רקע
ישראל אפרת
ערכים

המוח צר מהכיל את עצמו.

אוגוּסטין

 

א. קוֹנטרא אפלטון    🔗

שלושה ממדי הרוח, הטוב והאמת והיפה, הספיק האדם לגלוֹת באורח חייו הארוכים. וייתכן ששלושה לאו דווקא, שעוד ממדים אחרים מחכים לגילוי בקפלי המחר הרחוק, למרבה העמקוּת והתפארת של רוח האדם. אבל גם טיב מציאותם של שלושת אלה עוד לא הוסכם. אני מתיחס כאן במיוחד לאידיאליזם היווני העתיק שחייב ישותם האובייקטיבית וקבע להם מעון במלכוּת האידיאות עם שאר המושגים העליונים. סוקראטס הקדיש רגעי חייו האחרונים בבית האסורים באתונה להדגשת הריאליוּת של הערכים, ואפלטון אף תפס את ערך הטוב כדמיוּרגוּס, כיוצר העולם.1 אם הדברים כפשוטם – כי יש שנדחקים חוטי שיר ודימיון אל תוך מסכת מחשבתו של אפלטון – קשה לתפוס את הערך כמושג בדומה לשאר האידיאות. כי כל מושג הוא הפשטה ממוחשים, וקיומו האידיאלי מבוסס על קיום מוחשיו. כגון לַבנוּת מופשטת מעצמים שהחושים תופסים את לבנוּתם. ואילו הטוב איננו מופשט ממעשים טובים, שכן הטוב של המעשים הטובים עצמם איננו מוחש אלא הערכה, וממילא אף הוא זקוק להפשטה, כלומר: אנו נכנסים לשלשלת שאין לה סוף או למעגל כשפים שאין לו מוצא. במלים אחרות, מה שמופשט איננו הטוב אלא הערכת הטוב, והיא אינה אלא בנפש. ועוד: המושג העליון, האידיאה, היא סטאטית, כמו כל אבסולוּט, וממילא על־זמנית. ואילו הערך הוא דינאמי, כמו שיבואר להלן, דינאמי לאינסוֹף, וכיצד תופסים את הזמן בשפופרת של נצח? שמע מינה, שהערכים לא ניתנו להפשטה, להיפך לאידיאות אפלטוניות, כלומר שאינם נתפסים דרך הדיאלקטיקה או המסננת של הגיון. אבל אם אינם מוּשגים, מה הם?

נדמה לי שיותר נכון לומר שהם מבנה הנפש עצמה בהגיבה על מעשים בין שלה ובין של אחרים. כשם שעיניים מפשילות פרוכות של מקום וזמן על פני התוֹהוּ בשיטה הקאנטיאנית, שאם לא כן אינן רואות כלום, כך עיני הנפש משקיפות על כל המעשים מתוך יחס ערכי, כלומר מבחינות הטוב והאמת והיופי, שלוש עיניים פקוחות במצח הנפש. מחוץ לעיניים אלה אינה רואה את המעשים, והיא רואה את הערכים אימאננטית, בתוך המעשים, ללא הפרד. הווה אומר, יש להסיע הערכים ממטאפיזיקה לפסיכולוגיה.

 

ב. האצילות האנושית    🔗

כי עמוק בנפש תוססת אינמנוחה ועריגה אידיאלית ללא עמידה והפוגה. יצר הערך והיצר ליותר ערך היינו הך. אין שום חי יודע משהו של אינמנוחה זו של אדם, והגדרתו העמוקה צריכה להיות לא רק חי מדבר אלא גם חי לא נח, חי שואף תמיד. תורסטיין וובלן2 דיבר על מה שניתן לתרגם “האינסטינקט של אמנות האוּמנות”, על ההתגאוּת וההתנאוּת בשיפור המלאכה, כי גם נגר שואף מתוך אינסטינקט לקווי־חן למשל של הגב והכרעיים בכיסא שייצא מתחת ידו. ואולם צריך להוסיף שלאחר גמר המלאכה נכנס גרעין של אכזב ואי־שביעה, הלא הוא יגון האמן, הבחנת פגמים שעין זר לא תבחין, ואזלת יד לתת ביטוי שלם למה שעורר והרטיט, וממילא חיפוש תמיד אחרי דרכים חדשות למעמקי הנפש. כי בעולם הרוח אנו חייבים לגרוס לא “איזהו עשיר” אלא איזהו עני השמח בחלקו. ומכאן החדשנוּת והמהפכנוּת המאפיינת תולדות האמנוּת, שלעומתה הרי המדע קו יש של התפתחות. אריח על אריח, בנין על בנין. ומכאן גם המודרניזם המתפרץ בעצם בכל דור, והדחף התמידי ליותר טוב ויותר יפה, ובעיקר ליותר אמת שהיא כוללת את הכל (כלומר, ליותר אמת פנימית, נפשית), ולעולם ללא סוף־פסוק, ללא הגעה אבסולוּטית. צדק אנדרה ז’יד: “אינמנוחתנו היא אצילוּתנו”.

