', נעשה גדל הדור, מורה הדור. כל מאמר חדש שפירסם חיזק את סמכותו, הראה כי לפנינו לא רק איש רב־כשרון, שגם מה שקיבל מן התקופה (והוא קיבל לא מעט) יצק בדפוס משלו עד כי פעל כחדש—הראה גודל רוח, שברגעים של הזדעזעות (כמו הרושם ליד הכותל) דיבר כחוזה; ואמנם לא יצויר בעל מחשבות אמיתי שאין בו גם מן המשורר. בלב הדור כולו נחרתו השורות המרעישות האלה: ‘ארץ כי תחרב, והעם עודנו מלא חיים וכוח,—יקומו לה זרובבל, עזרא ונחמיה, והעם אחריהם וישובו ויבנוה שנית; אך העם כי יחרב, מי יקום לו ומאין יבוא עזרו?’.

זאת היתה התמצית של ‘אמת מארץ־ישראל’, הקריאה: ‘עם כי יחרב!…’ חורבן העם היה קשה לו מחורבן הארץ. ואת תפקידו, תפקיד הדור כולו, ראה במאמצים להקים את העם מחורבנו: ליצור לפי שעה, לפחות, גרעין בריא זה, שהאמין, כי יקום מתוך ‘בני משה’. והאכזבה שגרמה לאכזבות אחרות היתה התערערותה של כת זו, שהיתה ערטילאית כולה ולא עצרה כוח אף להגשים את ראשי הסעיפים של ה’צעטיל קטן‘, שמחוקקה הטיל עליה. היא היתה תוצאה מרה גם של מסעו הראשון לארץ־ישראל. אבל הוא עוד האמין, שתורתו עתידה לחולל את הפלא, ואמנם כל מאמר שפירסם ב’המליץ’, ב’כורת' וביחוד ב’הפרדס‘, שרוחו מרחפת על פני כולו, השקה את הדור הצעיר לחלוחית של מחשבה, של הכרה. קם הסופר, שאנשים כביאליק נאחזו בו ביאושם מעצמם כבמורה וגואל—שיהיה המבוע לכל ההרהורים הכבושים בהרבה לבבות’—שהוכשר לתת להם ביטוי, להאיר את נפשם הנבוכה ב’שעת תוהו ובוהו’.

וכמה שנתיאש מן האנשים העושים ואינם עושים, מן המעשים שאינם מעשים—הוסיף לחנך, לעמוד בפרץ, שהרי לא ציפה לגאולה מהירה, ולא היה מן ‘הדוחקים את הקץ’.

אפס כל כמה שזה היה יפה לצופה, לאיש הבוחן את המעשים ומעבירם תחת שבט ביקורתו, היה זה גם ‘מקום תורפה’ בדרכו ובשיטתו: הימים הקרובים הוכיחו שאת העם אפשר להציל על־ידי מעשים דחופים יותר וזהירים פחות—זהירות יתירה פירושה: להמשיך את העבר, ולא להעקר ממנו עולמית.

אותה שעה עלה על הבמה הרצל, ששמע את פעמי ההיסטוריה והרגיש שהשעה הגדולה באה ואין להחמיצה.

וההתנגשות בחן שני האישים הגדולים היתה מוכרחת לבוא. כל כמה שאנחנו מבינים, כי אחד־העם לא יכול ללכת עם הרצל—ואולי טוב שלא הלך—לא היתה התנגשות זו ירידה כלשהי לבעל ‘על פרשת דרכים’: כי ביקורתו היתה דווקא בימי התלהבות אלה נחוצה מאד ומועילה מאד.

{ד}    🔗

אולי לא פחות מאשר על־ידי האידיאולוגיה הלאומית, נעשה אחד־העם בזכות סגנונו המוצק, האיש שבו נתגלם סיומה של תקופת ההשכלה. אבל, עם כל הטפתו לחידוש תרבותנו המקורית, לא נעל את השער בפני התרבות העולמית שאף היא עלולה לחדש את יצירת האומה ולהפרותה. הוא נאחז בחיקוי של טארד, שהוא היסוד לתרבות האנושית, והסיק ממנו מסקנה רעיונית פורייה מאד. ב’חיקוי והתבוללות‘. אחד ה’פירורים’ המצוינים שלו, מיצה בחריפותו הרגילה את הרעיון על הפראת התרבות המקורית על ידי חיקוי של התחרות, שיש בו לכאורה, משום ניגוד לקנאותו המצמצמת של עורך ‘השלח’, שהיה איש ריב ל’צעירים' ונזהר שלא להכניס שום תרגומים לאכסניה הספרותית, שהיה ממונה עליה, בעוד שב’חיקוי והתבוללות' הוא מדגיש את החשיבות שהיתה יכולה להיות לתרבות ישראל המקורית בהרקתו של אפלאטון לעברית, שהיתה באה תחילה אולי מתוך חיקוי של התבטלות, אבל ההתבטלות היתה עוברת להתחרות ובאופן עוד יותר נעלה ויותר נכבד ל’התפתחות רוח ישראל העצמית'.

כדוגמה ל’דרך ההשתלמות הלאומית על־ידי חיקוי של התחרות' הוא מביא את תקופת השירה והמחשבה הספרדית, ש’השפה, הספרות, הדת’—כולן חידשו את נעוריהן ויחד עזרו לגלות רוחה העצמית של היהדות על ידי הכוח הרוחני החדש, שעשו זאת ‘באותן הדרכים שעשה כן המחוקק לרוחו הוא’. הרי שאחד־העם לא התנגד בעצם לקליטת ערכין זרים, אם אין התבטלות עמה, כי דווקא היא משמשת תריס בפני ההתבוללות. היתה זאת איפוא חתירה לערכיה של השכלה כללית מתוך קנאה לערכי עצמנו. ברם, ההתנגדות לתפיסת ההשכלה השטחית, שהאמינה כי אפשר על־ידי רכישת ערכין כלליים לבטל את הלבוש הלאומי—’לשבור את החבית ולשמור את יינה' באה לידי גילוי בפרק החשוב ביותר מן ה’פירורים‘,—’בין קודש לחול’. בהגיון ובביטוי שאין כמוהו לחריפות ערער לא רק יסודות ל’התיקונים בדת'. כי אם הראה שאין עם שוחר את תרבותו אלא בכלים שלו: ‘בין הדברים המבדילים בין קודש לחול אפשר לחשוב גם את זה… בקודש המטרה מקדשת את האמצעים קדושה לעצמם, ועל כן אין משנים ומחליפים אותם עוד, וכשבטלה המטרה אינם בטלים עמה, אלא מחליפים אותה באחרת לפי צרכם’. כאן נתיישבה שמרנות שמקורה בתפיסה אורגנית של דברים שבקדושה.

בקטע קצר ונפלא זה נרמזה תורה שלמה לגבי תוכן וצורה לאומיים. כאן חדירה נפשית ל’קליפת' הדברים שאינם קליפה בלבד—כי אם תוכן וצורה שאין להפרידם, בלי לפגום בשניהם כאחד. הרי זו תורה לאומית, שהיא יחד עם זאת גם תורה אסתטית ופסיכולוגית.

ב’פירורים', שנבנו לא רק בהגיון עצום, שספרותנו לא ידעה מימי רנ"ק, כי אם גם בתבנית אמן ובצורה משוכללת ובצמצום ניב, שהפרוזה שלנו לא השיגה כמוהם אלא באחדות ממסות ביאליק, שהיה תלמידו המובהק לא רק בתוכן מחשבתו, כי אם גם בסגנונו—מתחילה בעצם הפרוזה המודנית. שלטון כזה בסדר, בסגנון ויכולת כזו בהגדרת המחשבה הוכיחו על סופר גדול, שלא התגדר בכשרון, שקינא לאמיתו יותר משקינא ליצירתו—שהיה אמן המחשבה בה במידה שהיה שליח דורו הנאמן. ואף שמרובים הם ‘שיאיו’ של אחד־העם בארבעת החלקים של ‘על פרשת דרכים’, הנה מי שרוצה להכיר את אחד־העם בכל כוח המחשבה והביטוי החריף, יכירם על פי המסות הקטנות האלה, שנכללו ב’פירורים’—על פי ‘חיקוי והתבוללות’, ובייחוד על פי הדפים המעטים והמזהירים של ‘בין קודש לחול’. משהו מוצק מהם קשה למצוא בספרותנו החדשה.

בבחרותנו היו לנו לא רק דוגמה ומופת למשנה לאומית מסודרת שאין בה כלום מן הדוגמתיות והיא בנויה כולה על חוקי הפסיכולוגיה החברותית, כי אם דוגמה לפשטות, לנקיות, לחן עליון, ועד היום לא נבחין על נקלה מי השפיע עלינו אז יותר: המורה או האמן?

{ה}    🔗

חמש שנים לאחר הופעתו של אחד־העם, היתה מחשבתו—ולא כל שכן סגנונו, כשרונו,—פרי שבישולו הגיע כמעט לידי סיום. הוא כתב אחר כך דברים מזהירים וכל מה שיצא מתחת עטו גם לאחר שגופו נתמוטט,—הערה פובליציסטית או אגרת קטנה—הצטיין באותה שלימות, באותה צלילות של דבריו, שנכתבו בימי הפריחה הראשונה, היא התקופה שקדמה לעריכת ‘השלח’.

אין תפקידן של רשימות אלה להרצות במפורט על משנת אחד־העם, כי אם לקבוע את מקומו באסכולה זו, שאנו קוראים לה 'אודיסיאית’—זו שיצקה את הביטוי העברי המודרני יציקת אדירים—שלא השמיטה מידיה אף לשעה את אמת־הבניין. לקחה את לבי, לאחר שהכרתי את רוב בני אומנותי, גם דמות האדם בנקיונה—אולי היא שקירבתני גם אל יצירתו. כנקיון האדם היה תמיד גם נקיון כתבו.

כל הסגולות האלה, מבחינת הצורה ומבחינת התוכן, כבר באו לידי גילוי בדבריו הראשונים. לא היה איש בינינו שהרבה להתקין את עצמו ב’פרוזדור’—שנגש מושלם כמוהו אל מלאכת הסופר. הוא למד גם בבית מדרשם של הפוזיטיביסטים הרוסים, ואפילו עם פיסאריב, הקיצוני שבהם, בא במגע. ואפילו לא שהה הרבה במחיצתם, וחלום עמו היה מעצם נעוריו חלום חייו, למד מהם לשנוא את המליצה ואת ההזיה, ונלחם בבטלנות הציבורית, כפרישמן, כקנטור. למד זאת גם ממנדלי, והשפעתו של ה’סבא' על אחד־העם היא פרשה מיוחדת. אתה מכיר את עקבות סגנונו ואת עקבות מחשבתו (הפחד מפני ההזיה הישראלית) בכל משנתו ויצירתו. רק בפיליטון אחד (ב’כתבים בלים') הוא תוהה על פכחות זו ובסיפורו על אותו שוטה, שהשתער בחמת כוחו על אנשי ריבו בעוד שהיה ברור, כי לא יעמוד ברפיונו כנגדם, הוא שואל: מי יודע, אם היטיבו הפקחים לעשות במנעם אותו ממעשה שטות זה, כי, ייתכן, שהיה מנצח במלחמתו, באשר הבטחון בכוח הוא לפעמים הגורם לנצחון לא פחות מן הכוח בפועל…

ברם, אפשר שדברים אלה מכוונים לחייו הפרטיים ולגורל עצמו … לפי כל תכונתו היה קודם כל איש ההכרה. גם האמנות שגילה בדרך כתיבתו, מראה את האיש שביקורת עצמו היתה סגולת־אופיו היסודית. איש כזה, גם אם יאמין בחלום (והוא הן היה איש אמונה) לא יעשה דבר להגשמתו, שיש בו משום סכנת־הרס,—דבר שאינו מחייב רצון גדול, התמדה, וגם—חשבון הכוחות. בתכונה מופלאה זו נתאחדו שני קווים מתנגדים: פכחות ואמונה. אולי זה היה היסוד הטראגי שבאישיותו, שהאמין הרבה ועשה חשבונות רבים. אין ספק, שהבטלנים של ‘מסעות בנימין השלישי’ עמדו לנגד עיניו בבחנו את מעשיהם של חובבי ציון רבים … על הדור ההוא עוד היה תלוי צלו של המשיח האחרון, שהרעיש את האומה על מנת להשקיעה אחר־כך בתרדמה איומה יותר. והוא לא ידע, ששר־האומה עושה נסיונותיו, וקפיצה שלא הצליחה עשויה להצליח לאחר זמן. כל מה שהיה בו משום אבק אבנטורה היה חשוד בעיני אדם סולידי זה, ולא ידע כי ‘בני משה’ שלו היו חזרה (קאריקאטוריסטית, כמובן) על כת אנשי־הסוד—שבכל תורתו הונח בעצם היסוד של ‘גאולת השכינה’, ואף שבריכוז הרוח הודגשה תמיד תביעת מעשים ממש, היו המעשים תוספת להכשרת הנפש. והיה כל זה, עם כל החידוש שבחיבת ציון, המשך של דרך המקובלים, שהאמינו לקרב את הקץ בהתעלות הרוח…

ברור, שאחד־העם לא יכול שלא להתנגד להרצל, שפעולתו היתה מיוסדת מלכתחילה על תכסיסי פוליטיקה בלבד. והיתה זאת טעות פאטאלית, שרק לאחר זמן הכיר, כי בהרצל נתגלם רצון האומה, אמונת ההמונים שלא יכלה להיות אלא אמונה בגאולה קרובה, ושרק רצון כזה ואמונה כזו עלולים לחולל את הפלאים, שנמנעו מכת קטנה, לו גם של נקיי דעת (אגב, גם הם עזבוהו). אחד־העם לא הכיר, שזה היה כוח, זאת היתה אפשרות, ועשה מה שמצפונו הטיל עליו לעשות. ואולם הרצל היה זקוק למתנגד כאחד־העם; אחד־העם טעה בפסוקו המצוטט לעתים קרובות, כי ‘תשועת ישראל תבוא על־ידי נביאים יותר מדיפלומאטים’, וכבר העירותי (והעירו גם האחרים) כי דווקא הרצל ניבא וידע מה ניבא; אבל את פסוקו של אחד־העם יש לנסח בתוספת קטנה: לא רק על־ידי דיפלומאטים בלבד.

וזהו בעצם מה שתבע אחד־העם בתקופה שמתח את ביקורתו הקשה על הציונות המדינית של הרצל. וזכותו היא, שלא הניח לתנועה לשקוע רק בהזיות הדיפלומאטיה.


