א. פִּרְחֵי צִיּוֹן¹    🔗

מדי היות מלחמה בארץ ובני האדם ברעתם ישקו את האדמה דם אחים, תחת אשר יתאמצו להבקיע אותה אליהם ולאכול את פריה בשלום יחדו, תרגז האדמה תחתיה, תסתום את צנוריה היונקים שפע שמים ממעל והמריקים את שפע ברכתה מקרבה החוצה, תֵהפך לאבן מִקשה למען יעמוד הדם הנקי על פניה עד אשר יהיה הכל לרקב והיא תהיה למדבר שממה. אך השמש, בת האלהים אשר לא יכלא רחמיו מטובים ומרעים, תשקיף עליה ממרומיה והמריצה אותה כי תבלע את הדם, פרי משובת האדם, אל קרבה ותוסיף תת כחה לשוכני כתפה כקדם.

ויש אשר ישמעו אותה השומעים (והשומעים – הם אנשי הרוח, אשר אזן קשבת להם לשמוע שירת המלאכים ורנת כוכבי־בקר וסוד שיח כל היקום) מתנודדת ומתאוננת במרי שיחה, לאמר: – מי יתנני כעתות קדומים, כימי הפרדי מעל השמש, עת היות חומת אש לי סביב וכרובים ושרפים עוטי אור מרחפים על פני ושלות עולם על ראשי. ולמה שִניתי את פני מאור יקרות לקפאון ולמה הריתי ילדתי את היצורים האלה, אנשי הדמים, לבשתי ולחרפתי! מני אז נאסף השלום מגבולי; הוא מרומים ישכון ואני – הייתי לקרן אֹפל, לעמק הפגרים, למרבץ כל רֶשע וכל טֻמאה לכל הבריאה, וכן הייתי בעיני. אהה, אמי, מלכת השמים, אשר השלכתִּני מלפניך, החישי את הקץ, שובי, משכִיני, בלעִיני, אספִיני אליך, אבואה אל קרבך והייתי למאכֹלת אִשֵׁך ואטהר מטֻמאתי!

_____________

ויהי בבוא עת הפקודה לעם ישראל, וישַלח אלהים בהם את הגוי המר והנמהר, את הרומים, ויעלו ויפשטו על הארץ בחיל כבד וירושלם באה במצור. וגבורי ישראל נלחמו כאריות ימים רבים על עמם ועל עיר קדשם, אך באחרונה נבקעו חומות ירושלם לפני הרומים והאויב בא העירה ויהרוג ביושביה שלשה ימים ושלשה לילות, וישרוף את בית ה' באש על כהניו המגנים עליו בנפשותם. ומן ההרג הרב הלכו נחלי דם בכל הרחובות ובכל הגאיות והגלים האדֻמים התגעשו גאו עלו כמבול שוטף עד מרומי הר ציון. אז רגזה האדמה תחתיה כפעם בפעם ותאטר את פיה מקחת דמי גבורי ישראל מיד הורג. וגלי הדם המו רֻתּחו ולא דמו ויגברו למעלה למעלה מיום ליום ויעלו אדים אדֻמים־שחרחורים עד מרומי רקיע. ודרי מעלה השקיפו ארצה לראות מה נהיתה ומה הערפל האדֹם העולה הזה: האבַק־עמים הוא המתאדם לאור השמש, רקב־גוים אשר באו עד קצם, העולה שמימה כפעם בפעם לנכח כוכביהם הכבים לעמתם? לא, כי דמי עם עולם הוא, השפוכים ביד גוי הולך למות, אשר בטרם ישלים חקו עוד ידו נטויה לבלע ולהשחית ולמלא הארץ דמים – דם ישראל הוא השפוך בידי הרומים.

ותמרות האד האדֹם עלו מעלה מעלה, חתּמו בעד המאורות מהאיר והשמים וכל צבאם נהפכו לדם, כמו אדמו כלם מבושה על התועבה הנעשתה על הארץ מתחת. אז נדברו התוכחו יחד השמים והארץ כאשר ביום הבּראם, בהתוכחם מי יהיה למעלה ומי למטה. צבא השמים קראו אל הארץ מתוך הערפל האדֹם אשר סך בעדם: – אספי, ארץ, את הדם השפוך והסירי את חרפת האדם מנגד פנינו! – והאדמה, אדמת ציון, ענתה לעמתם ותאמר: – הנה שארית ישראל, הנשארים מן החרב, נִתָּקים מארצם, מחיק הורתם, לנוע על אדמת נכר; אדמתם נהפכה לזרים והם – יהיו לזרים על כל פני האדמה. אם לפנים אספתי פעם בפעם את דם בני ובנותי אל חיקי, הנה גם האכל האכלתי אותם מפריי ומטובי. אך עתה את טובי לא עוד ישבעו, דגני ותירושי לא יהיו להם עוד למאכל – ואיככה אשתה ארוה את דמם?

וקול תלונת צבא המים כקול רעם בגלגל נשמע ממרום, לאמר: – אלהים הסתיר פניו מעַמו ויגרשהו מארצו: באין ארץ לו, אך אל השמים ישא עיניו מעתה. אלהים אסף נגהו מישראל ויהדפהו מאור אל חשך: עלינו אפוא להאיר לפני הגולים דרכם, למען אשר לא ידמו ולא יתמו בחשכת הגלות, עד בוא עת פקודתם ואור ה' עליהם יזרח כקדם. ועתה איכה נאיר להם וענני הדם שָׂמים מַאפל בינינו ובינם? והרוח נהמה ותאמר: אני מעתה הרק אריק ריחות הכרמל והשרון אחרי הגולים והריחו מרחוק את ארצם וזכרו אותה בלבבם. ועתה האביא להם ריח דם על כנפי?

עודם מתאוננים והשמש הופיעה בהדר גאונה בעד הערפל האדֹם ותאמר אל האדמה: – בתי, פתחי את פיך ובלעי את הדם ואני אתן עליך את חֻמי ונבשלנו יחד והיה לפרחים. והיה באחרית הימים בפקוד אלהים את עמו ושבו מעט מעט מארצות גלותם אל ארץ אבות וחגגו את חגיהם לזכרון ימי קדמתם – ולקחו בניהם ובנותיהם ושמו את הפרחים, פרי דם אבותיהם הגבורים, על כנפי בגדיהם מלמעלה והשתעשעו ושמחו והתרפקו עליך וחוננו את עפרך, ואַתּ תראי ונהרת וידעת כי באו ימי הפקודה.

ותשמע האדמה ותפתח את פיה ותגיח אל קרבה את נחלי הדם השוטף והסוער, ופני הרקיע טהרו וצבא השמים נתנו אורם אור בהיר לפני יוצאי הגולה להאיר להם יומם ולילה עד שובם אל ארצם. והרוח צררה בכנפיה את ריח שושני יריחו ופרחי הגלעד, בשמי הלבנון ואשכלות הכּפר אשר בכרמי עין־גדי ותשלחנו בעקבות הגולים בכל אשר יצאו. והשמש הריקה קוי אורה וחֻמה ותבשל את הדם בבטן האדמה ויצא ויהי לפרחים אדֻמים.

הלא הם מתנוססים בהדרם על הר ציון עד היום הזה.

 

ב. פִּי־תְהוֹם    🔗

המים רבי עלילה הם עד מאד גם לטוב גם לרע: המה ירוו את האדמה וישימוה למחיה לאדם רב, והמה גם הם יעלו ויהפכו ארץ ומלואה מהפכת אלהים ביום־זעם. בלכתם לאטם בתוך גבולותם אין כמוהם לטוב ולמועיל, ובהתגעשם ובהתפרצם אין כמוהם בכל האיתנים בריאה הומיה וסוערת, בריאה נכונה לבלע ולהשחית, כֻּלה פה פוער ושואף, כלה כקבר פתוח. יש מחסה מרוח, מעצור לאש, אך לפני זעם מים שוטפים מי יעמוד?

