רקע
זאב יעבץ
ימי מסע הצלב הראשון וגזרת תתנ"ו

ימי שקט לישראל בגרמניא לפני מסע הצלב הראשון. ראשית מסע הצלב. מעשי הדמים, אכזריותם ונַבלותם של אנשי הצלב וקדושת השם וטהרתם וגבורתם של אבותינו בערי מיץ, טריר, שפַיֶר, ורמייזא, מגנצא, קולן, אַלֶנְדַר, מאֶרס, וקֶרפן. עלילות אנשי הצלב במדינת ביהם. הכליון החרוץ ליושבי ירושלם. קינות וזכרונות לשמד זה. ימי הספירה נקבעים לימי זכרון אבל זה. צדקת הקסר הנריך הרביעי השב מאיטליא וחסדיו לפליטי השמד. האנוסים בידי האספסוף להתנצר חוזרים ליהדותם. לשון רש״י להם נחומים ומרפא. זריזות רש״י בתורה עם שבר רוחו וחליו. פטירתו ורום ערכו בעיני כל בני עמו לדורותם.

 

(4865–4856)    🔗


עד שנת החמשים והשש למאה התשע וחמשים לא קשתה עוד עד מאד יד הגוים על ישראל בצרפת ובאשכנז. רודיגר בישוף עיר שפַיֶר, בעַבְּרו1 אל העיר הזאת את מגרש שפיר הישנה הנחיל ליהודים מקום לבנין בתים (1084–4844), ויזכה את בוניהם ואת יושביהם בזכֻיות יתרות. ומלבד אשר מלאה יד בני ישראל לסחור בכל העיר ועל הנמל, היו להם בתים, גנים, שדות וכרמים. ואת יד ראשי הקהלה מלא הבישוף ההוא לשפוט את בני עדתם בכל תקף ככל אשר ישפוט שר העיר את אנשי עירו הנוצרים. אף לא מחה בידם מקנות להם עבדים ומשכור להם משרתים נוצרים ומניקות נוצריות, אף כי רע היה דבר זה בעיני האפיפיור גרֵגור השביעי. אף לא עכב ביד היהודים ממכור לנוצרים את בשר הבהמות הטרפות. ולמען הגן עליהם ממשובת האספסוף יִחד להם בתוך העיר מקום מוקף חומה אשר המה יגוֹנו עליה והמה יחזקו את בדקיה. ורשות נתנה להם לחגור חרב וכל נשק. ובעד הזכויות האלה ישקלו מדי שנה בשנה שלשה מנים זהב וחצי במשקל עיר שפיר. וחוקים כאלה נתנו גם לקהלות ישראל אשר בערים אחרות. כי כה כתב הבישוף ההוא בכתב הדת אשר נתן לקהלה ההיא לאמר: “נתתי ליהודים את החוקים הטובים האלה כמשפט כל עיר בגרמניא”. והקסר הינריך הרביעי אשר את הזכויות האלה, ויוסף עוד אחרות עליהן, כאשר שאל ממנו יהודה בן קלונימוס, דוד בן משולם ומשה בן יקותיאל ראשי הקהלה ההיא. ויאסור הקיסר ההוא על הכמרים לאנוס את עבדי היהודים להתנצר וכל אשר יעבור על האסור ההוא שנים עשר מנים ישקול לאוצר המלכות. ואם יתנצר איש יהודי ינתן לו מועד שלשת ימים להנחם על מעשהו ולשוב אל עמו ואל עדתו. וכי לאיש ישראל משפט עם איש נוצרי ישביעו את הישראלי כדת משה. ובשפוט שופטי הנוצרים את איש ישראל, לא תמלא ידם להעבירו באש ובמים כדרך הנשפטים בימים ההם. את כתב הדת הזה חתם הקסר הנריך הרביעי לקהלת שפיר (1091–4851)2. וברור הדבר כי משפטים אלה לא נתנו רק לקהלה הזאת לבדה כי גם ליתר הקהלות נתנו הנחות כאלה. ובכן לא היה עול המלכות כבד על ישראל מנשוא בימים ההם.

אך מן החוץ התרגשה צרה גדולה לבא על אבותינו יושבי אשכנז. נזיר קתולי ושמו פטר איש אמיֶנס3 אשר בצרפת שב מירושלים ויספר באזני האפיפיור אוּרבן השני4 את התלאות המוצאות את הקתולים העולים להשתחות על קבר משיחם למן היום אשר לכדו התֻּרכים את הארץ. ויחזק האפיפיור את יד פטר לסובב בכל גבול הקתולים ולהזעיק את כל העם מקצה למלחמה על התֻּרכים. ויעבור פטר, איש דל בשר עוטה בלואי סחבות וחגור חבל במתניו, את כל ארץ איטליא ואת כל דרום צרפת ויאזר זיקות גם בלב השרים והכמרים וגם כל דלת העם. ויוָּעדו עם רב אל האפיפיור אשר בא אל גיא קלרמונט5 אשר בנגב צרפת. ויצו האפיפיור ויתפרו כל היוצאים למלחמה צלב אדום על שכמם הימנית. על כן יאמר לגדודים האלה אנשי הצלב. ויעבר האפיפיור קול בכל הארצות לאמר: כל הנפש אשר תשים את פניה ירושלמה למלחמה ונקתה מכל עונה. – ויתגודד עם רב מן האספסוף ויבאו נער וזקן, טף ונשים, ערב רב מאד. וילוו גם הם על, המחנה הכבד העולה ארצה הקדם. וישישו החטאים האלה למצוא מקום להתם את חטאותיהם אשר חטאו כל ימיהם. והאלופים6 אנשי הזרוע שמחו לקראת הבזה הרבה הנשקפת להם בערי הקדם המלאות כל טוב. ודלות העם, בני הכפרים, אשר היו עבדים כה רפים לאחיהם בני עמם השרים הרודים בהם בפרך, מהרו אל הגדוד למען פרוק מעל צואריהם עול עבדותם.­

