העצים והאבנים, אשר הכין שלמה לבנות הבית, צִבּוּרים צבורים ליד הר ציון, רגשו יום אחד ויתאוננו על אשר נכרתו ממקומם, מתחת שמי ה', להקבר בתוך יסוד ובתוך קירות, באשמנים כמתים. ויאמרו העצים: – מי מלל לנו, ארזי לבנון, אדירי הקומה, ידוּעי עבים ונשרים ורוח, כי יעלה הכורת עלינו ושֵרשנו מארץ חיים והכה אותנו בקיעים וסחבנו סחוב ושלוֹח על פני המים, למען שום אותנו צלעות ועֻבּים לקרקע ולקירות הבית, אשר חמדו להם בני האדם, מורדי האור והרוח, לעשות! בירכתי לבנון היתה מנוחתנו כבוד, השמש שפך עלינו אורו יומם וירח וכוכבים לילה, רוח אלהים מרחפת על פניהו ושמיו – אפריון ממעל לנו; מופת היינו לכל נִשא ורם וסמל בפי החוזים והמשוררים לשירותיהם. ועתה, אהה, ירדנו פלאים, אין אור ואין מרחב־יה, אין שמים ואין שמשם – מה זאת עשה האדם האכזר לנו!
והאבנים דברו בהגיגן לאמר: – איתן היה מושבנו בראש הרים, משם נשקפנו על פני כל הארץ מסביב, כל עוף הרים סככו עלינו באברתם ויסֻכֻּנו צאלים צִללם, נזירי אלהים עלינו הניחו ראשיהם להנָפש; ובעזבם תשואות קריה ועמל יושבי בה ובבואם אל גבולנו להוָעד אל ה' ולשפוך לפניו שיחם, וצפרי שמים מצפצפות ומהגות לעמתם, מנצחות עמם בנגינתם, תפלתם אל חיקנו שבה, הקשבנו רב קשב – הקשבנו ונקדשנו ונהי בעינינו כמקדש ה' כוננו ידיו. – עתה ברזל באה נפשנו ותפוצצנו ותעתיקנו ממקומנו; עתה התגלגלנו תחת שואה להיות יסוד לבית, חֵשק בן־אדם, אשר חשק לבנות, עתה יהדפונו מאור אל חשך, ממרום הרים אל ארץ תחתית; שם נִקָבר חיים, שם נִשָכח, שם נֵעָלם מעין כּל, נשא ונסבול את כל כֹבד הבנין ואיש לא יֵדָעֵנו וצפור שמים לא תִרְאֵנו וזיז שָׂדי לא יעברֵנו וכל חי לא יפקדֵנו – בהבל נבֹא, בחשך נכֻסה וכאשר לא היינו נהיה! לוּ אך באנו להתנוסס בראש הבית בשכִיוֹת החמדה לעמת הגג, והיינו למעלה ולא למטה, כי אז היתה זאת תנחומותינו. ועתה…
ולא יכלו עוד האבנים לדבר מרוב שיחן וכעסן ותדמינה ותאנחנה ותהיינה, בהשתקשקן, כנשים המקוננות הסופקות כפיהן אחרי כלותן לשפוך שיח.
והנה גם ממעל נשמע קול מַשק, קול צלצל כנפים, ועוף גדול, אֶרך האבר, יפה הנוצה, בא מועף ביעף, יורד ממרומי רקיע, מרחף על פני הר ציון, נשקף על צבורי העצים והאבנים – “החול”, אשר ימי עולם ימיו ועיניו משוטטות בכל הארץ, דרכו דרך עולם וכאשר חדשות שם הוא. וזה דבר החול: כאשר נפתח לב חוה למדוחי הנחש ותאכל מעץ הדעת ותתן גם לאישה ולכל הבהמה והחיה והעוף, מאן החול, הוא לבדו, לאכול מידה ותהי עליו ברכת ה', החיים והדעת גם יחד. מני אז מעופף הוא תחת כל השמים, מביט ומתבונן אל כל, ואוסף דעת ממראה עיניו; גם יש אשר יגֻנב אליו דבר מבעד לחלוני רקיע מגזרת עירין וממאמר קדישין על ארץ ותבל, ופעם בפעם ינסה בטוב לבו להבין ולהשכיל את הצעירים ממנו ולהורותם ולהזהירם מדי נטותם מני דרך, כאשר עשה לבוני המגדל בארץ שנער, אשר בקשו בזדונם לעלות שמימה להבקיע אל האלהים, ולבני דור המבול ולאנשי סדום ולכל פורצי חק וגבול – אך הנזהרים לא ישמעו דבריו ולא יבינו שיחו, כי הם אכלו מעץ הדעת והוא לא אכל…
וחבריו, כל עוף כנף, ישטמוהו על היות דרכו שונה מדרכיהם, ימררוהו על בלי לָמדוֹ לטרף־טרף כמוהם, יקנאו בו על רֹב ימיו ועל רב דעתו ועל תֹם דרכיו, ירדפוהו תחת רדפו שלום, תחת בַּקשוֹ טוב לרעים ולטובים, ושרפו פעם בפעם את קנו וגרשוהו ממקומו והדריכוהו מנוחה ומרטו את נוצתו והתעללו בו לעת זקנה ככלות כחו. והוא יֵשט מפניהם ויעבור, יבקש לו מפניהם מנוח תחת כל השמים. – ובאשר יבא שם ישוב להורות, להשכיל, להיטיב, לדבר שלום ולבקש טוב לכל.
ולעת זקנה ככלות כחו, מדי הגיעוֹ לימי אלף שנים – והתחדש וצמחה לו נוצה חדשה תחת הישנה אשר בלתה מרֹב ימים, וחִדש את לבושו מתקופה לתקופה, אך עָצמוֹ לא ישתנה ודרכו מעולם לא יחליף ולא ימיר. מדור לדור יעבור, מהלכים לו בין הזקנים ובין הצעירים, ועם כל סביביו יסכין וישלים ואת כל שונאיו והמציקים לו יבַלה אחד אחד, כי ימותו ויעברו על פניו בדור דורים שנותיו.
ויבא שמה החול משוט בארץ, לראות את החדשה הנעשתה על הר ציון, את המקדש אשר יבנו בני האדם לאל עליון בלי כל פסל וכל תמונה. ויהי בשמעו את תלונות העצים והאבנים, ויפתח את פיו וידבר אליהם וממרום אמרתו תצפצף:
– מי מלל לחול, כי לעת זקנה יהיה עליו לדבר אל העצים ואל האבנים. ועתה מה לכם שכּכה תהמו, תֵרגנו, תִלוֹנו, והן כבוד גדול נכבדתם היום כי באתם עד הלום וכי בכם בחר האדם מכל אלפי העצים והאבנים אשר בארץ לשיתכם משען ומסעד למקדש ה'. אכן זה חלקכם מאת היוצר הכל והמחלק בקָו לכל יצור מראשית אחרית דרכו. ומה תהגו ומה תמללו על מעלה ועל מטה? שאלו אותי, הזקן בכל בני־חלוף, ואגדכם: אין מעלה ואין מטה בשמים ובארץ ובכל צבאם, כי הכל סובב סובב, עולה ויורד באין הפוגות, מחליף את מקומו ואת עמדתו עשרת מונים. ודעו לכם, כי כיסוד כקירות כראש מרומים יחדו נחשבו ויחדו נשתוו, כערך זה כן ערך זה ואין יתרון לאחד מן השני. אבן היסוד, עץ הצלעות והמסעד, לא נופלים הם בערכם מן הזהב הנוצץ בראש הקירות ובקרנות הגג (אשר שמעתי אותו, מדי עברי, מתפאר עליכם בצלצל קולו, כי מתחתיות הארץ יצא להתנוסס בראש מרומים!). ואף גם יתר שאת ויתר עז ליסוד הרובץ תחת, כי ממנו הכל וגם כל הטוב אשר יִגָלה ויֵראה בחלק העולה למעלה למראה עינים, לא רק בבנין, כי גם בחיים, בחברה – בכל משטר אשר בארץ. איש כי יעשר או יחכם מיתר האדם ועלה ורם ונשא על כל סביביו – ממסִבּו, מעַמו היתה לו זאת; הנביא או החוזה אשר רוח אלהים בקרבו ודִבּר נפלאות וגִלה חדשות ונצורות – מקרב אחיו ועמו נאצל עליו הרוח; והמלך היושב על כסאו, עוטה גאון וגֹבה והוד מלכות, רם על כל ומושל בכל – בעטרה שעטר לו עַמו הוא מתנוסס, ובחרבות גבוריו ובכח המוניו הוא עושה גדולות. כל גדול, כל נבחר, כל מוּרם מעם, לא לו הכבוד, הגדולה והתפארת; שאָר רוחו, יתר שאתו, רֹב הונו ורֹב גדלו – מאת העם היו לו, ההמון הגדול נתן לו איש חלקו, מִצְּפוּניו, מאוצרות חֹשך השמורים אתו, וַיִקָוו אל מקום אחד ויגָלו באיש אחד, לשם ולתהלה לו ולכבוד ולצדקה לעמו: העם, היסוד הרחב, המוּצק – הוא הכל ומידו הכל.
ועתה לכו ותנוחו לגורלכם ונשאתם וסבלתם את מקדש ה' מִסֵתר מקומכם ושכרכם הרבה מאד – אות ומופת תהיו לכל, לדעת כי אין מעלה ואין מטה בבריאה ובכל מעשה ובחברת בני האדם ואין יתרון תחת השמש.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.