גם ביום הבּראם היו נוראים על הארץ, ובעוד האדמה מתאמצת לצאת מרחם התֹּהו לֵאור באור החיים, הקיפו עליה יחד, רעשו געשו, סערו לבלעה ולשום מחנק לה ולצאצאיה, כאשר תעשה מילדת מרשעת לפרי הבטן על האבנָיִם… וירא אלהים את משובתם ויחלקם ויפיצם ויתן אותם חֶצים למעלה וחצים למטה והרקיע ביניהם למשמרת, עושה שֶׂכֶר, אשר לא יתחברו המים הזידונים יחד להַשִׁים על האדם נוהו. גם אז התגעשו, התפרצו, התנשאו לעלות למעלה בקנאם במים העליונים, הקרובים מהם אל ה' ואל כסא כבודו, אך אלהים השיב ידו עליהם וישליכם אל עמקי תהומות, מתחת לארץ. ומדי התגעשם ומדי עלותם מתחתיות להפוך ארץ, ישוב יכבשם ולתהומות הארץ ישוב יורידם, עד עת מועד – עד אשר תרבה רעת האדם ונטה ידו עליהם וְיַתֵּר דרכם וישַׁלחם בארץ וביושביה להאבידם.

ויהי כי השחיתו בני האדם את דרכם, החמס קם למטה־רשע לערוץ הארץ, הרשעים הרימו קרן וצדקה לארץ הניחו – ויתגעשו המים ויעלו ויבקעו מעינות תהום, והמים העליונים לעמתם קרעו ארֻבּות שמים, ירדו, תהום אל תהום קרא וצנורִיהם השתפכו, שקקו, המו, סערו על הארץ ועל יושביה קצרי היד ויהיו למבול שוטף, למטאטא השמד. אך ה' לא אמר להשחית הכל, כי ראה עוד צדיק לפניו, את נח, ויעצור במים וישיבם אחור ויפיצם הֵנה והנה אל מקומות אלה יָעַד להם. ומהם עוד לקח ויסגרם במעמקי ארץ, כאשר ישימו חיה רעה בסוּגר, בתחתית הר המוריה סגר אותם, במקום אשר עיני ה' בו תמיד, ויחתום אותם בחותמו – באבן השתיה (היא האבן, אשר שם יעקב מראשותיו בשכבו במקום ההוא, ואשר הטילהּ אלהים אל מעמקי תהום להיותה מסעד לארץ) ויעצור גם בעד אגפיהם מסביב אשר לא יפרצו החוצה. – על כן אין מי מעינות נראים בעיר הקדש ובמסביה, ואך למטר השמים תשתה מים.

וכאשר חפר דוד מלך ישראל יסוד לבית ה‘, התעוררו המים העצורים כהתעורר כפיר ישן בגעת בו יד, ויגאו וירעשו ויעלו לשטוף ארץ; כי היה הדור ההוא דור רע, כלו הווֹת, רֵע ארב לרעהו, בן קם באביו, יועצי בליעל חרשו רעות על הבוטחים בם, והנעלמים חתרו במסתרים להרוס כל השתות, – ורק בצדקת המלך, אשר שִׁוה ה’ לנגדו תמיד ויבקש לשום מכון לשבתו על הארץ בתוך העם, עמדו המים מזעפם וישובו אחור.

ודורות הלכו ודורות באו והבית הגדול והקדוש אשר יסד הגבור במלכי ישראל ואשר בנו החכם במלכים ובאדם הציב דלתיו, ידע חליפות וצבא: נשרף ונבנה ונשרף שנית. באה העת, הגיע היום המר: גבורי ישראל, אשר התחזקו בעד עמם ובעד עירם שלש שנים, נפלו לפני אויב, ירושלם נלכדה, בית ה' בוער באש מן הסִפּים עד הסִפּון, והכהנים, אשר ידעו כי כָלה זעם, עלו הגגה בלילה ההוא, ליל תשעה באב, וישליכו את המפתחות השמימה, ויד יצאה ותקבלם, והמה התנפלו אל תוך הלהב, באמרם: אם בית ה' היה לשרפת־אש ועמו נִתּן להרג ולשבי, למה לנו חיים; ויהיו מקריבי הקרבנות לקרבן לפני ה'.

ובליל תשעה באב, בחצי הלילה בכל שנה ושנה, יפָּתחו השמים במקום אשר נפתחו אז לקבל את המפתחות – נכח הר בית ה‘; ועלו הקינות והתפלות, אשר יקוננו בני ישראל על שרפת מקדשם ועל כל התלאה ואשר יתפללו לשיבת שבות הארץ והעם; ועלה אד מנחלי דמעותיהם, אשר הם שופכים במסתרים לפני ה’, ומנחלי דמיהם הנשפכים בגלוי לעיני השמש, ועלה קול המון מסערת אנחותיהם – והתבוללו ובאו יחד עד לפני כסא הכבוד להזכיר את ה‘. ושער־השמים הזה יפָּתח אחת בשנה, כל ימי היות עם בני ישראל בגולה, עד בוא עת רצון לה’ ויום גאולה לעמו.

ויהי באחוז הלהבה את בית ה' ותלהטהו מסביב, ואש אלהים אשר היתה רובצת כארי על המזבח, אש אוכלה אש, התרוממה, השתרעה, שלחה לשונותיה סביב ללַחך את אש השרפה מעל המקדש ולבלוע אותה אל קרבה. אך ה' הרעים קול ממעל, לאמר: – אש על המקדש, אש על בנין העצים והאבנים, קץ בא, בא הקץ, באה חליפתו! ואני מקדש אחר אראה לי מעתה – לא במרום הרים, כי אם בלב בנַי יהיה מקדשי, ושכנתי בתוכם; ונשאוהו אִתּם אל כל אשר יבאו שמה, ויהי עתו לעולם, כימי עמי על הארץ, לא תהיה בו יד רשעים ולא יחללוהו כל בני עולה. ואַתּ, אִשי, שובי עֲלִי אלי, כי אין חפץ בך עוד על הארץ. – ותרֹם ותעל אש האלהים השמימה, ונפשות הכהנים הקדושים ושלהבת־יה נפגשו יחד בעשותן דרכן למרום; ואש הארץ לִחכה, להטה ואין מכבה.

אז התעוררו מי תהום רבה, בתחתיות הר הבית, וירֹמו ויעלו וילחצו את מִכְסֵהֶם, את אבן השתיה, למעלה למעלה (על כן האבן הזאת תלויה ממעל, מרחפת על פני המים, עד היום הזה), ויבקשו לצאת על פני חוץ לכבות את השרפה ולהדיח את דמי ירושלם מקרבה או – לשטוף ארץ ומלואה ולגרוף יחד את גדודי המנצח ואת פגרי המנֻצחים; כי אמרו: בא כליון על ישראל, חרבן על ארצו – עת־בוא, אפוא, שטף על כל הגוים; גמר עם חסיד מן הארץ – יגמר־נא רע רשעים גם הם, הקץ לזדים ולזדון גם יחד!

ויהי בעלות המים והנה קול ממרום בוקע בבין מַשק הלהבות ורעש החומות הנופלות ושאגת המנצח ונאקת החללים, והקול לא קול המים העליונים ברדתם לקראת המים התחתונים להתחבר עמהם יחד למשחית, כי אם קול אדיר וחזק, קול רעם בגלגל, קול ה' על המים קורא ואומר: – מה תהמו מי תהום ומה פרצתם עליכם פרץ בלא עת: שובו למנוחתכם, הרגעו ודומו. לא כליון חרוץ הוא, כי אך קציר, אשר כמהו כבר היה ואחריו יעלה ויצמח זרע חדש כפעם בפעם. המגל ישָבר ויד מניפיו תהיה לדֹמן, ועם ישראל ישָאר, יעמד־חי לפני ה'; משבי, מגולה, מהרג רב ישוב ויחיה, ישוב והתחדש כנשר, ישוב והתכונן על מכונתו. והעם הנועז הזה, אשר גבר על עמי היום וירב חלליו, העם הגֵא הזה הדורך על במתי ארץ ולו העז והגבורה – הנה הוא נכון לשטף ועדיו יבא; שטף אמונות ודעות חדשות המגיחות אליו ממקור ישראל – ונעו אליליו מפניו; ושטף פראי גוים מקצות הארץ – וכשל ונפל לפניו ונבלע בתוכם ובא עד קצו.

ועמי, עם זו יצרתי לי, לא יכָּחד מעל פני האדמה – לא כן דִמיתי לו; כי יצֹא יצא על ארץ רבה למען אשר לא יקפא תחתיו ברב הימים, כאפיק נחלים אשר אין לו תוצאות, ולא יהיה לפרא־עם, ולא יכָּרת מתוך משפחת בני האדם, על בלי התחדש חיי רוחו בדור דורים; ולמען אנסנו היזכור את ארצו מרחוק, אם לא. יצֹא יֵצא – והיה לזרע מוסר וצדקה, השכל וידוע את ה‘, בתוך עמי הארץ; יצֹא יצא – ונשא את תורתי ואת לֶקח נביאַי ממזרח אל המערב, ובאחרי הימים ישא עמו את תרבות המערב אל ארץ מזרח והביאה ונטעה שם, מטע חדש בגזע העץ העתיק. והיה אם זכור יזכור ישראל את ארצו, אם ירבו השואפים והדורשים והעולים אליה, אם ישוב עמי הלום ורצו את אבניה וחוננו את עפרה ובנו חרבותיה, אז תצאו ותעלו ממעמקים והייתם למעינות מים חיים (כאשר נבאו עליכם עבדַי הנביאים, יואל, יחזקאל וזכריהו) אשר יַרוו ואשר יַפרו את הארץ ושמו אותה לארץ מבֹרכת ה’ כקדם. אך אם ברב הימים והנדודים וחליפות העתים ישכח עמי את ארצו ואת מולדתו ואת מקור מחצבתו, והתבוללו בגוים באשר הם שם, והארץ תּעזב מהם עזובה נצחת, אם חרֹב יחרב מקדשי מקרב לבם, המקדש האחרון – אז תחרצו, אז תפרצו, אז תגיחו ממקומכם, ואז אנכי אנכי אפתח לכם את ארֻבּות השמים לשום את המים העליונים עליכם נוספות, ועליתם ושטפתם ארץ עד לכַלה, כליון חרוץ, שֶׁטף צדקה.

וה' כִלה לדבר והמים שבו לשקוט במכונם ושארית יהודה הנשארים מן החרב יצאו בגולה לעבור ארצות ודורות ותקופות ולחיות חיי עולם על פני כל העמים העולים והיורדים בסלם־החיים חליפות.

ומי תהום רבה עודם רובצים מתחת לאבן השתיה התלויה ממעל להם, מחכים ליום פקודה – ליום צאתם לשטוף ארץ ותבל או להיות למעיני ישועה לארץ ולעם.

 

ג. מִשְׁמַר הַיַּרְדֵּן    🔗

שתים עשרה אבנים הקים יהושע בן־נון בתוך הירדן, למספר שבטי ישראל.

ושבטי ישראל ישבו על גדות הירדן כימים אשר ישבו, וצבא חליפות היו עִמם ברֹב הימים: התלכדו, התפרדו, נפוצו, נקבצו לנקבציהם, רבו, מעטו, היו למעלה, היו למטה; והאבנים עודן בירדן, במקום אשר הקים אותן יהושע, עד היום הזה.

גבורים רבים, עמים גדולים ועצומים, הקימו להם אבני זכרון, מצבות־פאר, להיות להם לשם ולזכר עולם; אך האבנים התפוררו היו לאבק או טבעו בארץ, גם העמים וגבוריהם וכל אנשי השם בהם תמו נכרתו ברב הימים ויאבד זכרם. ואולם האבנים אשר הקים יהושע למספר שבטי ישראל, עודן עומדות על עמדן עד היום הזה.

כי ביד הירדן הפקיד אותן גבור ישראל, להעמידן עד עת קץ, והירדן שומר משמרת פקודתו באמונה כל הימים.

ושבטי ישראל גם הם, הנגלים והנסתרים, אשר אתנו פה ואשר מעבר לנהרי כוש ולנהר שבתיון ולהרי חשך, בכל חליפות העתים אשר עברו עליהם כל הימים הרבים ההם, ובכל אשר לא הרעישו ארץ בגבורתם וגדוליהם לא הרבו עלילות ומעשים כבירים לחיל ולכח (כי אך לרוח גברו בארץ), לא העתיקו גבולות עמים ולא מלאו פני תבל מהומות ומהפכות ומוראים גדולים, – עוד היתה להם תקומה עד היום הזה ועודם מחכים ליום הִגָלוֹת אליהו מלאך הברית מחביון עֻזו לבשר יום גאולה וישועה לנפוצות ישראל, למען אשר יִגָלו, יֵאספו, יתחברו ושבו להיות לאחדים, שנים עשר בדים בגזע אחד, מסביב לשתים עשרה האבנים אשר הקים יהושע בתוך הירדן.

גם עם האבנים היו חליפות וצבא, ככל אשר היה לשבטי ישראל, אשר הֵנה זֵכר להם; פעם צפו גלים על ראשן, אמרו לבלען; פעם שָחקו אותן מים, שכניהן הפוחזים והסוערים, ויקציעון מסביב ויפילו מהן רב; פעם הגיחו אליהן אבנים אחרות גדולות מהן, התנגשו, התנקשו בהן – והאבנים חִשׁבו להשבר, להתפורר, להיות טרף למזעזעיהן, למסבן… אך הירדן עומד על משמרתו באמונה, שוקד ושומר על הפקדון אשר הָפקד אתו, וכי מעטו האבנים, מטו, שַחו, הגיעו עד היסוד – ושב וקומם אותן ועודד אותן פעם בפעם; וכי התפוררו מפני אשר לִחכו אותן המים, ונשאר בהן שריד כמעט – וצרר גלי חול בכנפי זרמתו ועטה אותן, כאשר תשים האם הרחמניה חִתּוּל למערומי עולל טפוחיה, וסִפח עליהן ורפא שבריהן ושבו והיו מוּצקות, מלאות וטובות כבתחלה, ושבו ועמדו על עמדן נגד כל האבנים הגדולות אשר יפגיע בהן השטף ונגד כל משברי המים אשר ישרטו בהן שרטת.

אבני הזכרון עומדות בירדן עד היום הזה – וכי ינסו זרים לשום בנהר דרך ומעבר לאניות, ורגזו האבנים מתחת והמו גליו ממעל, יהמו יחמרו וחסמו את העוברים ולא יתנו להם מהלכים בתוכם. וכי יבאו מתקדשים ומִטהרים מעמי הארצות מרחוק לחשוף מים מן הנהר בכליהם, למען התחטא בם כי קדושים המה להם, ורעשו האבנים מתחת כהר פרצים והתרוממו גלי הירדן ממעל בסערת חמה ובשצף קצף ומתוך המונם ישָמע כקול גערת גאון, כקול לעג מרירי, כקול קורא ואומר: – הוי גוי חָנֵף ועַוָל, הרודף באף את העם אשר נתן לו תורה ומוסר ומקַדש את מימי הנהר עקב אשר טבל בו לפנים אחד מבני העם הזה! הרוחץ בדמי אדם רב ומתקדש מטֻמאתו, אשר כל מימי ארץ לא ישטפוה, בנטפי מים אחדים רחוקים! המקַדש את הנהר ואת גדותיו ואת מסביו, אשר טִפחו ורִבּו מלכים ונביאים קדושי עליונים, ומתנכל לצאצאי המלכים והנביאים האלה להשיבם עד דכא ולהכרית להם גם כל שארית תקוה! –

והאבנים האלה, אבני הזכרון לשבטי ישראל, הפקדון אשר הָפקד ביד הירדן למשמרת עד עת קץ, גם הן לא לעולם הֵנה, ויש יום ונעלמו מעט מעט והתפוררו והתפרדו ולא יכירן עוד מקומן – הירדן השיב את הפקדון.

והיה ביום אשר תֵּעלם האבן האחרונה, ומי הנהר כשמן ילכו, והוא יגאה ורָחַב ועָמַק ואניות בו תעבורנה – אז כבר יהיו שבטי בני ישראל יושבים על גדות הירדן מזה ומזה כקדם.

 

ד. הָאֲבָנִים    🔗

גדליהו בן אחיקם, הנשיא אשר הפקיד מלך בבל על פליטת יהודה הנשארת בארץ אחרי החריבו את ירושלם, נפל לפני בני עולה וכל היהודים, אשר שבו מכל מקומות פזוריהם לחסות תחת כנפי נשיאם, נבהלו נחפזו וישובו ויעמדו על דרכים וישאלו לנתיבות עולם. הרבים בהם, ושרי החילים בראשם, שמו פניהם לבא מצרימה, מינקת ישראל הראשונה, אשר אספתהו אל זרועותיה בהִנָתקו משדי אמו בילדותו, בטרם יכיר ובטרם יבדיל בין אם ובין מינקת, ותניקהו ותגדלהו ותעַנהו ותמרר את ימי חייו הראשונים – כאשר תעשינה המיניקות לעוללי טפוחיהן – עד צאתו מתחת ידה ועד שובו אל בית אמו ואל זרועות הורתו. מני אז החליף העם פעמים רבות את האם במינקת ויפן ערף לאמו וינהר אליה, אל שכנתה הקרובה היושבת ממולה נגבה־מערבה, וגם אל מיניקות אחרות, אשר חשב אותן פעם בפעם לאֵם, מאין פנות אל מאשריו ואל צופיו, אשר הזהירוהו לבלתי התעות בנפשו, כי בנפשו הוא. – ויהי כראות ירמיהו הנביא, כי שמו שארית יהודה את פניהם לעזוב את ארץ מולדתם ולהמיר אם בזרה, ויצר לו וימר לו מאד, כי ראה והנה הארץ והעם מתעתדים לחרבן חדש, גדול ונורא מן החרבן אשר קונן עליו מרה עתה מקרוב. הן אחרי נפוֹל ירושלם היתה לו תקוה, כי הנשאר בעם ישוב להתערות בארץ והכה שרש ונשא ענף, וקם על אחֻזת אבותיו וחִדש אותה ואותו אחרי השטף העובר. אך עתה בצאת השארית הנשארה לשבת על אדמת נכר, הלא תֵעזב הארץ מבניה והשכנים הרעים, שורריהם, יבאו ויתקעו בה יתד, וישראל יהיה מן הוא והלאה נע ונד בגוים ובארצות, תלוי על בלימה, צֶמח באין שרש – עם בלי ארץ – כל הימים…

ויתחנן ירמיהו אל העם ואל ראשיו, וידבר אליהם רכות וקשות, ויערוך לעיניהם את כל הרעה הגדולה אשר הם מבקשים לעשות לארצם, לנפשם ולזרעם אחריהם לדורותם – ולא אבו ולא שמעו לו, כי אך הרגע וחיי הרגע היו לנגד עיניהם ולראות מרחוק ולחוש עתידות לא יוכל כי אם חוזה פקוח־עינים – אדם אחד מאלף או מאלפי אלפים. ויקשו את ערפם וילכו המה וראשיהם מצרימה וגם את ירמיהו לקחו אתם בחזקה. ומלב הנביא הזקן, הגבר ראה עני ויגון, מְרִי והַפצר מכל הנביאים אשר היו לפניו, פרצה ותעל קללה אל שפתיו… אך בכל המרורות אשר השביעוהו בני עמו הסוררים והמֹרים, עוד המו מעיו לעמו האמלל ואהבתו אותו גברה על מרת נפשו, ואף כי עתה אחרי השׁבר הגדול הבא על העם זה מקרוב; ויאמר: מה אקֹב ומה אזעם והן אך עם תועי לבב הם, עם עור ועינים יש, ועוד יבא יום ונפקחו עיניהם או עיני בניהם אחריהם וראו את עותתם ושבו ובקשו את ארצם… ויהי כי לא נשא לבו אותו לקלל את העם, ויקלל את הארץ; ויקח מלֹא חפניו מעפר שרפת המקדש ויזרקהו השמימה ויאמר: שממה תהיה כל הארץ עד שוב בנים לגבולם. –

ושארית עם יהודה יצאו לנוע בארץ ולבנות ולנטוע כל הימים בארצות מגוריהם – לאחרים ולא להם. והאפר אשר זרק ירמיהו היה לאבק צומח אבנים וירד על ירושלם ועל מסביה ועל כל הארץ מסביב. והארץ אספה לשַדה אל תוכה פנימה ותשַנה פניה ותתכס בצעיף אלמנוּת – צעיף אבנים, ויהי הצמח לאבן והאבן היה לצמח: תנובת השדה ומטעי ההרים וכל צמח האדמה מעטו, דלו, קשו מעט מעט ויהיו לאבן; והאבנים פרצו, רבו, נפוצו בכל חוצות ירושלם ובכל הרחובות ובכל המגרשים ועל כל מדרך כף רגל; השתרגו עלו על הר הזיתים ועל מטעיו – ויהי הר הזיתים להר המתים ושרידי זיתיו היו לגלים נצים; ירדו אל נחל קדרון ואל השלֹח ואל עין רוגל – ויהיו לנחלי־בַתּוֹת, אבנים וחצץ ומים אין; נסַבּו עברו אל ההרים אשר במסבי ירושלם ואל כל הרי יהודה – ותבא עליהם קרחה, המדרגות, המלאות תנובה לפנים, מלאו אבנים מנֻפּצות, ושעפי הסלעים פורשים, מעל ראשי ההרים ומצלעותיהם, אל מול כל עובר, זרועות ארוכות, חשופות, איומות, כעצמות ענקים יבשות; והאדמה בעיר ובשדה היתה גם היא לאבן, אבן צומחת, פָּשָׂה, מתלכדת, גבנונים עולים ויורדים, מצוקי ארץ, אשר כמו העמיקו הרחיבו שרשיהם למטה. אבן, אבן ואבן!

ויבאו הגוים, שכני ישראל מסביב, וישבו בארץ ויזרעו שדות ויטעו כרמים ויקחו מאבני המקום ויעשו להם גדרות – והנה היו גם השדות גם כל מטעיהם וזרוּעיהם לאבן: זרע רב הוציאו השדה או הגנה ומעט אספו, זרעו חטים ואבנים יצאו.

ויבאו הָעֲרָבִים² נוסעי באהלים לרעות את עדריהם – והנה תחת מרעה טוב ושמן אדמה קשת פנים, גלי אבנים לכל מראה עין הרואה.

ויבאו נוסעי הצלב, גוים מגוים שונים, ימי מאות שנה נהרו עלו מכל קצות אירופה לתקוע יתד בארץ ולאכול את טוּבה – ולא מצאו להם כן: האדמה לא האירה להם פניה ולא הסירה מעליה את שמלת קללתה – את מַעטה האבן. הגוים, אשר פעם יכֹתּו חרבותם לאתים ופעם יהפכו אתיהם לחרבות ומזמרותיהם לחניתות, ושתו להם קציר־אדם תחת קציר תבואות, הגוים אשר פעם יתחברו יחד וכרתו ברית לכונן את השלום בארץ, ופעם מן התחברות יעשו מרמה והפרו ברית אחים ועמים וכרתו ברית את מות “ואיש את רֵע ואיש את אח, ישליכו על האש על האח”, – הגוים האלה, אשר גם בימי מסעי הצלב רבות נלחמו איש באחיו מאשר נלחמו עם אדוני הארץ, אשר אליה נשאו את נפשם, לא הצליחו לארץ ישראל להבקיע אליהם את פניה־אבן: מפני עמל ידים כאלה, ידי עשו אשר על חרבו יחיה, לא סרו האבנים, לא רֻכּכה האדמה ולא ענתה להם את הדגן ואת התירוש.

ויבאו התורקים וישפכו את ממשלתם על הארץ והיא נִתּנה ביד הפחות ושרי המדינות, אשר עיניהם אך אל בצע מעשקות וידיהם ברזל ולבותם אבן – ואבן באבן נפגשו וימצא מין את מינו והאבנים פרצו בארץ שבעתים מאשר בימי נוסעי הצלב, נפוצו על פני כל שארית מטע וזרע ושדה תבואות, כָסו ערים וכפרים צִלן ושלוחותיהן נִטשו עד גבעות החול אשר לחוף הים.

ויבאו הנוסעים העוברים בארצות ויסורו אליה ויראו את הארץ ואת אבניה ויאמרו: הזאת הארץ שיאמרו לה ארץ זבת חלב ודבש היא? ויוציאו את דבתה רעה בדבריהם ובספריהם אשר שלחו על פני חוץ. והאנשים שמעו, האמינו וַתֵּקל הארץ בעיניהם, וגם בתוך היהודים היו מאמינים לדבת רבים מסביב וַתֵּקע נפשם מארץ אבות ויפֵרו את השבועה, אשר נשבעו אבותם על נהרות בבל, וישכחו ציון וירושלם ויבחרו להם תחת אמם הזקנה אִמות חדשות. אך מעטים, אשר לא ישמעו לקול מלחשים, הבינו או נחשו כי הארץ לא שִנתה בלתי אם את פניה והאבנים אך פני הלוט הן והמסכה הנסוכה – ולא נואשו ממנה ולא שכחוה ולא הסירוה מלבבם וגם עלו אליה פעם בפעם לבכות על חרבותיה, לרצות אבניה ולחונן עפרה.

ויהי כאשר רבו העולים מתפוצות ישראל אל ארץ אבות, ויבאו אלה – הזקנים – לבכות על שממותיה – ותהיינה דמעות עיניהם והאֵד העולה מהן ויהי למטַר שמים, להָרֵך את האבנים ולהכין את האדמה, ואלה – צעירים מתי מספר – באו לעבוד אדמתה ולהוציא לחם מן הארץ; וַתָּחָש האדמה את יד בניה, את המעדר ואת המחרשה אשר לצאצאי הנביאים, הנושאים נפשם מאז ועד היום לשלום עולמים בין כל בני האדם וכל העמים, את כלי העבודה, אשר ביד מניפיהם אלה לא היו ולא יהיו לעולם לכלי מות, – ותתעורר ותנָער ומפני הידים הרכות והרפות, ידי היהודים, התבקע צִפּוּי האבן כמפני השמיר העז, אשר הניף שלמה על אבני המקדש בהבּנותו, והאבנים המפֻזרות על כל תלמי שדה, התמוגגו, התפרדו, מעטו, ושעפי הסלעים והמדרגות היוצאים כקרני ברזל ונחשת מן ההרים החלקים, משתנים, מתהפכים, פורשים זרועותיהם הנחפות בירקרק חרוץ, קוראים לבני עם עולם, התועים כצאן אובדות על פני כל הארץ, לאמר: – בואו, בנים, בואו, שובו אתיו, הקבצו אל אמכם המחכה לכם, אשר לא בקשה לחלוץ שד כי אם לילדיה ויהי זה לה לשם רע; בואו – וכל טובי לכם הוא, שלחו מעדר, מחרשה ומגל – ונעלמו האבנים ומלאו פני הארץ תנובה; תנו יד, שימו שכם אחד – ופתחתי לכם את אוצרי הטוב, אשר צפנתי לבעליו עמֹק עמֹק תחת מַעטה האבן, כי למועד שמוּר לכם, לעם, לקרואים…

והבנים אשר עדֶן לא נִתּקה ההתחברות בין נפשם ובין נפש אמם והשומעים עוד את נחת לשונה ואת הוד קולה המתהלך אט בתוך כל השאון וההמולה ומהומת חיי יום יום, נאספים, באים מרחוק, עובדים אדמתה, מחדשים נעוריה – והאבנים נהפכות תחת ידם לצֶמח, מוציאות אף הן ציץ ופֶרח כמטה אהרן לפנים.

_____________

ובכל המון האבנים אשר מלאו את הארץ, היו שתים עשרה אבנים על הר הצופים, במורד הר הזיתים צפונה, מוּעדות לעת התחיה; בהן נגנז אור ישראל ויהי חבוש בטמון ימים רבים, עד געת בהן ידי הקרואים לדָבר, מצאצאי הנביאים, – ויבָּקע כשחר ויפרוץ וַיִגַל כמעין מצוּר. והר הזיתים, לפנים נוה שאנן לנביאים ולבני הנביאים, מגדל־אור לישראל ולאדם, הארץ ענתה את הזיתים, והזתים ענו את השמן והשמן נתן אורז, והארץ האירה מכבודו ובמרחקים יצא קווֹ; עד אשר באו ימי החשך והארץ אספה אל קרבה את הזיתים ואת השמן ואת אורו. ושפע האור נצפן, בתוך כל מחמדינו אשר היו לנו מימי קדם, עד בוא עתו להִגָלות והר הזיתים כמו זכר את פקודתו מאז ויָשב ויֵעוֹר וישב ויָאֶר לנו: כל גלי האור העצור והאצור התפרצו יום אחד משתים עשרה האבנים ויצאו ויהיו לזרם אדיר ונאור, אשר לא יֵאצר ולא יֵחסן ולא יִכָּנף עוד – אור חדש על ציון, אור על כל הארץ, אור חכמת אדם ודעת אלהים, אור צדק ומשפט, אור אהבה ואחוה ושלום רב לכל בני האדם ללשונותם למולדותם ולכל מחלקותם!

_____________

והנוסעים והתרים העוברים בארצות יסורו הנה וראו את תפארת הארץ החדשה־ישנה ואת אשר שבה שנתה פניה ותסר צעיף אלמנותה מעליה ותתנער מאבן ותתחדש ותיף ותהי כגן־עדן, – ואמרו:

הנה זאת הארץ – ארץ זבת חלב ודבש, כאז כעתה!

 

ה. הָאֲרָיוֹת    🔗

כאשר קרבו הרומים אל ירושלם לצור עליה ולהבקיעה אליהם ויתקעו את מחניהם בהר הזיתים וישתערו משם על העיר בכל כלי מַשחֵתם, רגשו כל צבא המרום במרום ויהי רעש גדול בשמים ובשמי השמים, עד כסא הכבוד הגיע. והשומרים אשר הפקיד אלהים על חומות ירושלם, המזכירים את ה' בכל עת צרה, הלא המה אברהם, יצחק ויעקב, משה ואהרן, דוד ושלמה, מהרו באו התיצבו לפני האלהים, גם רחל, אמנו הרחמניה, נלותה עליהם, ויתחננו אל ה' להשיב חרון אפו מעירו ומעמו ולבלתי תת נחלתו לחרפה בגוים. גם מלאכי השרת, ומיכאל שר ישראל בראשם, והכרובים והשרפים אשר על ידם, אשר מיום שָׁבַת קרבן התמיד במקדש אלהים נהפכו שירותיהם לקינות, גם המה העתירו אל ה' ויקראו אליו בחזקה לבלתי תת עם בחירו, זרע קֹדש, אשר מוצאותיו מן האיתנים, האבות הקדושים, צדיקים יסודי עולם, ביד עם נבל, אשר ראשיתו אספסוף פליטי גוים, מולדתו זמה ודרך חייו עֹשק ורצח וכלי חמס.

ככה התפללו, התחננו, זעקו אל האלהים אלה ואלה, ודמעות רחל, האם המבכה על בניה בכל עת צרה וצוקה, נפלו אל נהר די־נור, הנגר מלפני כסא הכבוד, וירתח כסיר נפוח ותמרות עשן יצאו ממנו, התאבכו, השתרגו ועלו עד מעלות הכסא התחתונות, עד אשר הוּעמה רגע אחד לבנת הספיר, הדום רגלי מלך הכבוד.

ו“עתיק ימים” התעורר, קם מכסאו, פניו זועפים, שער ראשו, המזהיר כצמר צחר, פרוּע ולבושו, הלָבן כשלג, קרוע, ויפן אל הנצבים עליו, המיחלים לחסדו, ויאמר: – גם לי צר בצרת עמי, גם אני לא חפצתי בחרבן עיר קדשי, היכל תפארתי, ארץ חמדתי, ויום אנוּש לא התאויתי; אך הנה הגיע הקץ על ירושלם ועל המקדש, קרבה עתם: חרֹב תחרב העיר, הִשָׂרף ישָׂרף המקדש, למען יעמוד העם, עם זו יצרתי לי, עד עולם. ועתה דֹמו והבליגו עלי יגון וקבלו את הגזרה – משפט חרוץ הוא, אשר אין להשיב.

אך המזכירים את ה' אל דמי להם; וישובו ויפצרו בו להאריך עוד את הקץ לעירו ולעמו, ולמשוך עליהם בחסדו שָׁנים או דורות, כאשר עשה לדור המבול, לאנשי סדום ולאנשי נינוה. ויאמר ה': – אם אאריך להם עד דור אחרון, עד קץ כל הקצים, והיתה זאת להם כליון חרוץ, כאשר היתה לדור המבול ולכל הגוים אשר עלתה רעתם לפני. ואני לא כן משפטי עם עַמי, כי רגע באפי, חיי עולם ברצוני, כי הכין אכין להם, ביַסרי אותם עתה, שארית ופליטה לאחרית הימים; על כן שקדתי על הרעה ואביאהּ עליהם כיום הזה.

בכל זאת הואיל אלהים להַראותם עין בעין את צדקת משפטיו עם ישראל, ויתן את מלאכיו לרדת ולהגן על ירושלם, אך לא להשחית את כל חיל הרומים, כאשר עשה האחד לפנים לחיל מלך אשור, כי עוד לא שָלֵם עון רומה עד עתה ועוד יש חפץ לאלהים במטה זעמו זה לבלתי שַבּרוֹ פעם אחת. ויאמר למלאכיו: – רדו ונַסו להגן ולהציל וראיתם היקרכם דברי אם לא.

וירדו ארבעה מלאכים, מיכאל, גבריאל, רפאל ואוריאל, דרך שער השמים, אשר מנגד לשער המזרח; כי ירושלם עליונה כונן אלהים בשמים ממעל מול ירושלים התחתונה, חומותיה אש, שעריה אבני אקדח ומגדלותיה ספירים לוהטים, ומקדש אלהים בתוכה, אש לוהטת (הוא המקדש, אשר בנה מלאך האלהים, אחרי הִשָרף בית ה‘, על תלו ויעלהו השמימה, ומיכאל עומד ומשרת בקדש ככהן גדול ונשמות הצדיקים עולות על מזבחו לרצון לפני ה’) – זה לעמת זה עשה אלהים, עיר לעמת עיר, שער נגד שער ומקדש מול מקדש. וירושלם העליונה הזאת על כפים חקָקהּ אלהים, חומותיה נגדו תמיד; וראה אותה וזכר את עירו החרבה ואף את עמו יזכור, ובשממותם ישים עינו עליהם לטובה פעם בפעם, לחיותם ולעודדם עד בוא עת הפקודה. והיה ביום פקדו, והוריד את ירושלם העליונה ואת המקדש העליון אל מקום העיר והמקדש אשר על הארץ מתחת, והתחדשה ירושלם התחתונה ושבה ונבנתה רחוב וחרוץ, חומות ושערים, הראל ואריאל – הכל כאשר לכל על פי תכנית עיר האש, למען תעמוד על תלה כימי עם ישראל על ארצו מן הוא והלאה – כימי השמים על הארץ.

ויבאו ויעלו המושיעים בהר ציון ובהר הבית ויעמדו ליד שער המזרח הנשקף על פני הר הזיתים, בין ירושלים ובין הצרים עליה, כאשר עמד מלאך ה' לפנים בין מחנה ישראל ובין מחנה מצרים. וישתנו המלאכים ויהיו לאריות, אריות גדולים ונוראים, אשר למראיהם כל גבור יוטל, אריות אשר מלתעותיהם ברזל, צפרניהם נחשת, כנפי נשר על גביהם, נשמת אפם אש אוכלת, מפיהם לפידים יהלכו וקול נהמם כקול אלפי רעמים. ויערכו לקראת הרומים המשתערים על העיר וירעימו עליהם בקולם נוראות, וישחיתו בהם כל גבור וכל איש חיל, ואש מפיהם אכלה ותלהט סביב צרים. וכל החצים ואבני הקלע אשר ירו הרומים מכלי מַשחֵתם לחומות העיר ולשומריהן, נבלעו התמוללו, היו כקש נדף, או שבו אל מחנה האויב וירבו את חלליהם. ככה עברו ימים רבים והרומים, הגבורים העריצים אשר נתנו חתיתם בכל הארץ, בושו מגבורתם, נלאו, נואשו, רפו כל ידים ויאמרו לשוב מעל העיר. וירושלם התחזקה ועמדה נגד חיל הצרים עליה, בכח בני האלהים מגניה ובגבורת אנשיה גם הם, שלש שנים.

אהה, אך שוא שקדו שומרים ומגנים: באה עת בית ה' להשרף ועיר הקדש לנפול ביד אויב והעם לִגלוֹת מארצו, ואין חכמה ואין עצה ואין גבורה ואין רחמים נגד המשפט החרוץ!

ירושלם ומלואה, אשר התעתדו לרוח בָּעֵר, התגעשו והתהוללו כהתגעש העצים וענפיהם בעת שלכת, בהחל רוחות הסתיו לנשל עליהם ולהפיצם לכל עבר. ותהי רוח רעה שלוחה בין יושבי העיר, בין פנות העם ובין הגדודים הנלחמים עליה ובין ראשיהם, אשר בקשו איש איש להסב אליו את פקודת כל הצבא והעיר. ויהיו עוינים איש את אחיו ועדה את רעותה ומקנאים איש באחיו; והקנאה היתה לשנאה והשנאה קמה למטה־רֶשע, עד אשר היתה יד איש באחיו וחרב גדוד ברעהו, ותהי ירושלם לעיר הרֵגה ונחלי דם שטפו ברחובותיה גם בטרם יבא אויב בשעריה. ובעוד קול נהמת האריות עולה באזני הרומים להזמם ולאבדם ולהכשיל כחם, עלה קול זעקת המֻכּים ואנקת החללים וצוחת המתגרים איש באחיו והשָׂמים את העיר הנצורה כעיר אשר חלאתה בה, באזני המלאכים מליצי העיר ומגניה, לרפות ידיהם ולהכשיל כח מעשיהם גם הם. ובני האלהים, העושה שלום במרומיו, אשר אין במערכותם לא שנאה ולא קנאה ולא תחרות, לא יכלו עוד להתאפק לריבי־עם אלה וירפו ידיהם ויאמרו: – ה' הצדיק; בא הקץ על ירושלם, כי מלאה צבאה, כי נגלה עונה: נאסף שלום מעיר שָׁלֵם, מהרסיה ומחריביה בתוכה המה; ואנחנו מה לנו עוד פה? ועתה אם תחרב ירושלם ביד היהודים המה, לא תבָּנה עוד, והיתה זאת חרפת עולם לעיר ולעם; ואם הגוים יחריבוה, עוד יבא יום ושבה ונבנתה וגם עַמה יבָּנה עִמה בתוכה. תלָכד איפוא העיר עתה והעם יֵצא בגולה ונדד בגוים ונע בארצות, ולמד בימי עניו ומרודו הרבים והרעים להוקיר את השלום ואת האחוה ולמשול ברוחו למען יוכל למשול בארצו; אז ישובו נדחיו אל עירם ואל ארצם והתחדשו וחִדשו ימיהם כקדם.

ויתפשטו המלאכים את לבושם אשר לבשו בהִגָלותם לעיני בשר, ויֵהפכו האריות ויהיו לרוח ולאש ויעלו בלהב השמימה דרך שער המזרח, במקום אשר ירדו. והעיר נבקעה לפני האויב והמקדש נשרף באש זעם ה', כל שרידי החרב, יצאו בגולה.

ובנגוע המלאכים את פני השער בעלותם השמימה, התחקו עליו צלמי דמות ארבעה אריות, שנים שנים על הדלת האחת, לשתי דלתותיו, ומתחת לאריות נכתבו באצבע לא־איש, הדברים האלה:

גִּבּוֹרֵי יִשְׂרָאֵל נִלְחֲמוּ כַאֲרָיוֹת

כָּל־עוֹד הֱיוֹת הַשָׁלוֹם בִּמְעוֹנָם, בְּעִירָם;

חָלַק לִבָּם – וּכְיוֹנֵי הַגֵּאָיוֹת

סָר כּחָם, שֻׁדַּד רִבְצָם, אָבַד נִירָם.

אַךְ יֶש־יוֹם – וְגוּרֵי הָאֲרָיוֹת יִנָּעֲרוּ,

וְעָלוּ גְדוּדִים, בְּבוֹא יוֹם גְּאֻלָּה וִישׁוּעָה,

מִכָּל־פִּנּוֹת הַגּוֹלָה, שֶׁשָׁם סֹעֲרוּ,

וְנִלְחֲמוּ עַל־אֶרֶץ אָבוֹת – וִירָשׁוּהָ.

המלים נִמחו ברֹב הימים ותהיינה לאותיות פורחות, לא תֵרָאינה עוד כי אם לגלויי עינים; אך תמונות האריות עודן נראות על שער המזרח, נגלות ויוצאות פעם בפעם, מדי חַדֵּש אותו, עד היום הזה.

 

ו. הר הַזֵּיתִים    🔗

ירושלם הרים סביב לה; משמרת הם עליה, בעצת אלהים הוּכן הסוכך לעיר סגולתו מראש מִקַדמי־ארץ. ובראש ההרים האלה מתנוסס הר הזיתים אשר מקדם לעיר, אותו שם אלהים משמר על עיר הקדש ומגן לעם היושב בה – בהיותו נשוּא עון. והיה בקרֹב אויב אל העיר להלחם עליה, וירד מיכאל שר ישראל, מלאך הרחמים, ועמדו רגליו על הר הזיתים והרים ימינו ושמאלו השמימה; ונפתחו השמים והנה חרב גדולה, חרב אש אדֻמה, לוהטת, רובה ברקים, מרחפת בין השמים ובין הארץ, נטויה ממערב למזרח, הנצב פונה ירושלימה והלהב אל מול פני האויב. ונטה מיכאל יד ימינו אל מול החרב ושמאלו אל מחנה הצרים, וקרא בקול אדיר וחזק:

חֶרֶב לַיְיָ מָלְאָה דָם:

עַל־ראשׁ מַרְגִּיזֵי עִיר וָעָם

רְדִי, הַשְׁחִיתִי, הַרְבִּי כוֹשֵׁל –

יֵדְעוּ גוֹיִם: יְיָ מוֹשֵׁל!

והקול יִכָּפל, יתגלגל כהד הרים וכקול רעם בגלגל והרעים נוראות באזני הצרים להוּמם ולבַהלם.

וההר ירום ונִשׂא ונסב ורחב למעלה למעלה, הַגְבֵּהַ הַרְחֵב, עד היותו כחומה סביב לעיר, גבהו כלבנון וזיתיו כארזים אדירים, מוּצקים, מתלכדים, נוראי־הוד, כל אויב לא יבקיע אליהם וכל צבא אדיר לא יעברם. ואמיצי לב בגבורים יראו – ייראו ויבָּהלו. רעדה תאחזם שם, חִיל כיולדה. ומתחת להר (אשר נחל אש וגפרית שוטף ובא שמה ממעמקי גיא־הִנֹם) יתפרצו קולות אדירים כשאון רעם ונֵפץ וזרם אש אוכלה, ולהטה האש מסביב ובערה ואכלה מערכות האויב ושמה את הכל בִּן־יום או בִן־לילה לגלי דשן ועצמות שרופות. – ככה הגיע אל חיל סנחריב מלך אשור, אשר דִמה בנפשו לאסוף עיר ומלואה כאסוף קן עזוב ויהפוך על ירושלם בלהות לעת־ערב, ובטרם בקר היה כל חילו, מאה ושמונים וחמשה אלף, פגרים שרופים באש, אוּדי־אדם נטושים על פני כל העמק אשר לרגלי הר הזיתים; ויקָרא למקום ההוא “עמק הפגרים והדשן”.

ואם בן־ענוֹש העם, נכתם עונו לפני אלהיו ויום פקודתו באה, ושִלח אויב בו ובא וחנה לפני ההר ובנה מצודות והקים מצודות וחילים יגַבּר – ובמרום יוטל הגורל. וירד גבריאל מלאך המשפט, השר העומד בין ישראל לעמים ומאזני משפט בידו להטות פעם הֵנה ופעם הנה, ועמד ודרך על מרומי הר הזיתים ופרש ידיו השמימה כאשר יפרש השופט אשר לבו הומה לענוּשיו והשב את הרעה לא יוכל, כי כלה ונחרצה, וקרא בקול רעמו: פתח לבנון דלתיך ותאכל אש בארזיך! ורקע גבריאל ברגלו – והר הזיתים יִמַך, יִשפל, עד היות ה“לבנון” לבקעה קטנה, וזיתיו ימעטו וישחו והיו ה“ארזים” לשיחים קטנים ודלים; והוסיף עוד לרודד אותו תחתיו עד היותו לרקוּעי גבעות וסלעים מעוכים אשר לא גֹבה להם ולא יִרְאָה להם ועד אשר יבָּקע ההר ומש חציו צפונה וחציו נגבה…

ונטה גבריאל ידו השמימה ונפתחו, וחרב המשפט תֵּראה – איֻמה, חדה, מרוטה, נוצצת כעין נחשת קלל, מתהפכת בלהבות־אש, הנצב פונה מזרחה והלהב – נטוי על ירושלם; והרים קולו וקרא:

חֶרֶב, חֶרֶב, לֻטְּשָׁה, מֹרָטָה,

אֲהָהּ, כִּי עַתָּה דַרְכָּהּ יָרָטָה:

הַפַּעַם הַזּאת לֹא לְצוֹרְרִים

יְעָדָהּ עוֹשָׂהּ, כִּי לְבָנִים סוֹרְרִים!

והמם מראה החרב וקול הקורא את מגני העיר ורפו ידיהם ונָשתה גבורתם והאויב יבא בעד החומות המבֻקעות ולכד את העיר והִרבּה טבח והרס ואבדן, כאשר עשו חיל בבל בראשונה וחיל הרומים באחרונה.

עוד עלילות כאלה וכאלה נתכנו להר הזיתים ברֹב הימים, אם לשבט אם לחסד. ולעת קץ עוד אחת יִפָּקד באותות שמים מֵעָל – באחרית הימים, אחרי עבוֹר מלחמת גוג ומגוג כשטף עובר, כסער מחולל כל, בהגיע יום שוב ה' שבות ארצו ועמו, אז יִנָער הר איתן זה, שומר הסף לעיר עולם, כהִנָער ענק נרדם בהמיר ארץ, במוט מוסדות עולם למען התחדש הכל; וְיִגעש וירעש מיסוד תחתית ועד ראש, ונהרסו המגדלים, ארמוני זרים מֵהָר, והתערערו מצוקי סלעים ממעל והתפתח סגוֹר מַחְבַּרתם והיה הקשה לרך והאיתן למקום מטע ושתילי הזיתים, מטעי ילדי ירושלם, יצמחו, ישגשגו וכסו את צלעות ההר ואת מרומיו ואת מערומיו, כימי עולם וכשנים קדמוניות, יערים גדולים, עבֻתִּים, רחבי ידים, אשר יעלה שמים שיאם וגֹבה להם והוֹד להם כארזי לבנון. ומתחת להר, מן המקורות הנפתחים בהתחלחל יסודו, יֵצאו מים נוזלים ממעינות התחיה אשר מתחת לאבן השתיה, מים חיים, מי שלום, מי מנוחות יהיו – למנוחה לרגשת עמים ולמרפא לכל משובתם; לתחיה לישני אדמת עפר בירכתי הר הזיתים ולעטופים בזלעפות רוח נכריה על אדמת נכר, לאשר נאספו אל עמיהם ולאשר נגזרו מארצם ומעַמם; וחיו אלה וקמו על רגליהם, ובאו אלה וקמו על נחלת אבותם.

ואליהו מלאך הברית יֵרד ועמד על הר הזיתים, מימינו מיכאל ומשמאלו גבריאל ובידו ענף עץ זית – מבשר שלום, ובימינו השופר הגדול – משמיע ישועה. ותחת חרב אש ודם תופיע ממעל קשת מזהירה ביפעת אור חשמל חכלילי, אור שמי השמים העליונים, אור שבעה שמשות וברקים – אור ברית בין אלהםי ובין בני האדם, אשר לא יהיה עוד מבול דמים על הארץ, ואות שלום ורצון בין ישראל לעמים, בשובו אל חלקו ואל נחלתו ואל מקום כבודו בתוך משפחות הגוים על פני האדמה.

ואליהו יתקע בשופר והלך מקצה הארץ ועד קצה הארץ קול מבשר, מבשר ואומר:

שָׁלוֹם שָׁלוֹם, תֵּבֵל וּמְלוֹאָהּ, יָם וְיַבָּשָׁה,

תִּתְחַדֵּשׁ הָאָרֶץ, יִתְחַדְּשּׁוּ הַשָּׁמָיִם;

כִּי נָּתַן יְיָ בָּעַמִּים רוּחַ חֲדָשָׁה,

כִּי פָקַד יְיָ עַמּוֹ, גָּאַל יְרוּשָׁלִִָם!

 

ז. הֶהָרִים    🔗

בששת ימי בראשית ישב אלהים בסוד מלאכיו ויוָעץ עמהם בעָרכוֹ את מערכות הבריאה ואת תכניתה לכל מחלקותיה, ובהגיע תור הארץ עמד וימודד אותה, הפיל גורל, חִלק בַּקָו, ארצות ומדינות וממלכות, ויצב להן גבולות למספר העמים אשר יֵשׁבו בהן אחרי כן, ארץ גדולה לעם גדול וקטנה לקטן. וַיִיעד לבני ישראל את הארץ אשר ישבו בה ויצב גבולותיה, המדבר והים. והארץ כלה כעדן גן אלהים – אדמת מישור מן המדבר ועד הירדן ועד הים, טרם יולדו בה ההרים המתנוססים על אדמתה היום. אך זה רע, כי קטנה היא מאד בעיניה מהיות מעון לעם סגולה מכל העמים, אשר במרום נשמעו עליו מראש גדולות ונצורות; ותתמרמר ותגעש הארץ ותעוה פניה, כי חרה לה: מֶרחב בקשה נפשה, מרחב־יה, גבולות אין־קץ, מצע רחב להשתרע, ונגֹלו מפניו מדבר וים, ונסוגו אחור כנפות הארץ, ורָחבה ונָסבה ופרצה ימין ושמאל, צפונה ונגבה קדמה וימה!

גם בני עליון ראו בעניָהּ ומיכאל, אשר היה אחרי כן לשר ישראל, דבר לפני האלהים ויאמר: אלהי כל הארץ, למה תתן ארץ קטנה כזאת לעם בחירך, ומה גורלו ומה אחריתו אם לא יוכל לפרוץ על סביבותיו מפני הגבולות הצרים אר שמת לו למועקה? ועתה הרחיבה נא את גבולות ארץ ישראל והיה מעמד העם רחב ומושבו איתן.

ויאמר אלהים: העם אשר יעדתי לי, יִקטן – ויִגדל, יֵשׁב במעון צר ודברו יֵצא על ארץ רבה, ימעט מכל העמים וזרעו יהיה מלֹא הגוים. גורלו יהיה רב־חליפות מכל עם ואחריתו תשגא מאד. והארץ הזאת הקטנה תהיה לראש ארצות תבל, אליה כל בני האדם ידרשו וארצות גדולות ורחבות תהיינה נשכחות מני־רגל. אם ארץ גדולה אתן לעם ישראל – ישב תחתיו ויקפא תחתיו וברב הימים יהיה לאחור ולא לפנים; כאשר כן יהיה גורל גוים רבים ועצומים, אשר ארצותיהם רחבות ידים, כי יפָרדו ויכָּרתו מתוך משפחות העמים, אם בנו והקיפו עליהם חומה מסביב ואם לא בנו; והיו כ“אדני השדה” הקשורים בטבורם אל אדמת מַטעם, וכצמח המשתרג על סביבותיו. ואני לא כן יעדתי לעמי, כי ברית מלח עולם אתן לו, והוא יהיה הרוח החיה בעמי הארץ; גם יפוץ בגוים ובארצות, גם יסבול רבות גם שוב ישוב לקץ אל אדמתו – ירבו עצבותיו אך גם ירבו ימיו, ינֻסה במסות גדולות ויצא מזֻקק ככסף מתוך־כּוּר.

ולארץ ישראל – הן שמתי ממַדיה, הצבתי גבולותיה: האשיב אחור את הים, אם אהפוך מדבר לארץ מושב, והן גם את המדבר פעלתי למענהו… ואולם ראֵה, הנה הארץ קשת־עֹרף כעם אשר לו נועדה, הנה מצאה תחבולה, הנה היא מתגדלת – ממנה.

והארץ עודנה זועפת – ובזעפה פרצה עליה פרץ ותתרומם ותעל מעלה מעלה מזה ומזה לירדן ויציצו הרים והררים מכל עבר – ויכָּפל שטח הארץ פי חמשה…

ויושב בשמים ראה וישחק, כי עת רצון היתה לפניו אחרי אשר בנה עולמות והחריב, בנה והחריב, וירא את מעשהו היום והנה טוב מאד. ויסמוך אלהים את ידיו על הנעשה ויאמר: טוב; מופת תהיה הארץ לעם ישראל: קטן בגוים – והרים גדולים, הררי־אדם, ממנו יֵצאו.

רק את אחד ההרים, הר סדום, הדף אחור בכח ויתקעהו בארץ ומקומו נהפך מִשקע שפל מכל המקומות אשר על פני האדמה, הוא ים המלח עד היום הזה – סמל גם הוא לעם ישראל, כי מקצתם ישפלו מטה מטה, בעוד אשר יתר אחיהם לעמתם יעלו מעלה מעלה.

_____________

ואלהים ברצונו עטר את ההרים בתפארה ויתן לזה זיתים ולזה כרמים, לזה שדי־תבואות ולזה פרחי חמד, גם את הלבנון פקד ויתן לראשו לוית־חן: ארזי־אל, באשר נשקף הוא על פני ארץ ישראל, שומר הגבול מצפון; רק להר סיני לא נתן לא עצי פרי ולא פרחים, כי אמר אלהים: ממך לי יֵצא צמח אשר לא יִבּוֹל ולא יִבְלֶה כל ימי היות אדם על הארץ – צמח צדק.

ויתן אלהים על הר סיני את התורה.

_____________