 

פרק שני: אמן הפרוזה    🔗

{א}    🔗

הפרוזה של אחד־העם כדרך הבעה, כקצב הבעה, מהווה גם מצד עצמה רובד של תרבות עברית חדשה,—ואולי לא פחות מדרך מחשבתו. עם הופעתו לא ידענו להבחין, אחר מי הלכנו שבי יותר: אחר הרעיון או אחר הסגנון. כל־כך גדול היה הקסם של ניב זה,—צלול, פשוט, ועם זה מלא קסם, שפעמים החידוש שבסדר משנתו הרנין את הקורא, עד כדי להבליע את חידושה של המשנה היומית.

אין זה, כמובן, אלא ציור של דיבור. את המשנה לא הבליעה שלמות זו שבבנין. היפוכו של דבר: היא שהוסיפה לה כוח, שקבעה אותה בלב קבע־עולם. ברם, נכון יהיה, אם נאמר שהיינו מוקסמים כאן מן התוכן ומן הצורה כאחד,—היין והקנקן יחד נסכו עלינו שכרון. אין ספק שבסגנון עצמו, באמנות־ההרצאה עצמה, שחינכו אותנו לסדר־מחשבה, למשמעת־מחשבה, היה יחד עם החן המודרני־המערבי משהו מן האיתנות של הקדמונים. בסגנון עצמו היה משום תורה, משום אזהרה. לשום דבר לא התקומם סגנון זה, כמו לבילבול־הדעת, לחוסר־בהירות, לסתם פסקנות—לכל צורה של אנרכיה במחשבה ובבטויה. הכול המוסרי שבסגנונו היה בזה, ש’בעצם היותו' השניא עלינו לא רק פתוס מליצי, צבעונות מליצית שנראו לנו, לאחר פשטותו האצילית, כהבעה המונית, כמעט פראית, כי אם הזהיר מפני כל צללי מחשבה, מפני פלפלנות והתחכמות—מפני כל מה שאין מתינות של הסברה עמו. הוא לא היה איש הרמז, ואף שהגיונו הבריק בברק־יקרות, לא אהב ‘הברקות’. אהב עומק ופשט, ולא היה איש בדורו שידע לזווג את שניהם זיווג טבעי כמוהו. כל מה שמרעיש בחריפות יתירה, שיש בו משום צל אונאה והבלעה—היה בניגוד למבנה נפשו, לכל תכונתו הישרה, שדקדקה עם עצמה יותר משדקדקה עם אחרים.

כל המדות הנעלות האלה, מדות אדם שראה את מארת הגלות בקילקול הכושר למחשבה כנה, נשתקפו בביטויו המשוחרר מכל התבלטות, מכל קטנות־השגה, מכל נמיכות־טעם. כאן נתגלתה הבחנה עליונה זו בביטוי, שהיא מפליאה יותר מכל סגולות נפשו האחרות, בהיותה פרי חינוך עצמו, הכשרת עצמו. אולי לכך נתכוון מי שאמר ‘הסגנון הוא האדם’ (ביאליק הוסיף: ‘הסגנון הוא הכל’…). בנקיון זה שבבטוי היה למופת: היה הגדול שבחבורה. וחבורה זו הרי היתה עשירה באישים גדולים,—בתלמידי חכמים, באנשי שירה ואנשי מעשה! בסגנון זה, שנמנע מכל שפת יתר, מכל עניין יתר—מכל מה שלא נצטרף אל תורת חייו, אל ענין חייו, קידש כל שורה שכתב, לפירסום ושלא לפירסום: היה קלסי, דוגמה לדור ולדורות.

לפיכך לא אהב מעולם להתמיה. לא כתב בצורה אפוריסטית מעולם—בכל צורה שיש בה הדגשה יתירה. לא חפץ להיראות עמוק יותר, חריף יותר, אף שהיה גם עמוק, גם חריף. לא כתב כפרישמן, שכל משפט שלו דומה לפראזה מוסיקלית, ולא כברדיצ’בסקי, שיותר משנתכוון להביע, נתכוון לרמוז, ללחוש, לנענע ניענוע זהיר את מיתרי המחשבה, מתוך חשש לערטל אותה עד הסוף. הם היו בראש וראשונה משוררים, שכתבו פרוזה, בעוד שהוא היה ‘הפרוזאיקון לתיאבון’. הם יראו את ה’גילוי' המדלדל, בעוד שהוא ירא את ה’כיסוי' המתעה. לו היתה המחשבה ‘פתח דבר’ לעשיה, ועשיה טעונה בהירות, טעונה הגדרה, ההגדרה היתה בנין־אב לכל יצירתו. כשם שהגדיר את מהותה של חבת־ציון ואת תכליתה, הגדיר את מהותם של היהדות, של מוסר היהדות. לא הניח מקום לכפילות, לדו־משמעות. אבל גם ההגדרה לא היתה אצלו נקודת־המוצא, כי אם תוצאה של אקסקורסיה קודמת בהיסטוריה, בחוקי החברה או במדע מיכני. יותר משנתכוון לגלות עמקנות, נתכוון להאיר, לבאר—להביא את הדברים לידי מסקנתם הפשוטה,—מסקנה שאין להרהר אחריה. כלום לא זהו המבדיל בעצם בין איש־שירה לאיש־פרוזה, שהראשון מעורר, והשני מגדיר? הפרוזה רבת החן של אחד־העם אינה רוצה אלא להעמיד את הדברים על עצם פירושם; אינה חוששת לצמצום בהקפידה שלא לחרוג מתחומם. גם כשהיא מוסיפה, אינה מוסיפה אלא מתוך חשש לאי־דיוק, לאי בהירות.

ברם, רק סגנונו הנפלא, כשרונו הספרותי הגדול עמדו לו בהיותו ‘מגיד וחוזר ומגיד’ כל ימיו, ומאום לא נגרע מעולם מכוחם ומחנם של דבריו, אף על פי שלא רצה אלא שיבינו אותו.

{ב}    🔗

ברם, מי שהיה אמן הפרוזה, והפליא את בני דורו דוקא בכוחו לפרוזה, היה, בעצם זיקתו החמורה לאיכות הבטוי, גם משורר. לא חפצתי, שיעקמו פסוק זה ויגלו בו שאין בו. משורר היה לא לפי סימניו החיצוניים, כי אם לפי חרדתו לשלימות, לצמצום, לצליל שאין בו פגם. משורר אינו דוקא מי שלשונו מנומרת בצבעים וגדושה בציורים ומשלים. שירה היא כל אחדות גדולה שבביטוי, כל התרכזות מלאה שברוח. משורר הוא מי שחוצב את ניבו ויחפרהו ממטמונים. גם חרוז של משורר אמיתי אינו אלא פרי מאמץ קיצוני להבעה מדוקדקת, להגדרה עליונה של הרגש, שאין בה אף קוצו של יוד מיותר.

אחד־העם לא נתכוון, כידוע, לעשות את מלאכת הסופר קבע, רק החרדה לרעיון חבת ציון, שהתחיל מתקלש ויורד, שמה את הקולמוס הנפלא בידו. אבל לפי טבעו, טבע מלאכתו, היה סופר־אמן. אגב קביעת מושגיה של חבת־ציון יצר את צורת המסה הרעיונית בעברית, כמלאכת מחשבת למופת, ונעשה מחדשו של הסגנון העברי, שהביא לידי התפעלות כזו אדם כביאליק, שראה בו לא רק אמנות־לשון שאינה מצויה, כי אם את כיבוש הרוח הגדול ביותר שבתקופה. כל שירה, גם שירת עצמו, היתה בטלה ומבוטלת בעיניו מפני פרוזה זו. אולי דוקא הוא, המשורר הגדול, הרגיש מה רב ערכו המוסרי־החינוכי של כוח הריסון, של ההתגברות על הלהג של דורות שנתגלה במבעו החמור של אחד־העם. בסגנונו של אחד־העם נתלבשה אצילות־הרוח, שנתחדשה באומה. זה היה ניבו של תלמיד־חכם ‘בלי רבב’. מתוך חשש להשתפכות המונית, לא התיר לעצמו ‘עיטורים’ ליריים אלא ברגעים, שלבו חישב להשבר מחרפה ומכאב (כקטע שאין דומה לו על הכותל המערבי). ברם, הרננה שבלב נשמעת בכל מה שיצא מתחת ידו. לא כפרוזאיקן, כי אם דוקא כפייטן, פסח על חוויות קטנות—לא שהה על הרגשות קטנות. ויכולת זו להצניע את הרגש, שלא להסתייע באמצעים שאינם הולמים את כתבו, מגלה בו את החוש ליופי עליון, הייתי אומר: חוש ל’לבוש של כבוד', שאינו מצוי אלא באנשי־עליה.

יתכן, שאיש בדורו לא היה ‘מבין במלים’, בסילקציה של מלים, כמוהו. המלון שלו, כמלונו של ביאליק, נעשה מעין ‘קאנון’ לדור. אין ספק שהיה מושפע, ככל האסכולה האודיסאית, ממנדלי, גאון הלשון, ואולי ממנו היסוד ה’פלאסטי‘, שהוטבע בצורת מחשבתו של בעל ה’פירורים’. אבל דומה, שאחד־העם לפעמים עולה עליו במשמעות הביטוי, באותו שלטון מוחלט על ה’כלים', שהיו נתונים לרשותו, לרצונו, לצרכיו.

מה שמשותף לאמן ולמורה, היא אותה הכרה איתנה ביחידותה של כל מלה, שאין לה תחליף—שרק מלה שנקבעה במקומה, ללא פקפוק כלשהו, ללא ערעור כלשהו—היא יסוד התרבות בכל יצירה.

{ג}    🔗

ידוע חידודו של אחד־העם על עצמו, שבעבודתו הוא מזיע שתי פעמים. פעם ראשונה—לשם כתיבה; ופעם שניה—לשם מחיקת עקבותיה של זעה ראשונה… בחידודו זה רמז אחד־העם על דרך האמן, המלאה עמל, וששומה עליו למחות את עקבותיה.

ואף שלא היתה זאת אלא חתירה לקרוא את הדברים בשמם הנכון,—היה זה גם ליטוש האמן, השש על מלאכתו. סגנון זה, שנחצב ממחצבי הנפש, זוקק שבעתים, כדי להתרחק מכל הפלגה, מכל ספק של קישוט לשמו. ברם גם בנזירות מילולית זו היתה בו ממידת המשורר, שתפקידו להרנין את העם בקול, שלא נתפגם, שלא נשבת מטהרו.


 

פרק שלישי: אחד־העם וברדיצ’בסקי    🔗

{א}    🔗

בחייהם ובמותם לא נפרדו בהשגתנו כשני סמלים גדולים לדור—סמלים לעם עומד על פרשת דרכים ותוהה על עברו ועתידו כאחד. שונים היו מן הקצה אל הקצה בדבור וסגנון, באופי ובמחשבה, ועם זה היו שניהם כאחד הפה והמליץ לתקופה, לרצונה, ללבטיה, לניגודיה ולאחדותה. בראשית חיינו, בעמדנו נבוכים לקראת העולם שקרא לנו בחזקה ובטרם נדע את הדרך נלך בה, היו הם שקסמו לנו יחד, איש וקסמיו, ואנחנו לרוב נמשכנו אחרי שניהם, נשמענו לשניהם, למדנו תורה משניהם. אכן בכל גיל, בכל תקופה בחיינו היה תמיד האחד שמשך יותר, שהיה קרוב יותר; ורק בערוב יומם הלך הקו שהפריד ביניהם הלוך ומעוט, הלוך וצר, עד שבסוף דרכם ניטשטש כמעט כולו. וגם אנחנו, עם ימי הבגרות, קרבנו אל שניהם, ובהכרתנו המאוחרת נתלכדו כאור אחד, השופע דרך שני צינורות שונים. מה מאוד נפלא החזיון הזה בתולדות עמנו מימי עולם! כמעט בכל דור עמדו בישראל ‘זוגות’ כאלה—של אחד מקל ואחד מחמיר, של אחד בעל־אגדה ואחד בעל־הלכה. לכל דור שני פנים, וה’מקל' כ’מחמיר‘, ה’בונה’ כ’הורס‘, שניהם ‘דברי אלוהים חיים’. ואלה שהיו עומדים בקשרי מלחמה כל הימים, נמצאים לבסוף עמלים לקנינים ולדעות שהם מקודשים כאחד לדור. גם בתולדות העמים אנו מוצאים ‘זוגות’ כאלה, שדור אחד הקימם והם מתנגדים זה לזה בה במדה שהם משלימים אחד את חברו. ווֹלטיר ורוּסו, גיטה ושילר, דיקנס וטקיריי, טוּרגנייב ודוסטוייבסקי—’זוגות’ שהם חוזרים כמעט עם כל תקופה. אבל בתרבותנו ‘זוגות’ ו’בתים' אלה הם חזיון עתיק הנמשך מימי שמאי והלל עד הגר“א והבעש”ט. לרוב סימן טוב הוא לדור ששנים מתרוצצים בקרבו—סימן לשפע, לתנובת רוח עשירה שהתקופה עתידה להצמיח.

אחד־העם וברדיצ’בסקי, זה כסניגורה של היהדות הקיימת, המסרתית, שלא היתה צריכה, לדעתו, אלא סידור וביצור, וזה כקטיגורה הנלהב, שחתר פעם תחתיה ואמר להפיל את מבצריה הקודרים—היו בלי ספק שני טפּוסים רוחניים שונים מן הקצה אל הקצה. כאנשים אצילי—נפש, היו חולקים תמיד כבוד איש לחברו, ולא דבק מעולם במלחמתם אבק כיעור זה שברתחנים, שאינו אלא ממעט בעיני הדור את דמותם של שני הצדדים הנלחמים. הקו המבדיל שביניהם לא יטושטש גם מזה, שלימים נעשה ברדיצ’בסקי קנאי ליהדות ההיסטורית כמעט כרבו ומתנגדו. אכן ברור, שלפי תכונות נפשם, יותר משהיו מיוחדים בדעות, היו מיוחדים בתכונה, בהשגת העולם, בתפיסת הדברים. פשוט—משום שהאחד היה בעיקר פייטן, ותחושת הדברים קדמה אצלו להכרתם,—היה אדם שהעולם נתחדש עליו יום יום וכל מה שעמד בניגוד לזכות התחדשותו ןלחירותה היה שׂנוא עליו, בעוד שהשני, שהכרת הדברים וקביעותם היו יסודות נפשו, לא הוקיר בעולם וביהדות אלא מה שהוא מוצק ובר־קיימא, מה שהוא יציב ומסוייג, כל מה שלא נקלט אלא טפּין־טפּין ודרך מסננת של דורות. שני האנשים השונים האלה היו על כרחם מתנגדים זה לזה; אבל יותר אולי משהיה האחד מתנגד לשני, היו פעמים בחינת חברים עמלים להבין זה את זה, ופעמים—גם רב ותלמיד, שהאחד הביע גלוי את התפעלותו מן השני. ברדיצ’בסקי לא יכול, כמובן, לקבל עליו מרותו ודעותיו של אחד־העם, אבל ביודעים ובלא יודעים היה לו אחד־העם למופת כסופר—וכמה שהיה רחוק ממנו באופי ובסגנון, נקל להכיר, ביחוד במחצית חייו השניה, עד כמה התאמץ אף הוא לקנות קביעות, להחמיר בהליכות חייו, בנאמנות לעצמו. גם בדברים שבכתב אי אפשר שלא להכיר את ההבדל שבין סגנון הנעורים של ברדיצ’בסקי המלא פתוס וקול־דברים, ובין סגנון יצירותיו האחרונות, המלאות צמצום, פשטות,—שניכרת בהן הזהירות מפני כל הפלגה, מפני כל צבעוֹנוּת יתרה—דברים שנכשל בהם כל כך ב’ימי התרועה' הראשונים.