כי תמיד שורר מעין חילוף דברים בין המעשה האינֵרטי והעושה הלא־נח. המעשה מכריז: גמרת, מה לך עוד? והעושה עונה: עוד לא די, עוד לא שלם. טוען המעשה: אין שלמות בעולם. והעושה מתעקש: אישם, אישם, אולי באינשָם, יש שלמוּת ואיני יכול שלא לחתור אליה. כך מושרש, ניתן לומר, “עיקרון היותר” בנפש האדם, והעריגה אינה מוצאת מנוחה. יותר אמן, יותר עמוק. יותר עמוק, יותר אי־יכולת להגיע. יותר אי־יכולת, יותר רגש של חטא וחיפוש תיקון.

יוצא שאין הערכים מציינים מעין קאטיגוריה של מקום, דהיינו מצב קבוע ועומד, אלא עלילה דראמטית בת שלוש תנועות: עריגה, אי־סיפוק ואי־הגעה. נעקוב נא אחרי תהליך פסיכי זה בכל אחד מממדי הרוח.

 

ג. שלושת ממדי הרוח    🔗

ראשית, האמת, האדם מול עולם. בתור ערך, כלומר בתור חשיבות ואֶנרגיה נפשית, יש לה לאמת שני אספקטים שהם אחד ביעדם. ראשית, היא נקלטת בתוך הפסיכיקה האישית וגורמת סיכום חדש או מערכת חדשה של ההרגשות והמאווים ומשַׁנה בכך כל קלסתר פניה. שאם לא כן, הרי לא נקלטה, כלומר איננה אמת נפשית. משמע שהנפש תמיד פתוחה למזיגה כימית חדשה, ולעולם איננה מוגמרת. שנית, היא קורעת דלתות בעולם ובאדם להתפרצותו של הרוח הכללי, באופן שכל תמונה המדברת אל הלב או מפעל טוב או תיאורימה נכונה נעשה בקיע בחומר. “הטבע אוהב להסתיר”, אומר הרקליטוס.3 ואנחנו נוסיף, האדם שואף לגלוֹת, לפרוץ מגירות הסתרים של העולם. האמת כולה תתגלה רק כשכל המגירות תהיינה פרוצות ומפולשות, כשהרוח יעמוד לפנינו בכל מערומיו, ואז – מי יודע? – אולי לנוכח היקום המעורטל מכל רז ינחת האדם אל תוך בוֹרוֹ הפעוּר ויסתום את הגולל על עצמו. עד אז, דהיינו עד אחרית הימים, הכל מצטרף עם הכל, מעמקים מתחת למעמקים ללא תחתית, כל אמת מעוררת בעיה ודחיפה לאמת יותר עמוקה ויותר חומקנית, וכל התרבות ההיסטורית בחשבונה הכללי ובכיווּנה שלשלת אחת, הרפתקה אורגאנית אינסופית. ללא נפרדוּת או צדדיוּת, ללא חוליה מדולדלת, כי כל להטה וחשקה של האמת הוא החיבור והזיווג, האֶרוס של מחשבה. גם בבעיה פרטית אנו משתעממים כשאנו קוראים ניתוחה לפרטיה ופרטי פרטיה כדי להגיע לידי החלטה. יכול שהפרטים יהיו אמת, כל אחד לחוד, ובצירופם אינם משכנעים, אינם לוכדים. האמת הכללית דוברת לכוח אחר, לחוּש יותר עמוק, החוש הכוללני המחבר אותה עם גל הקודמות וצופה לשילוב בבאות, באופן שאין אמיתות במספר רבים אלא אמת אחת ויחידה, הלוך והתייחד, הלוך ודקה, מעולם עד עולם. והאדם תמיד תלוי ועומד, נטול מנוחה, ובצעדיו לא יותר מארעי.

והממד השני הוא הטוב, האדם מול חברו או החברה. כאן צריך להזכיר שוב את הדו־שיח המתנהל תמיד בין המעשה והעושה. כי האדם האֶתי תמיד הוא בדרך, והטוב הגמור לעולם הוא ממנו והלאה. הוא משתרך בכל כובד גופו לאפקים הקוראים וקורצים לו, ובה בעת, בו בקצב, הם הולכים ומתרחקים ללא חדל. יותר שהאדם גדול, יותר הוא מוּדע לקשיים של חיים הגונים. ומה העמיקו חז“ל לחדור באומרם “צדיקים נדמה להם בהר גבוה ורשעים נדמה להם כחוט השערה” (סוכה נב, א). ברטראהד רוסל הצביע על העובדה שהפילוסופים חיפשו את המושגים האוניברסאליים בעיקר בין שמות העצם ותארי השמות, והתעלמו מפּעלים וממלות היחס.4 נדמה לי שמלת היחס “אֶל” היא האוניברסאלית והאנושית ביותר. היא מציינת השאיפה והדחק, יוּרשה לי לומר ה”אֶלוּת" בעומק התנהגותו של אדם. ואמנם, פעם הופלטה סברה שהשם העברי “אל” (א' צרויה) קשור עם מלת היחס “אל” (א' סגולה) – פילולוגיה מופרכת בוודאי, אבל פסיכולוגיה קולעת, כלומר התשוקה אל אלוהים, להיות אלוהים, שלפי סארטר היא הדינאמיקה הנפשית של אדם, וסיוע לו הפרקים הראשונים של ספר בראשית, לא הנסיעה מן אלא הנסיעה וההתמשכות אֶל. העברים אולי גילו ראשונה את העריגה האינסופית בחיים הרוחניים. והרי זה גם רעיונו של ר' ברוך ממזביז בפירושו על המלים בהגדה: “וחכמים אומרים ימי חייך העולם הזה, כל ימי חייך להביא לימות המשיח”, דהיינטו כל ימי חייך צריכים להיות מכוּונים למטרה אחת, להביא ימות המשיח. הווה אומר שהאֶתיקה נוקטת כיווּן ויעד רחוק־רחוק, שהיא מועתקת ממעשים בודדים ופזורים לשלשלת אחת של מעשים ומפעלים של החברה כולה לקראת משיחיות אֶתית מעֵבר לכל האפקים.

כי בתחומו של ערך זה היחיד והחברה מַתנים אהדדי. מצד אחד הוא זקוק לאווירה של חופש פוליטי. בסוהר אין ערכים אלא במסתרים, בגניבה הֵרוֹאית, ולא בשום מקום שהאדם היחיד אינו חשוב אלא כבהמה לרכב עליה או לחרוש בה. נחיצוּת הבחירה החפשית היא היוצרת ערך, או יותר נכון המגלה והמטפחת את הערך הטמון עמוק בנפש. אני בוחר, אֶרגו יש טוב ורע המחייבים את הכל. וכך, מצד שני נעשה היחיד גורם פעיל בהיסטוריה החברתית. אלא שיש והבחירה הערכית האישית פוגעת בצור מכשול של בחירה אלימה נגדית, והיא נכנעת בעל־כרחה, וכל המוסדות החפשיים הופכים עיי מפולת עד שהיא מתנערת ממשואות ומתחילה לבנות מחדש בעיניים פקוחות ורחוצות דמע. ואמנם לפעמים הכשלונות החברתיים עצמם נושאים בחובם זרע חיובי מקַדם. ויפה העיר ווייטהאד: “ההתקדמויות הראשיות בתולדות האדם מהווֹת תהליכים שכמעט והם הורסים את החברה שבה הן מתרחשות”.5 כך מתלבט ערך הטוב בדרך אינסופית, שבע יפול צדיק.

וממלכוּת היופי ניקח את השירה להדגים עריגה זו, שלעולם אינה באה על סיפוקה. כי ההשראה השירית אינה נכנסת כאורחת לביקור, אינה מתעכבת לגלגל בשיחה כשכנה שמדלת מול דלת. היא מתעופפת על פניך כלחישה ברוח או כרפרוף באוויר. ומשום־מה אתה מתרטט בכל גופך ורודף אחריה, והיא משיבה את ראשה כאליהו אל אלישע: “לך שוב, כי מה עשיתי לך?” והיא מתחלצת מתוך ידיך וצוללת בעמקי הלב שהם יותר ממעונם של יצרים מוּדחקים פרוידיאניים או אולי בתת־תת־מוּדע, כי יש כמה וכמה קומות לעומק שאין חולם עליהן ועל דייריהן המוזרים. וזמן מה עובר, מועט או מרובה, רגעים או שנים. אתה יושב וקורא שיר או סיפור־בלשים או מסתכל מהקומה הששית אל תהלוכת האנונימים ברחוב, ונדמה לך שהם תוך עצמם אנונימיים – או שמא יש מי מסתכל גם בך מקומה יותר גבוהה, ופתאום אתה פונה הצדה כמו אל תוך בקיע אלכסוני בחלל, ועולים מאליהם קטעי ניבים קשורים ובלתי קשורים, רמזים ודימויים, ואתה ניגש כמו בעל כרחך אל השולחן ומעלה מלים על גבי כתב ומצרף את שכלך בסידורן ובתחבירן כדי לתת ביטוי של הבנה כלשהי. הלא זוהי הגדרת השירה על פי ווֹרדסווֹרת: “הריגוש העולה בזיכרון בתוך שקט”.6 והקוראים אולי סבורים שהם מבינים, ושמא גם מתפעלים, ואתה שותף לשמחתם, אלא שבלב לבך אתה גם מאוכזב ומדוכדך: לא זהו הרטט והחדווה גם יחד, לא זהו החיל־גיל של רגע ההשראה.

