קוים אחדים ליובל הששים    🔗

יום הולדתו הששים של ז. י. אנכי היה חג צנוע, אבל נאמן ולבבי, לכל המכירים את האיש ואת יצירתו. בשני אלה קשה להכריע מה קודם. אנכי הוא מן הסופרים שיצירתו, כמה שתהא בת־ערך לעצמה, אינה אלא מעין בבואה, מעין השלמה ליוצרה. מי שמכיר את אנכי מקרוב, יודע שהוא עצמו, בענוַת האדם ובחמימות האדם שבו, הוא כלי שלם ויקר כל כך, שגם לולא העלה על הכתב דבר מעולם, היתה דמותו משאירה בלבנו הד שירה. הדברים שבספר אינם, איפוא, אלא לוית חן לעיקר שבו – לתקרונת השמחה, לכשרון השמחה, שבהיותה מעולפת עצבות חרישית, היא מחכה תמיד, מהבהבת תמיד באין רואה, ומתלקחת לפתע פתאום מתוך זויות עיניו בתרועת נצחונה על אפרורית ההויה. נדמה לי, שזוהי מהותו האמיתית – זוהי העבודה שהוא עובד את אלהיו, והיא ודאי קודמת לכל דברים שבכתב.

בכל פזורי רוחו ניתן ביטוי לרגש שליט זה שבנפשו – והוא צמאון אל המלאוּת שבחיים. ביצירתו הראשית, ב“ר' אבא”, שאף היא אינה אלא אמצעי־לואי למחברה (מי שלא שמע את המונולוגים האלה יוצאים מפיו של אנכי, לא ירגיש לעולם את כל ההומור ואת כל הפתוס שבהם) – כל היצירה הזו אינה אלא תפילה לשמחה שגלתה מחיינו, לשמחה זו שהיתה פעם ושגם זכרונה בלבד עלול לשוב ולהדליק אותה בלבבות. זה העולם שנסדק, שנכמש, שדהה צבעו, – עולם שקפצה עליו זקנה, אינו חי עוד גם כיום אלא בזכות “השמחה מלפנים”. שמחה זו, שמילאה פעם את כל החיים, היתה טובה לעצמה ועוד יותר, משום שהיתה אות שהאדם חזק מכבלי המציאות שהוא נתון בהם, אם הוא מסוגל לבטל אותם, שלא להרגיש בם, ולו גם רק ברגעי עליה.

“ר' אבא” מציין בלי ספק את התלקחותה המאוחרת של הרומנטיקה החסידית, אבל אנכי השקיע בדמות זו את געגועיו האישיים עד כדי הזדהות עמה. זה הפאתוס לשחרור האדם מן החומר, התפילה למרחב מתוך מחנק־המציאות, הוא בעצם הניגון החוזר ביצירת אנכי. “בעצם היריד הרגשתי, – מספר ר' אבא בשם אחד מאלה “שהיו לפנים”, – שצריך אני להשליך מעלי את השטותים הללו, הרגשתי שיותר מדי נעשיתי לשוטה – טבעתי כולי בחומר המגושם”… קול צהלת האדם בהתגברו על עצמו, במצאו “ניגון חדש”, ניגון־חיים גואל.

ל“ניגון חדש”, להארה, לרוח־הקודש, צמאים כל גבוריו, אלה נודדי הדור, הוגי הנכאים, שאינם מוצאים תיקון לנפשם ומקום לכף־רגלם. כאן הפתוס שוקע, הזעקה מתנדפת בחלל העולם הריק. דור זה, המתגלגל דרך כל מחילות הגלות, דור עני הוא. נפש ההלך, המתרפקת על שדות רחוקים, אינה מתמלאה אור זה, המחיה עולם בבנינו, ורק כשנתרחש לו פעם נס ובדרך נדודיו נקלע אל כפר ביהודה, עולה בידו לרשום בקויו הנוגנים דמות יהודי, ששדות־ישראל ומראה עובדיו הציפו את נפשו אושר כזה שכל פגעי החיים לא יוכלו עוד להכחידו. ר' נחום זה, שכל מלאות נפשו מצומצמת בארבע המלים החוזרות בנגינה: “ארצנו, ארצנו, ארץ־ישראל”, מובן שאינו יהודי בעל־אברים ובעל־בליטה כר' אבא, אבל בו הוגשם אף על פי כן משהו מדמות חיונית זו. אכן זהו ר' אבא, שמצא לו אחיזה. ר' אבא שנגאל. זהו “הניגון החדש”, ששחרר אותו מכובד המציאות לא במה שהוא “משליך מעליו את החומר המגושם”, כי אם במה שהוא מעלה את החומר ומקדש אותו.

הסיפור “ארצנו”, שנכתב לפני שנים רבות, הוא אגדת הכפר העברי בדרום יהודה. זה השקט הנושם על שדותיו היוקדים, זו העצבות הטובה היורדת עם לילותיו ענוגי־השחור. זה העוני שמתק כאן, אם כי לא הכל עצרו כוח לעמוד בו – פואימה קטנה זו על שדות ישראל ועובדיו, שיותר משיש בה צורות בולטות יש בה מן המלמול של לב הלום־אושר, שייכת לשירת ארץ־ישראל זו, שמתוכה עלתה המית־הנפש הראשונה של השב, – שבה נחתם החן של ראיה ראשונה. בר' נחום זה יש משהו מדמויותיו האידיליות, האביביות, של זאב יעבץ. אף הוא בשלמותו יהודי אגדי־ביבלי. אותו אין לשכוח.

הזכרתי כאן רק משהו ממה שנחרת בלב. והרי היה כדאי להעביר לפני הקורא גם מטובו שלא הורק עוד לעברית. מתבקש ביחוד אותו שוחט־משכיל, היושב בעיירה קטנה, אדם חולם, פייטן, לב פורח ונכמש בבדידותו, כשבולת נשכחה בשדה. את שם הסיפור ושם גבורו שכחתי, אך ריחו עוד עולה באַפּי, ואני זוכר כמה הרהיבני שקט צבעיו בשעתו. מתבקש גם “טוַס הזהב”, שנתפרסם לפני כמה שנים ב“כנסת”, מחזה נאה עם הד סמלי, שהתיאטרון העברי היה צריך להתענין בו, הואיל והוא מן הדברים היפים לבמה בשירה ובמציאות העולות בו לניגון אחד. כל זה וכיוצא בזה היה ראוי בהזדמנות חג זו לאסוף, להלביש לבוש עברי (כמובן, בידי המחבר), ולהגישו מתנה לאנכי היקר ולקהל שאינו מכיר בפייטן, השוכן בתוכו.