ויהי היום ויצא החכם ידעיהו השדה, כפעם בפעם, ואת תלמידיו לקח עמו להשיחם ולהורותם ולהסב עיניהם ולבם מעמל אדם ועיר אל מעשה ה' הגדול ומדברי ספר העשוי בחרט אנוש אל ספר הנצח הכתוב באצבע אלהים. כי כן היה משפט החכמים הקדמונים, בימים אשר טרם ילמדו האנשים לעשות ספרים הרבה אין קץ ולהג הרבה, עבודה לעינים ולא לרוח, וכן היה משפט ידעיהו אשר הלך בדרכם גם הוא: להוליך את תלמידיו במרחב־יה, בשדה, ביערים או על ההרים, למען היותם קרובים אל הבריאה ואל כל הדרה, ולמען יֵערה עליהם רוח ממרום וירומם רוחם והרחיב לבם להכינו כפלַיִם לתושיה.
וידעיהו ידע דעת עליון והתהלך בחקר שמים ובא בסוד הנפשות והמלאכים וכל נעלם לרב־אדם, והכיר וידע את הנשמות ואת תכונתן על פי עלילותיהן אשר עוללו בדברי הימים או על פי הדברים אשר השאירו אחריהן בספרים, כאשר יכירו וידעו החכמים את העצמים שחֻבּרו להם יחדו בקרב השמש והכוכבים על פי האור היוצא מהם, בהפרידם אותו לחלקיו. אך נשמֹר נשמר ברוחו ולא דבר על הנעלמות ההן כי אם מעט, בעת רצון, באזני מבחר תלמידיו, אשר ידע כי יש להם רֹחב לב די הכיל גדולות ונצורות כאלה. ותלמידיו דבקו אחריו ויצאו בעקבותיו ויערגו למוצא שפתיו, כאשר תערוג נפש עיפה לצל וארץ ציה למים, ושיחותיו ערבו להם מכל דברי ספר הנותן אמרי שפר.
והיום ההוא ערב יום הזכרון אחר הצהרים, ובני אדם השליכו אלילי כספם ואלילי זהבם, סחרם ואתננם וכל יהבם, ויטהרו כליותם ולבם מהבלי מעשי יום יום, וַיִכּוֹנו ליום מחר, ליום הדין הגדול והנורא, ורוח אלהים מרחפת על פני הארץ והדרת קדשו על עם־קרובו. אז מצאו תלמידי ידעיהו את לבם לשאול ממנו אשר יספר להם על חיי הנשמות ועל צפוני העתים לעם ועם, ובסתום חכמה יודיעם. וידָרש להם האיש וישא עיניו רגע למעלה, כמבקש לאצול עליו רוח ממרום, ואחר פתח את פיו ויאמר:
על הנשמות אספר לכם היום, אך לא על נשמות האישים כי אם על אשר לעמים; כי כן יש נשמות לעם ועם, כאשר יש נשמות לאיש ואיש. והנשמה אשר תנָתן לעם בראשיתו, תֵּחלק בתוכו לאישיו, כאשר תֵּחלק האש הגדולה ללשונות ולניצוצות, וכאשר יִפָּרד העץ לבדים ולענפים. והכח או הכשרון, אשר חָלק היוצר לנשמה הזאת, הרוח אשר נאצל עליה מאת אלוה עוֹשהּ ביום הבּראהּ, יגָלה ויֵראה בחלקיה, באישי העם, אך לא בכלם חלק כחלק, כאשר לא תהיה כל האש נֹגה אור יקרות וכאשר לא יהיה כל העץ כלו פרי; כי אם בקצות העם, ברב או במעט, לפי המסבות והעתים, באלה תתכנס נשמת העם כצקת רוח למוצק, ובהם תשוב תתגלה, כעין החשמל מתוך האש וכפרי מן העץ. ויש אשר תתגלה נשמת העם בכל תֹקף באיש אחד או באנשים מעטים, עד היות האיש ההוא או האנשים ההם חותם תכנית העם, כלִיל רוחו, ובני עמם יתנהלו לרגלם וילכו לאורם ושמום להם לנס בכל דרכיהם, בעבור חושם בם כי באלה נוססה נשמת האומה ושם חביון עֻזָּהּ.