ויקומו אנשי הצלב ופטר איש אמינס וגוטשלק הכמר בראשם ויחלו ללכת למסעיהם, ויהיו בוזזים גם את בתי הנוצרים גם את בתי היהודים, מבלי הבדל עוד את היהודים לרעה מיתר יושבי הארץ. אולם בבוא אחריהם האספסוף הגדול, המון ריקים ופוחזים, אשר קאה בעת ההיא ארץ צרפת, אנגל, לותרינג ופלַנדר, אז החלה המשִׁסה וההרגה בכל מושבות בני ישראל. כי נזיר נוצרי הוציא קול, כי נמצאה מגלה על קבר משיחם, אשר תצוה להשמיד את כל היהודים, אשר לא יקבלו עליהם את עול דתו. וייטב הדבר בעיני הריקים ויקראו איש אל אחיו לאמר: הנה אנחנו הולכים להציל את קבר משיחנו מיד חורפיו, ועתה נקומה נא ראשונה ונכריתה מקרבנו את הכופרים בני ישראל, אשר בתוכנו הם יושבים. – ויעבירו קול לאמר: כל האיש מבני ישראל אשר לא יעזוב את דת אבותיו ומת. אך באנשי צרפת לא יכלו להפיק את כל זממם, כי אך החל החלו לקצות ביהודים, ויתיצבו השרים והכהנים בפניהם ביד חזקה. אך בעיר רוין7 באנגליא סחבו את בני ישראל אל הכנישה8. וישימו את צורי חרבותם על לבם ויקראו מותו או התנצרו. גם בעיר מיץ9 הציקו לבני ישראל. אולם כל הרעה כלתה אל אבותינו יושבי אשכנז. השמועה הראשונה כי אנשי הדמים הולכים וקרבים הגיע אל העיר הגרמנית טריביש, אשר יאמר לה כיום טריר, ותשמנה נשים ונערות מבנות ישראל אבנים בצואריהן ותקפוצנה ותטמענה במי הנהר למען הצל את נפשותיהן הטהורות מיד הטמאים. ואסתר בת חזקיה ראש הכנסת היתה להן למופת במעשה הגבורה הזאת. וישימו ראשי הקהל את פניהם אל הבישוף אֶגטבֶרט להציל אותם מרעתם. וישב העריץ החנף את פניהם במוסר הבלים אכזרי מאד. אך ככל אשר קדשו נשי ישראל הטהורות בעיר ההיא את שם אלהיהן ועמן, ככה התעיבו ראשיה להתפתות אל האיש מיכה הגדול בהם, לשמוע בקול הבישוף ולעזוב את דת אבותם. אולם כלם נפתו אל מיכה מפחד מות. וכאשר היתה אחרי כן הרוחה, מהרו לשוב אל דתם, לבד מן מיכה המסית, אשר המיר את דתו לצמיתות. ויהי שם מיכה זה לחרפה ולקללה בעמו ולשם קלון לכל מומר עוזב את תורת ישראל. הנבלה הזאת היתה האחת בימי הנסיון ההם, אשר בכל הרעה אשר מצאה את אבותינו, לא יצאה עוד תפארת ישראל כנגה, כאשר יצאה בעת ההיא.

כשמוע אנשי שפַיר את שמע האספסוף המתגלגל כשואה “תפשו אֻמנות אבותם”, וירבו “תפלה צדקה ותשובה”. ויצומו שלשה ימים לילה ויום. ויהי בבוא אנשי הדמים העירה ביום השבת בשמונה לחדש אייר, ותשלח אשה חסידה יד בנפשה לבלתי נפול ביד מרעים10. והנבלים תפשו "עשר נפשות מבחירי אנשי הקהלה ויסחבום אל הכנישה. ולא אבו הקדושים לשמוע אליהם ויהרגו הטמאים אותם עד אחד11.

“ואקונן מר על הרוגי אשפירה12 בשמונה בו ביום מרגוע הֻקרה… גבורי כח עושי דברו למַהרה וכֹהנַי ועלָמַי גועו כֻלם עשרה”13. אולם הבישוף, קר הרוח יוהנסֶן לא נתן לנבלים לבצע את כל מזימתם. ויתיצב בפניהם ואחדים מהם נהרגו ביד אנשיו. וימלט רבים מהם אל היכלו ורבים אל היכל הקסר. והיהודים אשר לא נאספו שמה התיצבו לפני אויביהם וישיבו מכה אל חיקם14.

ובשבעה ועשרים לחדש אייר פשטו אנשי הצלב על עיר וַרמיזא. ויחישו אנשים מבני ישראל מפלט להם אל היכל הבישוף אלברַנדוס, אשר לבו לא היה טוב להם כלבב יוהנסֶן. אבל בכל זאת לא אמר להשחיתם. ואולי קִוָה להטות עוד את לבם אל דתו. והנשארים לא יצאו מבתיהם. ויקומו האכזרים על הנשארים האלה ויהרגום, ויהרסו את בתיהם, וישימו את ספרי התורה למרמס ויתעללו בם, וינצרו את אנשים רבים על כרחם. ויתחזקו בני ישראל “וישחטו איש את רעהו, ואיש את קרובו, איש [את] בניו, חתנים וכלות, ונשים רחמניות שחטו את ילדיהן”, ויקראו בקול גדול “ה' אחד” וימותו15. ובאחד לחדש סיון הוסיפו אנשי הצלב כח ויקרבו אל שערי היכל הבישוף. וַיַגֵד ברנדוס לבני ישראל כי לא יוכל להיות עוד למעוז לראשם בלתי אם ישמעו אליו להמיר את דתם. ויענו אותו האנשים כי מקץ שעה קטנה ישיבו אותו דבר. ויהי בשובו מקץ השעה וימצאו את כלם מתגוללים בדמם16. כי בחרו למות איש בחרב אחיו מהתכחש לאלהי אבותיהם או מנפול ביד בני עולה. כשמוע חבר המרצחים את הדבר וישתוללו וישתגעו ויפלו על בני ישראל הנשארים ויהרגו את כל הבא בידם. ויתחזקו אבותינו הקדושים, ובהיות היום ההוא ראש החדש קראו את ההלל בקול רנה וימותו לפני ה'. וימותו בשני הימים ההם, בשלשה ועשרים לחדש איר ובאחד לחדש סיון, שמונה מאות נפשות נקיות וטהורות17 ביד הטמאים הנתעבים הנאלחים אנשי הנבלה והתועבה, וחכמי ורמַיְזָא הגאונים בתוך החללים18.

"קהל ורמיזא בחונה ובחירה, גאוני ארץ ונקיי טהרה, פעמים קדשו שם המיֻחד במורא, בעשרים ושלשה לחדש זיו לטהרה; ובחדש השלישי בקריאת הלל לשוררה, השלימו נפשם באהבה קשורה19.

ובראש החדש ביום ההֶרג הובא נער גבור חיל מן הבחורים, ושמו שמחה הכהן, אל הכנישה. ויהי בבואו שמה וַיוצֵא חרב מתחת לבגדיו וינקֵם ויהרוג שר אחד מקרובי הבישוף. ויפלו עליו אנשי הצלב ויקרעוהו לגזרים, ובני עמו התהללו בו, ויקראו על חלל ידו ועל מעשה הנער הגבור: “כן יאבדו כל אויביך ה' ואוהביו כצאת השמש בגבורתו”20.

ובשלשה לחדש סיון באו אנשי הצלב עירה מַגֶנְצָא, ובראשם הגרף אֵימְרִיק [או אמיכא] לבית טַיְנִינְגֵן, שאר קרוב לרותַרד הארכיבישוף21. והגרף לינינגן איש דמים ואוהב בצע. ויסת בסתר את הארכיבישוף לגנוב את לבב עשירי ישראל אשר במגנצא ולאסוף אותם ואת אוצרותיהם אל היכלו למען הסגר אותם אחרי כן אל ידו ואל יד גדודיו להמיתם ולחלוק עמו אחרי כן את האוצרות חלק כחלק. ויעש הארכיבישוף כן. וידבר על לב העשירים למלט את נפשם. וישמעו אליו, ויקחו את נפשות ביתם ואת אוצרותיהם ויבאו אל היכלו22. בכל זאת לא שתו הנמלטים שקר בנפשם ולא שתו את רותרד, את כבודו ואת ישרתו מעוזם, ויכינו את לבם אל ה' למות על קדושת שמו23. ויהי בבקר ויַּסע לינינגן את מחנהו אל פני היכל רותרד, ויתדפקו על דלתות שעריו ברעש ורֹגז. ויצו הארכיבישוף לאנשיו להתיצב בפניהם בקשתותיהם וחניתותיהם, ולא אבו לשלוח יד באחיהם אנשי הצלב24. ויפרצו אנשי הדמים את השערים, ויפשטו על הנמלטים ויהרגום עד אחד, ואיש מהם לא אבה להציל את נפשו במשאות שוא ולהתכחש לאלהי אבותיהם25. ואנשים יראי אלהים היו בעיר אשר לא אבו לבקש מנוס בבית הארכיבישוף, ויתקדשו קדש ויתעטפו בטליתותיהם, “כי באהבה קבלו עליהם דין שמים”, ולא עזבו את מקומם עד בוא עליהם הנבלים ויהרגום. ורוח גבורה עברה על נשי ישראל הטהורות ותשחטנה את בניהן ואת בנותיהן לבלתי תת לטמאים אנשי התועבה להתעלל בהם, ואחרי כן שלחו יד בנפשן, וכה עשו גם האנשים לנשיהם ולזרעם. ויהי מספר החללים הקדושים ביום ההוא במגנצא אלף ושלש מאות26. וששים נפש אשר נמלטו אל בית אוצר, ומשם הוליך אותם הארכיבישוף אל כפרי רינגוא27 למען הסתירן, התגודדו גם עליהן המרצחים וישמידו את כֻּלן28. בתוך החללים היו גם החכמים והטהורים הנקובים עד היום בפי עמם בשם “חסידי מגנצא”29. גם בתי המדרש המקודשים אשר בהם הורו מורי ישראל ומאוריו רבנו גרשום ורבנו אליהו הזקן, ר' שמעון בר' יצחק ורבנו יצחק בן יהודה וחבריהם ותלמידיהם נהרסו ביום עֶברה ההוא. ויקוננו ישראל לדורותם על הטבח ההוא ועל החרבן ההוא:

– – ועל אדירי קהל מגנצא ההדורה, מנשרים קלו, מאריות להתגברה, השלימו נפשם על יחוד שם הנורא, ועליהם זעקת שבר אעוררה30 – – ועל חרבות מעט מקדשי ומדרשי התורה.

בחדש השלישי בשלישי נוסף לדאבון ומארה31.

כל חטופי תורה / דורשי מצוה ברה / יראת ה' טהורה / ליום מצות הגבלה32 / הצבהו בני הקהלה / מנורת זהב כֻּלה33.

ובערב חג השבועות שחט ראש העדה יצחק בן דוד את שתי בנותיו וישרוף את ביתו. ומשם הלך הוא ואוריה רעהו אל בית הכנסת ויציתו אותו באש, וישבו לפני ארון הקדש, וימותו שם לפני ה'34.

אין זאת כי ארבע נפשות לא עמד לבן במות כל העדה ביד אנשי הבליעל ולא התיצבו בפניהם בהזותם עליהן את מימיהם, ואחרי כן נחמו על רפיונן, וימותו מות גבורים על קדושת שם אלהי ישראל, ותצא אש מבית הכנסת ותאכל את חצי בתי העיר.

ביום ההוא בערב חג השבועות באה השמועה אל קהלת קולן, היא Coloniaהנקראה כיום Köln, העתיקה בכל קהלות ישראל באשכנז, כי מחנה אויביהם הולך וקרב ויהפך להם חגם ליגון.

“סמוך לחג השבועות קרָאוני רבות ורעות בישראל בפרוע פרעות”35. בכל זאת מהרו אל הבישוף איש חסד הרמן השלישי ואל האזרחים הנוצרים, ויחלו את פניהם להחיש להם מפלט, ויהמו רחמי אזרחי קולן הנדיבים ויאספו אותם אל בתיהם36. ובבוא ממחרת חיל בֶּלע אל בתי ישראל מצאו אותם ריקים, ויכלו את חמתם בעצים ובאבנים ויהרסו את הבתים. ביום ההוא התחולל רעש קטן אשר הרגיז מעט את אדמת העיר. אך תחת קחת מוסר למנוע חרבם מדמי נקיים השתגעו הפראים עוד יותר, באמרם כי זהו האות כי מעשי אכזריותם רצוים37. וימצאו איש חסיד, ושמו מר יצחק, ויחזיקו בו ויסחבוהו אל הכנישה להמיר את דתו. ויהי בגשת אליו הכמר וירק בו והפיל אשר בידו. ויפלו עליו ויהרגוהו כרגע. וגם אשה יראת אלהים אחת תפשו ויהרוגו. ויתר בני הקהלה נצלו ביום ההוא כי אנשי העיר, אנשי לב נדיב, סככו עליהם בשומם את בתיהם למנוס ולמקלט להם. ויחר אף האספסוף מאד על הטרף אשר לֻקח מבין שִניהם, ויפרצו הטמאים אל בתי הכנסת, ויוציאו את ספרי התורה ויקרעום, ויתעללו בתורת ה' בעצם יום הנתנה38 וישרפוה באש.­

וביום נתינתה כמו כן אז חזרה / עלתה לה' למרום למקום מדורה / עם תיקה ונרתקה והדורשה והחוקרה / לומדיה ושוניה באישון כמו באורה39./

מקץ ארבעה ימים לשבת היהודים בבית האזרחים בעיר קולן בעשור לחדש העביר אותם הבישוף הרחמן אל הכפרים והערים אשר היו לו וישבו שם עד היום השני לחדש תמוז. אז נודע מקומם לאנשי הצלב, ויבאו שמה ויהרגו את כל היהודים אשר הניס הבישוף אל כפר מיס “ויקדש מר שמואל בן אשר את השם לעיני השמש וגם שני בניו אשר עמו”. וממחרת היום ההוא באו אל עיר וֶולינגהוֹפֶן40 ויהרגו את כל פליטי קולן אשר נמלטו שמה. ואיש נכבד, ושמו מר לוי בן שמואל, ואשתו ובניו וכל אנשי ביתו ואשה כבודה, מרת רחל הזקנה אשת רבי שלמה הכהן, וכל הנפש הבאה ברגליהם “אנשים, נשים, וטף, חתנים וכלות, זקנים וזקנות” יצאו אל אגמי המים אשר סביבות העיר, ויעבירו את המאכלת על צוארם וישפכו את דמם אל תוך המים41. “וחסיד אחד זקן, ורבנו שמואל שמו, ולו בן אחד בחור נאה ומראהו כלבנון” באו אל תוך המים ויפשוט הבן את צוארו אל אביו, וישחט את בנו יחידו ויברך את הברכה42, והבן ענה אמן, וכל הנצבים שם קראו למראה העקדה הזאת “שמע ישראל” בקול גדול וימותו כלם יחדו. אחרי כן נתן החסיד הזקן את חרבו אל בחור אחד, שמו מנחם, ויאמר לו: “אנא מנחם הגבור, קח חרבי ושחט אותי על בני החסיד”, ויעש לו כן, ויפול האב מת על בנו המת43.

וברביעי לחדש תמוז עברה כוס החמה על הנמלטים אל עיר אֵלדֶנַר44, ויעשו להם אנשי התועבה כאשר עשו לכל אחיהם. ואיש אחד, ושמו יצחק הלוי, אשר עיפה נפשו אל המכאובים אשר חִלו בו המרצחים ובתמהון לבו הזו עליו את מימיהם, הוחיל עד אשר נרפא מן המכות אשר הכוהו, וילך אל עיר קולן, ויפקוד את ביתו, ויקפוץ אל נהר הרַיִן ויטבע וימת. בשמוע הנמלטים אל כפר אלדנר כי המרצחים באים עליהם ויתאספו אל מקום אחד, ויסגרו את הדלתות בעדם, ויבחרו מתוכם חמשה אנשים אמיצי לב אשר לקחו את נפשותם, ואחרי כן עברו חמשתם איש בחרב אחיו. ופֶטֶר בן יועץ, אשר נותר באחרונה, עלה על ראש המגדל ויקפוץ שם ארצה וימת45. ויהי כי לא מצאו שם עוד אנשי הבליעל נפש עברית לרצוח ויסעו משם עיר קונטן46 (?), ויבאו שם בערב שבת עת אשר קדשו בני ישראל את השבת על היין. ואיש יהודי מצרפת היה שם. וילמד את אחיו אנשי אשכנז להכין להם קברים, ויהי בבוא עליהם האויב וימהרו אל הקברים, וישלחו שם יד בנפשם, ותהי קבורתם ומיתתם במקום אחד47.

ולפליטי קולן אשר נמלטו לעיר מֶארס48 הבטיח שר העיר להיות להם למחסה, כי בצורה היתה העיר. אך בהגיע שם גדודי האספסוף בשבעה לחדש בקש אותם להוחיל מעט, ויצא אל היהודים וידבר אל לבם כי יתנצרו, כי להיות עליהם סתרה תקצר ידו, ויענוהו כי מות ימותו ובדתם לא יבגודו. ויצו לאסור אותם בחבלים ולסגרם אחד אחד בכלא למען אשר לא יוכלו למות איש בחרב אחיו, ואחרי כן הסגיר אותם אל המרצחים אשר הוציאום אל מחוץ לעיר וימיתו את מרביתם ואת שאריתם נִצֵרוּ. ושתי נשים עבריות היו בעיר, האחת חולה והאחת יולדת, ונערה אחת יפה מאד ותמתנה אשה את רעותה ואת העולל השליכו בערשו מעל לחומה וימת. ממחרת היום ההוא בשמונה לחדש תמוז שתו פליטי קילן אשר בעיר קֶרפֶן49 את כוס חמת ה' מיד אנשי הדמים אנשי הבליעל. ותעבורנה בשני החדשים האלה, מיום השמיני לחדש איר עד יום השמיני לחדש תמוז, כשנים עשר אלף נפשות טהורות מישראל בגלילות הרין ביד הנבזים והמגואלים אשר תגעל כל נפש לנגוע בהם, ביד חַיתו אדם אלה ביד הבעיר הנבער אשר דמים בפיו ושקוצים בין שניו.

החזון הנורא הזה, חזון מעשה הדמים אשר עוֹלַל בארץ הגרמנים ביר בני עולה לעם אשר משמרת תורת אלהיו היא כל חטאתו יהיה לאות לדורותיו להבדיל בין עריצי הגוים ובין חללי ישראל בימי תקוף שלטון הכהונה הקתולית. אלה מזה היו בוערים בעם הולכי חשכים אשר הפקידו את דרכם וגורלם ביד שני שעירי עזים ואוז אחד בהאמינם כי רוח אלהים נחה על האוז ועל העזים ללכת לפניהם לנחותם בדרך ירושלים, ואלה מזה אשר נהרגו בידי זֻלוּת לבני האדם ההם היו אנשים אשר נשאם לבם בחכמת תורת האלהים:

הוֹגי מלחמות ספר / נשף וָצֶפֶר / חֵיק אִמְרֵי שֶפֶר.

אלה מזה צמאו כזאבי ערב לדם חללים ובדמי נקיים אשר שפכו ידיהם הטמאות אמרו להטהר מכל חטאותיהם אשר חטאו ומכל תועבותיהם אשר התעיבו חָטוֹא והתעב כל ימיהם, ואלה מזה הנאהבים והנעימים בחייהם ששו למצוא מקום לקדש את שם אלהי האמת, את שם אלהי ישראל בדמי נפשם, ולא בדמי אחרים “כי כאשר יגיל המוצא שלל רב היו ששים ושמחים לעבוד לאלהים ולקדש שמו”. ולא רק האנשים והנשים אשר כבר שבעו ימים שבעו חיים לבדם “נתאוו לקדש שם בוראם”, כי אם גם בני הנעורים ובנות העלומים, מלאי חמדת החיים אשר התרפקו על מחמדי לבם אשר בחרו, הערו בשמחה את נפשם על מזבח אלהי אבותיהם. “עלצו הבנות, כנוסות וארוסות, לאִבְחַת חרב לקרם דצות וששות”. “ובחורים עלי תולע אמונים, והכלות לבושות שנים מעולפות בזרועות חתנים, מנותחות בחרב וכידונים” , “יחד לטבח הובלו, כטלאים וגדיים בנות מחֻטבות משֻבצות בעדי עדיים, גמולי מחלב עתיקי משדים”. בתולות היפות וילדים הרכים בספריהם נכרכים ולטבח נמשכים". ואמת הדבר אשר ספר ר' אליעזר בן נתן סופר הזכרונות כי גם “הנשים חגרו בעוז מתניהן” ותהיינה לרוח גבורה גם לרעותיהן גם לבעליהן ולבניהן למות מות גבורים על קדושת תורתם וכבוד עמם ולבלתי התרפס לגוי נבל ונבזה. וכה יספר המשורר על אחת הנשים העבריות ועל מעשה גבורתה: “נות בית היפה, בתולת בת יהודה, צוארה פשטה ומאכלת חִדדה, עין ראתה ותעידה”. אלה היו “זבחי ישראל, שלמים ועולות: חתנים וכלות; תודות ובלילות: בחורים ובתולות” .

ועין סופרינו משוררי הקדש לא טחה מראות את הגדולה והגבורה ההיא הנשקפת מתוך החשכה וההרגה, אשר הדיחו אנשי האון על בת יעקב וירגיזו שמים בצעקתם:

"הילילו שמים וזעקי אדמה, אראלים צאו וצעקו מרה!

מי ישמע ולא ידמע? הבן נשחט והאב קורא את שמע!"

ועל המון חללי אבותינו אשר נפלו ביום עֶברה, אשר כתב עליהם סופר זכרונות דברי הימים ההם “אלף עקדות ביום אחד”, קרא המשורר המקונן:

"אלה המזבחות זכור, ואלה העקדות ראה ".

מני אז מרה נפש ישראל יושבי אשכנז, ומשורריהם הנעלים לא יכלו לדכא את רוחם בפיוטיהם ויבטאו בחמת רוחם דברים מרים על צורריהם החנפים בדם ועל הדברים אשר בשמם שפכו את הדם הנקי (אך בכל זאת לא שכחו גדולי הדורות ההם כי ברית אהבת עולם לה' אלהי עולם, וכי עוד יהיה למשוש דור ודור. ועל כן היה כמעט לחוק להקדים את שירי העוז לשירי הנֶהי בשבתות איר וסיון חדשי הגזרה). ובענות צדקם לא רצו גדולי הדור לקבוע יום צום ואבל לזכר השמד הנורא ההוא, ולא מלאו את ידי העם לקונן עליו בלתי אם בתשעה באב, יום האבל על שני החרבנות. אך ברבות הימים החל העם לעשות זכר לאבל ההרגה באשכנז, בימי הספירה. גם בעדת ישראל בעיר רֵגֶנסבורג חלו ידי בעלי הצלב המשחיתים. וגם בעברם דרך ארץ ביהם שלחו את ידם ביהודים לרעה. והנגיד המושל ברַציסלַב השני, המושל אשר יצא למלחמה, איננו בארץ לעצור במשובתם ביד חזקה, ולדברי מוסר הבישוף הישר קוסמַס לא שתו לב ולא הטו אזן. ובאין איש תקיף להתיצב בפניהם מלאו את ידם לסחוב את היהודים אל הכנישות לנצר אותם ולהמית את כל הממרה את פיהם בחרב.

ולא ארכו הימים ותבוא השמועה אל גרמניא כי אחרית מאתים האלף אנשי הצלב אשר נסעו לדגל אֵמֶריק והֶרמן היתה להכרית כי את כלם אכלה חרב ההֻנגרים, אשר לא נתנו לאספסוף הזה לעבור את ארצם ורק שרידי מתי מספר שבו אל ארצם רעבים וצמאים, יחפים וחשופי שת, ויחשבו מרבית אזרחי הארץ את מפלתם כגמול אלהים על זדונם ועל מעללי רשעתם ואכזריותם אשר עוללו הבזוים האלה ביהודים, כי כל אנשי הלב בקרב הנוצרים בזו אותם ואת מעלליהם. על כן גננו נכבדיהם גם גנון על היהודים אשר מצאה ידם ובשמעם את אחרית הפוחזים הצדיקו עליהם את הדין.

עד כה וכה שב הקיסר הגרמני הנריך הרביעי מאיטליא וירא את העלילות אשר עוללו בעלי הצלב ביהודים וינאץ ויחר אפו מאד, ויתר ליהודים המומרים על כרחם לשוב אל דתם, ולא שעה אל מחאת האפיפיור אשר הוכיחו על פניו. וימהרו האנוסים ההם להשליך מעל פניהם את המסוה הנתעב. ויהי המעט מן הקיסר כי גלל את המעמסה הזאת מעל לבם, ויט אזן אל היהודים אשר הפקידו את אוצרותיהם ביד הארכיבישוף רותרד במגנצא, אשר חלק אותם עם לינינגן קרובו ויוֹעֶד אותם אליו למשפט. אך איש מהם לא באו ורותרד ברח על נפשו אל אֶרפורט. ויחרם הקסר את כל נכסי הארכיבישוף הזה.

כשמוע היהודים בביהם את שמע חסדי הקסר אספו את כל רכושם בסתר למען שלוח אותו לפניהם חיש מהר אל ארץ פולין ואל ארץ הונגר ולבוא אחרי כן גם הם אל הארצות ההן ולשוב אל דתם. ויגֻנב הדבר אל אזן הנגיד ברציסלף מושל הארץ, אשר שב זה מעט ממלחמותיו ויצו על אנשי צבאו לשום מצב בבתיהם. וישלח את דברו אליהם ביד סוכן ביתו לאמר: “לא מירושלים הבאתם את אוצרותיכם במכור אתכם אספסינוס בכסף, ערומים באתם הנה ועתה צאו גם יצוא ערומים מארצי”. אלה היו דברי העריץ אשר בפיו דבר ובידו מלא, כי לקח מהם את כל קנינם. אך קרוב הדבר כי נותרו בארץ, כי לא רבו הימים ואיש עברי ושמו יעקב היה לשר וגדול בבית הנגיד המושל הזה. וכל רעת החיות הרעות האלה אנשי הצלב כלתה אל עדת ישראל אשר בירושלים עיר הקדש, כי כאשר לכדו החנפים בדמים את העיר הכינו מטבֵּחַ במושלמים ואחרי כן אספו את כל היהודים, רבנים וקראים יחדו, אל בית הכנסת הגדול ויציתו עליהם את הבית באש (1099–4859). ובכן מצתה בת ציון את שארית קבעת כוס התרעלה, אשר מיין חמתה שתו קהלות יעקב בארץ הנכר לראשונה.

פרי ההרגה הזאת, אשר ראשיתה התחוללה בארץ גרמניא ואחריתה בארץ אבותינו, ואשר הרבתה לאכל ולשכל נפשות נקיות וטהורות ולהרבות בבת יהודה תאניה ואניה, לא היה רק נגף לבד כי היה גם אות גבורה ונצחון גלוי לכל העמים כי לא בחרב ברזל ולא בלהבי אש ולא בכל כלי מות תעלה בידם להכחיד את רוח האלהים אשר בקרב ישראל, ונהפוך הוא כי ככל אשר יוסיף הגוי הקדוש הזה, עם האלהים באמת, לשאת מכאובים ומות על הפקדון היקר מכל יקר אשר הפקד בידו על שתיל חיי העולם אשר נטע בתוכו אלהי אבותינו, כן יהדק וכן יאמץ. מות לא יבעיתהו ומחמדים ועֹשר כטיט חוצות נחשבו לו בבואו לתת את נפשו כֹּפר תורת אלהיו.

הן גם בימי החשמונאים, בימי החרבן ובימי ביתר נלחמו בני ישראל גם על דבר תורתם בגבורה גדולה, אך בעת ההיא כהתה עין אויביהם מהכיר כי בעד קדשי הרוח ישליכו את נפשם מנגד כי גם על דבר ארצם חרפו את נפשם למות. ומלבד זה הלא קוו אז בני ישראל להתגבר על אויביהם אולם בימי מלחמות בעלי הצלב לא היתה להם כל תקוה ולא נשאו את נפשם לדכא את אויביהם וגם כל עין כהה בחנה היטב כי לא על אודות ארצות מושב כי אם למען תורת אמת ולבלתי התכחש לה הערו נפשם למות. בגבורתם זאת אשר לא תֵחת מפני כל הוכיחו לכל באי עולם, כי רק גוים אשר אין עיניהם בלתי אם ואשר אין מעוזם בלתי אם הקשת, אף כי משמני ארץ יהיה מושבם, יסופו בבוא יומם; ועם אשר רוח אלהי האמת משא נפשם ומעֻזו גם בטרם שוב אל ידו ארץ אבותיו לא ימוט גם בארצות גלותו, כי גם על כנפי רוח גם על מפרשי עב יהיה איתן מושבו, כי רוח ה' תשאהו. יזכרו נא זאת אחינו ובנינו ויתהללו באבותיהם באנשי הקדש, אשר כל זולתנו לא הקים עוד גבורים כמוהם.

והנריך הרביעי לא הסיר את חסדו מן העשוקים. ויהי בבואו אל העיר מגגצה, אשר שם רבו הפרעות אשר פרעו אנשי הצלב בישראל, וישבע את השרים ואת האזרחים להיות למגן עליהם מפני צורריהם (1103–4863). לא כן היו הליכות האפיפיור כלֶמנס השלישי, כי עינו צרה מאד באנוסים לבלתי תת להם לשוב אל אלהי אבותיהם, אף כי לא מידו ולא מיד כהניו קבלו את דתו, כי אם מיד האספסוף המזוהם והטמא. אך הקיסר הישר לא שת לבו אליו ואל דבריו.

ולאנוסים אשר לא עמדו ביום צרה היתה לשון רש״י מרפא, כי ידע, רבנו הגדול את נפשם כי לא מזדון נתנו האומללים ההם למרעים לעשות בהם כרצונם ולהעבירם כי אם ממחִתה ומפחד מות. וידבר עליהם דברים טובים ונחומים ויזהר ויעד בקהל עמו לבלתי הכאב את לבם הנכאה בשמץ דבר ולהשיבם אל כבודם הראשון אשר היה להם בתוך עמם. אף על השלום הרבה להזהיר מאד כי גם אותו חשב למרפא לשבר עמו הגדול מאד. אך כי היו עוד ימי שני חיי רבנו שלמה אחרי הגזרה תשע שנים ובכֻלן לא חדל מאמץ את שארית כחו ללמוד וללמד לכתוב את פתרוניו ולהשיב פסקי הלכה לשואליו, הֻכה לבו מכה נחלה מאד ורוחו סרה על שבר בת עמו. וכה כתב אל אחד ממיודעיו: “תש כחי ופי נאלם מספר תלאות העוברות עלי גל אחר גל, על כן רפתה ידי”. ויעמד לפניו את בן בתו רבנו שמואל בן מאיר להיות לו לסופר, כי היו ימים אשר לא היה בו כח בלתי אם לחתום את שמו, ככתוב באחד מכתביו: "הנני צעיר שעל החתום נדון ביסורי חולי ומוטל על ערש דוי – – עת היא לי עתה לבוא בקצרה אשר לא כדת, כי נשכחתי50 ואזלת ידי מלמשוך בעט סופר. ולכן בתי קראתי מפני שורות הללו והוא כותבן51. אך רוחו בקרבו היתה שאננה ובינתו שנונה להשיב את הדורשים מפיו תורה ולפרוט את כל החליפות אשר עבר מאז על משפטו בדבר הענין הנשאל, ולבו מלא עֹז להוכיח כי ישר משפטו אשר הוא חורץ52. ויגוע ויאסף אל עמיו רבנו שלמה, ידיד נפש לכל נפש בישראל עד היום הזה ומורה נאמן כל הדורות הבאים עד דור אחרון, בשנת החמש וששים לימי חייו, בחמישי בשבת, בתשעה ועשרים לחדש תמוז, בשנת שמונה מאות וחמש וששים לאלף החמישי (1105–4865), בעודו שוקד על עבודת פתרונו לתלמוד מבלי הבט אל רפיון גופו ואל מכאוביו. ויחן ה' את עבדו שלמה ויקם מזרעו יורשי חכמתו וכבודו, ויקם תחתיו לרב ולראש לכל בני ישראל יושבי צרפת בן בתו רבנו שמואל בן מאיר, אשר יקראו לו רַשְבַּם אשר עמד לפניו לקחת תורה מפיו ולהיות סופרו באחרית ימיו. וכל חכמי ישראל הבאים אחרי רבנו שלמה נשאו את נפשם אליו באהבה גם אל תורתו השלמה המלאה והרחבה גם אל דרכיו הישרות והתמימות, ויאמר עליו בישראל: “מימיו אנו שותים ומפיו אנו חיים – – אשר אִזֵן וחקר ותקן אזנים לתורה – – שפתותיו שמרו דעת, ותורה נתבקשה ונתחדשה ונדרשה מפיו, תורת אמת היתה בפיהו, בשלום ובמישור הלך והעמיד לעולם רגל שלישי, הגדיל תורה והאדיר”. וגם אלה אשר בחרו להם דרך אחרת בבאוריהם השונה מדרך רש״י העריצו את חכמתו וצדקתו ויקדישו את שמו בחרדת קדש. ואחד



כּוֹכָב דָּרַךְ מִצָּרְפָתָה מַחֲנֶה עָרַךְ עֵל יָטְבָתָה

שָׁלוֹם בּוֹאוֹ הוּא וּצְבָאוֹ מִסִּינַי אוֹ מִצִּין אָתָּה

מֵאִיתִיאֵל וִיקוּתִיאֵל בָּא כִשְמוּאֵל רָמָתָה

אוֹר כָּל-סוֹמֵא בּוֹ כָּל צָמֵא נֹפֶת מֵימֵי מָתְקוֹ שָׁתָה

פֵּרוּש נוֹרָא שָׂם לַתּוֹרָה עַל כֵּן נִקְרָא פַּרְשַן-דָּתָא

סִפְרוֹ גּוֹאֵל אֶל כָּל שוֹאֵל וּבְיִשְׂרָאֵל הוּא תִרְצָתָה

יַקִּיר פּוֹתֵר בְּקִיר חוֹתֵר עֵינוֹ סֵתֶר יָהּ רָאָתָה

הַנִּסָּכָה שֶׂם לוֹ עֲרוּכָה גַּם מַמְלָכָה לוֹ יָאָתָה

מַלְאַךְ קוֹנֶה אֶצִלוֹ חוֹנֶה חַזֵּק מַתְנֶה בַמַּתִנִיתָא53



  1. איינפערלייבען, כלומר עשות את המגרש לחלק אחד מגוף העיר מלשון “עִבורה של עיר”.  ↩

  2. מקור כל זה ע' גרץ: גד״י 99/100 VI.  ↩

  3. Amiens.  ↩

  4. Urban II.  ↩

  5. Clermont שתרגּום עקּר שמו הוא “הר האור”. והמשורר קורא למקום אור זה שנהפך לחושך “קרן אפלה”, ומקונן ואומר: “נועדו לקרן אפלה, בכבוד נוצרי להתהללה, והנה אימה חשכה גדולה” (“א‘ אקראך במחשב’ זולת לשבת שלפני שבועות”. וע' דבר זה גרץ שם 425.  ↩

  6. ריטטער: שר חיל רוכבי סוסים. וע' מלה זו – ספרנו דברי ימי העמים ח״ב  ↩

  7. Rouen.  ↩

  8. בית תפלת הנוצרים בל' ערבית.  ↩

  9. 9 Metz.  ↩

  10. קונטרס גזרת תתנ״ו לראב״ן ז״ל.  ↩

  11. 11 “ונתועדו בפרישות וטהרה, לקדש שם הגדול והנורא, ואיש את אחיו חזקו בעזרה, ולהּבדק ביראה טהורה, בלי כרוע לעבודה זרה” (קינה “החרישו”).  ↩

  12. היא שפַיֶר.  ↩

  13. קינת מי יתן ראשי.  ↩

  14. Chronicon Berthold Constanz.  ↩

  15. קונטרס 5.  ↩

  16. Chronicon שם מובא גרץ גד״י שם 427.  ↩

  17. קונטרס תתנ״ו שם.  ↩

  18. פנקס קהלת ורמייזא מובא גד״י 105 בהערה.  ↩

  19. קינת מי יתן ראשי. וכקינה זאת נמצא עוד “יחדו שמך לקדש ונפשם השלימו לחדש ביום אחד לחדש” (א' אקראך במחשב: זולת לשבת לפני שבועות).  ↩

  20. קונטרס תתנ״ו שם, והמקרא שופ‘ ה’, ל״א.  ↩

  21. Erzbischof Ruthard.  ↩

  22. .. מובא בס‘ גד״י גרץ מובא בס’ גד״י גרץ V 428 ).Albertus Aquensis  ↩

  23. “ג' סיון – הופרשו קהל מגנצא חסידי עליון בקדושה ובטהרה והוקדשו לעלות אל האלהים”. (קונטרס תתנ״ו שם). ומליצת “הוקדשו לעלות אל הא' ” רומזת אל תחלת חדש סיון. שנאמר בו “ומשה עלה אל הא‘ – שמות י״ט׳ ג’ – ”  ↩

  24. שם. Aib. Aquensis  ↩

  25. “כלם היו בחצר ההגמון ויקומו עליהם האויבים ויהרגו בזדון טף ונשים נער וזקן ביום א׳ – – לא הותירו שריד ופליט כ״א – – שנים שלשה גרגרים כי כלם נתאוו לקרש שם בוראם” (קונטרס תתנ״ו שם)  ↩

  26. שם.  ↩

  27. “לכפרים שקורין רינקוו״א” (שם). והח' גרץ הוכיח שהוא המקום הנקרא Rheingau.  ↩

  28. שם 6.  ↩

  29. על “חסידי מגנצא” אספוד כתנין. והחסידים האלה נזכרו הרבה בפי חכמי הדורות ההם, וביחוד בס‘ הערוך לר’ נתן איש רומי.  ↩

  30. כצ״ל ולמלת “אשערה” שבקצת קינות אין טעם.  ↩

  31. קינת “מי יתן ראשי” ע״ש.  ↩

  32. ג' בסיון הוא ראשון לשלשת ימי הגבלה.  ↩

  33. א' אקראך במחשב. זולת לשבת לפני שבועות.  ↩

  34. קונטרס תתנ״ו שם  ↩

  35. א' אקראך במחשב.  ↩

  36. קונטרס תתנ״ו 6.  ↩

  37. ע' גד״י V 107.  ↩

  38. קונטרס תתנ״ו שם.  ↩

  39. קינת “מי יתן ראשי”.  ↩

  40. “וויבלינק הובא” (קונטרס תתנ״ו). וגרץ הכיר מתוך שם זה את Wevellnghofen הקרובה לקולן ( גד״י V431)  ↩

  41. קונטרס תתנ״ו 7.  ↩

  42. 42 מעתיק טועה כתב שם “על השחיטה” או למען הגדל את הרֹשם נכתב כן, אך דבר זה הוא שבוש ושטות גסה. וכי היכן נצטוינו על שחיטה דוקא בשעת קדוש השם. ואין ספק כי ברכה זו היתה ״אקב״ו לקדש עמו ברבים".  ↩

  43. בית תפלת הנוצרים בל' ערבית.  ↩

  44. Aldenhor. מקום זה הקרוב לקולן הכיר גרץ מתוך השמות המשובשים: אִילינדא, אַילנדא, אלדנערן שבספרי הזכרונות ובפנקסות.  ↩

  45. 9. וע׳ גרץ גד״י 430 VI  ↩

  46. גרץ אמר להכיר מתוך התיבה המשובשת הזאת את שם עיר .Sinzig  ↩

  47. קונטרס תתנ״ו שם.  ↩

  48. בקונטרס נקרא מקום זה “מירא” (עי' גרץ גד״י 431).  ↩

  49. בקונטרס נקרא מקום זה “כרפנא”.  ↩

  50. אולי צ״ל “נשכחה” מעין מליצת “תשכח ימיני” (תהלים קל״ז, ה'), שפתרונה רפיון ידים.  ↩

  51. פרדס סי' רמ״ב.  ↩

  52. כאשר יתברר לכל מעיין בתשובה ההיא.  ↩

  53. 89gedichte Abr. lbn Esra: Dr. Rosin 233 בראש שיר זה של ראב״ע רשום בכת״י “עוד לו מרובע ופשוט בשבת רבנו שלמה יצחקי ז”ל“ (שם) וזכרון ”מצרפתה“ ”ופרוש נורא שם לתורה“ ”פרשן–דתא" מוכחים כן.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות