ויהי כאשר חמדה חוה ותאכל מן העץ, אשר אמר אלהים לא תאכלו ממנו, ותתן גם לאישה עמה ויאכל, – ויך לב האשה אותה אחרי כן על אשר לא יכלה למשול ברוחה רגע אחד, ותבך ותספוק כפיה ותמאן להתנחם. וגם האדם נקוט בפניו, אף כליותיו יסרוהו, ויתודה עונו ועון אשתו ויאמר: אהה ליום! ראשון הוא לנו לימי חיינו על הארץ ואחרון לתֻמתנו, לשלומנו, לאשרנו! אהה למדוּחי העינים וליצר הלב, אשר לא עצרנו כח לכבוש אוֹתם, ואנחנו מתעתדים למשול בארץ ולכבשה! עֹנג רגע אחד הביא עלינו חרפה נצחת, תאוה נהיה – מפח נפש, דעת בקשנו ומכאוב מצאנו, מכאוב אשר כנחש ישופֵנו כליות ולב וכאש אוכלת יִיקד בעצמותינו כל ימי חיינו וכצל צלם בלהות יִלָוה עלינו על כל מדרך כף רגל, ראשיתנו נֹחם ואחריתנו מות ואבדון…

גם השמים וכל צבאם, השמש והכוכבים, בכו לשברם, גם המלאכים וכל צבא המרום, עד העומדים לפני כסא הכבוד, נדו להם, התעצבו על מפלתם. רק הירח, הוא לבדו, שחק על משבתיהם. על כן חרה אף ה' בו וימעיטהו, ויגזור עליו חליפות חשך ואור, זקנה ובחרות בכל חדש.

וה' ראה בעני אדם וחוה ויחמול עליהם ויאמר: – כּל פעל ה' למענהו וגם נֹחם לעת חטוא. ועתה יען נִחמתם אשר עשיתם, הנני נוטה אליכם חסד והעברתי עונכם, כי עִמי הסליחה. אתם עשיתם את הרעה הזאת, והנעשה אין להשיב; אך אל תיראו ואל תֵּעצבו ואל ירע בעיניכם. הכל יפה בעתו וגם במות נמצא דבר טוב, כי ממנו תוצאות חיים; שתי התהפוכות האלה הצוררות אשה את אחותה, משֻלבות אחת אל אחת ושבות ובאות אחת אחר אחת חליפות: בְּלִי¹ החיים יכלכל את הארץ והארץ תענה את החיים החדשים והמתחדשים בכל יום תמיד. ולוּ יחיו בני האדם לנצח, כי עתה תהיה כל הארץ חציה מושב זקנים וזקנות והחצי – ילדים וילדות קטנים וגדולים, והיו אלה על אלה למשא וּלמעמסה ולמעצור בכל דרכי החיים כל הימים.

ואני הנני נותן לכם כלי־חמדה מאוצרי הטוב וטעמתם וראיתם מעט מחיי נשמות על הארץ מתחת – הנני נותן לכם את השבת לקדושה ולמנוחה, לכפרת עון ולמשיבת נפש. השבת הראשונה הזאת לי היא ואני לה: היום השביעי בכה באזני (בחַלקִי לשבעת הימים הראשונים ליום ויום את פקודתו, בערב יום ה“אחד”), כי השיבותי אותו ריקם מלפני, כי מהרתי לשבות מכל מלאכתי ולא בראתי גם בו בריאה חדשה, כאשר עשיתי יום יום זה ששת ימים, וכי שמתיו אחרון ולא ראשון לימי המעשה; ואנחמהו ואברכהו ואקדשהו להיותו גֻלת הכּתרת לכל ימי השבוע, תכלית מעשי אלהים ואדם בששת ימי המעשה; הן המנוחה גם היא בריאה היא, בריאה חדשה, אשר ברא אלהים אחרי כלותו את כל מלאכתו (אות הוא לבני האדם כי לעבודה נוצרו וכי לא יבקשו להם מנוחה ושבתון, כי אם אחרי עשותם מלאכתם), בריאה אשר יבקשוה ולא ימצאוה בני האדם כל ימי חיי הבלם תחת השמש, עד אשר יַקימו ויקבלו עליהם את השבת…

והשבת השניה, וממנה והלאה, לכם היא, לָאִשה נתתיה לקדשה ולברך אותה – על הנרות. ובהעלותה את הנרות – ובא אור ה' בבית ובלבבות ובכל בתי הנפש, ותחת המלאכים הרעים, אשר רקדו כשעירים, השיקו כנפיהם השחורות וישמחו על משבתיכם באכלכם מן העץ, ויביאו בלבותיכם ובכליותיכם בני אשפתם, נֹחם ומוסר כליות ונהמת־לב, יבֹאו מלאכים טובים, מלאכי שלום, ושלות־רוח ושמחת עולם בכנפיהם הצחורות, והטיפו עסיס נחומים ונטפי עדנים ונֹעם ה' אל לבותיכם, ופרשו רצון אלהים סֻכּת שלום על אהליכם, וגן־עדן, אשר גֹרשתם ממנו, ישוב אליכם, אל בתיכם, אל שלחנכם, אל יצועכם.

ובהעלותה את הנרות – סביבם תופיע נהרה ולפניהם תדוץ דאבה ונסו יגון ואנחה ונשכח כל עמל וכל רעוּת־רוח וכל סֵבל ימי המעשה והייתם, כל שומרי שבת, כאלהים, כבני עליון כלכם, אשר אין לפניהם יגיע כפים וזעת אפים ותחרות וקנאת איש מרעהו על קנין ועל ענין, והיה השלום במעונכם והרצון בגבולכם והאהבה והאחוה בכל מושבותיכם, וכל מחנכם – מקדש ה' על הארץ.

ובהעלותה את הנרות – ויצאו קויהם והיו לחומת אש סביב, לא יעברנה טמא ולא יראנה עם עור ועינים יש; והיתה החומה הזאת להבדיל בין הקדש ובין החֹל, בין עולם מלא הווֹת ובין עולם מלא טוב ה' בארץ חיים, בין עמק עכור ובין מחנה אלהים, בין הזרים אשר לא ידעו את ה' ובין אוהביו ובחיריו, שומרי שבתותיו וקוראי מועדיו; והיתה החומה הזאת למקלט לעשוקים ולרצוצים מפני עושקיהם ולוחציהם: מחוץ יֵצרו צעדיהם, ישבעו רֹגז, יפגשו חשך בכל אשר יפנו, ומבית – ירחב לבם בה‘, נחלתם – נחלה בלי מצָרים, עולמם – עולם מלא, רחב לא מוּצק, כרחבי השמים על הארץ, ואור עולם סביבם, ושֹבע שמחות את פניהם, ונעימות נצח בימינם; והיה העבד לשר, והנקלה לנכבד, הנרדף לשוכן בטח ושַׁח עינים להולך קוממיות. כי גדול היום וקדוש הוא לה’, יום שמוּרים לקשֵי־יום, שלוּמים לכל ימי המעשה ולכל צרותם וסבלותם.

ויכל אלהים לדבר אל האדם ואל חוה ותבא השמש ותהי השבת – השבת הראשונה. ויברך אלהים את השבת ויקדש אותה ויעל נרותיה, נרות השבת הראשונים: בערב היה אור הלבנה כאור החמה, וממחרת – אור החמה שבעתים, כאור שבעת הימים, כאור אשר ברא אלהים ביום הראשון ויָשב ויצפנהו לצדיקים לעולם הבא. ותהי אורה ותהי מנוחה ושמחה לכל היקום ויריעו כל בני אלהים ותעבור הרנה במחניהם: יהי כבוד ה' לעולם, ישמח ה' במעשיו. והשבת, עטרת הימים, היתה ככלה בין רעותיה, כמלכה המתנוססת בהדרה על פני כל מסִבּה, וכל ימי השבוע, אשר נִחרו בה בראשונה וירעימוה באמרם: אנחנו מלאים ואַתּ ריקה, אנחנו ימי חֵפץ ואַתּ יום אובד, ראו כי נתן ה' מהודו עליה ויעטרנה כבוד והדר, יתר שאת ויתר אור – ויבאו וישתחוו לפניה ויאמרו: הננו לך לעבדים והכינונו לך, לשומרי משמרתך, יום יום כל מלאכת עבודה, כל מבחר וטוב, ככל היות לאל ידנו לעשות.

ומאור אלהים נאצל על האדם ועל אשתו הנעצבים והנכלמים על חטאתם, ויחדלו רגז ויתנחמו ויחכו בלב נכון לשבת השניה כי תבא, והאדם פָצח רנה ויאמר:

מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַׁבָּת. טוֹב לְהוֹדוֹת לַייָ.