ויהי בהפריד עליון גוים, בהציבו גבולות עמים, בימים קדמונים בעלומי הארץ, ונשמות שלשת עמים, בטרם יִוָלדו ובטרם יֵאמר להם: לכו התהלכו בארץ, התיצבו לפני האלהים בתוך יתר נשמות האנשים והעמים השלוחות ארצה, וישאל אלהים את שלש הנשמות, אחת אחר אחת, את השאלה הערוכה אל כל נשמה ונשמה לפני רדתה: – מה שאלתך, בתי, ובמה את בוחרת, וינָתן לך. אז בחרה לה הנשמה האחת חכמה וטוּב־טעם למלאכת מחשבת, השניה שאלה גבורה וממשל רב, והשלישית בקשה דעת אלהים ורוח צדק ומישרים. ותנתן להן, לאחת אחת, שאלתן, ותצאנה מלפני אלהים, בתוך צבא הנשמות רעותיהן, כצאת צעירים עליזים מבתי תענוגיהם אל שדה מלחמה לא־נודע, ותרחפנה הלוך ורחף מטה מטה, הלוך ועבוֹר במוֹרד דרך כרובים ואופנים, אבני אש ומסוכת כל אבן יקרה, כוכבים ומזלות (מדי עברן, נמשכה הנשמה הראשונה אחרי נֹגה והשניה אחרי מאדים, כהִמשך אבקת הברזל אחרי האבן השואבת; וכעבור שתי הנשמות על פני צדק, נטו מעליו מהרה וסתר פנים שָׂמו), היכלי צבעי הקשת ושערי שמים; עד היות האור הבהיר, אור יקרות, אור אלהים, הולך וכהה, הולך וחדל, לא נראה עוד בלתי אם אור השמש, אשר חָלק אלהים ליושבי בשפל – סֻגר אחריהן העולם העליון: אין השמים וגן עדנם, השמים ואורם, השמים וכל צבאם! ומלאך החיים, אשר הוליכן לימִינוֹ עד הלום, נפרד מהן ויברכן ויאמר אליהן: – “אתן עוזבות היום את מולדתכן ומעון עלומיכן, ששם שקטתן במכונכן, חזיתן בנעם ה' והתענגתן מזיו כבודו עם כל בני עליון; והנכן יורדות להתחבר עם בני אדם יושבי חשך, עמהם תשאנה בעֹל, תחלקנה עמל החיים ועֹנג החיים. כי זאת חקת הבריאה וזה כל החיים לתקופותם: בנֹער וברֹך – עֹנג ומנוחה, בימי הכח – עמל, עבודה ומעשה, ולעת זִקנה, אחרי הַשְלִים חק – מנוחה ותענוג עולם. ועתה לֵכנה, עבודנה, הגדלנה עלילות בארץ חיים, אשה לפי דרכה, ותהי עבודתכן פוריה, ותשובתכן לקץ הימים שלום ומנוחתכן כבוד לפני ה' עד עולם”.
והֵנה ירדו לארץ ותתחברנה נשמה ונשמה אל עַמה, אשר לוֹ יעָדהּ יוצרה, להשלים חקן בארץ. וירבו הימים והעמים צמחו, גדלו, פִתּחו גם עשו פרי עם ועם על פי דרכו אשר בחרה לו נשמתו במרום. ויוצא העם האחד חכמים חוקרים לכל תכלית ואמנים טובי טעם ורבי־פעלים בכל מלאכת מחשבת, אך רוח צדק ומשפט ומישרים זרה להם. תורת המוסר היתה בפיהם, אך התורה לא היתה למעשה ולא השרישה שרש ולא פרצה מסביב. והפרי הטוב הזה היתה משחתו בו מראשיתו לאשמת העם: החכמים התהלכו אך עם בני מרום עם הארץ ומבני העם העלימו עיניהם, לא הפיקו נפשם לכל מבקש דעת ולא שמו לב ללמד ולהשכיל ולתת מרוחם על כל סביבם. ויגדל וירחב הפרץ מאד בתוך העם למחלקותיו, אלה המריאו במרום ואלה ירדו פלאים. גם אנשי הרוח היו ברב הימים הולכים ומעטים, הולכים ודלים, על בלי היות היסוד הרחב, המוּצק – העם – מסעד להם, ויהיו כענפים באין שרש וכנֵר אשר שמן אין לו. וגם חכמת חכמיהם הראשונים נסרחה, נשכחה, אבדה, כי לא למד העם (אשר אם בידו יפקידו חכמיו את רוחם – וחי לעולם) לשקוד עליה ולשמרה וכי דרכי החכמה בני חלוף המה ובדור דורים היה החדש לישן והישן – לנושן. ובכן בא העם הזה עד קצו, באה חליפתו, ויִתּם לגוע, וצאצאיו הקטנים, ערב גוים רבים שונים, נחלו מאבותם הגדולים אך את שמם ולא את רוחם.
העם השני עשה גבורות, בלע עמים, הפך ממלכות, שם עֹל ברזל על כל הארץ, נהג באכזריות רֶשע, ולא ידע משפט ולא ידע חנינה ולא נתן מנוחה לרחוק ולקרוב – עד בוא עתו גם הוא, כי כבד עליו פשעו, המלחמה היתה נשמת חייו והמלחמות הקריבו קצו: ברזל בברזל נשבר, ויכשל ויפול ויכָּחד מן הארץ ורק שמו נשאר לקללה על כל רעותיו.
העם השלישי היה לעם לִמוּד ה', לגוי קדוש, עם שומר צדק ומשפּט, עם יודע טוב ורע, עם תמים בדרכיו, מושל ביצר לבו ומצניע לכת עם אלהים ואדם; כי חכמיו וצופיו, אשר נשמתו בקרבם, שמו להם לחק מראשיתו ויקַימו ויקבלו עליהם ועל כל הבאים אחריהם לדורותם, ללמד תורה ודעת את כל העם מקטן ועד גדול ולשפוך עליו, מן הקצה אל הקצה, רוח תֹּם ויֹשר ומוסר טוב, כמים לים מכסים. ויהי העם כלו יודע דעת אלהיו, עם שוקד על התורה ועל המצוה – עם הספר; אך בארץ החיים דל חלקו: בארצו לא היתה לו תקומה מפני שכניו מסביב, ובאחרית הימים יצא בגולה ויהי נע ונד בגוים ובארצות, נושא עמל ותלאה מִרבה להכיל ולנדודיו ולצרותיו אין קץ.
אחרי הדברים והתוצאות האלה נִחמו שלש הנשמות על אשר בחרו, ויהי כי קרבו ימי העמים, אשר היו מעון להן, למות וימי הנשמות להפָּרד ממַחברתן, ותאמרנה לשוב ולהתיצב לפני האלהים ולשאול ממנו כי יוטל גורלן שנית ובחרו להן דרך־חיים חדשה, אולי יפּלו להן חבלים בנעימים בפעם הזאת.
עם כי ילך למות, לא ביום אחד יגוע כגוַע איש, כי אם מעט מעט, ברב ימים, יחלש וידל ויבא עד קצו. ויש אשר ממרום התור תו מות על מצחו, והוא עודנו מתעורר ומתעודד פעם בפעם, יעלה – וירד, יִנָּער – ויפול, יאיר נרו – וידעך, עד עת קץ. ובעוד העם הגֹוֵע נאבק עם גורלו, מתחזק, מתאושש ומאמין בחיים, הנשמה יודעת את אשר נגזר ממעל, יודעת את עִתָּהּ, מבינה לאחריתה.
ויהי בהתכונן הנשמה האחת לבא לפני האלהים, ובשמים ממעל ישבו כסאות למשפט, בקרת היתה לה לדעת את מעשיה בימי חֶלדה, ויצא משפטה להתגלגל שנית על הארץ ולתקון את המעֻות בתתה חלק, בחייה החדשים, גם לחכמה גם למוסר, גם לרוח חן ויֹפי גם לצדק ולמשפט, כאשר להם יאתה. ובגוַע העם נהדפה לבא אל עם אחר, אשר מִנו לה – והנה היא מתגלגלת גלגולים רבים מעם לעם עד היום הזה, כי לא נמצא עד הֵנה עם, אשר יהיו החכמה והמוסר לאחדים בידו.
הנשמה השנית, אשר בחייה הראשונים על הארץ היתה לרוח גבורה לעם עריץ חולש על גוים, נגזר עליה גם היא, בטרם תוכל לעלות ולֵראות את פני האלהים, להתגלגל בעם אחר ואחריו – בעמים אחרים, עם אחר עם, עד אשר תחדלנה המלחמות מן הארץ ולא ישא עוד גוי אל גוי חרב. וגלגוליה גם היא לא חדלו עד היום הזה, כפי אשר לא חדלה החרב לאכול בעמים. גם הנה מדי לכת הנשמה הזאת מגוי אל גוי, היא מוסיפה סרה בכל גלגוליה, קוראה מלחמות כל היום, מסכסכת ארץ בארץ ועם בעם ומַשקה ארץ צָפָתָהּ מדם.