{ב}    🔗

אחד־העם וברדיצ’בסקי היו הראשונים שזעזעו, לאחר דמדומי־השקט של שנות השמונים, את הדור. זוכר אני את הימים, ששבתי בימי בחרותי לזמן קצר אל עיר מולדתי ואל חברי שבבית־המדרש הישן. האויר היה מלא אז נכאיו של ‘המתמיד’, של ‘לאן’ ושל ‘מעבר לנהר’. אך במדה שכל אלה מלאו את הלב געגעועים ותהיה, היו ה’פירורים' נושאים צלילות למוחות מבולבלים וצנה מחזקת. את פייארברג וברדיצ’בסקי היינו קוראים; באחד־העם היינו מעיינים—אותו למדנו. הוא היה חדש והמשך כאחד. טבעי הוא, שדוקא אני, ‘המערבי’ יותר מחברי, שזה עתה ‘שבתי משוּט באיי נכר’, הייתי כרוך יותר אחר אחד־העם, והפרוזה הלירית של פייארברג וברדיצ’בסקי לא נטעה בלבי הערצה ליוצריה, בעוד שחברי היו חסידים נלהבים של פייארברג וברדיצ’בסקי, ובכל מה שהגו כבוד לאחד־העם, לא היה קרוב לנפשם. זאת האש העצורה, נראתה להם כקרירות. זאת השלמות הגדולה הטילה אימה עליהם—לא היתה לפי כחם, לפי גילם. בפולמוס, שקם בין ה’צעירים' שהתגדרו ב’אירופּאיותם‘, ובין אחד־העם, שהוחזק בעיניהם ‘יהדותי’ ו’רוחני’ ושמרני מובהק, היו כולם עם ברדיצ’בסקי ואהרנפּרייז. ולי נראה כל הימים מוזר במקצת, שמאחד־העם, האירופּי המובהק ביותר שבספרותנו החדשה, תובעים אירופאיות ו’מערביות' בכל פה, בעוד שדוקא מבחינה זו היו כל האירופאיים, שקמו עד אז בספרותנו, לעומתו ‘ברברים מזרחיים’. אותה שעה לא עמדתי על הסכנה שבצמצום האחד־העמי, שב’זהירות' האחד־העמית. בכל ישוּתי נמשכתי אחרי היושר והעוז שבהבעה צלולה זו,—הרגשתי עד כמה משמעת חמורה זו של המחשבה והסגנון שב’על פרשת דרכים' עשויה לחזק את תרבות התקופה הירודה. זוכר אני, שכל מחברותי היו אז מלאות דברי־הקבלה בין אחד־העם לברדיצ’בסקי. אימצתי את כל כוחותי, מתוך חבה לשניהם, ל’פשר' בין שניהם,—ולבסוף הכרעתי, לא יכולתי שלא להכריע לצד אחד־העם…

רק עם הבגרות הגמורה ידעתי להעריך את הטוב שב’אי־הבגרות' של ברדיצ’בסקי ופייארברג. רק אז הגיע אלי ריח לבלובה של פרוזה ‘ירוקה’ זו, שהשקתה ליח של צמיחה חדשה את הספרות העברית הצעירה. אותה שעה עמדתי על אמת זו, שיפה צעירוּת בזמנה מבגרות קודם זמנה, ושמבשרי התקופה, אלה הנושאים לה גרעיני תחיה ושחרור.—כחם לרוב לא בבטוי השלם, כי אם דוקא בספחי ניב, בפליטי קולות דחופים ומרוסקים אלה, שיש בהם מנשימתם הרעננה של קטעי רוחות בטרם אביב.

אותה שעה נצח המשורר. אחד־העם נדחה הצדה מפני חברו ומתנגדו הצעיר. אבל עוד באחרית ימיו שב וכבש לאט לאט את כל הלבבות, וכיום, עשר שנים לאחר מותו, אנחנו רואים את דמוּתו כמעוּטרת אור של דורות. עם כל מה שהדור אינו גורס את צמצומו, אינו גורס את ‘זהירותו’,—הוא אינו יכול שלא לראות ביצירתו מבצר למחשבה הלאומית הבריאה, דוגמה לאדם ודוגמה לסופר שהגן על דורו ושמר עליו מפני אורות מתעים. יותר משהכריעה האמת בתורתו—הכריעה החרדה לאמת, היראה מפני תרועות־השוא ונבואות־השוא, השבות ונדחקות כיום אל חלל עולמנו. כעבור דור אנו בודקים את דפי יצירתו לאור הנסיון של חיינו, ושבים ונוכחים עד כמה פרוזה אדירה זו עדיין שקויה חיוּת, עד כמה אין בה אף קורטוב של דופי, של אבק־ספרות—עד כמה היא עשויה גם כיום לשמש דוגמה ומופת להבעת אדם נעלה. ארבעת חלקי ‘על פרשת דרכים’, שאין בהם אף מלה מיותרת אחת, אף שורה ארעית אחת, נעשו זה כבר לספר־המחשבה המוֹנוּמנטלי ביותר של ספרות התחיה, לספר שעליו מתחנך הדור הבא בבית־הספר, שלפי איכותו נערכת בדורנו כל פרוזה עברית טובה. לעומת ניב פשוט וזהיר זה נראית הפרוזה של ברדיצ’בסקי בלי ספק חריפה יותר, משכרת יותר. חליפות גוונים לה ולהקות־ניצוצות מנצנצות, מבהיקות ומתלקחות בשולי דפיה. היא תמיד מפתעת,—תמיד נותנת יותר, מעוררת יותר משהיא מבטחת. אבל לאמת האחת, לאמת של חיים שלמים, של תקופה שלמה ריתמוס מתון זה שבניב הפרוזה האחד־העמי יאה יותר. אור אחד זה—אור תמיד הוא. אולי דווקא בו נתלבשה הגבורה של היחיד החדש, העז באמונתו, באמתו ‘כמו שהיא’, ואינו זקוק לאמצעי־סעד מן הצד,—אפילו לאמצעים מצד השירה. בפרוזה יש משהו מכוחו של המחוקק, שהשירה בה נסתרת, כשלהבת זו, השמורה לעולם בלב סלע.

{ג}    🔗

הם היו אנשים בני אקלימים שונים, וגם בדברים שהיו משותפים לשניהם, היו על כרחם מחולקים במיצוי אחרון, במסקנות אחורונות. אבל מה שלא נתנם לגשת זה אל זה גם בשעות שהוכשרו להבין איש את חברו, היה הבדל הסגנון שביניהם. יותר משהיו מחולקים בדעות, היו מחולקים בצורת ההבעה—היא שעמדה כשטן ביניהם כל הימים.

ואמנם קשה לצייר לעצמנו הבדל של סגנון עמוק מזה. זה היה באמת ההבדל בין מערב למזרח, בין ניב־שפתים לנגינה, בין מפורש למרומז. אין צורך להביא ראיות, שברדיצ’בסקי לא היה ‘בעל לשון’—שהבטוי המצוי ביותר נמצא לו תמיד בדוחק—לא רק משום שנתקשה (כדעת אחד־העם) ב’הגבלת המושגים’, כי אם משום שצירופי מחשבתו לא היו קשורים בצירופים שבכתב. הוא לא היה, לפי תכונתו, אלא כח מעורר, אדם שכחו ב’רמיזה',—במסירת מחשבה לאחרים, שיבואו וימלאו אחריו. ריח מחשבה היה עדיף לו ממחשבה. חושש היה לאמירה הסופית, שמא תעשה את מחשבתו פלסתר. חושש היה לליטוש הסגנון, שמא יקהה את הקו המעודן האחרון שבין שירה לפרוזה—שמא ינער ‘ראשי בשמים’ אלה, שהם אסורים במגע. זה היה הצד הטרגי שבכשרונו הגדול—שהיה, לפי אפיו, אדם לירי, שראה את העולם דרך רשת של צבעים וצלילים, ועם זה גם אינטלקט עז, אנליטיקן חריף—אדם שהיה חרד כל ימיו לקו מחשבתו ונלחם בכל הכללה רעיונית, בכל טשטוש רעניוני. משום כך היה הוא מסוגל להשיג את אחד־העם, את חוסן מחשבתו הצלולה ולהעריצו גם בהלחמו עם רשמיותו היהודית, בעוד שאחד־העם עמל כל ימיו ביושר־לבב לעמוד על טיב מתנגדו, והדבר לא עלה בידו. וגם בהשיגו את מחשבתו, לא השיג את סגנונו.

השגה כזו לאחד־העם פירושה היה התכחשות לעצמו. הוא, שלא בא לחדש, להשמיע מחשבות משלו, כי אם להסיר מכשול מדרך ההגיון, להסביר, לברר את הידוע, להזכיר את הידוע—הוא ראה על כרחו בכל מחשבה שאינה ברורה כל צרכה, בכל סגנון שיש בו טשטוש כלשהו, את המשך הנוסח הגלותי: חוסר הכח להביא לידי בטוי את המחשבה היה בעיניו כחוסר כח להביא את המחשבה לידי מעשה. הבעת מחשבה היתה לו התחלה של הגשמה. כשם שהוקיר תוכן יהודי, כך שנא את הסגנון היהודי הירוד, את הגמגום ו’האמירה לחצאין' שנעשו דוגמה לקבלה ולבעלי החסידות—שנאה שהנחיל, אגב, גם את ביאליק, שאף הוא לא ראה בסגנון מעורפל, אלא אונאה עצמית שיסודה ב’חוסר בגרות'…

(ד}    🔗

יותר אולי מאשר במאמרי הפולמוס עם ה’צעירים' ועם ה’ניטשאַניוּת‘, בא לידי גלוי הניגוד שבין הפרוזאיקן ובין המשורר באגרות אחה“ע לברדיצ’בסקי, כשתוכן ויכּוּחם הם הדברים שבצורה ובסגנון. אין כמעט מכתב, שאחד־העם לא ‘יטיף לקח’ לברדיצ’בסקי בעסקי הבעה. 'לעולם לא נבין איש את רעהו במקצוע זה’—כותב אחה”ע בציינו את ההבדל שבאופן ‘כתיבתם’:—’אתה כותב כמו שמצוה עליך ה’מלאך’ המכה אותך ואומר לך: כתוב! ואני איני יכול להמרות את פי ‘מלאכי’, האומר לי ‘דין הניין לי, יתהון לא הניין לי’ ‘… ובמכתב אחר—בגלוי לב: ‘כמה אני עמל עד שאצליח לתת למאמריך צורה, שתהא, לפחות, במקצת לפי טעמי ורוחי’. רק פעם אנו רואים אותו קרוב מאד להשגת סגנונם של ה’חדשים’ בכתבו, ‘כי יש בלבם איזה רעיון הנמצא עוד במצב התהווּת, באופן שגם הם עצמם יותר מרגישים אותו מאשר יבינוהו באופן ברור, ועל כן אין ביכולתם לבארו לאחרים, ותחת לעבוד תחלה במחשבתם עבודה של נתוּח, למען הביא סדרים בנפשם, הם ממהרים למסור את התוכן שבלבם, מעורבב ומבולבל כמו שהוא’. אכן, גם בהבינו את דרך ההבעה הסמלית־הפייטנית, הוא אינו מכיר בהכרחיותה—אינו מבין שיש דברים שיותר משצריך ‘לבארם לאחרים’, יש צורך לשתף בהם את האחרים, לשתפם בפּרוצס המורכב של הולדתם—פרוצס זה שאין להשהותו עד לאחר ‘עבודה של נתוח’, ויש צורך דוקא ‘למהר ולמסור את התוכן שבלב’. הוא לא הוכשר להבין, כי כאן הוא קו־ההבדל שבין שתי דרכי־הבעה שונות, שכל אחת ‘חוקית’ לבעליה: שביצירת ברדיצ’בסקי, הפייטנית במהותה, העיקר להראות התהוות זו של הרגש, את מהלך גידולו, בעוד שפרוזה מובהקת משאירה תהליך זה של צמיחה מאחוריה ואינה מביאה לידי בטוי אלא מה שגמל לבטוי, מה שהגיע לקצה גידולו. הוא הוקיר יותר מכל מה שהביא עמו מהשכלת אירופה, מה שנמסר לו בירושה מן הרמב"ם ומן הדומים לו—שיסוד כל שלמות אדם ותרבות אדם היא הידיעה הגמורה, ההגדרה הגמורה. על אלה לא ויתר לעולם. ואם גם היה מצמצום־ההשגה בזה, שלא הבין עד כמה יש בשירה תוספת הכרה, השגה נוקבת זו שאין המחשבה בלבד מסוגלת לה כל עיקר,—היה בעמדתו יושר עמוק זה, שבו בא לידי גלוי הקו היותר יקר בו: הוא העדיף את האמת הברורה, זו שאין להרהר אחריה, גם בצמצומה, על אמת רחבה, עמוקה מני ים ואבק טשטוש עמה…

{ה}    🔗

בהשגותיו על אחד־העם ידע ברדיצ’בסקי באירוניה הדקה המיוחדת לו להראות על הסדקים הגלויים והנסתרים שבנדבך־עוז זה של מתנגדו; ידע להראות עד כמה אין עקביותו ואחדותו אלא מדומות; אבל בהתאמצו לפורר את החומה הבצורה הזאת, ראה את יוצרה תמיד כדמות מונוליטית עזה. ידע, כי בגדלות זו נבלעים ממילא כל הסדקים והפרצות.

גם בעצם המלחמה, בעודם שניהם נאבקים איש איש על אמתו, איש איש על סגנונו, היה ברדיצ’בסקי אחד הראשונים, שהכיר לא רק באחד־העם הסופר, איש המחשבה, כי אם גם בכל קוי הנפש הנעלים, שהכתירו את דמותו בזיו יקרות—הכיר, כי כל מה שהרים האיש בעיני כולנו מעל כל משורר ומעל כל אמן, היה בעיקר זה שהיה איש־הכבוד, שחפץ להיות למופת לדור בחובות כלפי עצמו—הכיר, כי זאת החרדה לנקיון שבסגנון היתה תוצאה מחרדתו לנקיון שבמחשבה, לנקיון שבחיים, לנקיון שבמעשים, ידע, שקפדנות זו נבעה מתוך ההכרה, שכל זמן שהדור לא יהא מעמיד טפוס של אדם מישראל המחמיר על עצמו בכל, בקטנות כבגדולות, כל זמן שלא יהא שליט במחשבתו ונאמן לאמתו—לא ירוּחץ מזוהמת הגלות.—לא יהיה נגאל.

והוא הוא, שעוד לפני ארבעים שנה פסק את פסוקו על מתנגדו הגדול מתוך הכנעה שברצון באמרו: ‘אין הדור יתום אם אחד־העם שרוי בתוכו’.

{ו}    🔗

הדור החדש, שהוא כולו תפור חוטים בעלי צבע אחד, דור שלא הוכשר להכיר במתנגדו בלתי אם את מומיו—דור זה לא יוכל בשום פנים לעמוד על טיבו של פולמוס זה, שבו עמד ברדיצ’בסקי כמעט כל ימיו עם אחד־העם, בעוד שכל ימיו העריץ אותו כסופר וכאדם יותר משהעריץ את כל בני־דורו.—ה’צעירים' וה’זקנים' יחד. הקו היסודי שבפולמוס זה היתה העובדה, שבהיותם שניהם מתנגדים איש לדעותיו והשקפותיו של חברו, לא נלחמו בעצם אלא בדבר אחד,—בירידה שביהדות, בירידה שבאדם מישראל. מה שהבדיל ביניהם לא היה אלא בדרכים, שכל אחד ראה כדרכי ההבראה היחידות של האומה. ברדיצ’בסקי, המשורר, היה איש ההתפרצות, שחתר אל מרחבי־עולם והאמין שהיהדות אינה עתידה להתחדש אלא מנשיבת־חירות עזה, מרוח ‘עוקרת הרים’; האמין, שכל שחלונות העולם היהודי יהיו קרועים יותר, יגדלו כחות יצירתו וכשרונותיו לחיים יותר, בעוד שאחד־העם היה חושש למרחב זה, שמא נתבטל בו בששים,—שמא לא יהיה סיפּק בידינו לקלוט את כל העושר הזה וכל העושר החיצוני הזה לא יגרום אלא לטשטוש פרצופנו, להפסד הרכוש העצמי, שאמנם בא למצב של קלקול וירידה, אבל—יש לו תקנה. אחד־העם, שעינו היתה בהירה יותר, היה דואג לכלי־הקיבול, שלא יהיו נפגעים משטף התרבות הזרה—שנהיה קודם כל מוכנים ל’לגימה גדולה' זו. וברדיצ’בסקי הצעיר, שלא ויתר אף הוא מעולם על היהדות, ירא ‘לשמור על הכלים’, שמא ישנו הם את התכן החדש. להלכה היה אחד־העם האדוק, שהיה דואג ל’יהדות‘, וברדיצ’בסקי—ה’אפיקורס’, ש’בקש לעקור את הכל'; אבל לאמתו של דבר היה באדיקותו של אחד־העם יותר ‘אפיקורסות’ מאשר בראדיקאליזם של ברדיצ’בסקי. זה היה הצד המבדח שבדבר—שברדיצ’בסקי, המהפכן. נלחם כל ימיו עם שמרנותו של אחד־העם, שחרד לקניני היהדות ולא נתן לשלוח בם יד, בעוד שסופו של הפולמוס הוכיח, כי האיש, שעמד ונשאר באפיקורסותו, היה אחד־העם ולא הוא…

{ז}    🔗

הרגש שאיחד את שניהם כל הימים היה הפחד מפני הגיטו, היראה מפני חזרתו. למראית־עין היה אחד־העם הסניגור, זה שמעולם לא נצטרף אלא עם אלה שהיו עמלים ביהדות ולא בקשו לה תקנה אלא מתוכה, בעוד שברדיצ’בסקי הבין לנפש המתקוממים ופעמים נענה גם למקטרגים עליה—אבל יסוד נפשם ויסוד תורתם של שניהם היתה ההכרה האחת, שככה אין להמשיך. עיני שניהם היו פקוחות לראות את התהום הפעורה נגדנו בנכר, ומזועזעים מן המראה לא ראו דרך של הצלה אלא ביציאה—בעקירה גמורה מזועה זו ששמה גלות.

ומ’גלות' היה לשניהם מושג אחד, ציור אחד: גלות פירושה—היות מכוער…


 

פרק רביעי: פגישות    🔗

[א]    🔗

עיר מולדתי בֶּלץ, שהיתה בילדותי עיר־ערבה רחוקה מן הישוב, לא היתה משופעת במשכילים, ולא היו בה חנויות־ספרים, ולא כל שכן – ספריות. ספר חדש היה מתגלגל לכאן על־ידי מוכרי־ספרים נודדים, וכיון שהקופצים על סחורה זו היו מעטים, לא היו רגילים לבוא אלא לעתים רחוקות. אבל משסללו ליד העיר את מסילת־הברזל החדשה נובוסיליצא־בירזוּלא, שחצתה את בּסרבּיה מגבול בוקובינה עד פלך חרסון, נעשתה מיד עיר מסחר הומיה ומרכז ההובלה של כל הסביבה. עם הקמת בית־הנתיבות נתרכזו בה המון עמילים מגוהצים, שנתעשרו ונידלדלו חליפות. מהם חובבי־ציון, יודעי עברית, ואפילו סופרים או מועמדים לספרות, כגון א"ד רוֹזנטל, מרדכי פינקלמן, שבתי לרנר – מאלה שמלאו תפקיד מסויים בתקופת טירונותי לספרות. לאבא היו קשרי עסקים עם אחד העמילים האלה. משכיל צעיר, שישב קודם באודיסה, והיה אחד משלשת חותמי ‘השלח’ בעירנו. מפיו שמעתי את שבחי אחד־העם בראשונה. אף־על־פי שהכיר את בעל ‘על פרשת דרכים’ פנים אל פנים, היה מדבר עליו ביראת־הכבוד כדבר חסיד על רבו. אחד־העם היה מכובד, כידוע, כל ימיו על סוחרים ובעלי־בתים. לשבחם יוגד, כי אף שהעריצו בו אחד משלהם, – סוחר ותלמיד־חכם ובן למשפחה מיוחסת – הבחינו בו גם הם קודם כל אדם, שהוא משכמו ומעלה גבוה מבני מעמדו. לא זה שהיה סופר מפורסם ושהיה מנהיג נערץ הרבה את חנו בעיניהם, כי אם אותה אצילות יהודית שלא היתה מצויה אלא במקום שתורה וגדוּלה נפלו בחלקו של אדם אחד. אחד־העם הדגים את הסוחר ואיש־הכבוד, וגם לולא ניתנו לו כל מעלות הרוח האחרות, היה נוטע הערצה בלב כל יודעיו. לאחר זמן ראיתי, כי לא רק ביאליק עמד לפניו כל ימיו כתלמיד לפני רבו, כי אם אפילו אוסישקין, שאיש לא יחשוד בו, שלא היה מכיר בערך עצמו, היה מתכווץ כולו בקרבתו מתוך יראת הכבוד (אני מציין זאת לשבחו, כמובן). וזה היה דבר, שאינו תלוי בכשרון, ואפילו לא בחכמה, כי אם בישרת־קומה, בזקיפות־רוח, באיזה נקיון־דעת, ששמר עליו מכל מה שמקטין ומכער, לדאבון הלב, רבים מגדולי הדור.

אני מקדים ומספר כל זאת משום שבאישיותו של אחד־העם נתבטאה אולי מהותו לא פחות משנתבטאה בתורתו. בתורתו אולי משהו כבר נפסל כיום, אבל מאור האדם לא נגרע דבר. הוא היה אחד היהודים הראשונים בתקופה, שהתנער מאבק דורות, שגאל את עצמו מן הכיעור ומשפל־הרוח שבגלות, ששקד על חייו כמו על מפעל של תחיה, כמו על דוגמה לתחיה. ואף שברבות הימים נראתה לנו לפעמים קפידות יתרה זו כהתקשות אנושית, שבנו והערכנו אותה, לאחר הבקורת, כגבורה, כמאמץ שאינו פוסק לעמוד יום־יום ושעה שעה בפני הקטנות, שדבקו גם במעולים שבנו מתוך חיי מחנק, חיים של שעבוד ונכר, שלכלוכם היה קשה מדוחקם.

[ב]    🔗

לאודיסה באתי בפעם הראשונה באביב תרס"א. ועד היום איני יכול להגדיר ברור, אם באתי כדי לחדש בה את למוּדי האקסטרן, שהפסקתים לפני שנתים בעצם ימי ההתלהבות מתוך געגועים על למודי מקור, או – כדי לחסות בצל השירה, שלבי נפתה עליה מתוך אמונה וספק שהיו שולטים בי שלטון שוה ימים רבים. אלה היו שתי רשויות, וכל שהתגברה האחת, הלכה ונתבטלה בפניה השניה.

לא יכולתי לגשת אל סדר־החיים החדש מבלי לראות קודם את ביאליק, את רבניצקי – הם שהיו צריכים באיזו מדה להיות המכריעים (והם באמת שהכריעו). התגברתי על ביישנותי ודפקתי על דלתם. אבל אל אחד־העם גם לא נסיתי לגשת. פחדו נפל עלי. הוא היה בעל מלאכה אחרת, בעל אקלים אחר. למשפטו לא חכיתי. מתוך השירים שפרסם ב’השלח' היתה לי גם הרגשה עמומה, שבדברי שירה אין סמכותו סמכות.

אף־על־פי־כן, לא יכולתי להתגבר על רגש הסקרנות וחפצתי לראותו, לשוחח עמו, לשמוע מפיו משהו על עצם הדבר שהסחתי לכאורה את דעתי ממנו, ושבו היו תלויים חיי, גורל חיי. בכיסי כבר היתה אגרת ממנו, אגרת רשמית מאד, יבשה מאד, ש’יש בי ניצוץ', אבל 'השיר לא יכשר ל’השלח''… לא תליתי איפוא תקוות גדולות בפגישה זו. אבל יום אחד כשהלב היה ריק והשאלה האַלגבּרית לא נפתרה בכל האמצעים וכל עניני הלמודים נראו לי יגעים מאד, קמתי והלכתי אל סימטת־לרמונטוֹב מספר שנים – בית גדול, גבוה, כולו מוצק, כולו משמעת, ובברכים כושלות עליתי מדיוטה לדיוטה, עד שהבהיק לי מעל טבלת־נחושת השם א. גינצברג. לפני הדלת עמדתי שעה קלה בלב נפעם ושאלתי את עצמי: לשם מה אני הולך אצלו? מה נוכל להגיד איש לרעהו, אם אין לנו בעצם הענין המעסיק אותי לשון משותפת?

אפשר שהיה יותר טוב, לוּ שבתי תיכף על עקבותי, שהרי את האיש הערצתי בכל לבי גם מבלי לקבל את דעתו בעסקי שירה, ולא היה כדאי לעכור אף במשהו הערצה זו. אבל לא קם בי רוח גם לשוב אחור, וכה באתי לפניו, נבוך ואובד, כשהלב כבר מהרהר חרטה על ביקור טפל זה.

פתחה לי אחת הבנות והכניסה אותי אל חדר־עבודה גבוה, נקי, מבהיק. מדפי־ספרים, שולחן עבודה גדול, מסודר. אבל, נדמה לי, שצינה נושבת מכל פינה, מכל ספר, – צינת תלמיד חכם, ‘בעל־הלכה’…

מאל השולחן הגדול קם עם כניסתי אדם נמוך קומה. עינים נבונות, פקוחות, אבל לא בודקות, לא סקרניות – לא עינים של אמן, הרואות קודם שמיעה; זקן קצר, צהבהב, גזוז והמצח גבוה, כשער פתוח – מראה לא מרהיב, ועם זה – נוטע כבוד. משהו עצור, חמוּר ושוקל היה טבוע בכל דמותו. לא היה ספק: זהו האיש, – טפוס של רב, של גאון. אחד מחכמי ישראל, מאצילי ישראל, שה’חומר' שבהם כמעט בטל בהיפּרטרופיה של רוח, ועם זה גם חוטר מגזע סוחרים, אנשי מעשה, שאינם נוהגים זלזול כל עיקר גם בדברים שבחומר…

חבל, שרושם נפלא זה, רושם ראשון שהוא כמעט תמיד המכריע, נפגם על־ידי שאלה ששאל אותי רוסית: במה אוכל לשרת את כבודו?

בעצם איני זוכר מאותה פגישה אלא שאלה מהממת־נימוסית זו, שלא פללתי לה ולא הייתי מוכן לה. הגיעו בעצמכם, מה יכולתי להשיב עליה? שאני אותו בחור, ששלח לו בחורף שיר וקבלתי תשובה ש’יש בי ניצוץ‘? או – ש’אקסטרן’ אני שבא ‘להשתלם’? בכל זה לא היה משום נושא ההולם את האיש עם משקפי־הזהב שעמד לפני, לא הלם את כל הרוח שהיתה מנשבת בחדר זה, המכובד והצונן והמסודר להפליא.

לאחר ביקור זה לא קם בי עוד רוח להקביל את פני מנדלי, אחד השלשה בגדולי אודיסה, שבהם נאחזתי כבסלעי־מעוז, בשעה שספינת חיי היתה מיטרפת בגלי־נכר. דחיתי את הפגישה לימים רבים.

[ג]    🔗

כשהכרתיו היכרות ראשונה מתוך מאמריו שנתפרסמו ב’הפרדס' של רבניצקי, ואחר־כך מתוך ‘על פרשת דרכים’, ראיתיו כרבי ומורי, כרבם ומורם של כל סופר הדור. לא ידעתי משהו שלם יותר, משהו שבו נתרכזו בבת אחת כוח המחשבה וכוח הבטוי שהוכשר להם הדור, מזה שבא לידי גלוי בספר זה לפני חמשים שנה. ספר זה בא לידי יחד עם ספורי מנדלי ועם ‘חזיונות ומנגינות’ של טשרניחובסקי: בגרות הדור ולבלוב נעוריו הראשונים. בשלשת הספרים נאחזתי, לאחר נדודים קשים, ונדודי רוח קשים עוד יותר. מה שהיה לי קובץ מאמריו של אחד־העם, – לא ישיגו אלא בני דורי. אחד־העם עצמו אמר, שבכל ספרותנו החדשה לא מצא אלא שני ספרים, – ‘מורה נבוכי הזמן’ ו’דור דור ודורשיו‘. והרי גם בשני ספרים אלה לא הגיע לידי בטוי אלא כוח המחשבה, כוח המדע העברי, בעוד שב’על פרשת דרכים’ ובקובץ ספוריו של מנדלי הוצקו המטבעות הראשונות של פרוזה, ששמשו יסוד לתרבות עברית חדשה. בהם ניתנה דוגמה לדור. מה שהושג קודם – אפילו הפרוזה טובת־הצליל של פרישמן והניב החסידי המפרפּר של פרץ, שמשכוני בעודני נער אחריהם בקסמים לא ידעתים, נראו לי כנסיונות מוצלחים לעומת מטילי־מתכת אלה, שבהם נחתמה היצירה העברית ראשונה בחותם השלמות, כהישג אבסולוטי שבתוכן ובצורה, שאין להרהר אחריו.

