רקע
יעקב פיכמן
חיים נחמן ביאליק


בהקדמה לספרי ‘שירת ביאליק’ סימנתי את התאריך של מאמרי הראשון – הוא מאמרי בבקורת בכלל. שם גם קבעתי מה שהיה לי ביאליק כמשורר וכאדם.

כסבור הייתי, שבאותו ספר חתמתי את משנת ביאליק; אבל כל פעם שאני מעיין בספריו, מנצנצים רעיונות חדשים עליו ועל יצירתו. מיום שפירסמתי את ספרי נוספו כמה פרקי־מילואים, זכרונות נוספים, שהם מתפרסמים כאן בצירוף הפרקים שנכתבו ליובל החמשים.

עכשיו איני סבור עוד, שחתמתי את משנתי עליו…



 

המבוע    🔗

קידוש ביצירה    🔗


לא יחידים בלבד נענו לו – העם על כל שכבותיו הכיר בביאליק תיכף לבואו לא רק משום שבליליו הראשונים כבר פעם רוח הדור, פעם רצונו להתנער מאבק דורות ולקום לחיים חדשים, לחיים של כבוד; לא רק משום שסמוך לבואו הריע ההימנון ‘ברכת עם’, הימנון החדוה לבניין, להתאזרות, לאמונה, ואותה שעה הריע ‘על סף בית־המדרש’ שיר הכבוד לאלוהי האומה, הריעה קריאתו ‘לא תמוט, אהל שם’, בה נרמזה התחדשות האומה, הבראתה ע“י הבראת ערכיה – הכרה מופלאה זו ע”י האומה כולה באה לו בזכות סגולתו לשמור על כבוד היצירה, על סגולתו לקדש את שירתו כאשר לא ידע לקדשה משורר עברי זה דורות רבים. היא שגרמה לכך, כי מיד לאחר התגלותו, כמעט מנסיונותיו הראשונים היה כולו ודאיוּת, נעשה כולו קנוֹן. רק הוא יכול להשכיח, לבטל בבת־אחת את הדברים הרפים המעטים, שנכשל בהם בימים הראשונים. רק הוא ידע, שלא לשוב ולהכשל בהם… להיפך, כל צעד חדש שלו נטע בטחון חדש, נטע אמונה כזו, אשר רק לעתים רחוקות מאוד תפול בחלקו של משורר. לאחר שעברו ימי־ המבוכה הראשונים, נתגלתה לפניו דרכו המאירה – הדרך האחת, אשר ממנה לא נטה. לא תמיד הדהים ביצירות גדולות בזו אחר זו; אבל גם בשיר הקטן ביותר היתה מפעמת רוחו הגדולה – פיעמה גיאות שאינה פוסקת, התגברות שאינה פוסקת. הכל צלצל בו כפעמי־נצחון, כבשורה של כוחות מתגלים. היתה ההכרה, שנגולה האבן, שממלכת התרדמה נגאלה מקסמיה.

נער הייתי אז, ואולם משער אני את הרושם הראשון של בואו כמחזה־פלאות. לקול פעמיו נאלמו אז בבת־אחת להקות משוררים, הפסיקו את שירתם באמצע וירדו מעל הבמה בחשאי; ואלה שנשארו, ניטל בטחונם והם התלבטו אחריו באין־כוח. האחד, שהחזיק אז מעמד יחד אתו, היה טשרניחובסקי, שבא מיד אחריו. הוא בא ממרחק, וקסמיו היו אחרים. יש שהיה כובש לנו גם מרחבים, שרגלו של ביאליק לא דרכה עליהם מעולם. ואולם ביאליק, גם בכשלונו וגם בהאלמו לימים רבים, נשאר יחיד לדורו, נשאר יחיד לכולנו. כחידה, כחזיון ללא פתרון, תהיה לנו לפעמים האהבה הגדולה הזאת, אהבת העם לבחירו. עדים אנחנו לפלא, אשר לא שערנוהו. אומה אומללה מתפללת על נפשה, באה לקחת ברכה מפיו, נשענת עליו, מתגאה בו. שירתו היתה העדות המכרעת, כי אמנם קם הדבר והיה.

ברנר קרא לו ‘הנאמן’, ולא היה אמנם נאמן ממנו ללבו. מעולם לא נפתה לב גדול זה להענות לתרועת ההמון. את שירתו לא עשה מעולם פלסתר. בבחינה זו נשאר יחיד בדורו. יחיד אולי גם בספרות בכלל בזמננו. ככה לא בלם את־עצמו משורר מעולם. בהדרת־כבוד כזו לא נשא מעולם שליט את שרביטו. הוא נשאר לנו עד־היום למופת כיוצר, אשר לא חילל את יצירתו, אשר לא נלכד מעולם בידי השטן. כאחד מיחידי העולם, עמד בנסיון הגדול, ולא נסחף אחרי ההמון, גם בפרשו לרגליו את הרשת המסוכנה ביותר – את רשת התהילה. רק הוא יכול לשוב מארץ־ישראל, שנתקבל שם בכבוד מלכים, ולהשמע לקול לבבו ולאֵלם לבבו ולבלי כתוב שירים על הארץ, כמו שתבעו ממנו, בעוד לא מלאו ימיהם להכתב, כשלא היה הכרח לו לכתבם. רק הוא יכול להפסיק באמצע את קולני־התחיה ולהטיל כאבן כבדה לתוך המחנה את ‘דבר’ שלו, כשנואש מן הדיבורים הריקים – כשראה את הפרצה הראשונה בסטית אוגנדה. רק בשביל זה בלבד הוא ראוי להערצת כולנו. התהילה לא העבירה אותו אף רגע על צערו. הוא ידע גם לבוז לתהילה זו, בהשארו תמיד נאמן לעצמו, נאמן לכאבו.

הוא ידע לא רק לדבר – הוא ידע גם לשתוק כגיבור. ושתיקת־פתאום זו, בעצם התרועה, הטילה צל, עוררה פחד. להיות ‘מחריש כאבן’ בעצם ימי בגרות הכשרון, יכול רק משורר־אמת כביאליק. זה שהתאכזר לעצמו, התאכזר לחלומו. רק הוא הרגיש את מגעה הדק של הכמישה, שאיימה אז עלינו. הוא, דורש־האמת ועריץ־האמת, לא יכול שלא לראות תמיד, בכל אשר פנה, את חוסר היסוד, את העיקר שאיננו – את העדר האומה. ככל שהירבו להתריע מבחוץ, ראה יותר את הרקב מבפנים. כעשב מוּכּה צמא לתנחומים, אבל לא היה במה לנחם. יום אחד ראה את עצמו בכל יתמותו. עלוּמי התקופה ועלומי חייו נתגלו לפניו פתע בכל מערומיהם, ונשתתק. ובהשתתקו – כאילו הורד הוילון, כאילו הועם עלינו זיווֹ של יום.

בגבורה זו של שתיקה, בעצמת־חדלון זו לימים רבים, ניתן לראות את כוחו המוסרי של המשורר לא פחות מאשר בגבורת־הדיבור שלו. מי שיש לו חיתוך־הדיבור כזה, מוכרח לפעמים גם להאָלם ככה. לא היה כל יסוד לחשוב, כי נפגם הכינור; משהפסיק שתיקתו, התרונן כפליים. אות, כי כוחו לא דלל. מה־מעטים הם אלה, היודעים להחריש בהעצר השפע! העלובים הן מפליגים בדיבור דווקא כשאין להם מה להשמיע. השתיקה – היא ‘שארית הגבורה’. זהו הכוח שניתן למשמרת. מתנוונים בדיבור, אבל עזי־הרוח אשר מעולם היו גם ‘אמני־השתיקה’. ביאליק שם מחסום לפיו תמיד, כשהדיבור לא התפרץ, כשלא נעשה הכרח. גן־שירתו לא השיר את פריו בלתי אם בגעת בו הסער. כסבל־עולם נשא בקרבו את כל אשר הרה ואשר הגה, וכחומת ברזל היה סגור ומסוגר מסביב. כצרוף זהב צרף באש־נשמתו את דברו. כאחד הנביאים הקדמונים הוא בורח, מתחמק מפני חרדת היצירה. יודע הוא את אשר היא דורשת ממנו. על־כן הוא ירא מפניה. אימת עצמו עליו, אימת אחריותה של יצירה. על־כן הוא כל־כך משתמט מפניה. ואמנם נורא הוא לפעמים להיות שלם כל־כך – שלמות גדולה אוכלת, אינה ניתנת אלא במחיר סיגופים. לביאליק היתה רק דרך אחת: לעלות! הוא לא יכול לנטות אף רגע, לשאוף רוח שעה קלה. ליצור היה לו תמיד – להכניס את ראשו לתוך לועה של שלהבת.

אכזריות זו של יצירה, שנהג בעצמו, היא־היא אשר שיוותה הוד־עליון בעינינו של המשורר, למרות היותו כאדם כל־כך קרוב לכל אחד, כל־כך רגיל במנהגו ובהליכותיו. כולנו הרגשנו שאין איש בינינו מכבד ככה ומעלה ככה את ערך־המשורר כמוהו. אנחנו ראינו אותו כגדול שבחבורה לא רק משום שכמשורר לירי וכענק־הביטוי באמת אין דומה לו בינינו, כי־אם, אולי עוד יותר, משום שהוא קידש ככה את תפקיד היוצר. בתיתו את עצמו תמיד רק באין דרך להשתמט; בהופיעו אלינו רק בשעה שנקרא בחזקה, בשעה שלא היה ספק עוד, כי קול ה' קורא אליו – היה למופת לכולנו לא רק ביצירתו כי־אם גם בהימנעו מיצור, בבואו במסתרים. לא היה איש שהוכיח כמוהו את אמיתות הרעיון, כי אין סופר נעשה גדול אלא אם־כן ידע מה שלא לכתוב ואימתי שלא לכתוב.

הוא הביא תמיד רק את הפרי אשר גידל בגן־נשמתו ימים רבים, העניק רק מאשר הצמיח בעצמו – ויתר על כל שלל מקרי, על מה שאינו כולו שלו; לא זכה מעולם מן המוכן גם בצורה. הרעיון גדל אצלו תמיד, כצב זה, ביחד עם לבושו. וכמה היה רחוק תמיד מן הבהולים! לנצחונות קלים בז. בז לכל אשר יבוא בלא קרב, בלא מאבק. רתק ריתק תמיד את עצמו רק על סלעי־העד, נתן את עינו בגראניטים הקשים, וכל אשר לא דרש את חרטום־הברזל לנקבו, בו לא נגע. את זה השאיר לאחרים, לאלה הלהוטים אחרי המלאכה הקלה והמהירה, – לאלה המקרצפים את השטח העליון. פעמים יכבד גם זה ממנו. אותו החרט הנוקב תמיד בצור אולי יבקש לפעמים גם שכבת־חומר רכה יותר; אך הוא נשאר נאמן לעצמו. המלאכה הקלה לא לו. הוא הניף תמיד בכל כוח התנופה את הקורנס הכבד ויך בכל כובד זרועו האדירה.

בשירתו נתכוון תמיד ליותר משירה – לנעלה גם ממנה. לא ביצירתו בלבד, כי־אם גם באותה הקדושה החופפת על מלאכתו, המפעפעת בכל פינותיה, היתה לנו תמיד סמל של התחדשות, של התנערות לאומית. במקום ההפקרות של הביטוי, המעידה תמיד על עזובה פנימית, על רפיון הרוח ועל ירידת הרוח, יצר לנו שוב את הניב המוצק, הקדמוני, – הניב המצומצם והחריף, שבו רוכזו הכוחות הפזורים, האבודים, שבו שבה ואזרה עוז הרוח הנחשלת. בכל יצירה של ביאליק, היתה תמיד מעין השתחררות של כוחות אסורים, שיצאו לאור־עולם. כל הכאת פטישו החרידה את חומות המוות שמסביב, יצקה את ברזילה לתוך האוויר הקפוא. הוא נעשה בכוח מבעו ובשלמות מבעו לסמל הרצון הלאומי שנתגבר, נעשה למחנך של כולנו. ביצירתו נתגלם בניין האומה בכוח.

הוא לא נתן את־עצמו לשיעורין, כי־אם השליך את־עצמו כולו לתוך הכבשן. מנדלי, פרץ, ברדיצ’בסקי הלכו והתקדמו שעל־שעל בכל ימי חייהם. נחו ושוב חגרו און, עד הגיעם לראש ההר. הוא קפץ תיכף את קפיצת הנמר. הרים את הכל בבת־אחת. בכל שיר קטן, בכל יצירה קטנה דלה מתוכו את תמצית כוחו. לאחר כל יצירה האמין שנתרוקן כולו, שדלה את־עצמו עד היסוד. כמעט כל מה שיצר עומד לפנינו שלם ומוצק כבניין קדומים. המונומנטאלי שבו אינו מתגלה רק ביצירה שלמה, כי־אם בכל אחת מחוליותיה הוא מופיע בכל כוחו, בכל סגולות הגניוס שלו – כאותם שברי האברים הבודדים של פסילי־השיש העתיקים, שכל אחד, גם בהיותו נפרד וקרוע מעל הגוף השלם, נושם בכל יופיו ומעיד על כל גבורת יוצרו.

מבחינה עליונה זו אנו מעריכים את ביאליק. הוא היה לנו תמיד לא רק כשרון כביר, כי־אם מוסרה החי של המלה העברית. בעמדו לנגד עינינו לא יכולנו עוד לנהוג קלות־ראש בה, לחללה, להתעלל בה. שמו בלבד היה כעין לחש נגד כל זיוף, סם נגד כל רפיון־ידיים ביצירה. את ביאליק זה אנו מבחינים בכל אשר עשה בעצמו, בכל אשר תבע מאתנו – את האמן־הגיבור, שידע לכבד את יצירתו יותר מנפשו, שידע לנצור אותה מכל משמר ולהרימה עליונה על כל יצרי־לבו הטובים והרעים. כזה ראינוהו, ובכל הקליפות שנתגלגל לנגד עינינו – היה אחד תמיד, האמיתי, השלם, שלא נפגם כיוצר מעולם, שלא נשבת טהרו מעולם.

הקסמים הראשונים

בשנת השבע־עשרה בחיי, ואני יושב בביתו של כפרי עשיר על חוף הדניסטר, הבהיקה לי ראשונה שירת ביאליק. בימים ההם ואני עוד לומד על־פה את ‘החמלה’ ואת ‘מיכל דמעה’ ואת ‘המתאונן’. מיכ"ל כבר היה ‘אַכוּל’ כלו. בלעתי אותו בשבועות הראשונים לבואי אל הכפר השוקט, ובאין ברירה התחלתי מתגנב גם לתוך אולמיו הצוננים של הזקן; ושירה זו, שאינה כלל שירת־נער, מצאה אז בכל־זאת הד בלבבי יותר משירת גורדון. אולי משום שפניה בכל־זאת יותר אל הנצח, ואולי משום שלחרוזים בודדים בה ברק־הכסף הטהור של ליריקה צרופה, שאינה מכירה עוד בעצמה ומתפרצת כמעט כנגד רצון המשורר. זוכר אני, שאת לבי אף על פי כן לקח אז ביותר ‘הגיון לערב’, ובצאתי לטייל בערבי־החורף בכרמים השקופים שעל חוף הדניסטר, היה פי מרנן את החרוזים הקצרים האלה מתוך לבביות רבה, אף כי לא יכולתי שלא להרגיש כבר גם אז בחציצה הריטורית שבהם.

וזוכר אני ערב אחד באדר, שבו הביא בנו הגדול של אותו כפרי מן העיר ספרי־השכלה חדשים אחדים, וביניהם גם את קבץ ‘הזמן’, שהיה ערוך בידי עזרא גוֹלדין. עוד בשעת סעודת־הערב הספקתי להציץ ולקרוא את ‘בערוב היום’, ולבי התחיל דופק בי כמו לבשורה יקרה. ואולם המסובים, שהיו ברובם משכילים, לא הניחו לי להתיחד עם המשורר אף רגע. ישבתי כמו על גחלים, וּודאי שלא הרגשתי אז באוכל אף טעם כל־שהוא. ברגע־הכושר הראשון חטפתי את הספר ונכנסתי אל חדרי שבאגף־החצר הבודד ונסגרתי עם שללי. זה היה אחד הרגעים הגדולים שבחיי; קראתי את ‘בערוב היום’. המוסיקה שבחרוזים, הציורים הקצרים והחריפים, הרעננות, ברק המלים והרגשות החדש, אשר כמוהו עוד לא ידעתי – כל זה הימם אותי בבת־אחת במין מתיקות, מלאני מין חדוה אלהית, כאילו נפתחו לפני שערי גנים נעולים. הנה זה היה הצער וזה היה הכאב, וזה היה הרוך, והמתק זה היה, והם הם שהיו מנגנים בלב־הנער שבי עד־עתה, ואנכי לא ידעתי! כפארות־גן טלולות נגעו בי המלים המזוככות, האויריות האלה, ואני הרגשתי, שלבי נמוג בי מתוך חמלה ואהבה וגעגועים שאין להם שם ושהם כולם נתכנסו לתוך השורות הקטנות האלה ומרננים אלי משם. הנה כן־הוא – אין זה כי כאן רק הפרוזדור וקול קורא אלינו ממרחקים ולא יחדל אל כבוד העולם, שישנו, ישנו ויתגלה עוד אלינו באחרית־הימים ורגלינו עוד תדרוכנה על אדמת־דשאו הנפלאה –

  כִּי־מָה הַכְּאֵב וּמָה הַחֲלוֹם,

  הַבָּאִים אַט עִם־צֵאת הַיּוֹם,

  וּמוֹשׁכִים אֶת הַלֵּב הַתָּם

  אֶל־קַצְוֵי עַד, אֶל־אַחֲרִית יָם?