הנשמה השלישית לא אֻנה אליה לבחר לה דרך־חיים חדשים, כי עוד לא הגיע תּוֹרהּ לעלות שמימה ולהביא דברהּ לפני האלהים: עוד מַחבַּרתה איתן, עוד העם, אשר היא לו, חי על הארץ ועוד טרם יִתּם לגוֹעַ.
וביום הזכרון, יום הדין הגדול, בהיות שערי שמים פתוחים מול הארץ והסלם מֻצב בין ארץ ושמים ומלאכי אלהים עולים ויורדים בו להביא מעללי איש ועם לפני השופט העליון ולהשיב משפט ארצה, – אז תוכלנה גם נשמות העמים החיים לעלות ולֵראות רגע לפני האלהים, כעלות נשמת כל חי בלילה בעת שֵנה. ואז תתכונן גם נשמת העם, אשר בִּלה את חבריו, להשתפך בשיחהּ לפני אלוֹהַ עוֹשהּ ולבקש מלפניו על שנוי גורלה, לאמר: קח נא, אֵלִי, את המתנה הטובה, אשר נתת לי, את רוח הצדק והיֹשר, אשר נטעת בקרבי, כי לא יחיו בה על הארץ; שַנה, אֵלִי, את טעמי ורוח אחרת חדש בקרבי: תן לי כח וגבורה ואכזריות רֶשע, תן לי רוח מסחר ואהבת בצע, תן לי רוח מַעשַקוֹת ומרמות ערומים – תן לי ה' מה תתן, רק לא תֹם ויֹשר ומוסר טוב! שַנה את דרכי, ורוח קדשך קח ממני, והייתי גם אני ככל הגוים וחייתי עמם, בתוכם, ומצאתי את המנוחה ואת השלום ואת הטוב, אשר נמנעו ממני עקב צדקי ותֻמי…
אך בכל עת בואה, ביום הזכרון, לשפוך את נפשה לפני ה' ולהביע לו רוּחהּ, והנה הדברים והמחשבות האלה לא יוכלו לעבור פיה, ומשאות נפשה ומאוייה כל ימי חֶלדה, לעבור רוח חדשה על כל עמי הארץ אשר ישַנו המה את דרכם לטובה, משאות נפש ומאויים שככה רִבּתה במחירם כל הימים, שבים לפַעמה בכל עֹז, בוראים להם ניב שפתים, פורצים ועוברים על פיה – והיא מתפללת כפעם בפעם: "… מלוך על כל העולם בכבודך… ויֵעשו כלם אגודה אחת לעשות רצונך… וכל הרשעה כלה כעשן תכלה, וכו' וכו' ".
נשמת העם התלוי על בלימה, העם הנרדף והנענה כל ימיו תחת רדפו טוב, עם הרוח אשר היה מוזר לכל סביביו בעולם החֹמר, שכל באיו דואגים אך איש לנפשו, אוהבים אך עצמם ובשרם ודורשים אך שלומם וטובתם המה, – שוכחת את כל ענינה הרע ודואגת ומתפללת בקָרבָתהּ אל אלוהיה, לתקון העולם והעמים, לממשלת הצדק והיֹשר, להופעת מלכות שמים על הארץ מתחת!…
וידעיהו כלה לדבר והיום נטה לערוב והשמש הבא היה כמברך את המורה בשלום, בהִלוֹ נרו על פניו, והצעירים תלמידיו המקשיבים לקולו, אשר פעמים רבות התרוצצו בקרבם מחשבות רעות והרהורים רעים, לענות נפש וליאש לב, על אדות העם אשר נִתּנו לו חיי נצח וכאב נצח, על צרותיו ועל סבלותיו אשר לא תמו ועל חזיונותיו ותקותיו אשר עדֶן לא באו, – יצאו מלפניו מחרישים, מעמיקים ברֹב שרעפיהם בקרבם, וילכו, בתוך ההולכים, אל בית האלהים, לשפוך את נפשם, כנחלים אל הים, אל חיק הנשמה הגדולה, נשמת האומה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.