יש משהו משותף לאחד־העם ולמנדלי. ובעיקר בזה – ששניהם יכולים לשמש דוגמה ל’חקוי של התחרות' בכוחם ללמוד מאחרים ושלא להתבטל בפני אחרים. אחד־העם למד מגדולי הסוציאולוגים. אבל באופן הארתו, במסקנותיו, פעמים שלקח את הלבבות יותר ממוריו; ולא רק משום שהדברים בפיו, בעטו נעשו קרובים ומובנים לנו יותר, כי אם משום שהטיל בהם חריפות יהודית, – הביא אותם לידי בליטה מיוחדת, שהשפיעה יותר, גם שכנעה יותר. הראו כבר על מיכיילובסקי. וברור, שהקונצפציה של אחד־העם על היחידים, היוצאים לפני העם ומשמשים לו דוגמא של שלמות ושל מסירות – מה ששנה ב’הכהנים והעם' ובכמה מאמרים אחרים – תמכה את יתדותיה, מדעת ושלא מדעת, בפּובליציסטן רוסי מצוין זה (‘הגבורים וההמון’ ועוד). אבל אחד־העם הוא מהודק יותר, תמציתי יותר, – אמן יותר בבטוי וחריף יותר במחשבה. מיכיילובסקי, המטעים את ערך הגבור בבנין החברה, נבלע ראשו ורובו בפולמוס עם המרכסיסטים, בעוד שאחד־העם, העושה ריקונסטרוקציה של בנין החברה העברית הקדומה, מעמיד אותה על שלשה גורמים: ‘נביא’, ‘כהן’ ו’עם' (הוא דוחה את ה’גבור' מפני ה’נביא', משום שהוא נראה לו דיקורטיבי, גויי יותר מדי), ורואה שהם עתידים להתמזג בחברת העתיד. ה’נבחר' – אינו נבחר אלא לשעה, עד שלא יכשיר את דורו. בזה נרמזה (אמנם לא במלוא שרטוטיה) דמות־החלוץ, התגלמותו הראשונה במחשבה הציונית. החלוץ אינו יחיד, אינו גבור־אליל, כי אם יסוד ההגשמה, בונה הבאות. ככה הניח יסוד לתורת־חיים, שאין בה גבור כנגד המון, כי אם שלש דרגות של עליה ברמת החיים והיצירה.

אחד־העם במחשבה, כמנדלי וכטשרניחובסקי בשירה (דוקא אל ביאליק הגעתי בדרגה מאוחרת יותר) היו פנסים ראשונים, לאורם הלכתי, לאורם נגלו לי בפעם הראשונה חופי הספרות החדשה, והם לא עוד בשפל ישבו, כשבתם עד כה.

[ד]    🔗

רושם ראשון הוא דבר שבגורל, ואינו נשכח. יתכן, שהרחיקני לשעה מן הסופר הנערץ. לא הבדלתי מעולם בין אדם ובין יצירתו, וגם הכשרון הגדול לא כיסה על פגם אדם קשה. אבל אחד־העם היה לי יותר מ’כשרון' וגם לאחר שפגעה פגישה רשמית זו פגיעה קלה בו, לא נפגם האדם, ולא נפגמה תורתו. לימים, כששב וגבר בי, עם ימי הבגרות, יסוד ‘אודיסה’, חזרתי אליו, כשם שחזרתי אל מנדלי, וחזרה זו היתה כבר מוחלטת – ‘עד סוף הדרך’.

לימים, גם נתנדף הרבה רישומה של קשיות זו של הפגישה הראשונה. לימים, הבינותי שצינה זו הולמת את אחד־העם: את הקו ה’הלכי', המתנגדי, – את הפרוזאיקן הגמור. ואולי קו נקי זה שבאפיו, זה ההרכב המקורי של תלמיד חכם ואיש־פרקמטיא, שהספרות אינה לו דבר שעשועים, כי אם אמצעי רציני לענין רציני – הוא שמשך יותר משדחה. זה היה קו שבמסורת, פרי משמעת של אצילי ישראל, אנשים קשים מבחוץ, מחמירים מבחוץ, שאינם מתערטלים על נקלה ואינם מתקרבים אלא למי שנבדק על ידם שבע בדיקות: מיוצאי ירך האנשים שאינם מתנודדים בלכתם, שאינם משנים את טעמם, – שצבעם צבע עולם. האם לא זהו, שלקח את לב ביאליק? הוא הרגיש צורך במשענת יציבה זו, ברצינות קודרת זו, ששמרה על הרוך הכמוס מפני הבוהימה הפייטנית, שהיא נפלאה בגילוייה הספונטניים, אבל לא תמיד יש לסמוך עליה. לאחר שנים נזדמן לי לראות את אחד העם בחוג אינטימי של חבריו ואנשי בריתו, ולו אז פנים אחרות, בלי סימן כלשהו לאותה יבושת משרדית, ששרטה בי שרטת מכאיבה כל כך עם הפגישה הראשונה.

זה היה בסתיו תרס"ח. באתי לאודיסה בחופש של ‘בין הזמנים’ מליאובה, כדי להתנער קצת מן השעמום המתוק של העיירה. יהודה שטיינברג, שעבר מאותה עיירה שנה לפני מותו לגור באודיסה, הזמינני לסעודה בליל שבת, וכשיצא ללוותני אמר לי: – רגילים אנו כאן בערבי שבתות להזדמן בביתו של אחד־העם. רצונך, – נסור אליו. ודאי שנמצא שם גם את ביאליק, רבניצקי ושאר בני החבורה.

מובן, שלא סירבתי. אהבתי תמיד בביקורים כאלה להיות אחד מרבים – רואה יותר מנראה. ואמנם היו שם כמעט כל יקירי־אודיסה – מן ה’עתודים' ועד ‘צעירי הצאן’. אבל היסוד ה’בעל־ביתי' היה בולט והורגש מיד שהוא רואה את עצמו כאן עיקר: שאחד־העם ‘רבי’ שלהם ואין ל’בּוֹהימה' חלק בו.

ברם, אחד־העם עצמו נהג מנהג בעל־בית חביב בכולנו, בלי לבכּר את האחד על פני השני. לכולנו מזג בידי עצמו את כוס התה הצלול, הזהוב, – תה־ויסוצקי ריחני זה, שהרגיז את יצרו עד ימי זקנה. הסביר פנים, אבל גם כאן ‘במדה’, בלא הפרזה. נכר שוב בן־הסוחר המהוגן, איש־הנימוס, היודע להשכין רוח טובה בביתו בלי אונס, בלי הטעמה, – רק על ידי שהוא נוהג באורחיו חביבות ופשטות, שהן טבע ומסורת לו.

אף־על־פי־כן, משהו מ’אימת הרב' לא נתנדף כליל. אפילו ביאליק (ואולי ביחוד הוא) לא שכח אף רגע, שהוא עומד לפני הרב. וה’רב' עצמו עשה כל מה שהיה ביכלתו, כדי להפיג כל רוח של קפדנות. היה מהלך בסנדלי־בית רכים ומוזג וחוזר ומוזג מן המיחם הגדול כוסות תה, מגיש ‘כיבוד’, ומכוון את השיחה בחכמה ובדיחות הדעת.

בכל הערב לא ‘התלקח’ שום ויכוח חריף, אף־על־פי שנגעו בעניני רוסיה ולא שכחו, כמובן, את ארץ־ישראל. פחות מכל הורגשה כאן מסבת־סופרים. בנידון זה היתה בודאי יד בעלי־הבתים על העליונה, ואף־על־פי־כן לא פגם הדבר בנו, לא פגם כל עיקר, שענוותנים חביבים כלדיז’נסקי ו’בוהמיים למחצה' כפרנקנפלד, היו מסובים כאן עם גדול סופריה וגדול משורריה של התחיה, וראו את עצמם בני־חורין. מסורת־אודיסה זו הורגשה גם בביתו של ביאליק כשעלה לארץ.

[ה]    🔗

דילגתי בכוונה על פגישה אחת בוורשה, שראויה היא להזכר לא מפני חשיבותה, כי אם מפני הצד הקוּריוזי שבה.

פגישה זו חלה בשנת תרס"ד, בימים שבין פסח לשבועות, כשישבתי במערכת עם נוֹמבּרג, שהיה מעין עורך ‘הצופה’, ואני – מעין מזכיר המערכת.

היה ערב־אייר, לאחר גשם חם, שרחץ את מדרכות העיר, והיה האויר זך ומלטף ומלא ריחם של אילנות מלבלבים. כשיצאנו עם גמר העבודה מן המערכת, שהיתה אז סמוכה לגן הזכּסי, אמר לי פתאום נומברג:

– שמא רוצה אתה לבקר עמי אצל אחד־העם – הוא קבע לי הערב ראיון במלון הקרקובי. נשב אצלו שעה קלה!

עד היום קשה לי להסביר טעמו ונימוקו של ביקור זה – או שאחד־העם ביקר במערכת ונומברג, כעורך העתון, החזיר לו ביקור לשם נימוס, או שבלא־יודעים נתכוון להתקרב אל מנהלה הרוחני של חברת ‘אחיאסף’, מאחר שנתמנה עורך לעתון, היוצא על ידה. לא היה לביקור בשום פנים אופי של אינטרביוּ. למה הזמין אותי? ודאי שראה בי, מי שישב ימים רבים באודיסה, מכּר ומודע לאחד־העם, וחשב שאהיה מעין ‘מקשר’ בין ורשה לאודיסה…

ורשה לא היתה, כידוע, מעולם ‘שוה בשוה’ עם אחד־העם. פרץ, פרישמן, סוקולוב – שלשת גדוליה, גם אם לא היו מתנגדיו, היו כולם בעלי צביון כל כך שונה מאנשי אודיסה, שממילא ראו את עצמם כמתנגדים לסגנונה. נומברג היה מבחינה זו ‘ורשאי’ מכף רגל ועד ראש. הוא לא סבל את הקפדנות האודיסאית, את יראת־השמים שלה. – היה עוד אפיקורס לתיאבון, איש בוהימה לתיאבון. לאַחר בלילה בבית־קפה ולהזמין שניצל לאחר חצות, ורק אז לשוב הביתה על מנת לכתוב את הפוליטון שלו – זה נחשב בעיניו כסגנון של בני־עליה. כך התחיל נוהג משנתמנה עורך ‘הצופה’ ומקבל שכר, שהיה מספיק לחיי רווחה וגם להלואות שחלק ביד נדיבה לחברים דחוקים. וכך המשיך עד אותו לילה באוטבוצק, כשעלה בחצות אל חדרו, לאחר שישב כל היום אל שולחן־הקלפים, ועם כתיבת הפוליטון בעד ה’מומנט' פלט את שייר ריאתו האחרון ונפל מת.

זה לא היה סגנון שלי בשום פנים. אך אהבתי בנומברג את חכמתו, את תפיסתו הדקה, תפיסת ‘עלוי’, – את כשרונו המזהיר (שלא נתן אף חצי פירותיו ולא הראה אלא מה שהיה יכול לתת), ולבסוף גם אותה נדיבות שבבּוֹהימה, העומדת בניגוד גמור לכיעור ונקמנות וצרות־עין ושנוררות ללא בושה, שהם בחינת צדה השני של המטבע הבּוֹהמית. הוא פיזר את כשרונו, את כספו, את חייו כולם, – פיזר בפנים שוחקות; וכל כמה שגם זה אינו מסגנוני, חבבתי בו רפיון זה שבאצילות – שבחסידות השוקעת.

עומד אני על דבר שלכאורה אינו מעניני, משום שבפגישה זו של שני אנשים אלה, שהיו שונים זה מזה בכל מהותם, היה משהו מאלף, משהו כמעט סמלי לדור, שעליה וירידה, תחיה והתנוונות היו משולבות באישיו זו בזו – היו בכמה מומנטים גם מותנות זו בזו.

אכן מוזר היה לראות באותו ערב את שני האנשים, שנהגו חביבות זה בזה במדה כזו, ששניהם כמעט חדלו להיות מה שהיו. התחילו במזג־האויר, ועברו לנושא ‘ורשה’. כאן עשיתי אזני כאפרכסת: מה יהיה המשפט שתוציא ‘אודיסה’ על ‘צרתה’. אבל ‘אודיסה’ היתה מנומסת לאין שיעור, ולכשנתגלגלה לבסוף השיחה על נשי ורשה, שנאות הן, הדגיש אחד־העם את התפעלותו מהן, בפה מלא. על נושא זה דברו בקלות כמעט טרקלינית. רק כשנכנס לודויפּוֹל ואחריו ד“ר מ”א אייזנשטאדט, שנזדמן אז לוורשה, נכנסה השיחה לאפיקיה הטבעיים. אבל אז היתה לגמרי מעוטת־פלפל. הורגשה רק שמחתו של הד"ר אייזנשטאדט על הפגישה עם אחד־העם. לוּדויפּוֹל היה, כמו תמיד, חביב בצניעותו – מקשיב ומתפעל ושותק… התחלנו קצת להשתעמם, ולאחר ששתינו את התה שהזמין אחד־העם בעדנו, מהרנו להסתלק.

כשיצאנו קדמנו ליל אפל ורך. רחוב בילנסקי היה מואר, ונשי ורשה הנאות הלכו אביבית והבהיקו אביבית. אחד־העם לא הגזים: יופי זה היה בחינת ‘מושכל ראשון’ ולא היה טעון ביסוסים וביאורים בלא סוף כ’מרכז הרוחני' וכ’מוסר היהדות‘. ברם, על ענינים אלה ידע אף־על־פי־כן לדבר ולכתוב ביתר ענין. נשי פולין – לא היו ‘נושא’ שלו, לוא גם היתה התפעלותו מן ה’מאור’ שבהן לא פחות נלהבה מאשר מן המאור שביהדות…

[ו]    🔗

אספּר עוד על מעמד אחד, שהייתי עד לו, – מעמד שבכוחו האישי של אחד־העם והגיונו המזהיר נתגלו לי בבת אחת, באופן שקשה היה להכריע, במה השפיע יותר: בסוּגסטיה אישית או בברק שכלו.

בקיץ תרס"ז ישבתי באודיסה ישיבה ארעית. ויום אחד הוזמנתי על־ידי אוסישקין לישיבה בבית הועד של חובבי־ציון. זה היה בשעה שעמדה על הפרק שאלת יסודו של שבועון ציוני באודיסה, וצריך היה להחליט, אם שבועון זה יהיה עברי, כפי ששורת הדין הציונית נותנת, או רוסי, כפי שחייבו תנאי התעמולה הציונית בכרכי הדרום. לשם קביעת לשונו של מכתב־העתי החדש הזמין אוסישקין למועצה את הסופרים העברים והיהודים־הרוסים, שהיו אז באודיסה. זאת היתה אחת המועצות המעניינות ביותר, שהשתתפתי בהן בזמן מן הזמנים. בה ראיתי – בפעם הראשונה, כמדומה – את ליליינבלום, שמעתי את חיתוך־דבורו הרוסי (הוא, כמובן הביע את דעתו מיד בעד הלשון הרוסית…); אותה שעה הכרתי את אחד־העם יותר, ומצד חדש גם את אוסישקין.

את נאומו של אחד־העם לא אשכח לעולם. כבעל פולמוס מנוסה, שמע מחריש את דברי היושב־ראש, שקרא למועצה, ואחריו – את רוב המוזמנים, ונדמה היה, שכל הויכוח הזה אינו מעסיק אותו הרבה; ורק לבסוף קם ממקומו, שוקט ומתון, כדרכו והתחיל להרצות את דבריו על כל הענין. הנאום הקצר היה יכול לשמש דוגמה לניתוח הגיוני קטלני, שאין אחריו תקומה למתנגד. אחד־העם גם לא נגע בעצם השאלה – עברית או רוסית? הוא רק הוכיח, כי כל המועצה אינה אלא קומדיה קטנה, שאין אחריה כלום. ‘הרי היה צריך להיות ברור לו לכתחילה למיכאיל מוֹאיסייביטש, – אמר בסרקזם קל – שהסופרים העברים יחווּ את דעתם בעד הלשון העברית, והיה פשוט מעליב מצדו גם להציע לפניהם ברירה בנידון זה; והסופרים הרוסים גם הם, במדה שהדבר נוגע להם, במדה שהם רוצים לקחת חלק פעיל באורגן זה, אינם יכולים שלא לחוות את דעתם בעד הלשון הרוסית. ליושב־ראש היה כל זה ברור מראש – בזה אין ספק; ולא עוד אלא שההחלטה עצמה היתה ידועה לו מראש, שכן צרכי התעמולה הציונית מחייבים באופן הגיוני להעדיף את הלשון הרוסית, ולא תועיל שום התנגדות. לשם מה, איפוא, הוּזמנו אנו, הסופרים העבריים? כדי לתת סנקציה לדבר זה, שהוא יכול להיות מחוייב ההגיון, אבל שאנחנו חייבים להתנגד לו’…

הדיאלקטיקה האחד־העמית היתה מפליאה. גם בענין פשוט זה ידע לצרף את העובדות בחכמה כזו, שהטילה בבת אחת על הענין אור אחר. זה היה הגיון חותך כחרב חדה, – אותו הכוח לשחרר כל רעיון מן הקליפה, שלא לחפות על שקר גם כשהוא יוצא בעטיפה של יראת שמים. ואחר דברי אחד־העם לא היה כל טעם להמשיך את הויכוח.

אותה שעה לא גרעתי עין גם מאוסישקין: כל שהוסיף אחד־העם לפתח את רעיונו, פניו החוירו יותר. נטפי זעה הזהירו על מצחו. ראיתי את ‘הברזל’ נכנע ומרתת, כתלמיד העומד לפני הרב.

אותה שעה נוכחתי, שיש בספרות העברית מישהו, שגם לו יש יראת־הכבוד לפניו.

אכן מעולם לא היתה גאותי על אחד־העם כמו באותה שעה.

[ז]    🔗

את רוב ימי הקיץ של שנת תרפ"ג בילה אחד־העם ומשפחתו במקום המרפא נאַוּהיים, ואחר־כך, לשם שלפי־רפּוּי – בהוֹמבּוּרג שליד פרנקפורט, מקום שישבו אז ביאליק, ש. בן־ציון, עגנון וכמה מבני החבורה. בעודנו יושב בנאַוּהיים הזמין אותנו לבוא אצלו ואז ראיתיו בפעם הראשונה לאחר הפסקה של חמש־עשרה שנה. הרושם כבר היה מחריד גם אז. רפה־אונים ורפה רוח ישב מכונס בכורסא והביט אלינו בתחנונים, כמבקש סליחה שכך עלתה לו, – שכך מיהר להתערער, וכמבקש רחמים: אולי יש עוד דרך להצלה, אולי יש עוד תקנה.

אך השקיעה בכל יגונה הובלטה כששבתי מחוץ לארץ (בראשית שנת תרפ"ו) ופגשתיו בתל־אביב. כצל נהלך במולדת. מסביב לו פרצו כגל החיים החדשים – חיים שלהם נבא, שלהם נאבק כל ימיו, והנה הפך החלום מציאות, אך עיני הרואה כבו, הלב חרב. רק המוח הצלול, שבו לא פגעה גם המחלה הממארת, תפס את החזיון הנשגב, – ידע כי הדבר אשר חזה קם והיה.

אכן מחריד היה מראה האיש, שהיה כל ימיו השליט ברוחות, המכוון את הרוחות, והוא מתהלך בקושי, נושם באפיסת־כוח, מדבר כתינוק חולה… כל הזמן לא פסק מלבקש עצה, איך להתגבר על עייפות איומה זו, איך להאחז במשהו, להמשיך, לקחת חלק בבנין החיים. הרוח עוד היתה צמאה לפעול, ולא השלימה עם הבטלה שנגזרה עליה. בשעת ההפסקה הגדולה שבגמנסיה היה נכנס לחדר־המורים, יושב ושותה את כוס התה וראשו הכבד תלוי כערוף, כנבדל מן הגוף הכמוש. כמבקש צל וקרבת מים, כך בקש לחסות בצל המורה, בקרבת התינוקות שהמו ורעשו עליזים על סביביו.

ויש שהייתי עומד ומתבונן בו מרחוק, בשבתו בגן, כמקשיב, כזוכר דברים שעברו. במסגרת זו של ירק רענן, מוקף עולם צעיר ופורח, נראה כמסמל את חיי עצמו, את גורל עצמו. הפרחים הלבנים והאדומים פורצים ועולים מימינו ומשמאלו, מבצבצים מאחוריו ומתחתיו. הם כובשים את כל העולם מסביב, ורק הוא, היגע, כפרח נובל גדול שראשו נטה מסבל ימים, יושב בלי נוע, כולו מאזין לסוד שיח החיים, לרחש הקם ומתהוה. ככה הוא יושב וחושב את מחשבתו הגדולה, הנאמנה, – זו שמלאה את כל שבעים שנות חייו. אך הידים השקופות, האלמות, העיפות ככה, תלויות ברפיון כענפים חולים. הן כאילו מתחננות, קובלות על זה, שנידונו קודם זמנן ללא־פעולה, ללא־חיים.

כל מי שראה אותו לא יכול שלא לקבול מתוך עלבון וכאב:

– זו גדולה וזה סופה!


 

פרק חמישי: יובל השבעים    🔗

חגונו אז את יובל השבעים של הישיש היקר. היה זה יובל עצוב. בעל היובל היה זה כבר חולה מאוד. זה שנים שפרש מעבודתו הספרותית, אך לראש הכרמל, ששמה נמלט מתרועות החג, היו נשואות כל העינים באהבה. רוך מיוחד היה שקוי האויר מסביב לו. כאילו היתה הרגשה, שאלה הם הימים האחרונים, שהוא עוד אתנו. שמש המולדת נופלת על ראשו הכפוף. הוא עשה רושם של גבור פצוע, ובעברו בינינו, כושל ורפה־רוח, לא היה איש אשר לבו לא ימלא רטט חם לקראתו. ביחס אליו בטלו כל התחומים. בשם היקר הזה קשורה לכולנו תקופת העליה של התרבות העברית, תקופת הגבורה של נעורינו. הוא עד היום לכולנו כוכב הימים הגדולים, כשפרחו התקוות בראשונה.

זה כבר נשכחה המחלוקת שבין הצעירים ובין הזקנים שהיתה מנסרת אז בעולמנו. דוקא אנשי מלחמתו נעשו המעולים שבתלמידיו. ככל שהרבו להתנגד אליו, כן למדו להעריץ אותו. ככל שגדלה עקשנותו, כן הוסיפו להוקיר את מתנגדם. אל סלע אישיותו נתפוררו ושבו ונולדו מחשבות הדור. גם לתלמידיו וגם למתנגדיו היה נקודת השרפה ומיום שפרש הצדה, ועודנו בחיים, נתמעטה חדות המחשבה בעולמנו.

הדור היה בעדו וכנגדו כאחד. למן הרגע הראשון נפל עליו פחד שלטונו, שלטון המחשבה, שאינה יודעת רחם. הדור יצא לקראת שמש, והוא חפץ לרתק את כולו אל הסלע. הדור שש לקראת נצני האגדה הראשונים, והוא היה כולו מחמיר, מגביל, חוסם בעד המרחב. אבל כל כח יוצר, שקם לישראל בזמנו, נלכד בקסמיו ה’קרים'. הוא חסן את כולנו. מתוך חוגו המצומצם שאפו להמלט, ואליו שבו להחליף כח.

מחשבתו המרכזת עמדה בניגוד לרוח המרד, שלבשה את כולנו, עמדה בניגוד להתפרצות הכחות האישיים, – לכל התפרצות שלא היתה מכוונת אל העיקר. היא קראה יותר מדי למשמעת, יותר מדי שמה מחסום. ואולם מי שהטה את אזנו לכף זועף זה, שמע את רנת לבבו. ומי שהרגיש פעם את השפע המסותר הזה, שב אליו באחרית הימים ולא נטה עוד ממנו.

עכשיו, יש לנו הרגש שלא הכרנוהו, שאיש לא ראה אז את כולו – שגם מעיני הקרובים ביותר נעלם משהו מפנת נפשו החבויה. הוי, הוא לא היה זועם כל כך, כפי שהוא מופיע לעינינו, הוא רק בלם את עצמו. כאמן ידע תמיד להסתיר את היקר ביותר, לבלתי חלל אותו. הוא לא היה גם מצומצם כל־כך, כפי שגזר על עצמו. שלטון מחשבתו היה קודם כל על נפשו.

לעינינו הופיע תמיד כאיש הפרוגרמה. הזהירות התמידית הטילה אימה, הבריחה את הצחוק. ואיש לא ידע שהוא, הטוען תמיד בשם מוסר־האומה, שלא גרס יופי ולא גרס שירה ולא אמנות, אם אין מתן הטוב בצדם, אם אין בהם משהו ‘מן הפרוגרמה’ – הוא היה בעצם איש־האמנות ובסתר לבו שאף ליופי – ואפילו בחיי המוסר היה לו יקר מכל היסוד ההרמוני שבהם. מתחת לתורתו הקודרת, מסתתר תמיד צמאון זה – הצמאון לסגנון, לצורה, לשלימות. כל היהדות שבשמה הוא טוען, היתה לו יקרה אולי רק משום שהיא מגשימה סגנון, חטיבה אורגנית, ערך של יצירה. לא בהשכלה נלחם כי אם במיכניות שבתפיסת־עולמה, בהעדר־הסגנון אשר בה. הבחילה בהתבוללות גם היא היתה לו הבחילה בחצאיות, בהתפוררות הנפש, במעוט הדמות. איש־מוסר זה היה בעומק נפשו כלה תמיד לאדם היפה, לאיש־המדות, לבעל הקומה. מי שיקרא פרק אחד ואפילו פסוק אחד בספריו יכיר את הרטט העמוק הזה, את היראה מפני הפגיעה בהרמוניה. הוא נלחם עם כל הפרוע, התחוח וחסר־השורש, באשר כל אלה עוררו בו גועל כחזיונות־כיעור.

כל המדות הגדולות, קוי־נפש נעלים אלו, שהכתירו את האיש בזיו יקרות, – כל מה שהרים אותו בעיני כולנו מעל כל משורר ומעל כל אמן ועשה אותו לאיש־הכבוד היחיד והמיוחד, היה בעיקר משום שבו הכיר העם את תחיית האצילות העברית, את נשיא־הגולה הטבעי, אשר נשא למן היום הראשון שיצא אל אחיו את האחריות לכל, את האיש אשר הפקד על רכוש האומה, את הערב לכבודה, למעשיה.

אצילות־נפש זו היא היא המטביעה חותם של אחדות בכל פעולת חייו. היא העושה אותו חוליה אחת בשלשלת היוחסין הגדולה של פרנסי־העם הנאמנים שבכל הזמנים. שנאתו להפרזה, לערבוביה, לפריחה באויר, לכל מה שאינו מיוסד ואינו בטוח ואינו מאומת כל צרכו בחומר וברוח – נובעת מתוך ישרות אצילית זו, הבוחלת בכל הצלחה זמנית, בכל תקנה למחצה, בכל ברק עובר. היא שעשתה אותו לאויבה של כל קולניות, של כל אונאה עצמית, ועוררה בו גועל לכל התלהבות רגעית, ובספרות – לכל מה שאנו כוללים בשם מליצה. מיום בואו אלינו הרגיז אותו תמיד כל מה שאינו מרותק ליסוד קיים, כל בטחון־שוא, כל מעשה פטלי. המעשים כשהם לעצמם לא היו חשובים בעיניו מעולם כאותו הרכוש הנפשי והחרדה הנפשית שהושקעו בהם.

ואם היה איש בינינו שכל ימיו נשא בלבו חרדה זו לכבוד האומה, לכשרון יצירתה, לעתידותיה – הרי זה היה הוא, מי שירש את אי המנוחה הנצחית של כל נביא וכל חוזה בישראל אשר מעולם.

מה מאד המר לו רגש זה! מיל"ג וממנדלי ירש את הפקפוק הממאיר בכחות העם, את אי־האמונה בכשרון־המעשה ובכשרון־החיים אשר לו. פקפוק זה נבע אצלו מתוך ההכרה בהתנונות הרוח, בירידת תרבותה של האומה – מתוך ההכרה שהעם נתרוקן ממהותו, שאין בו עוד כוח ההתנגדות שהיה לו והוא מחוסר כלי־המלחמה להלחם בעד עצמו. לקוי זה החריד אותו מאד. הוא הכיר את הרפיון שאחז את האורגניזם הלאומי כולו, את ההתפוררות הפנימית שנתגלתה בו, והבין שבלי רפוי מוקדם, בלי הבראה לאומית קודמת, לא ניצור אותו החומר האנושי, שיביא את המהפכה המוחלטת בחיינו.

אותה דאגה לאדם, אותה בקשת־האדם הנצחית! היא המפעפעת בכל הרהורי לבו כל הימים. מעולם לא דאג לאמצעים אחרים, כשם שדאג לאמצעי ראשון זה – לנושא הגאולה. חרפה זו אכלתהו תמיד, הרעילה את ששון נעוריו. הנסיון ב’בני־משה', ‘נסיון זה שלא הצליח’, כהודאת עצמו, היה הקטסטרופה הגדולה בחייו, שממנה לא יכול עוד להרפא. אבל הוא מגלה לנו, כי ספקן זה היה גם איש־האמונה, שהיה בו תום־נעורים ושגם הוא יצא אל החיים, והעטרה הרומנטית על ראשו.

משנתבדה חלום נעורים זה, שנא את המסתורין, שהיו אמנם זרים תמיד לרוחו הבהירה, והתאמץ לפזר את כל ערפלי ההזיה. מאז יצא אל העם ונעשה מחנכו – עם כל הצמצום וכל הנשגב שבכנוי זה; אולי המחנך הכי גדול, שקם לאומה מימי הרמב"ם ועד עתה – הוא הזניח את הגדולות, ירא מפניהן, – ירא את היום הגדול אשר ימצאנו בקלוננו ובדלותנו, וכמעט ששאף לדחותו, לאחר את בואו. לאחר תקופת שנות השמונים של המאה שעברה, תקופה מעוטת־דם זו של חלומות והשתפכות־הנפש, של חוסר דמות וחוסר־אונים, בא הוא לצקת את כלי־הדפוס הראשונים למחשבה ולמעשה. תפקיד חייו היה מאז לעמוד על המשמר, להזהיר, להסיר הלוט. הוי, זה היה תפקיד מר. איש אשר יקום וקרע את המסכה היפה מעל ההזיה – מנת חלקו יהיה תמיד ריב ומשטמה. גם הגבור באמת לא תמיד יעמוד בנסיון קשה זה.

לא היה איש בינינו, שהכיר כל כך את שליחות חייו ושלא נטה ממנה כל ימיו. עוד בראשית צעדיו הבין, שעם כל כשרונו הרב, עליו לצמצם את עצמו – שלא לו להפליג בכלי־השיט הקלים של המחשבה, כי אם להיות כולו מרותק לתפקידו המיוחד. שעליו לא להיות סופר, כי אם שליח. אין זאת ענוה עשויה ואין זאת מימרה נאה – הוא לא גרס מעולם סתם מימרות – כי אם הגבלה עצמית, עשיית סייג לעצמו: קביעת ‘פרוגרמה מינימום’ לכל ימי החיים. לא מחשבות, אף לא מעשים לשם עצמם, כי אם שעבוד לתכלית אחת: ליצור עם, ליצור קיבוץ מאוחד ברעיון משותף, שיהיה מוכשר לחיי אדם. אנחנו באנו בשם היחיד. הוא אינו מטעים לעולם את הפרט. בכל אינדיוידואליזם ראה יסוד גלותי, מקור כל פירוד וכל הרס. הוא ביקש תמיד את המלט לאחד, להדביק את האטומים הנפרדים. לא השלים עם כל ‘נטיה הצדה’ – אפילו לגבי הכשרון. בהתבדלות זו ראה מקור כל נגע, ראשית כל התנונות. הוא חפץ לראות את העדה העברית, את האדם החי את חיי עמו, המתבטל בפניו מתוך אהבה, מתוך התקשרות אלימנטרית. בשעבוד זה מרצון של היחיד אל הכלל ראה אמצעי היגייני לא רק להבראת האומה, כי אם גם להבראת היחיד. סוף־סוף גם לנגד עיניו היתה רק תכלית אחת: תיקון האדם. הוא ידע היטב את ערך האינדיוידואליזם העלוב, שמקורו בדלות־הנפש, בחוסר יכולת לנדב, לתת את עצמו – הקו של כל אינדיוידואליזם גדול.

הוא לא יצר השקפת־עולם מיוסדת, ככל השקפת־עולם, על איזו יסודות מיטפיזיים. בקושי תמצאו אצלו גם פתגמים נאים – מה שקוראים ברקי מחשבה. הרצאתו פשוטה. גם את הרעיון המקורי ביותר שלו הוא מתאמץ להביע בסגנון של פופולריזטור. לא חשוב בעיניו, אם הוא או אחר הוא יוצר הרעיון: חשוב עד כמה יהיה נקלט בלבבות, עד כמה יעשה פרי. על־כן זרה לו צורת האפוריזם, שבה שליט בעיקר הרצון להבליט את מביעו. אבל בכל השקפותיו יש קשר אמיץ זה. כולן הן תוצאות של אישיות הרמונית ואחדותית כזו, שאנו רשאים לראות בו את הפילוסוף העברי המקורי של התקופה החדשה. – את זה, שנתן חיזוק לעצמיות היהודית, שחידש אותה, שהדביק שוב את פירוריה הפזורים לעמוד־ברזל אשר לא ימוט.

הוא הדיאלקטיקן לפי טבעו, לא ידע רעיונות בודדים, ארעיים מעולם. רעיונו נובע תמיד מתוך רעיון שקדם לו, תמיד נאחז באיזו מהות עליונה, שהמחשבה כשהיא לעצמה מתבטלת כנגדה. איש־הפולמוס שמעטים כמותו, הוא מחניק את החריפות, כשרון בלתי פורה זה, לשם הביאור האלמנטרי, בז לנצוּח הצעקני לשם הוכחה, לשם השפעה על מתנגדיו. הוא כל כך בטוח בפשטות אמתו, בנצחונה, שאינו חושש לפעמים גם לכווץ את רעיונו, למעט את דמותו על ידי הסברה בלתי פוסקת, וכמעט כנגד רצונו וכונתו מבריק לפעמים מתוך מתינות ניבו חודו השנון של פגיון מסותר.

כשהוא אומר במקום אחד: ‘רק בשעה שהאמנתי בעומק לבי, שצורך השעה הוא להזכיר איזו אמת נשכחה, השתדלתי לעשות זאת כפי יכלתי’, – אין זאת רק ענות החכם ואיש התרבות המכיר שאין ‘אמיתות־חדשות’ מתגלות בכל יום: כל אישיותו המוסרית באה לידי ביטוי במלים הפשוטות האלה. האמת הגדולה היא נצחית, היא רק נשכחה, ועלינו לשוב ולהזכיר אותה.

כחו במתינות זו. בה נתבטא לא רק נקיון דעתו. בה נרמזה האפשרות של תרבות עברית חדשה, של ריתמוס עברי חדש, של סינתיזה לאומית חדשה. בה נרמז כוח העתיד. במקום ההתלהבות העקרה, שהביאה אותנו תמיד לידי קטסטרופות היסטוריות, בא חוש הבניין, חוש ההתמדה, שגידול נצחי עמה ועלייה שאינה פוסקת. בכחה יצר את הסגנון העברי החדש, זה שישמש מופת לדורות הבאים. תרבות המערב בו ורוח ישראל המקורית כאחת. בזה השלים את מפעל מוריו הגדולים, הרמב“ם והרנ”ק.

סגנון זה, שאין דומה לו בפרוזה העברית שבכל הדורות, אין בו לא כחל ולא שרק. סגנון ההלכה הוא – הגשמת הצמאון לפעולה, למהפכה בפועל, ובוז לכל אותם האמצעים המסופקים, שבהם מסתייעים כל אנשי־התעמולה. בקפדנות המיוחדת לו ניקה את סגנונו מכל חומר שאינו נוגע אל עצם העניין, מכל אמצעים של נוי, – עשה את לבושו חול, עשה את סגנונו כמעט כללי, נטל ממנו כל צבע חיצוני מיוחד. – הכל ניתן רק להביע, לבאר, להביא הכרה בלבבות. הוא מאמין כל־כך בכח האמת שבמחשבתו, שהוא נותן תמיד רק לה לדבר בעדו.

כח מוסרי עליון זה משחרר אותו מכל אבק ספרות, מכל רדיפה אחרי ריטוריקה. ביחס אליו נעשה כל סתם סופר כמעט לשם גנאי; ביחס אליו נעשה כל משחק במלים ואפילו במחשבות נאות לעון פלילי; ביחס אליו נעשתה כל התגדרות בחריפות, בעושר־רוח, ואפילו בכשרון, למשהו מעליב; ביחס אליו בטל הגבול שבין אמן לסופר, שבין שירה לפרוזה: במקום שהבטוי, כל בטוי שהוא, מקודש בקדושת הענויים, – הריהו שירה ולמעלה משירה – הריהו דבר ה'!


 

פרק שישי: בלכתו    🔗

[א]    🔗

בבוקר של יום כ“ח בטבת תרפ”ה, עם הנץ החמה, סגר את עיניו העיפות לנצח אחד האנשים הכי נפלאים, שהקים עם ישראל בזמן מן הזמנים. מת אחד העם, זה ששמו בלבד נעשה סמל ומופת להווית־אדם, לחנוך עצמי, להתגברות בלתי פוסקת על חולשות־אדם וחולשות־עם – זה שהיה בכל חרדת חייו ובכל מעשיו אשר עשה ואשר נמנע מעשות הסמל הכולל של רעיון השיבה לאדם. סופרים גדולים ומשוררים נפלאים הקימה התקופה, אבל אף באחד מהם לא התלבש במדה גדולה כזו רצון האומה להגאל גאולה אנושית; אף באחד מהם לא בערה תשוקת־אל כזו אל האדם מישראל, שפרק מעליו עול גלות וחרפת גלות, שנתחדש כולו ויהי לאחר כולו. לא היה איש, שדרש כל כך מעט ויחד עם זה כל כך הרבה מאתנו. אף אחד לפניו לא צמא כל כך לגאולה שלמה – לגאולת האדם מבחוץ ומבפנים, כמוהו.

הוא לא היה סופר בעל רעיונות מבהיקים, מהממים. הוא מעולם לא היה מן המתמיהים. אבל בו נתגשם טפוס העתיד של יהודי – טפוס של איש החובה והמשמעת. הוא היה כולו כלי שלם, בלי סדק, כניגון צלול שלא הוטל בו פגם, כיצירת־אמנות ללא פסול. בפיו, ברוחו כל רעיון נעשה גדול. הוא קידש את מחשבתו, באשר מסר את כל נפשו עליה.

את כל חייו מלאה הרגשה שלטת אחת – הרגשת החובה. הוא לא ראה את האדם בן־חורין לעצמו. החיים ניתנו לנו רק למען נוכל לתקן בהם משהו. ולא ידענו עוד אחד כמוהו אשר ראה את עצמו בעל חוב לעמו, אשר ההשתתפות בצרכי־צבור ובדאגות־צבור היתה צורך טבעי לו, כתנועה, כנשימה… אות לחיים, להויה אנושית מלאה היתה לו רק ההכרה, שהוא אינו אבר מדולדל, שהוא לוקח חלק בעמל החיים הכללי. לאיש כמוהו, אשר נלחם כל ימיו כנגד ההתבדלות האישית שמקורה בעצלות, באגואיזמוס, בקטנות ההשגה של ערך האדם – אשר ראה את יפי חיי האדם המוסרי בנדיבות־רוח, בהרחבת האני האישי עד כדי התבטלותו באני של האומה – לאיש כזה היה כל יום, כל שעה של בטלה־מאונס, שנפלו בחלקו בימיו הטרגיים האחרונים, מקור עינויים נפשיים, שאין להביעם…

במובן זה היה אחד הטפוסים הנפלאים ביותר שהקימה התקופה. הוא איחד בקרבו את החושים הדקים של האדם הסוציאלי מן הזמן החדש, הקשור עם העולם כולו באלפי קשרים סמויים מן העין, עם האינסטינקט הטבעי הקדמון של איש־השבט, – של זה שמחוץ לחיים המשותפים של בני המשפחה הוא רואה את עצמו צפוי לכליון. את שיטתו החברותית בנה אמנם על מסקנות המדע המודרני, אבל ביסודה הונח החוש – כוח הדם העתיק, המאחד את הפרטים הנבדלים בחפץ הקיום הנמרץ של הכלל. רק בצבוריות בריאה ראה את הכח המוסרי העצום, שאינו נותן לאדם לשקוע.

[ב]    🔗

לא הכשרון הספרותי הגדול, הבהירות, היכולת להביע כמעט בכח פלסטי את הגיונות לבו, הצירוף הנפלא של פשטות שאין דומה לה עם החריפות הנוקבת, אף לא עושר המחשבה והיקף המחשבה הם שעשוהו ליחיד והמיוחד בדור, כי אם סגנון חייו, ההרמוניה הנפלאה שהיתה קבועה בנפשו, אותו הצו הפנימי לישרות עד הסוף, אותה החרדה הנצחית, אשר לא נתנה דמי לו עד יומו האחרון – החרדה לשלמות חיינו, לשלמות מפעלנוּ הם שהעמידו אותו מעל לתקופה שלמה ועשוהו לסמל של העברי, שאותו תחנך המולדת, בניין המולדת.

לא פעם ציינו את זאת. שלמות האיש היתה כעין פלא בדור של אנשים שבורים, חצאיים – אנשים שהם ומעשיהם תלויים תמיד במקרה, בהתעוררות בת־רגע. בכוחה של שלמות זו נעשה למחנכה של האומה; היא הכניעה את כולנו. בה ראינו את הכח המוסרי שנתמזג בדם האדם – שנהפך לרגש טבעי עמוק. שלמות זו, שהוא היה תובע תמיד מעצמו ומאחרים, היתה הריאקציה כנגד הרכרוכית שלנו, כנגד קלות־ההחלטה של אנשי־אויר, שאין להם מה להפסיד. הוא לא הורה ‘הוראת שעה’ מעולם. בזה נבדל מכולנו, קצרי־הנשימה, המודדים את הכל במדת חיי אדם. הוא דרש את האחריות לכל הדורות. בזה ערכו הסמלי לעם ישראל, שהיה קודם כל ובעיקר – כוח רצון וכוח מעצור כאחד. במדה שהרצל היה הכח המלהיב, המניע, המביא לידי גילוי את המרץ השׂפון של האומה, היה הוא ‘האש העצורה’, הכח המבחין, השוקד על תקנת המפעל, על שלמות יסודותיו – השוקל את ערכו במאזני־הנצח. בדעתו לא היה דן יחידי. לפניו עמדו שופטי העם מימי עולם. הוא נצטרף רק אל משפטם המכריע. את כל זה אין להשיג רק בכח האינטלקט בלבד. חרדה זו אינה אלא האינסטינקט של שמירת האומה שנתלבש בו. על כן לא חדל להיות כח משפיע גם כשנפסקה קודם זמנה עבודתו הספרותית. המעין לא נסתם. הוא סימל בעצם הויתו מעין אזהרה כלפי כל מעשה שלא נעשה בכל ההתאמצות, בכל הזהירות, בכל כח ההתמדה. לא היה צורך עוד לכתוב. הוא היה כולו רעיון חי, יותר מרעיון ויותר מפרוגרמה. זאת היתה העין הערה, הפקוחה של האומה – הקונטרולה התמידית של כל המעשים שנעשו בימיו.

[ג]    🔗

אכן הוא היה גם סופר גדול – סופר למופת. חותם הקלסיות הטבוע באישיות זו, שנבנתה כולה ‘אבנים שלמות’, בולט גם מתוך כל נדנוד עטו. הוא לא היה מהיר־עט וקל־כתיבה כל־עיקר. מי שחוצב מתוך מכרות נפשו, מי שכל בטוי הוא תמצית חיים ומחשבה לו, אינו פולט במהירות את דבריו, כתופס־העט הטפוסי, המתרשם התרשמות רגע ומתיר היום את מה שאסר אתמול, והדברים המעלים קצף נמחקים באותה המהירות שבה נכתבו. הוא כתב בערך מעט. אך כל מאמר, כל רשימה קטנה שהעלה על הכתב, היו בחייו ובחיינו מעין מאורע, מעין הסעת צור ממקומו. הכתיבה היתה לו חגירת כל כחות האדם. הוא לא עשה אותה רק אמצעי של השפעה בלבד: עליה הוטל לברר בירור אחרון, להתיר את כל הסבך, שלא להשאיר אחריה כל מקום לתסבוכת. הוא לא כתב, כי אם קבע הלכה למעשה. הביטוי השלם של המחשבה היה לו נצחונה הראשון – התחלת הגשמתה. על כן נלחם על כל תג וקוץ, ויתר על כל האמצעים, שהיה בהם כדי להוציאו מחוץ לעוגה שעג לו, אבל לא נח ולא שקט עד שהביא את רעיונו לידי הבעה מלאה. בכשרונו הספרותי היתה התאמה גמורה בין רצון ליכולת. הוא לא נשתעבד לצורות הלשון, ליפין, למטבעות המוכנות. בכל כוחות רוחו לא חתר אלא אל הניב היחידי, זה שאינו מלהיב באמצעים פסולים, כי אם מגדיר את הדברים הגדרה זהירה, מעשית, בלא חסר ויתיר. ההגדרה הנכונה! – זה היה הפתוס היחידי שלו. כל פעם, שהוא משיג אותה, הדברים שמחים. כאילו העולם כולו ניצל מתוהו ובוהו.

בכל עמקותו והשכלתו היה אחד מגדולי הפשטנים, אחד הפופולריזטורים המובהקים ביותר שקמו לאומה. הוא ידע להכניס את פנסו המאיר לכל הלבירינטים הסבוכים. משנתו היתה לא רק סדורה, היא היתה נקיה מכל טפל – מכל מה שאינו מן העניין. היא לא היתה מעולם אכסניה למחשבות ‘אורחות פורחות’. המחשבה האחת עוברת כחוט־השדרה את כל יצירתו, מחזקת אותה ואינה נותנת לה לרדת למדרגה של ‘דורש נאה’. הוא לימד אותנו, שאמת גדולה יש רק במחשבה אחת, – זו שהיא ממלאה את כל האדם ומפעמת את כל חייו. מחשבות קטנות רבות אולי משעשעות יותר, אבל לא הן משמשות חיזוק לחיים, חיזוק לבניין. ובמחשבתו הגדולה האחת, – שאין אמת נפשית נקנית אלא באמצעי תרבות מקורית, בתרבות זו שבה נתגלם הקצב הנצחי של נשמת האומה – מרומזת כל תורתו הלאומית, כל בחינת ההיסטוריה העברית. על כן ביקש את קניני הרוח הקבועים של האומה, בפסחו על העראי. התרבות הלאומית כאמצעי חינוכי, כגרעין משומר, שמתוכו צומחת כל יצירה חדשה – היתה האמת, שהפרתה את כל יצירתו – את כל יצירת התקופה. בלעדיה אין לצייר את השירה העברית, את הבקורת, את הפובליציסטיקה, ואפילו לא את המדע העברי של השנים האחרונות: בלעדיה אין לצייר את תורת החינוך, את כל פעולתנו המדינית והישובית – כל מה שבו נתלבש רצון האומה וכוח יצירתה.

ואולם תורה לאומית זו המקפידה כל כך על סגנון האומה, אינה מצמצמת את תוכן יצירתה כל עיקר. היא כוללת בקפליה אוניברסליות בת־חורין. הסגנון הלאומי אינו תכלית לעצמו – הוא הסייג לאמת נפשית, תריס בפני ‘הכלים השאולים’ והתוכן השאול. הסגנון הלאומי הוא הקנקן הטוב – לא היין. הלאומיות הטהורה של אחד־העם, הרחוקה כל כך מכל צרות־עין של בעלי ההשגות הקטנות, מכל אבק איבה לעמים אחרים – אינה אלא תורת האדם בצורה עצמית, בלבוש ההולם את הגוף הלאומי. במאמרו הקטן, הנפלא ברחבות המבט שבו – ‘בין קודש לחול’ – הוא לכאורה משעבד אותנו אל הצורות שנתקדשו באומה, אבל בעצם פתח בו את כל שערי העולם לפנינו.

חירות אנושית, אוניברסלית זו מתבטאת בסגנונו לא פחות משהיא מתבטאת בתורתו. סגנון זה, שאינו משועבד לשום דוגמא, שאינו סובל כל הטעמה, שאין בו אלא כדי ביטוי – הוא הסגנון הקלסי של הפרוזה העברית. בסגנון זה אחז שוב באמת־הבניין, שנשמטה מידינו זה דורות רבים. משמעת זו מרצון, הוכיחה יותר מכל את הכוח לעלות, להחלץ מתוך המועקה האלמת, שהביאו עמם ימי התקוות הגדולות. ניב צלול ומסוים כזה יצר הגניוס העברי רק בימי עליה. ניב זה היה ויהיה תמיד מחאה חיה כנגד כל ההרס וההפקרות שמביאים עמם הנמהרים, רפי הביטוי ורפי הרצון גם יחד. בו באה לידי גילוי צורת העתיד של המחשבה העברית, לאחר שהשתחרר מכל בהילות והתרשלות והפרזה. סגנון זה ישמש סמל לדורות העולים, המשוחררים. סגנון כזה אינו רק לבוש מחשבה בלבד: בצלילות נגונו, בקויו הישרים, בכוח העצור שבצמצומו, הוא כשלעצמו אות לכוח, לרצון – שלטון הרוח של עצמו.

[ד]    🔗

בשנה הראשונה לבואו אלינו, כשהיה עוד כח בו להאבק עם המחלה שמשכה אותו מטה־מטה, היה אוהב לשבת בחורף, בימי שמש, לבדו על אחד הספסלים שבגן השדרות. כשהיינו עוברים מרחוק על פניו, היתה העין נצמדת מאליה לדמות הדקה של הזקן הצנום, שהיה יושב, כדרכו, כפוף על מקלו כשהוא רבוץ כולו תחת משא גלגלתו הגדולה… התינוקות היו משחקים לרגליו על הצדפים הלבנים, והשמש היתה שופעת את קרניה בזהירות. כל העיר הלבנה הזאת, השטוחה כולה נוכח הים הכחול, קלה ורוננה ומשתעשעת, כאילו נעשתה פתאם שוקטה ורצינית בסביבתו. על פני הנוף הבהיר שלה היתה דמות הזקן היגע כדמות אלון עתיק־ימים, כבד־בדים, אך דל־עלים, המעפיל ובולט יחידי בין הירק העליז הצעיר שמסביב. אחד־העם היגע! כמה לא היה זה הולם את עז־הרוח – את זה שמיום שהכרנוהו לא ראינו בו סימנים של רפיון, של חולשת הדעת! הוא אמנם לא היה מאלה, האוהבים להבליט גבורה וכוח – לכך היה יותר מדי איש הטעם. אבל לא היה גם ממנהגו לבוא אלינו ברגעי־כשלון. את שעות הירידה ראה כחזיון פרטי, שאין לקהל כל ענין אליו. הוא בא רק כשהיה ‘בטוח באמתו’. על כן היה במחשבתו תמיד און עצור. ואם גם היתה על הרוב מרה מאד, לא היה בה, לאלה שירדו לסוף כונתה, כדי לרפות את הידים. בהבלטת האמת, האמת עד הסוף, כפי שרק הוא היה מסוגל לראותה ולהראותה, היתה גבורתו. לא היה איש עוד בדורות האחרונים כמוהו, שלא עמד בפרוצס המחשבה מעולם בחצי הדרך, שלא הסתיר את פניו ממנה, גם כשנראה היה כאילו היא מושכת אל התהום. התהום היתה בעיניו רק ההזיה, האונאה העצמית, ההפלגה – השקר בכל גלוייו. כמובן היה זה הגדול בלוחמים נגד משיחיות השקר, שהכשילה את האומה והציגה אותה ריקה מכחותיה ותקוותיה בכל הדורות. את ההפרזה הזאת של אנשי בטלנות ומליצה רדף כל ימיו באמצעי היחידי שהיה בידו – בכח הגיונו העצום, בהעמידו את הדברים על אמתם. את המהפכה הגדולה ברוח האומה ראה לא בהתלהבות, בהתמסרות לדמיונות־רמיה, כי אם בראית הדברים כמו שהם. בבחינה זו הגיע לידי אכזריות. הוא ירא כל רוחה לרגע, כל סורוגט – כל מה שמעלה לרגע על מנת להוריד ולהשקיע אחר כך עוד יותר. זה היה כחו. ואת הכח הזה נטע בנו בזה שלמד אותנו לראות – לראות הכל ושלא להרתע לאחור. הוא שם לאַל הרבה חלומות, הוא לא האמין בנסים. אבל בנס אחד האמין, ואת האמונה הזאת נטע כל ימיו בלבנו: האמונה, שהעם עם כל התנונותו שומר בקרבו כוחות תחיתו, ושאת הכוחות האלה, השפונים בנפש העם ובאוצרות תרבותו, עלינו לעורר ולגדל ולטפח תמיד, כי רק בהם נושע!


 

פרק שביעי: חתימה    🔗

לפני שנה מלא חצי יובל מיום שהלך מאתנו. אך עד כה, דמותו, דמות איש השיבה ברפיונו, חיה ושמורה בלבנו, ומדי נעבור על ביתו, יש והעין עוד מחפשת את המורה היקר, כשהוא יושב שחוח על ספסל־המרפסת, וחבריו, בני לויתו (שגם הם כבר אינם), עמו. כל פעם שהיינו רואים אותו בשקיעתו הנוּגה, היינו מתביישים שכך עלתה לו. למראה האדם החולה (בעוד צלילותו לא נפגמה אף כלשהו) היינו מתביישים בבריאות גופנו. אולי משום כך נעשה קרוב יותר; הלב נתמלא רוך נוסף לו. לא קוינו עוד לדבר ממנו. הוא היה יקר גם כך, בעצם מציאותו, גם בשעה שרק צלו הרועד נפל עלינו.

לנו, שרבים היו בינינו החולקים בחייו על תורתו, היה תמיד יקר וחשוב לא רק כסופר למופת – אלא שלימות הסופר עצמה ראינו כתוצאה של האדם השלם, שלא היה דומה לו בדורו. הסגנון הצלול לא היה אלא פרי אותה צלילות, אותה אצילות שבנפש. מפני השלמות שבדמותו בטלה כל אי־שלמות שבתורתו. הוא ידע להודיע על אמיתו בניב צרוּף כזה, בקצב עליון כזה, שהלב נכנע לה, – נכנע לרוחב דעתו, שהיה בה משום שלטון־השכל והחן־שבנפש במידה שווה. אף כי היה לכאורה כולו הגיון, לא הדיאלקטיקה הנפלאה שלו היתה מכרעת, כי אם דוקא אופן הביטוי – זו הפשטות, המתינות שלא ממנהגנו, כל אותה הלבביות העצורה שבמשנתו הסדורה; הן שעוררו כבוד, שנטעו אמונה בדובר. מי שמדבר כך, יכול שלא להיות ‘שולל הגלות’ להלכה. למעשה היה בכל הויתו, בכל משטר נפשו, שאינו סובל כל בהילות, כל כיעור, כל התעלמות מן המציאות, – ‘יוצא־הגיטו’, שולל הגלות החמור. באומץ זה לאמת ומחרדתו לגרעין שיצמיח את איש העתיד, הוקיע את אנשי־הגלוּת ואת מידות־הגלות בישוב עצמו הרבה יותר משהוקיע את אלה שבנכר; לא היה דבר שהטיל עליו אימה כ’גיטו שבמולדת'.

בעודנו מלאים ריתחת־נעורים ומתפרצים לרחבי־העולם, יש שתורתו נראתה לנו מצומצמת ביותר, אבל משוֹך משכה אותנו תמיד אחריה בביצורה הפנימי, בזה שידעה להכניס לתוך מסגרת ‘מצומצמת’ זו רחבות־אדם – שתבעה בראש וראשונה את הנקיון הגמור, את היהודי השלם, את האדם השלם לא רק כתנאי לגאולה, כי אם כעצם הגאולה. משוֹך משכה אותנו בזה שתבעה מנושאיה מאמצי־נפש ומאמצי־חיים חמוּרים כאלה, שתורה ‘רוחנית’ זו היתה בכוח כולה חדורה תורת־העתיד, הכּרת העתיד. וכלום לא היא שהכשירה את כולנו, גם את מתנגדיה הקיצוניים, לאותו ‘קידוש החומר’ שהוּנח כיסוד לתורת חיינו, ושמשמעו האמיתי היא הבראת הרוח?

מבחינה זוֹ הננו כולנו תלמידיו. בין שאנחנו מחייבים את מסקנותיה האחרונות של תורתו ובין שאנו נפגעים מיסוד הצמצום שבקונצפציה ההיסטורית שלו – אנו נאחזים בו כבאחד ממחדשי תרבותנו הגדולים, כבחוליה מן השלשלת המזהירה של מורינו־מאוֹרינוּ. תורה זו עצמה, שבישׂרה את תקופת הבנין הגדולה – היתה חלק מן הבנין. על כן לימדה אותנו להישיר צעד, ושלא לנוע בלכתנו. להכיר בכוח עצמנו ובגבולות עצמנו ועל פיהם לכוון תמיד את המעשה אשר נעשה. היא הזהירה על כל מהומה שבהזיה, על כל טשטוש של המציאות. וכמה היטיבה לראות את הנולד בהזהירה אותנו השכם והזהר שלא להסיח דעת לעולם מליקויי האדם שבנו, מכלי הנפש שנפגמו ושלא על נקלה יירפאו! דאגתו היתה תמיד הכשרת החומר האנושי; היא בעיקר היתה ‘המטרה הסופית’ לו. פירושה של גלות היה לו תמיד: מכשירי האדם הפגומים. גם בעצם הבנין נתכוון להכשרת האדם – לבנות את עצמנו. תורת אחד־העם, המבקשת בתרבות־העבר משען לחיינו – אינה, בתמציתה הנקיה, אלא האדם העתיד לבוא, האדם שנגאל; וכל כמה שהדגיש את הצמצום לשעה – לא נתכוון אלא לגדולות שתצמחנה מגרעין־אדם בריא זה.

תורת־אדם זו שהנחילנו נעביר לדורות הבאים.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49322 יצירות מאת 2726 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21026 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!