וכל הכיסופים הנפשיים הופכים כיסוף סתם אל אי־אן, אל אי־מה. סבורים שרגשות האדם מחייבים מציאותו מלכתחילה של אותו אובייקט שאליו יוצאים הרגשות, ואינם מתחשבים בסטרוּקטוּרה של הנפש האנושית שיש לה הכרחים משלה בלי תלוּת בעולם. הכרח, למשל, לצעוק בצר לה, בלי לשאול אם אזניים כרויות לשמוע והיכן הוא אותו מישהו שאליו שוטח האדם את כפיו. אותה צעקה, אותה תפילה טבעית, יוצרת את מושג האלוהוּת גם אצל שבטים קמאיים. ונטולת השאלה אם יש אותו דבר במציאות החיצונית לאדם – ואין כל יכולת לחרוג מתוך עורו של אדם – ודאי ישנו, ודאי שבוודאי. הריהו צועק אליו. כל נפשו צועקת אליו. הכל סובייקטיבי, וממילא הכל אובייקטיבי, כלומר עמוק סובייקטיבית אובייקטיבי. ואין אובייקטיביות למעלה מזו.

ואז דולק המוח אחרי עצמו, וקצר כוח ההגעה. אנו זוחלים כרמשים על מלים שיצרנו, בלי הבין, בלי חדור, בלי תפוס.

 

ד. אינסוף    🔗

כך נעשה מבנה הנפש, העריגה ליותר, גורם דינאמי בתולדות האדם, והערכים נעשים נקודות־מרץ רחוקות או גבוהות השואפות להתגשם בהיסטוריה האנושית. ובזה הרי כמעט שאנו חוזרים לאפלטון – מאותו יוני עתיק אין מנוס לזמן רב – אבל בשלושה שינויי גירסה: (א) הערכים עוברים ממטאפיזיקה לליריקה. (ב) הם מהכל שתנים בצורת תפיסתם מאדם לאדם, והאנושות נעשית מרובת גוונים וחריפת שיח. (ג) הם אינם מופשטים וקיימים אלא תמיד מתלבשים בפעולות ותסיסוֹת, ולבושם זהו כל מציאותם, ניתן לומר כל עירומם, התהוותם היא כל הווייתם. הערכים הם רק דרכים.

גירסה זו הולמת את השיטה הפראגמאטית, על פיה הכל אמצעי למטרה, וכל מטרה אמצעי למטרה אחרת, והכל מקולע ומקושר, ואין תכלית סופסופית ומוחלטת. הווה אומר, שהדרך ההיסטורית היא אינסופית, אלא שהאינסוף איננו נקודה קבועה בסוף כל הדרך, או במלכוּת האידיאות האפלטונית, איננו שם עצם אלא תואר הפועל, כלומר האנסוף הוא עד אינסוף סופי, או כמו שניסח את זה בחריפות ר' לוי בן גרשם: “הגורל הוא תמיד לאין תכלית בעל תכלית”,7 דהיינו: תמיד מוחש ותמיד מההוֹוה והלאה, תמיד עריגה למשהו מחוץ להגעה.

כזה הוא הגילוי והגורל של רוח האדם: עריגה, אי־סיפוק, ואי־הגעה. והמעמקים הכי עמוקים בנפש, הסוד והיסוד, נשארים בלתי שאוּבים, בלתי מאונכים והולכים לאיבוד.



  1. אפלטו: “טימיאוס”. על הדיאליקטיקה האפלטונית המתנועעת ממוחשים לאבסולוט, ראה “המשתה”, 211; “ריפובליקה” ה‘ 476; ו’ 510.  ↩

  2. Thorstein Veblen: “The instinct of craftsmanship”.  ↩

  3. Hermann Diels: “Die Fragmente der Vorsokratiker”, Herakleitos aus Ephesos", Fr. 23.  ↩

  4. Bertrand Russell: “Even among philosophers we may say broadly that those universals which are named by adjectives and substantives have been much or often recognized, while those named by verbs and propositions have been usually overlooked”.  ↩

  5. Alfred North Whitehead: “The major advances in civilization are processes which all but wreck the societies in which they occur”.  ↩

  6. ראה לעיל “הדרך אל מחוץ”, הערה 3.  ↩

  7. ראה ספרי “הפילוסופיה היהודית בימי הביניים: שיטות וסוגיות” (דביר, תשכ"ה), עמ' 71.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות