רשב״ם. מתכֻּנתו אל רש״י אבי אמו. סגנונו הנמרץ בבאורו לתורה. טוב טעמו, עוזו וקוממיותו. פּשטנותו המובהקת. עינו החדה ובקרתו העמוקה. בקרתו הנמרצה נעשית בידו סנגוריא לכבוד הקדמונים. רשב״ם הוא הראש לבעלי התוספות. רבנו יוסף מגאש הספרדי כבוד בית אביו. עמדו לפני רבו האלפסי. האהבה המופלגת לאלפסי אליו, ואהבת כל העם אליו. ענוָתו ורוחב לבו. תשובותיו ודרכו המחֻדשת בפתרון התלמוד. האהבה העזה אשר בינו ובין ר' יהודה ור' ברוך בן אלבלייה חבריו. הנשיא ר' אברהם בן חייא התוכן. גדולתו בעיני חכמי הגויים בדורו ובדורות שאחריו. ספריו בתורת ההנדסה. ספר מוסרו הגיון הנפש. נפלאות הטבע, יצירת האדם, ועל כולם התורה מקור החכמה והיראה הם לו. התורה היא אוצר הטהרה והאהבה לכל בשר. הגאולה היא השלום ואבדן השנאה מן הארץ. פרטי שיטת החנוך למוסר. ר' יהודה בן ברזלי הברגלוני וספריו. רס״ג וחבריו מופתים לו בדרך החקירה ור' יהודאי בשיטתו למעשה המצוה. בקרתו החמורה על תרגומי הנוצרים. כבוד משפחת אבן עזרא. המשורר משה בן עזרא. כשרונו וגורלו. דרכי שירו ועינו החדה במסתרי אוצר הלשון. המון שיריו ופיוטיו. ספרו הערבי ״השיחות והזכרונות" על המשוררים והשירים. המשורר יוסף בן צקביל אבי שירי החלק.

(4900–4863)    🔗

ושני מורי ישראל, יצחק ובן יצחק, אלפסי ורש״י, אשר היו למופתים לדורות הבאים הניחו כתרם לבחירי תלמידיהם. תחת רבנו יצחק אלפסי קם ראש תלמידיו רבנו יוסף מגאש לרב הראש באליסנה ובארץ ספרד כלה; ותחת רבנו שלמה בן יצחק קם תלמידו ובן בתו רבנו שמואל בן מאיר, אשר יקראו לו בני ישראל רַשבַּ״ם לרב ולראש בכל ארץ צרפת.

וידמה רשב״ם בדרך מעשיו לרש״י רבו אבי אמו, כי גם הוא שקד על התורה ועל התלמוד ללמדם לבני ישראל, בבאוריו אשר באר את שניהם בספריו¹ אשר כתב. בטיב מלאכתו נבדלו מעשי שניהם הרבה מאד כי סגנון פתרוני רשב״ם לתלמוד לא היה נמרץ כסגנון רש״י. ויהי בהָבִיא רבנו שמואל את באורו אל אבי אמו וישקול רש״י אותו על כפיו ויאמר לו: “בני, כבדו ידי מהכיל אותו”². לעומת זה גדול מאד ערך פתרונו לתורה ולחמשת המגילות, עד כי יחשב עושהו, רבנו שמואל זה, לבחיר כל הפשטנים המובהקים שעמדו בקרבנו מעולם עד היום הזה, כי דבקה נפשו מאד בדרך הפשט הגמור, עד כי הטה אליו את לב רש״י בתוכחותיו, אשר התוכח עמו בדבר הזה. ואבי אמו הנהדר הודה לו, כי לוא היו עתותיו בידו, כי עתה שנה את פני באורו למקרא מן הקצה אל הקצה³. הנה גם רש״י הכיר את ערך הפשט, כי רב הוא, ולעומת זה, הכיר גם רשב״ם את ערך האגדה לעצם ענינה⁴. אולם מהיות לב רש״י המלא אהבה, כֻּלו אומר שירה, לא עצר כח להחלץ מן עבותות האהבה אשר שמה עליו בת השיר הזאת, האגדה הרכה והענוגה. לא כן רשב״ם, אשר בינתו השנונה גברה על רוך הגיגו. הוא הבדיל בין הפשט לדרש ויפרד בין שניהם, וישם את לבו לפתור את התורה רק עפ״י עמק הפשט לבדו⁵. ויהי “עמק הפשט” הפתגם הנכון על שפתו תמיד. אף כי גם הוא הוקיר את האגדה ואת ההלכה ויגד את תהלתן לקוראי פתרונו, כי אין לנטות מהן וכי בגלל זה יש להגות בבאורי רש״י⁶.

ואמנם שם רבנו שמואל גופו את האגדה גם למוצא גם למשען בדברי באוריו⁷. וישם לב אל דברי הסופרים אשר היו לפניו, הלא הם מנחם⁸ ודונש⁹, ואל פיוטי¹⁰ רבי אלעזר הקליר¹¹ ואל יוסיפון¹² ואל דברי החכמים אשר היו בימיו, הלא הם רבי מאיר אביו¹³, המבאר הגדול ר' יוסף בן שמעון קרא חברו, אשר עמו יבא בדברים ושיחתו ערבה עליו¹⁴ ורבנו קלונימוס איש רומי¹⁵ וחכמי נרבונא¹⁶. וַיָּתָר אחרי ספרים אשר נכתבו בספרד¹⁷ ובארצות אחרות¹⁸, אשר יצא לסופריהן שם כי דיקנים הם, למען היות מלאכתו כלילה בכל. וקרוב הדבר כי ידע את שפת רומי וכי קרא גם את תרגום התורה אשר תרגמו הנוצרים בשפה ההיא¹⁹.

ככל אשר תראה מתוך פתרון רש״י ענותו הרבה אשר לא נתנתהו לגרוע את ערך דברי המפרשים אף כי נטה לבו מהם, ככה לא הָדַר רשב״ם את פני החכמים אשר לא טובו בעיניו ויבטל את דבריהם ברחב לב בלי כל משא פנים²⁰. אך בכל זאת שכרו הרבה מאד בעיני כל אוהב את הנכונה ואת הנכוחה בפתרון המקרא, כי אמנם הגדיל לעשות. סגנונו בבאורו לתורה איננו נוח, רך וערב כסגנון רש״י, אך קצר ונמרץ הוא כמהו וכל הפותרים אשר היו לפניו ולאחריו לא השיגוהו, גם בטוב טעמו בעמק הפשט וגם בקֹצר מליצתו בבאוריו למקרא, אף כי בבאוריו לתלמוד האריך מאד, ואף כי לא ידע להמתיק את לשונו כרבנו שלמה²¹, לא היה נופל ממנו²² בטעמו המתוקן מאד להכיר את טיב המלה היחידה ואת עצם ראשית משמעה בטהרתו²³. אף חדה היתה עינו למצוא את עקבי המלה הנעדרת באחד הכתובים, ולהשיבה אל מקומה הראוי לה²⁴. גם פקח את עיני הקורא להכיר את פתרון מלת השיר²⁵ אשר במקרא, ולהתבונן אל תבנית חרוזיו²⁶. הן אמנם, כי גדולי רבותינו מצאו חפץ לשום את דברי התורה, אשר נכתבו לשמם, לאותות ולרמזים לדברים אשר לכל איש ישראל לדעת ולזכור אותם ולשמור אותם בלבבו, בכל זאת החליטו, כי הפשט לבדו הוא העקר הגדול האחד בכל התורה כלה²⁷. אך מהיות האגדה צרך גדול לכל העם מקצה להחיותו ולפעמו, בשומה את הכתוב ליתד נאמנה, לתלות עליה את כל היקר והאהוב בעיניו ולחזות לו מתוך הקדמוניות הנקשות את כל החליפות העוברות עליו, המשתנות והמתחדשות בכל דורותיהם ובימיהם, על כן דבקה בה נפש העם וגדוליו מאד מאד. וככל אשר יבכר כל איש את המוצאות אותו, את עצמו ואת בשרו בימיו על פני זכרונות דברי ימי חייו אשר כבר עברו ואינם, ככה בכר קהל העם את האגדה אומנתם הנאמנת, המנחמת אותם, המתאבלת עמם המצחקת אתם, על פני הפשט, אשר אין עיניו בלתי אם אל עצם ענינו, ודבר אין לו עם נפש העם החיה ואל צרכי לבו יום יום. אולם ככל אשר היטיבה הדרך הזאת לשעשע את נפש ישראל הנלאה והעיפה בגלותה, ככה פרשה מסוה דק על הדברים ועל המעשים לבלתי הראות בעצם מראיתם הראשונה ובמלא טהרתה, המשוה הוד והדרת גאון על עם העולם מאין כמהו. לא כן בגשת רבנו שמואל להסיר את המסוה מעל ספר התורה. אז בעלות שכבת הטל מעל פני הכתובים נראתה כל חמדת הקדם בקסם תפארתה העתיקה. הקדמוניות חדשו את נעוריהן, מקומות התבצרו מתוך הערפל²⁸, ולעתים נתן חוק וגבול²⁹, והשמות חזרו לבעליהם³⁰, ומליצות מופלאות נפתרו בדרך נוחה ונכוחה מאד³¹. חטאים, אשר למראה עין אדמו כתולע, כשלג הלבינו³². ועין רשב״ם החדה אשר למדה תמיד להכיר את הנכונה, נָחַתְהו בדרך אמת להבחין את דרכי הגוים הקדמונים אשר היה להם דבר עם אבותינו³³, את משפטם ומעשיהם³⁴, ואת מעשה חכמיהם³⁵. אך נטה נטה לב הרב הזה לקרב את הנפלאות אל דרך הטבע אשר קראו לה “דרך ארץ”³⁶. אך יש אשר הרחיק ללכת באהבתו את הפשט להחזיר גם את הכתובים, אשר גופי תורה תלוים בם, אל פשטם, מבלי הזכיר כי מלבד מליצתם אשר למראית עין פשוטה היא, באה להביע דבר מצוה אשר מספר ימיה כמספר ימי עצם התורה הכתובה³⁷. אולם בדבר הזה נהג הוא בגבול הפשט, ככל אשר נהגו רבותינו בגבול הדרשה, וכאשר לא הניחו הם כל נקודה וכל קו אשר לא שמו בם את עיניהם לחשוף אותם ולגלותם לעין כל רואה, ככה היה משפט רשב״ם לבלתי הותֵר כל חוט דק ונעלם בפשטי הכתובים אשר לא יוציאנו לאורה נגד כל הקהל. רק השיטה הקדמוניה הזאת הורתהו לחזר על כל צדי הפשט, אך מי איננו יודע כי לב הרב הזה, שהוא היה כמעט ראש לכל בעלי התוספות, היה תמים³⁸ עם ההלכה המסורה בידנו בכל נפשו ובכל מאדו, אשר לא נפלה גם בעיניו בקדושתה מן התורה הכתובה.

והפשט הזה אשר לא נטה ממנו רשב״ם ימין ושמאל, ואשר גם מאהבה לא קלקל את שורת דינו כחוט השערה, היה לכלי חפץ בידו לגול מעל עמו כל משאת חרפה וכל דבת שוא אשר ששו בוזי ישראל לטפול עליהם בשומם להם את דברי הכתובים למשען ולהראות להם כי משענתם קנה רצוץ היא. הוא גלה את עיני הקורא כי אבותינו יוצאי מצרים בקש בקשו מידי המצרים לתת להם כלי כסף וכלי זהב ושמלות בתורת מתנה ולא בתורת מלוה ובכן לא היה במעשה זה לא עול ולא מעל³⁹; לא בני יעקב מכרו את יוסף אחיהם כי אם המדינים העוברים מכרוהו לישמעאלים מצרימה⁴⁰; לא אהרן עשה את העגל כי אם אנשים מן העם אשר נקהלו עליו⁴¹; חלילה למשה להיות בעל מום בלשונו כי אם על דבר זה התאונן על שפת מצרים כי נשכחה ממנו⁴².

ונפלא הדבר מאוד כי בכל דבר פתרון היתה שפתו מתונה, אך בפתרונים כאלה, אשר לפי דרכם גללו כל משאת שוא מעל אבותינו, עברה עליו רוח קנאה בדברו בקנאותו לכבוד ישראל ותורתו מאד⁴³. ודומה הדבר כי היה משפטו להִוָעֵד לפעמים גם אל כמרי הנוצרים להוכיח להם כי נופלים הם מישראל בדעת המקרא וכי תרגומיהם לא נכונים הם והם היו מודים לו כי האמת אתו⁴⁴.

דרך כלכלתו את המקרא היא הצורה הבולטת אשר על פיה הוא נכר מכל חבריו, אך מרבית מעשהו היה כמעשה כל אחיו ורעיו, התלמוד ופתרונו ותוצאות הלכותיו, כי גם הוא היה כרבנו שלמה אבי אמו הראש לישיבה אשר קרוב הוא כי היא נחשבה לישיבה הראשונה בצרפת הארץ אשר מימי רש״י והלאה עממה בכבוד חכמי תורתה את אשכנז. ויהיו ראשי תלמידי רשב״ם אחיו הצעיר רבנו יעקב תם אשר עשה לו שם עולם, וחכם אחד שמו רב יוסף דונבריט⁴⁵, וחכם אחד מארץ אשכנז ושמו ר' יצחק בן אָשֵׁר אשר בא ממקומו מעיר שפַיֶר לשבת לפני רשב״ם ואחרי קחתו תורה מפיו שב לארצו⁴⁶, ובן חכם וחריף היה לרשב״ם ושמו רב יוסף [בן] פורת⁴⁷.

כאשר היה רבנו שמואל בן מאיר לראש בכל גלות צרפת תחת רש״י אבי אמו, ככה קם רבנו יוסף בן מאיר לבית מיגאש לראש בכל גלות ספרד תחת רבנו יצחק אלפסי רבו אשר סמך ידיו עליו לפני מותו⁴⁸. רבנו יוסף זה היה בן שרים, כי יוסף אבי אביו נחשב בימי ר' שמואל הנגיד על נכבדי ממלכת גְרַנַדַא⁴⁹. ויהי במות חבוס מלכה היתה יד יוסף עם הנוטים אחרי בלקין הקטן, אשר נדחה אחרי כן מפני באדוס אחיו אשר לכד את ממלכת חבוס אביו⁵⁰. על כן ברח יוסף ארצה סֶוִילָה⁵¹. וישא המלך אבו עבד את ראש יוסף בין שריו העובדים את עבודת מלכותו. וליוסף השר בן ושמו מאיר, חכם ונשוא פנים, הוא אבי רבנו יוסף. והרב הנכבד מאד ר' יצחק בן ברוך אהב את מאיר אהבה עזה כנפשו. ויכר בן ברוך את כשרון הילד יוסף כי רב הוא מאד וידבר על לב מאיר רעהו השכם ודבר כי ישקוד על בנו ללמדו תורה הרבה, ויעש אביו כן. ויהי במלאת לנער יוסף שתים עשרה שנה וישלח מאיר את יוסף בנו מסוילא אל עיר אליסאנא אל רבנו יצחק אלפסי (1091–4851). ויעמד יוסף לפני יצחק ארבע עשרה שנה, וישקוד על תורתו יומם ולילה⁵². וַיָאצֶל עליו רבנו האלפסי מרוח חכמתו וישיתהו לבן לו⁵³, ויאהבהו מאד, כי חשב אותו לנבון אשר לא קם עוד כמהו בנבונים בתורה. וביום מות הרב האלפסי, בסמכו את ידיו על תלמידו זה, כתב עליו כי גם בדור משה רבנו לא נמצא איש כמהו⁵⁴. כעדות רבו הגדול הזה לפני עלותו עוד על כסאו העיד צעיר תלמידיו, אשר נחשב אחרי כן לראש חכמי הגולה, על רבנו יוסף הלוי, כי "לב האיש ההוא בתלמוד מבעית למי שיסתכל בדבריו ועמק שכלו בעיון [עד] אשר כמעט נאמר בו "וכמהו לא היה לפניו מלך כמנהגו ודרכו⁵⁵. כאשר מלאו תהלתו את פיהם רבו האלפסי ההולך לפניו ותלמידו המימוני הבא אחריו ככה רומם את שמו בן דורו אביר המשוררים ר' יהודה הלוי ויגדל את כבוד תורתו בכנור בת ציון אשר בידו, ובאהבתו אותו מאד שר לו גם שיר נעים ונשגב מאד ליום חתונתו⁵⁶. בלכת רבנו יצחק האלפסי בדרך כל הארץ היה כסאו נכון לפני בן מגאש כאשר צוה רבו לפניו לפני מותו, אך קרוב הוא כי לא בעיני כל ראשי העדה היה טוב להושיב בראש את החכם הרך בשנים תחת הרב הזקן מאד וכי בגלל זה עברו ימים עד אשר גברה יד המימינים על המשמילים

⁵⁷. ובעלות רבנו הגדול בכבודו לשמחת כל אוהביו על הכסא אשר הכין לו רבו הנערץ אז פצח פי ר' יהודה הלוי רעהו רנה:

הַיּוֹם יַד הָאֱמֶת גָּבְרָה וְצֶדֶק עָמַד עַל יְמִינוֹ– –

– – וְאֶת גִּזְרָתוֹ וּבִנְיָנוֹ וּבְךָ בָּחַר אֲדֹנָי.⁵⁸

ויהי מיום היותו לראש באליסאנא ויצא שמו בכל תפוצות ישראל “מספרד עד מצרים ועד בבל”. ומלבד “חכמתו הגדולה היו מדותיו מעידות בו שהוא מזרע משה רבנו עליו השלום⁵⁹, שענו גדול מאד היה מכל האדם ונתן לו הקדוש ברוך הוא רחבת לב והיה עובר על מדותיו ועובר על פשע”⁶⁰. ותרב ותעז מאד אהבת כל עמו אליו, עד כי נכון היה בעיני יודעיו לתת כמעט את נפשם כפרו באהבתם אותו מאד כדבר רעהו המשורר הלוי:

כְּרַב יוֹסֵף, אֲשֶׁר רַבִּים, יְאַוּוּ לְהוֹסִיף, יְמֵיהֶם עַל, יְמוֹתָיו⁶¹.

ותלמידיו נהרו אליו מקצות הארץ לקחת תורה מפיו, ושאלות בדבר דת ודין באו אליו מקרוב ומרחוק ומתשובותיו אשר השיב עליהן לא נטו שואליהן ימין ושמאל:

דּוֹרְשֵי תוֹרָה יִתְהַלָּכוּ מֵעִיר אֶל עִיר דִּין יֵחְפְּשׂוּ

קוֹל אוֹמֵר אֶל יוֹסֵף: לֵכוּ; אֲשֶׁר יֹאמַר לָכָם תַּעֲשׂו⁶².

וירם מאד ערך תורתו בעיני כל יודעיו; ואחרי דברי התהלה אשר יצאו מפי רבו האלפסי אשר היה לפניו⁶³ ומפי תלמידו הגדול הבא אחריו⁶⁴, מלאו כל גדולי חכמי דורו, אשר את רוחם הביע ר' יהודה הלוי:

הַלּוּחוֹת לֹא נִשְׁתַּבָּרוּ; אָרוֹן וּכְרוּב לֹא נִקְבָּרוּ⁶⁵.

עֲזוֹב הֵימָן וְכַלְכֹּל וַעֲזוֹב כָּל- דְּבַר דַּרְדַּע וְשָׂא מִדַּבְּרוֹתָיו⁶⁶.

מלבד תורת פיו לתלמידיו ומלבד תשובותיו לשואליו היה הוא מן הראשונים אשר החלו לבאר את התלמוד באורים מרחיבי דברים על הענינים במלֹא כלליהם⁶⁷. ויהיו דברי פתרוניו יצוקים ומלאים ותורותיו אשר הורה אמת לאמתה⁶⁸. אך בידינו לא נותרו מכל ספריו על התלמוד בלתי אם באוריו לשתי מסכתות⁶⁹. בבאוריו יתחקה על שרשי הדבר להערות את מקורו הראשון⁷⁰. אף העמיק להתבונן בדרכי חכמי התלמוד איככה יכלכלו את עניניהם ואימתי הם נזקקים להם⁷¹. והרוח המחיה את תשובותיו ואת הוראותיו היתה תורת מוסר⁷², חסד⁷³ וענוה⁷⁴.

ואמת הדבר אשר העידו סופרי דורותינו על ענות הרב הנערץ ועל רחב לבו אשר היו לאחדים ברוחו, כי אמנם משלו ברוחו ענוה ורחב לב חלק כחלק. ענוה בכל דבריו ומעשיו ובכל התורה אשר הורה את עמו להלכה ולמעשה. אך בכלכלת תלמוד התורה רחב לבו וכל משא פנים לא הטה את לבו ימין ושמאל. הן גאוני בבל אשר רק את “תשובותיהם והוראותיהם”, שהן לבדן הלכות פסוקות וסברות קצרות וברורות שם רבנו יוסף לעינים לכל רב ומורה⁷⁵. בכל זאת מלאו לבו לנטות מדבריהם במקום אשר לא מצא אותם נכונים⁷⁶ ולבאר את הענין כאשר עם לבבו⁷⁷. וגם מדברי רבו האלפסי, אשר נחשבו כדברי האורים, נטה במקום אשר לא ישרו בעיניו ויפתור לפי טעמו⁷⁸.

על המקצועות האחרים לבד מן התלמוד לא שקד. אך הפיוטים יקרו בעיניו, ותכון גם ידו עם הרבנים המתירים לקבוע אותם בתוך התפלה אשר עליהם נמנה גם מורהו רב אלפסי⁷⁹, אף שם לב לבאר את השמות היונים אשר קראו הפיטנים למיני שיריהם⁸⁰.

אוהב דבק וחבר בתורה לרבנו יוסף, אשר יצא לו כמעט שם כמהו בארץ ספרד, היה רבי ברוך בן אלבליא, אשר אחרי מות ר' יצחק אביו אספו רבנו האלפסי אל ביתו ויהי לו לאב ולמורה⁸¹. ותדבק נפש רבנו יוסף ורבי ברוך, אשר שנותיהם היו שוות⁸², אשה ברעותה, כי המעט אשר היו שניהם תלמידים לרבם הגדול, היו אבות שניהם, מאיר בן מגאש ורבי יצחק אלבליא, אוהבים נאמנים⁸³. על כן נצמדו רבנו יוסף בן מיגאש ורבי ברוך בן יצחק יחדו. ויֵחשבו שניהם בכל ארץ ספרד ליורשי רוח רבם האלפסי⁸⁴. ויעמד גם רבי ברוך תלמידים הרבה ויכבד מאד כי מלבד גדלו בתורה היה גדול במדעים⁸⁵. ורבי יהודה הלוי היה גם לרבי ברוך לחבר, וירומם את כבודו בשירים. וכה הביע את תהלתו:

מְקוֹר חַיִּים לְכָל-נֶפֶשׁ עֲיֵפָה וְנֹגַהּ לְאֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים.

שׁמוֹ בָרוּךְ, וְהוּא כִשְׁמוֹ מְבֹרָךְ; וְהַמְתָּבְּרְכִים בִּשְׁמוֹ בְּרוּכִים⁸⁶.

עוד חבר לרבנו יוסף היה רבנו אפרים, אשר נחשב על גדולי תלמידי רבנו יעקב אלפסי. אף עם חכמי נרבונא בא בכתובים, וישאל מהם להעתיק לו פירוש סדר קדשים, אשר היה נמצא באוצר ספרי פירושיהם⁸⁷.

ככל אשר הרחיבו רשב״ם ובן מגאש את גבול התורה מתוכה, ככה קמו בדור ההוא גואלים אשר גננו ויסֹכו על היהדות בכשרונם ובמדעיהם וישווּ עליה הוד והדר ביפי חכמתם וישפכו עליה רוח חן וחמדת קסם בשיריהם אשר לה בשפת קדשם.

ככל אשר גִּדֵּל הרב האלפסי את רבנו יוסף מגאש תלמידו על כל חכמי הדורות⁸⁸, ככה נשאו חכמי הגוים את ראש התוכן רבי אברהם בן חייא אלברגלוני בתוך שנים עשר חריפי העולם אשר קמו בכל משפחות האדמה מדור דור⁸⁹, מלבד אשר חכמתו בתורת התכונה היתה לתהלה גם בפי ראשי חכמי עמו⁹⁰.

החכם הזה אשר נולד בעיר שוריָה⁹¹ במדינת קשטיליא גדול היה בבית המלך. דומה הדבר כי היה ראש שרי פקודות העיר⁹² ובפי עמו נקרא בשם נשיא. הוא היה אחד מן המעטים בימיו בספרד אשר עזב את הלשון הערבית וגם את דרכי מליצותיה אשר שמשו בה סופרי הדורות ההם, מפני שפת אבותינו העתיקה אשר בה בחר לכתוב את ספריו, אשר גדל ערכם מאד בעיני החכמים בני גילו. ענין מרבית ספריו אשר עשה לו בהם שם גדול בדורותיו גם בתוך חכמי הגוים, הוא תורת ההנדסה לכל מקצעותיה⁹³. אולם בלעדי יצירי בינתו הגדולים האלה ילדה רוחו ילד מסכן וחכם, אשר רק זה מעט נפקד מרוב שנים, הלא הוא ספר הגיון הנפש⁹⁴, אשר לא רק מתי מספר יודעי תכונה וחשבון ימצאו בו חפץ, כי אם כל נפש צמאה לדבר ה’ תשבע מטובו.­

בספר הזה עשה התוכן האלברגלוני את כל חכמתו הרחבה והמלאה לפתח השער למראה דמות כבוד ה' אשר תחזה גם כל עין בשר: “אם אתה מבין בכל לבבך סדר מעשה השמים אשר עליך והארץ אשר תחתיך, מיד אתה מודה ומבין כי הבורא ברא אותו על חכמת תבניתו ואחד הוא לבדו”. ויהי המעט מן הספר כי הראה לאדם את הדר כבוד יוצרו בכל היקום אשר לו מסביב, ויפקח את עיניו להביט בנפלאות אשר הפליא ביצירתו אשר יצר אותו את עצמו ואת בשרו “מתבנית בשרך ותקון אבריך אתה יכול לראות ולהבין חכמת בוראך”⁹⁵. אך לא מדעי הטבע אלה ולא הפלספה היו לו למוצא חכמת האלהים כי אם התורה לבדה, היא פטר מקורה, “מקור כל החכמה ומקום כל היושר והתושיה”⁹⁶. ויחלט כי גם דברי החכמה אשר יצאו מפי חכמי העמים לא ימצאו בעצם טהרתם המזוקקת רק בתורה⁹⁷. אך בכל זאת רחוקה עינו מאד מהיות צרה בחסידי כל עם ולשון זולתנו; ונהפוך הוא, כי ידבר טובות על כל בן נכר אם רק לב טהור לו. ולא עלתה כזאת על לבו לגרוע את משפט הנכרי בכשרון בכל דבר מוסר צדקה או תשובה⁹⁸, והיתרון האחד לישראל הוא כי הם המה “השואבים את מימי החכמה ממעינה הטהור והמקבלין אותה מפי הנביאים ומן התורה הקדושה”⁹⁹. והיתרון הזה הוא הנותן חיי עולם לעם עולם¹⁰⁰ והוא המגדל ומרומם את תורת מוסרו על תורת מוסר כל עם ועם. ובאמור איש מישראל אל בני הנכר: “עברי אנכי”! יהיה דברו לאמר: “אין לכם לפחד ממני, אני הוא מן העם אשר כל המלאכות והחכמות המזיקות לבני אדם אסורות לנו”¹⁰¹. ובהיות עם ישראל נבדל בקנין תורתו, שהיא מקור חכמתו וצדקתו מכל העמים אשר על פני האדמה, נבדל הוא מהם גם בגורל. ו“וכאשר הפריש הקדוש ברוך הוא את האדם מכל בעלי החיים, כן הפריש אומה אחת מבני האדם, אומה שתהיה מקודשת לכבודו מכל בני האדם”¹⁰². על כן אין לישראל להתיאש מכל התלאות המוצאות אותו אשר מות הן לכל עם אחר. ונהפוך הוא, כי “כל איש מבין וחכם ראוי [לו] לשמוח כל זמן שהוא שונה בתוכחות האלה” הכתובות בתורה¹⁰³. כי התלאות ההן הן הן המוסיפות לנו עֹז ואמץ בהבליגנו עליהן ובדעתנו כי כל אלה כצל תחלופנה ומן החזון אשר חזו נביאינו לא יפול דבר וחזון הנביאים, לאחרית הימים לא לישראל לבדו הוא כי אם לכל יושבי תבל, ועצם הגאולה הזאת היעודה לכל בני האדם היא משמרת מצוַת אהבת איש לרעהו ואומה לחברתה כאהבת איש את נפשו ואבדן הקנאה והשנאה והמריבה והמלחמה, אשר הן הן מקור כל הרעה וכל הרשעה, מן הארץ לעולמי עד¹⁰⁴.

החכם החסיד הזה שם את לבו להדריך את קהל עמו בדרך החכמה והמוסר אשר הורו נביאי ישראל וחכמי תורתו מדור דור¹⁰⁵. ויתבונן וימצא כי כתות החוטאים שתים הן למיניהן: יש אשר יחטא האדם “מפני שיצרו הרע גובר עליו”; ויש נלכד בשחיתות היצר “מפני שאינו מכירו” ואינו מכיר את רעתו. וכנגדן יש שני מיני תרופה: “הראשון¹⁰⁶ ראוי ליסר ולהוכיח [אותו]; והשני [ראוי] ללמד ולהוכיח אותו”¹⁰⁷. אך אין תועלת בדברי המוסר והחכמה בלתי אם בצאתם מפי “אדם אשר בו רוח תורה ויראה”¹⁰⁸. ואין תכלית המוסר כי אם תקון הלב כי כל אבר – נוהג בדרכו בלי למוד – – כ״א הלב לבדו [הוא] אשר אינו יכול לקַים [את מלאכתו אם לא יהיה האדם] מנהיגו או מרגילו“¹⁰⁹. אולם אף כי כל תעודת הוכחת המוסר הוא רק תקון הלב, בכל זאת, יען כי אין הלב מתגלה רק במעשיו הגלוים ולא במחשבותיו הנסתרות, יש למדריך להוכיח את חניכו או את קהל שומעיו, רק “על הדבר הנגלה לו– – ואין לו לבקר אחר הלב”¹¹⁰. תחלת חובת כל איש מישראל היא משמרת המצוה, “כי המצות והחוקים מספיקים לכל גלויות ישראל אשר הם מפוזרים על ארבע פינות העולם” לתת להם לב אחד ולכַונו אל אל אחד¹¹¹. “אפס כי האיש אשר הוא זַכַּי לפני המקום אין זכות, שלמה עד שיהיה זַכַּי לפני עמו”¹¹². על כן לא בענות אדם את נפשו בצום יתרצה אל ה' עושהו כ״א בהשביעו רעבים ובהלבישו ערומים ובשמחו את לב עצבים, ועם זה גם בהטיבו אף לנפשו ולבשרו¹¹³. ותחת ענות את נפשו ברעב יהי “מענה את נפשו [בהיותו] שומר פיו ולשונו מכל דברי הבל וריק ומדריכם לדברי תורה וחכמה – ואינו מונע את נפשו כל ימיו ממאכל ומשתה טהור”¹¹⁴. שאין עבודת ה' בגוף ובבשר כי אם בנשמת האדם ונפשו ההוגה להיות כל עסקה והגיונה בגבורת ה' ויראתו ולהחזיק בחכמה אשר היא תלמוד תורתו”¹¹⁵. ועל כן “אין דרך הצדיקים לעשות כן¹¹⁶, באשר נשמתם ונפשם ההוגה גוברת על יצרם, ותאות בשרם מסורה בידם”¹¹⁷. ותכלית כל התורה היא המצוה העתידה "להיות נוהגת ומקֻימת לכל יושבי העולם¹¹⁸. "הלא היא מצות “ואהבת לרעך כמוך”, אשר ראשי תנאיה הן חמש אזהרות “שהן מחזיקות מחיצות כל מצות שבתורה”, לאמר הן הן המעמידות את מוסר תורת ה' בקרב ישראל, הלא הן חמשת הדברות האחרונים אשר בעשרת דברי לוחות הברית בהיות הם הגודרים את הדרך מפני הדמים, הזמה, הבצע, השקר והתאוה אשר הם המה מקור כל חטאת האדם לאדם.

למסגרת לדברי תורת החכמה הזכה הזאת והמוסר הנעלה שם את שתי ההפטרות ליום הכפורים¹¹⁹ אשר בספרי ישעיהו בן אמוץ ויונה בן אמיתי הנביאים¹²⁰.

בימי ר' אברהם בר חייא היה בעירו עוד איש אחד מאנשי השם, הלא הוא ר' יהודה בן ברזילי אשר עמד לפני ר' יצחק בן ראובן¹²¹ אלברגלוני¹²². ויגדל בן ברזילי בתורה, ויכתוב גם הוא באורים לכל התלמוד וספר פסקי הלכות¹²³ כאשר כתב ר' יצחק מורהו¹²⁴ ויכתוב גם באור לספרי יצירה כאשר כתבו רבים מגדולי חוקרי ישראל בעת ההיא. מתוך באורו זה ומתוך ספר העתים, אשר שניהם יצאו לאור בדורנו, תראה לו דעת רחבה בתורה ובמדע, ויראת ה' טהורה מאד. דומה הדבר כי דרכי גאוני בבל היו לו לעינים גם בחקירותיו וגם בפסקיו, דברי רב סעדיה וחכמתו היו לו לעינים¹²⁵. ויתאמץ בכל עוז לפתור מליצות המקרא והאגדה, אשר לפי גופי פשטן הן נראות כמדברות על ה' כאשר ידובר על בשר ודם, בפתרון המבאר אותן לאמתן כי אינן בלתי אם משל “לסבר את האזן” לדעות נעלות¹²⁶. אך בכל אהבתו את החקירה הנאמנה לא טהרו בעיניו חוקרי ארצו, ויזהר את התלמידים לבלתי קחת תורת חכמה בלתי אם מפי הגאונים רב סעדיה, רב שמואל בן חפני ודוד אלמקמץ¹²⁷. ככל אשר הלך בדבר החקר בדרכי הגאונים האחרונים ככה הלך באחת מהוראותיו בדרך אחד מן הגאונים הראשונים בדרך רב יהודאי גאון לשמר את הקדמוניות בעצם תומן וטהרן לבלתי הוסף עליהן דבר ולבלתי חדש בהן דבר¹²⁸. ויחזק רב יהודה בן ברזילי בדרך הזאת ויערער על הקהלות אשר נתנו לפַיטנים לקבוע את פיוטיהם בסדר התפלה. גם התוספות הקדמוניות אשר ברבות הימים קרם עליהם עור ותחשבנה לעצם מעצמות התפלה¹²⁹ העתיקה, אשר באמת לא נפלו ממנה בטהרתן ואולי גם ביָשנָן, לא טובו בעיניו¹³⁰. ולא מעַין צרה ודעת קצרה החזיק בדרך הזאת, כי שיטה זאת שיטת משמרת העתיקות בעינן, אשר ראש ההולכים בה היה ר' אליעזר בן הורקנוס¹³¹, טובה ומועילה מאד להכריע את כח המחדשים הקיצונים בדור אשר שיטת החדוש גוברת בה וקרובה לטשטש את הצורות הראשונות הבריאות והמלאות, ככל אשר פחסה הפלספה היונית בגבול החקירה הרבה מצורת היהדות העתיקה המשומרת.

מלבד דעתו הרחבה בתורה בטהרתה מבית לגבול ישראל היתה עינו חדה להכיר את הסיגים אשר יעלו בה בני הנכר אשר תרגמו את התורה בטעמם, או אשר שלחו את ידם אל התרגומים אשר תרגמוה בני ישראל ללשון אחרת, לשנות טעמם בשגגה או בזדון ויהפכו את האמת לשקר, ואת גופי המעשים ואת גופי המצוות לדמיונות ואת החזיונות לגופי מצות ומעשים. ואלה דבריו הנאמנים והקימים לעד: " – – פסוקים אלו וזולתן, שלא ידעו לפרשן הרבה, מן המינין והאומות שנכתבה להן התורה בלעז יטעו הן וחכמיהן ויפרשו את הדמיונות בממש עד שיצאו להפקר וכפרנות, וצא וראה כמה הטעו אותן האומות ומטעיהן… וטפלו שקר בלי מדה, וכן כל מי שנמשך אחריהן טעו עמהן, שהן משלימין רוב הפסוקים האמורים על הקדוש ברוך הוא בממש. וזה דבר ידוע שכל כתבי הקדש דברו בענין הבורא במשל ודמיון ולא בממש. ולא די להם זה, אלא כל שאר כתבי הקדש האמורים במצות שהם ודאי בממש ולא בדמיון – כי המצוה צונו המקום עליה לעשותה ממש ולא בדמיון, וכן הנביאים דברו על המצות בממש ולא בדמיון – והם שמו פירושי המצות כמו משלים ודמיונות, כדי לפרוק מעליהם על התורה והמצות, ועשו אלו תהפוכות כלן, ושמו האמור בדמיון לממש והאמור במשל לדמיון עד שכפרו בעקר ופרקו עול התורה והמצות"¹³².

מודעה רבה ומחאה גלויה כזאת, אשר מסר ואשר מחה הרב הנכבד הזה, שקולה היא הרבה יותר מכמה וכמה מאמרים בדקדוקי פילוסופיא שנהגו בארצו ובדורותיו אשר צרכן וערכן דל מאד גם בימיהן ואף כי בדורותינו, לא כן התוכחה המגולה הזאת, כי המעט ממנה כי היא הסתוריא¹³³ מסותרה מוגהת ומדויקת, לשיטה אורבת לכבוד תורתנו העבריה קרוב לאלפים שנה, אזהרה היא לחכמים ולמתחכמים אשר בדורנו אשר לא יחושו לכבוד כתבי קדשנו שהם לבדם הם כל מקור חיינו, כחנו וכבודנו, וילכו לנוע על התרגומים היונים, הרומים והסורים הקדמונים והאריים החדשים לדרוש בעד החיים אל המתים מבלי התבונן כי מלאים הם שגיאות וזיופים אשר מרביתם לא מאליהם כי אם השתבשו והזדיפו לשם שבוש ולשם זיוף לחלל את כבוד התורה ולדלדל את כחה ולהטיל בה מומים ועל פיהם ישבשו אחדים מסופרינו וחוקרינו את תורת ישראל השמורה ונצורה כאישון בת עין. “הנשמעה עוד תהפוכה כזאת”? קראו דברי ר' יהודה בן ברזילי, האזינו דברי בת קול זה היוצא מהר חורב, וחוסו על עלבונה של תורה וחֲכָמוּ.

בית בנתה לה הגדולה בספרד, במשפחה העתיקה והנהדרה משפחת בן עזרא. מלבד אשר הקימה זה כשני דורות את יצחק בן שפרוט נדיב הלב והרוח ואת בנו חסדאי השר האדיר אשר היה למגן לעמו לתופשי תורתו ולמרחיבי לשון אבותינו, העמידה בדור הזה בעיר גרַנַדָא ארבע האחים בני יעקב בן עזרא¹³⁴ – אשר היה משרי המלך חבוס ובאדיס בנו מושלי גרנדא בימי השרים בני נגדילא¹³⁵ – ואלה שמותם: יצחק הבכור ומשה משנהו ויהודה השלישי ויוסף הרביעי¹³⁶ וגם אחיותיהם נשים יקרות היו¹³⁷. נדבת רוחם וגאון הליכותיהם היו בעיני מכבדיהם כעין עדות נאמנה למסורת אשר עלתה ביד קהל גרנדא כי אבות אבותיהם היו אלופי יהודה משרי ירושלים עיר הקדש¹³⁸, בהיות "מדותם מעידות עליהם שהם מזרע המלוכה ומן הפרתמים¹³⁹. את גדולתם ספר ר' יהודה הלוי אבי המשוררים בשיר, ויצב מצבת זכרון ליצחק הראש בקינתו אשר קונן עליו¹⁴⁰, וליוסף הצעיר קרא: “שְׂריג שׂוֹרֵק וּנְטַע נַעֲמָנים”¹⁴¹, בהיות לו “רֹחַב הלב כרֹחב ים וּמלא נדיבות אך: יְרָשָם מאבותיו”¹⁴². אַך מלבד זכרונות בודדים על דבר גדולתם וחין ערכם לא השתמר זכר גופי מעשיהם לבד ר' משה בן עזרא המשורר אשר בשיריו הרבים הציב לו יד ושם. את שמו ומעשיו רשם סופר זכרונות דברי הימים של הדור ההוא לאמר: “רבי משה בן יעקב בן עזרא מזרע המשרה וחכם גדול בתורה וחכם בחכמה יונית ובעל שירות ותשבחות וכל השומע אותם ירך לבבו וימלא יראת יוצרו”¹⁴³. וקרוב הדבר כי נמנה בין גדולי ספרד ודבריו היו נשמעים בתוכם¹⁴⁴, וכי קנה ברוחו הנדיבה את לב יודעיו ורעיו עד כי שמו את נפשם אל משמעתו באהבתם אותו¹⁴⁵.

בימי בחורותיו עמד לפני הרב הגדול ר' יצחק בן גיאת לקחת תורה מפיו. גם מפי אחיו יצחק הבכור גרע אליו חכמה¹⁴⁶. ולא רחוקה היא כי מלבד אשר בן גיאת לִמדוֹ תורה אצל עליו גם מרוח השיר אשר נחה עליו, אך עד מהרה שֻלחה רעה בינו ובין אחיו, כי אהב את בת אחד מהם והנערה גם היא אהבתו, ואבי הנערה מנע אותה ממנו ויתנה לאחיו האחר. ותֵּמַר נפש משה ויעזוב את בית אביו וירחק נדוד אל קשטיליא ואל פורטוגל, ולמען הבלג על יגונו שם את כל לבו אל השירה ואל המדע וישפוך את רוחו ואת מרי שיחו בשירים אשר כתב אל אוהביו, ככל אשר הביע בן גבירול בימיו את רוחו הקשה בשיריו. אולם רוח משה לא שחה בקרבו כרוח שלמה כי מרבית שיריו הפיקו שקול נחת ורוח נכון. וישר גם הוא בימי נעוריו כמשפט כל משוררי עמו בארצות ממלכות ערב בימי עלומיהם על היין ועל השמחה ועל התענוג. ותהי מלאכת השיר העברי ככלי משחק בידו ויפליא לגלות בה פנים חדשות לבקרים ויחרוז צמדי חרוזים אשר תיבותיהם האחרונות שוות הן בכתבן ובמבטאן ובכל פרטיהן ושונות מן הקצה אל הקצה במשמען¹⁴⁷.

היתרון אשר היה למליץ הזה על כל בני גילו הוא עינו החדה באוצר הלשון האצור בכתבי הקדש, עד כי נצבו ויתיצבו לנגד עיניו המוני מלות ומליצות אשר כל עין זולתו לא שזפתם אף כי עברה עליהן גם היא פעמים אין מספר. ויען כי כל שערה דקה לא נכחדה ממנו השיגה ידו לכלול את הדר משכיותיו בכל פתוחיהן יחד, איש לא נעדר. ויכתוב ספר שירים אשר קרא לו “ענק” או “תרשיש”. ויעל מספר שירי החול אשר שר לשלש מאות. אך מעט מעט נדחה החול מפני הקדש¹⁴⁸, כי שם את פניו אל מחזור התפלה אשר לראש השנה וליום הכפורים, להעשיר אותו בפיוטיו, אשר עלה מספרם למאתים, על כן קראו לו ר' משה הסלח על רוב סליחותיו אשר סדר. גם ספר השיחות והזכרונות¹⁴⁹ ערך על דבר מלאכת השיר והמִדבֶּרת, אשר גם שמות גדולי משוררי ספרד וראשי פעליהם רשומים בו. ובמקצוע הפלספה כתב את ספר ערוגת הבשם לבאר את דעות פלספי יון וערב, ומחוקרי ישראל לא הזכיר שם בלתי אם את רב סעדיה ואת בן גבירול¹⁵⁰. דומה הדבר כי נפרד היה ימים רבים מעל אחיו. אולם במות בת אחיו, אשר אליה נשא נפשו, בלדתה בן שבו הלבבות לקרבה איש אל אחיו. וימותו שלשת האחים יהודה, יצחק ויוסף זה אחרי זה, על פני משה, ותקצר נפשו מאד ויהי בעיניו כאיש גלמוד וערירי. בכל זאת לא הניח את כנורו מידו ויוסף לשורר ולפיֵט עד אשר מת זקן ושבע ימים. ויקונן עליו ר' יהודה הלוי¹⁵¹, וינחם בקינתו את אחיות משה, אשר רק הן האריכו ימים אחריו ואחרי כל בית אביו.

בימיו היה משורר בארץ ספרד ושמו יוסף בן צקבל, אשר היה הראשון אשר יִחד את כל מלאכתו אל שירי אהבים. ואף כי לא עשה יוסף גדולות בשירה הזאת, משכה בכחה את לב אבירי המשוררים לעשות כמתכֻּנתה. גם לרבי משה בן עזרא נמצאים שירים כאלה. מגאוני הדורות הבאים, אשר לא היה לפניו משא פנים, כתב בראש פתרונו לתורה לאמר: “ואשים למאור פני נרות המנורה הטהורה, פרושי רבנו שלמה עטרת צבי תפארה, מכתר בנמוסו במקרא, במשנה ובגמרא, לו משפט הבכורה, בדבריו אהגה ובאהבתם אשגה”. וגם רשב״ם נכדו הגדול “איש האמת” אשר באר את התורה בדרך אחרת, הכיר את ערך חכמת אבי אמו הנערץ והנהדר ויאמר עליו: “רבנו שלמה אבי אמי מאיר עיני גולה, שפרש תורה נביאים וכתובים, נתן לב לפרש פשוטו של מקרא”, “ואשר שם לבו לדבר יוצרנו אל יזוז מנמוקי רבנו שלמה ואל ימוש מהם”. ויאמר עליו שאלמלא הוא נשתכחה דרך התלמוד הבבלי מישראל". וחכמי ספרד אשר התגאו כל ימיהם ביתרון דעתם את המקרא ואת לשון אבותינו על חכמת צרפת – אשר באמת לא היו אלה נופלים מהם בעמק הגיונם בשני מקצועות ההם – הבדילו את רבנו שלמה לטובה מיתר חכמי ארצו, ויקראו לו “פרשנדתא”, לאמר מבאר התורה לאמִתה. והמשורר הספרדי ר' אברהם בן עזרא, אשר דרכו היתה רחוקה מאד מדרך רש״י התמימה, הגיד את תהלתו בשיר לאמר: ­