מאז הועם בבת־אחת זיו שירתו של אד“ם, ואפילו מיכ”ל כאלו נסוג הצדה. באותם הערבים האביביים שעל חוף הדניסטר היו מלווים אותי תמיד צלילי המילודיה העגומה־המנחמת הזאת, שעצם אפשרותה בימים ההם אני חושב עד־היום למעשה־נס. בשיר־נוער זה נתגלה ביאליק הליריקן בכל סגולותיו החמודות: פשטות ונועם של שירת־עם עם עומק ודקוּת של משורר־אמן, אשר יקפּל עולמות מלאים תחת ניבים מעטים. סגולות אלה תתגלינה אחר־כך עוד ביתר צמצום ופשטות בשיריו־תפלותיו שבתקופת הבגרות; אבל עד היום הזה שמוּר לי חן הנוער של ביאליק, ראשית אוֹנה של הליריקה העברית הצעירה בחרוזי־שקיעה מאדמים אלה. שיר זה כאלו מסמל את תפלת־היחיד הראשונה בשירתנו, את עלומי התקופה, – זו היתה קריאתה הראשונה למרחק:

  לֹא זֹה הַמְּנוּחָה, עוּף מִפֹּה –

  אַךְ לָמָּה, לִבִּי, תִּדְוֶה כֹה?

  – – – – – – – –

  מַדּוּעַ אַתָּה זַעֵף, סָר –

  יֵשׁ מֶרְחַב יָהּ – וּלְךָ הוּא צָר.


לנער בן שבע־העשרה, שישב אז לבדו בשדות בסרבּיה ולא ידע דבר בלתי אם ‘את הכאב ואת החלום’ הסתומים שבלבו, שמשכו אותו לקצוי עד ולאחרית ים – היו החרוזים האלה למבּוּע של חסד, לקריאת־חבר משדלת ומעודדת ממרחק. המשורר כמו אחז בידי והוציאני מן הרחוב:

  פֹּה נֶאֱלַח הַכֹּל, הַכֹּל סָג –

  יֵשׁ עוֹלָם טוֹב שֶׁכֻּלּוֹ חָג.

  – – – – – – – –

  שָׁם תַּרְתִּי מָקוֹם לְךָ וָלִי –

  קוּם נָעוּף יַחְדָּו, נִדְאֶה, בְּנֶי!


‘נדאה, בני!’ – האדמה אינה מתנכרת עוד למשורר. כבן היא מרחמת אותו וקוראה לו ותרה מקום לו במחבואיה. בעינים עצומות הלכנו אחריו, נסמכנו עליו. תפלתו היתה תפלתי, תפלת כּלנו. בבת־אחת נעשה הוא הפה והמליץ לכלנו, לדור שלם, ששירתו העדינה והאכזרית משכתו בציצית ראשו אל תועפות היצירה והחיים.

כאלה היו הקסמים הראשונים.

מאז נשאתי בלבי את השם ביאליק כדבר שבקדושה. הוא נעשה יקר, קרוב, יחידי. היה בצרוּף האותיות האלה לבד משהו, שהרעיד את הלב רעד של אהבה ותקוה. התחלתי מחפש בעירי, דלת הספרים וההשכלה, כל מאסף ישן, שבו יכולתי למצא איזה שורות של ביאליק. ‘אל הצפור’ לא עשה עלי כמעט שום רושם. לא אהבתי מעודי את השירים הלאומיים מסוג זה. גם ‘משאת נפשי’ התחבבה עלי רק מפני הנימה האישית, הרועדת בה. אך חרוזים בודדים מתוך ‘הרהורי לילה’ דוקא נתקעו בלבבי עד היום הזה, ולמרות ההכרה, שאין זה עוד ביאליק, הייתי מכיר בכל מלה משדלת ומתחננת כאן את פעמי הימים החדשים. גוּר־האריות עדיין היה מתחטא; עוד לא למד לשאוג. אבל פה ושם מתגלגלים כבר הרעמים החבויים. אי־אפשר היה שלא להכיר כאן במקצת גם את רוח פרוּג ונדסוֹן; אבל בתוך כל ניב היה לוהט כבר משורר, שבלבו המה ים של צער פּוֹרה, צער של תקופה צועדת לקראת פלאים. כשלב האומה מתחיל שוב מנגן מתוך משורריה, אות הוא לרחמי־שמים, סמן להתחלה של גאולה. ואף כי ביאליק מבקש כאן שוב ‘נאד דמעות חדשות’, פועם כבר בכל הרתמוס שבשיר, בניביו המלאים דם צעיר, רגש אחר; מפעפע האור של בת־שירתו, המזה טל־שחרית על העולם.

בחרוזים שוטפים, ישנים־חדשים אלה, עומד עוד ביאליק בצל הימים העוברים, אבל בנגוּנם הוא כבר כולו אביבי, מלבלב ומבשר.

קורא אתה:

  בַּלַּיְלָה בַּּלַּיְלָה עֵת אֶשָּׂא כִנּוֹרִי,

  עֵת עֵרִים רַק־שְׁנַיִם: אָנֹכִי וּמְזוֹרִי;

  עֵת יֵצַר הָעוֹר לְעַצְמוֹתַי הַנְּמַקּוֹת,

  וְעֵינַי הַכָּלוֹת תִּלְאֶינָה לְבַכּוֹת; –

  אָז תַּעַל כָּאוֹר טְבוּלַת טַל בַּת־שִׁיָרתִי…

ואי־אפשר לך שלא להרגיש כבר את הרוח החדשה, הצרורה בנפש המשורר. הצער משתפך כגלי־לילה רכים, והוא רופא והוא מרגיע בסם־מרירותו. כנור המשורר הוא, שהפך את אנקת־הכאב לנגינה מנחמת. היגון הנובע מלב מלא עשה אותו לשפע, לעתרת החיים.

מה שמציין את השיר הזה ביחוד ומעיד על עומק הליריות שבו, למרוצת מליציותו, הוא זה, שאינך קורא, אלא מנגן אותו; שנגון המלים רב לאין־ערוך מפרושן; שפעמים אינך שומע כלל את התוכן ואתה נסחף אחרי גלי הרתמוס, המדבר מעל המלים. ועוד דבר: בקראך פעם את השיר, כבר הוא שגור בפיך – הוא חדש וישן תמיד. סגולה זו יש רק לשירי ביאליק. הם מיד נהפכים לפסוקים, לניבי־קבע. אין אף תו אחד ארעי; אין ‘גר’ במשפחה. יש בצרוף משהו מקשר, ממזג, מקרב־רחוקים ומסיר מחיצה בין נפרדים. מליו וניביו נעשים תמיד, כשטיח עשבי־שדה, רקמה אחת, חטיבה אחת. אין חציצה. בשיריו הכי־רפים (שרק הוא ידע שלא לכתבם…) יש מין שלמוּת אורגנית, שאינך מרגיש עוד ברפיונם. כנגון עממי הם תיכף נקבעים בלב, ושוב אין ביכלתך להשתחרר מהם. ניבי ביאליק נעשו תיכף לנתינתה הפקר, קנין־הרבים, ואיש לא הרגיש בשימו אל כליו את רכוש המשורר… עד היום נשאר לי השיר הזה, הסנטימנטלי במקצת, חשוב ביותר, בהוכיחו איזה אינסטרוּמנט נפלא היא הלשון העברית גם בצירופיה הישנים ביד המשורר הנאמן. גם עתה עוד מנגנים החרוזים האלה, הרפים והחזקים, בפניו כנתינתם הראשונה:

  יָדַעְתִּי כִּי בִכְיִי – בְּכִי כוֹס בֵּין חֳרָבוֹת,

  לֹא יַגֶּה אֲנָשִׁים, לֹא יִשְׁבֹּר הַלְּבָבוֹת; ––

  כִּי דְמָעוֹת שֶׁנּוֹשְׁנוּ מִבְּכִי אַלְפֵי שָׁנִים –

  סָר כֹּחָן מִמּוֹגֵג אֶת־לִבּוֹת אֲבָנִים…


או:

  מִבַּעַד לְאֶשְׁנַבִּי אֶת־רֹאשִׁי אוֹצִיאָה,

  אַף־אֶקְרָא לַסְּעָרָה וְאֶשְׁאַל אֶת־פִּיהָ:

  אַבִּיטָה בֶעָבִים, אָבִינָה בַחֲשֵׁכָה –

  הַיְהִי קֵץ לַחֹשֶׁךְ? אִם־סוֹף לַמַּהְפֵּכָה?


או השורות החריפות:

  בַּבֶּטֶן הִקְנַנִי אֵל מִסְכֵּן, חֵלֵכָה,

  וַיִּתֵּן־לִי מַקֵּל וַיֹּאמֶר לִי: לֵכָה!


מה כאן ישן? מה כאן חדש? מי ישים גבול ביניהם? וכלום זקוק הרגש הנאמן לצורות מרעישות בחידושן? כלום אין זה מפריע? רק ביאליק הבין איך להכניס את החדש בהרגשת־אמן כזו, שלא ידכא את הנעימה שבלב, שלא יאפיל על האור הנסתר שבבטוי. מליו דומות לאבני־ים חלקות, שאלפי גלים כבר הכו עליהן והקציעו אותן מכל צד, אך עוז הים צרוּר בחיקן, וסערת־מימיו מנהמת תמיד מתוכן.


אכן הרושם המרעיש הראשון היה השיר ‘בשדה’, שנדפס אז באחד מלוחות ‘אחיאסף’. לוחות אלה יקרו לי אז בעצם, מפני המסורת שהיתה להם להביא בכל קובץ שיר אחד של ביאליק. בעיני היה שיר יחידי זה שקול כנגד כל המאסף. אחר־כך התחלתי מבחין גם את מנדלי ואת אחד־העם שם לפעמים. אבל השיר לביאליק נשאר ראשון במעלה. בלעדיו היה ריק בשבילי כל הקובץ.

השיר ‘בשדה’ – אחד הראשונים בשירי־הטבע של ביאליק – חסר עוד את התיאור הדק והחריף, שבו מצטיינים שירי־הנוף המאוחרים. אבל כל המרירות והיתמות של עם נטול־אדמה, שדוד־ירק וגזול־שדה פעפעו בארבעת החרוזים הראשונים, שהכו על הלב במין כח, במין אכזריות, שהיתה מורגשת כמעט הרגשה פיסית. עצורי־נשימה היינו קוראים את הבית הזה, שבו צלצלו געגועים כה עזים ועלבון כה צורב של אומה שלמה, שלקחו ממנה את תנחומי האדמה. כל אופן הבטוי היה כל־כך פתאומי בתוך דממת־המות של חיינו, כל ניב – כל־כך לא־צפוי, כאלו נפל מרחוק, מאיזה מעמקים נסתרים שבנפש האומה:

 הֵן לֹא כִכְנַף רְנָנִים נִתְפֶּשֶׂת, מִתְמַלְּטָה לַחֹפֶשׁ בִּרְנָנָה,

 אַף לֹא כִכְפִיר נִכְבָּשׁ בֶּטַח, הַמְשַׁבֵּר אֶת־בְּרִיחָיו לִבְרֹחַ –

 כְּכֶלֶב, יְדִידַי, כְּכֶלֶב מִמְּעַנָּיו, בְּזֹה נֶפֶשׁ וּמְעֻנֶּה,

 בָּרַחְתִּי הַיּוֹם אֶל הַשָּׂדֶה מִפְּנֵי עִצְּבוֹן יָדַי בְּלִי כֹּחַ – – –


הנה זה כבר ביאליק! סערת הרגש, שאהבה ובוּז, חמלה ואיבה, אמונה ויאוש המו בו יחד, ואותה האכזריות העצמית, הביאליקאית, שאין כמוה מביעה את הכאב. היהודי הנמלט, ככלב בזה־נפש, אל מרחבי־שדה – היה בזה גם מן הרחמים ומן התקוה, אבל גם מרגש הבושה הצורב:

 כֶּעָנִי אֶעֱמֹד לִפְנֵי הוֹד הַקָּמָה הַמְּאִירָה וּשְׂמֵחָה,

 וָאֵדַע אַךְ־עַתָּה אֶת־עָנְיִי מָה רַב, הָהּ, אַךְ־עַתָּה אֶרְאֶנּוּ!

 לֹא יָדַי עִצְּבוּכֶן, שִׁבֳּלִים, לֹא יָדִי קוֹמַתּכֶן טִפְּחָה,

 לֹא־כֹחִי פִזַּרְתִּי בָזֶה, לֹא אֲנִי אֶצְבְּרֶנּוּ – –

היופי האסור בהנאה לא משום שהוא מפסיק את משנתנו, כי־אם משום שלא נוצר על־ידינו – הנה זאת היתה הנימה החדשה, נימת התחיה, תחית־האדם שבנו, שעליה התחיל מנגן המשורר. הכלב המוכה כבר ברח ממעניו אל השדה; אך נסחף בין שפעת גבעוליו ובשטף גליהם, הוא עומד עדיין עני ומדולדל, משום שלא רסיסי זעתו הרטיבו את מגרפות האדמה השחורה. ביאליק לא הרבה לשיר בשבח העבודה, אבל השיר ‘בשדה’ חינך אז דור שלם. השורות הבודדות והמעטות האלה היו פירוש שלם ומלא לפרשת־זועה זו, ששמה גלות:

אֶת־פָּנַי בַּקַּרְקַע אֶכְבֹּשָׁה, לָאָרֶץ הָרְטֻבָּה אֶפֹּלָה,

אֶשְׁאֲלָה אֶת־פִּי הָאֲדָמָה וְאֵבְךְּ הַרְבֵּה בֶּכֶה אֶל־חֵיקָהּ:

הַגִּידִי לִי, אִמִּי, אֲדָמָה רְחָבָה, מְלֵאָה וּגְדוֹלָה –

מַדּוּעַ לֹא־תַחַלְצִי שָׁדֵךְ גַּם־לִי נֶפֶשׁ דַּלָּה שׁוֹקֵקָה?..


ואותה הצניעות שבבטוי ביחד עם העוז שבו – הם כבר היו מעידים על משורר־האמת, שקם לישראל. המשורר אינו בא אל השדה ככנף־רננים וככפיר בוטח – כיהודי עלוב הוא בא, כאחד הרבים, כעני מישראל; אף כי הוא גם כנף־הרננים הראשונה שלנו וגם הכפיר הראשון, אשר שבּר את בריחיו, לברוֹח. הוא מרגיש את עלבון האומה ואינו מוציא את־עצמו מכּללה, גם בהציץ עטרת־הנבחר על ראשו. הוא מדבר בשם כולנו – גם בשם בני־החורין והעזים, אשר הבקיעו את החומה, וגם בשם אלה, שנשארו עם שממון־חייהם במצור ובמצוק. ואותה הרכּבת הרגש ביחד עם יושר־ההבעה הזהיבו את חרוזיו בתואַם של צבעים נפשיים כאלה, שדובבו את הלב כצלצלי כנור וכיללת סער. בצער הזה, בהשתפכותו הנוּגה והחמה היתה נחמה נסתרה, האור בא מבפנים. זה היה הכוח השמור שבאומה, שנחשף בלב היחיד. מה שנחנק ימים רבים בלב, השתפך שוב בצלילי תפלה והודיה.

הצמאון לטבע בשיר זה היה עוד עמוק יותר מהרגשת הטבע. הגעגועים אינם נותנים עוד לעין לראות. רק האוזן נטויה להקשיב. בכל חושיו הרעבים נלחץ המשורר אל חיק האדמה לשמוע את קולה, לצוּד את סוד שיח־נשמתה. נכרת הנטיה הנגינתית העתיקה שבתכונה הלאומית:

 אֵצֵא לִי הַשָּׂדֶה וְאֶשְׁמַע מַה־דִּבֵּר יְיָ מִן־הַקָּמָה,

 מַה־לָּאַט הָרוּחַ מִמַּשַּׁק הַקָּנִים הַזְּקוּפיִם, הַגֵּאִים,

 מַה יִּרְקֹם בַּסֵּתֶר זִיז שָׂדַי, מַה־יִּפְעַל בּוּל הָרִים בִּדְמָמָה,

 וּמָה הַשִּׁבֳּלִים תָּנַעְנָה רָאשֵׁיהֶן הַשְּׂעִירִים, הַמְלֵאִים?


הטבע לא יכול להיות חולין, למי ששב אליו אחרי יובלות רבים של פרידה. קול ה' דובר מתוך דומית־היער ומלחש־שבּלים. בצאתנו ממצר העיר, אנו נכנסים אל ההיכל, אנו באים לחסות בצל אלהים. ובצאתי אז עם חברי לשוּח בשדי־הקיץ אשר מסביב לעיר מולדתי, בהרגישנו מאחורינו את שאון השוק והחנויות ההולך הלוך ורפה ובהשתרע לפנינו הקמה הגבוהה, המלאה – היה הלב מתפלל בניביו אלה של ביאליק – לשלום אדמה, לשמשה ולחוּמה. בעינים אחרות ראינו אז כל קנה־עשב מזהיב באור בין־ערבּים, כל בבוּאה של אילן מצלה במרחק. בּכּל ומכּל היה מרנן הד רעיון. ונוח היה ללב – כרוחה באה עם השירה החדשה הזאת. רק על השפתים רעדו פעם בפעם המלים הצורבות:

  לֹא־כֹחִי פִזַּרְתִּי בָזֶה, לֹא אֲנִי אֶצְבְּרֶנוּ;…

וכמו צל נפל על האדמה המאירה.


הקרוב    🔗

הלבביות והפשטות והחנינה האנושית לווּהוּ מצעדיו הראשונים. יקר היה תמיד, משום שלא אהב מעודו את תּגת־המשורר. את נזר־הנבחר היה מניח הצדה, ובבואו לתנות את לבו, היה מנמיך את קולו, למען ישמעו לו הקרובים, הקרובים ביותר. כמה רחוק היה תמיד מכל התהדרות פייטנית, מכל אותו הצלצול הקולני של הריקים והגאים! כאדם נגש, קרב עד־מאד, וכאדם הריק במליו המאירות את אשר העיק עליו. וחם נעשה בסביבתו, מכל מגע עמו ועם שירתו. הוא לא העלים מעולם את פגמיו, לא הסתיר את נגעיו. רק לאחר זמן, כשנגלתה לפניו תהום התנוונותה של האומה, נזדעזע כולו ומפיו פרצו תוכחות־האימה. אך בבואו אלינו נשא בקרבו המון אהבה ורחמים נסתרים. כמה רחוק הוא בעצם מהיות מוכיח! הוא, היודע את כל לב שבור, את כל יתמות הנדח. נפשו כלתה לרֵע, יצאה לאהבה. הלב היה מלא עוד שפע רב כל־כך; כגן פורח הוא מזמין את כל עיף:

 לִי יֵשׁ גַּן, וּבַגַּן תַּחַת אוֹג כֶּבֶד צֵל,

 הַרְחֵק הַרְחֵק מֵעִיר וּמִמְתִים, נֶחְבָּא תֵל,

 כֻּלּוֹ עָטוּף יְרַקְרַק, כֻּלּוֹ אוֹמֵר סוֹד אֵל –

 שָׁם נֵחָבֵא, נָנוּחַ, אָח נָעִים!

כמה היה זה טבעי לו, שכמעט בכל שיריו הוא פונה אל אח, אל רע, אל ידיד! לא אל בת־השירה ולא אל האיתנים הרחוקים, כי־אם אל הקרוב, אל ההולך עמו, הסובל עמו. הוא לא שכח אותו תמיד – את זה הנשען עליו, המחכה לו. כמה מאי־ההבנה יש בדבר, כשמוֹנים את ביאליק, שהוא אינו ‘חי כמשורר’! מודה אני, שפעמים גם אני, כשכּאב הלב לראותו אובד באבק ‘שבי־היריד’, הייתי מעיר את אזנו למוּסר על־כך. אבל ברבות הימים הבינותי את גורלו יותר. הוא לא חפץ להרחיק, לא חפץ להסתתר עם עשרו לבדו. בלבו היה גם בּוּז לעושר כזה. אהוב אהב תמיד לחלוֹק שלל החיים והשירה כאחד עם הקרוב – עם האדם. רק אליו קרא, רק לוֹ נתכוון. למחיה ולנחמה שלחוֹ אלהים אל אחיו האובדים:

 בֵּיתִי קָטָן וָדַל, בְּלִי מַכְלֻלִים וּפְאֵר,

 אַךְ הוּא חַם, מָלֵא אוֹר וּפָתוּחַ לַגֵּר,

 עַל־הָאָח בֹּעֵר אֵשׁ, עַל־הַשֻּׁלְחָן הַנֵּר –

 אֶצְלִי שֵׁב וְהִתְחַמֵּם, אָח אֹבֵד!

ככה נתגלה לפנינו המשורר – בכל פשטותו ואנוֹשוּתוֹ. אין לו ארמנוֹת־שיש והיכלי־תפארת מזהירים, אבל ביתו החם פתוח לגר. ואור בו וחום צח – זהו לב המשורר, הפתוח תמיד לקרוב ולרחוק. הלב העשיר הזה אינו גן נעוּל. שעריו פתוחים לכּל – ליחיד ולרבים.

ככה ראיתי אותו מרחוק. בהיותי בולע את שיריו הבודדים ובהיותי חולם עליהם בבדידות נערותי. הוא השיבני בימים ההם, כשנפל עלי אורה של שירה גדולה ונכריה, אל היצירה העברית. שירתו נטעה בי שוב אמונה במלה העברית, שהחלותי מתרחק ממנה לאט, סחוּף בגלי התרבות הזרה.

הוא היה לי הסלע, אשר בו נאחזתי בימי־הנסיון הקשים ההם – הוא השיבני אל אלהי.


בצל השכינה    🔗

שמש־האביב מציפה דרך חלונות בית־המדרש את ראשי הנערים המעטים, הכפופים על־גבי הגמרות בשעות הבוקר ולומדים עוד בחשק ובהתמדה. ואולם אחר הצהרים, כשמתחילות נושבות רוחות־השדה החמות ובשׂמי־הדשא החריפים יעלו מן האחוּ המשתטח למטה, במרחק צעדים מעטים, והיוֹנים תבאנה אל הברכה המוקפה חרולי־פרא דשנים, והירק המזהיב ישק מרחוק את העינים הצמאות, – אז הגמרא נסגרת מאליה והיד תשולח אל חוברות ‘השלח’, המוכנות בסתר ה’עמוד', וכמים צוננים וכרוחות־שדה ישיבו את נפשנו חרוזי ‘המתמיד’.

לימים מועטים נתגלגלתי גם־אני לתוך כתלים עגומה אלה. חינוכי היה אחר, וסביבתי הקרובה, ילידי־כפר ואנשי־שדה, לא הכשירתני לאהלה של תורה. עיני היו נשואות לקסמי עולם אחרים, ואור אחר כבר צרב את לבי. אך הד שירת־ילדות וחברים חביבים אחדים משכוני שוב אל בית־המדרש, ותקופה קטנה חסיתי גם אני בצלה החם של השכינה.

לא מעט גרמה לכך גם שירת־ביאליק. הפואמות הלוהטות של לרמונטוב, הליריקה של היינה, הפרוזה הנפלאה של טורגניב ומשהו של גטה, שהייתי עשוי אז לקלוט, – כל זה סחפני כנחשול אדיר והתיקני מן החוף הנמוך של השירה העברית. נערכו החרוזים הראשונים ברוסית, בטרם אימנתי את ידי היטב לכתוב עברית. ואולם בא ביאליק פעם בפעם והצית שוב את האבוקה, והשיבני לימים מועטים גם אל סף בית־המדרש. כמקרה אשר קרה אותו, קרה כמעט את כולנו…

והנה צללה באזנינו שירת התקופה – ‘המתמיד’. לא מילוֹדיה קטנה, רגע של הלך־נפש – זאת היתה שירת הדור כולו, שירת פרידתו האחרונה בטרם יעזוב את קנו ההרוּס. כל נעורי המשורר העגומים צלצלו כאן ברוך ובכאב, בחרטה ובאהבה. הבכי רעד על השפתים בעוד האגרוף נקמץ בחשאי, והברכה רעפה בהיות הלב עוד שקוּי רעל ומאֵרה. האומללים והרצוצים ידעו לקלל. אך בלב המשורר היו שמורים נוגה־חיים וחדות־חיים רבים מדי. והברכה גברה. מתוך הצללים העגומים האלה ינק תנחומי חיים פּוֹרים. בצערו ובסיגוף נעוּריו עצם הלב וידע את האושר אשר מנו לו לעתיד ימי העוני. אכן ככה מבכּים וככה אוהבים רק את זה, אשר יפּרדו מעליו פרידת־עולם…

לא, זה ימים, ודורות רבים, ואולי במשך כל ימי גלוּתה, לא צללה עוד מתוך לב־האומה שירת יגוֹנה ככה, לא נבעה עוד הכרת גורלה הטרגי בחדות־אלהים כזו. זה היה צידוּק הצער וצידוק הייסורים – מין אפּותּיאוזה של ‘חיי־העוני’, אשר מפניה חור האושר הארצי, חורוּ חיי האדמה. אבל גם שירת־נזירים לא היתה זאת. אהבת החיים, פּרץ הגעגועים לארץ ולאוצרה הטוב נלחמים עם אהבת אלהים, עם חלומות של קדושה. האילן העתיק שח ומקשיב אל רחש שרשיו, הבוקעים לב צוּרים במעמקים. החיים, גם חיי אומה, יונקים משרשים אפלים, ואל האשר גורלם נחתך לותר על־עצמם, נשמעים לצו האפל־המאיר הזה, והם עושים את שליחותם בלי טרוניה – באהבה, בגאון, בחירי האומה הם, והאומה בוחרת רק באלה, העתידים לעלות על מוקדיה…

גם גבור ‘המתמיד’ הוא אחד הבחירים האלה. אחד מקרבנות האומה, שבו מתרכז כוחה הנצחי, בו נתרכז כוח קיומה והכרח קיומה. אלה אינם חיים על ‘שפעת התכלת’ ועל ‘ירק הגנה’, אף כי גם נפשם תצא אל חיי האדמה המתוקה. להם ניתן העוז להתגבר על חייהם. מכירים הם ברגש סתום שבנפשם, שהם שליחי האומה, שבהם מתגשמת האנרגיה העצומה שלה. כי מה הוא כוח קיומה של האומה, אם לא האנרגיה הרוחנית שלה המרוכזת ביחידיה? גם המתמיד הוא הספוֹג הזה שספג אל־תוכו את רצון־קיומו של עמו, שבו נתגלמה עקשנותו לחיות, להעביר את משאות נפש האבות מדוד לדור. הוא חי לא את חייו. הוא צופה מראשית עצמו; בלבו פועם הקצב הנצחי של נשמת האומה:

  ‘הוֹי, הוֹי אָמַר רָבָא, אוֹי, אָמַר אַבַּיֵּי!’ –

  הֲפֹה בֵית הַיּוֹצֵר לְנִשְׁמַת הָאֻמָּה?

  הֲפֹה מְקוֹר דָּמֶיהָ, הַנּוֹטְעִים בָּהּ חַיֵּי

  עוֹלָמִים, הַשּׁוֹפְעִים בָּהּ אִשָּׁה וְחֻמָּהּ?

  הֲפֹה אַדִּירֶיהָ – מְאוֹרוֹת עֲתִידִים,

  הַיּוֹצְרִים אֶת רוּחָהּ עַל־הָאָבְנַיִם? –

  כִּי מָה הֵם הַקּוֹלוֹת וּמָה הַלַּפִּידִים

  הַנּוֹשְׂאִים הַנֶּפֶשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם!


לא היה עוד משורר, אשר כה הבין את הנכאים ואת החדוה, את הקובלנה ואת הפיוּס, את העקשנות ואת ההתמרמרות העולים מתוקים וסוערים יחד בניגון־הגמרא. אין זאת שירה רומנטית, שהמשורר נותן בה את נפשו להימשך אחרי צללי־הזיה. שירת האומה היא, הקובלת על גורלה, על קרן־הזוית הקטנה והדלה שהקצו לה בחיים, ויחד עם־זה הרגשת אָשרה, שעוד לא נדלדלה כולה אם יש בה עוד עקשנים כאלה, אם יש עוד בקרבה עוז למשוך אחריה את גיבורי־הרוח האלה, המוסרים את נפשם בחדוה עליה. בגרותה ונצחיותה של שירה זו, למרות כמה פגמים קטנים שבצורה, הן בזה, שהמשורר ידע כל־כך למזג את האהבה עם המחאה, את מסירות־הנפש עם ההתמרמרות. הפּתּוֹס העליון יונק תמיד מניגודים. הכוח, גם כוח האהבה, יגבר שבעתים בהיות האיבה סוככת עליו… הרומנטיקה, הקושרת כתרים מתוך סמיוּת־לב או מתוך הונאה עצמית, היא ציץ העולה במרתף. הסער הראשון, סער החיים, ימוללהו. האור והצל יכזבו שניהם בהיותם נפרדים, ונעשים אמת שניהם בארג־החיים האחד. שירת־האמת היא זו, שתּום והבנה, כאב ואהבה, הכרת־ההכרח וההתמרמרות יחד יעלו ביללת־חיים אחת:

אֲדֹנָי, קַח מַה־תִּקָּח! אֶת חֶלְבִּי וְדָמִי. –

  נִשְׁבַּעְתִּי בְךָ וּבְתוֹרָתְךָ הַקְּדוֹׁשָׁה,

  אִם־אֶחְשֹׂךְ נִיד שְׂפָתַי וּלְקוֹלִי יְהִי דֳמִי,

  אִם־אָמוּשׁ מִמְּקוֹמִי, מִקְצֹעִי אֶטֹּשָׁה…


ויחד עם־זה זעקת התמרורים של המשורר:

  וּשְׁתֵּי הָעֵינַיִם שֶׁלִּרְאוֹת נִבְרְאוּ,

  שֶׁלִּרְאוֹת יָכֹלוּ הָאָרֶץ וּמְלֹאָהּ,

  תִּדְעַכְנָה, תֶּחְשַׁכְנָה וּמְאוּמָה לֹא־רָאוּ,

  וּבְלִי חֲמֹד מְאוּמָה תִּכְלֶינָה בַשֹּׁאָה…


וכמה מרירות בהכרת הקרבן, שעבר זמנו:

  וּבְחַיִּים כְּבָר בָּטְלוּ כַּצֶּלֶם תָּנוּעַ,

  וּתְתַפַּשׂ כִּשְׂמָמִית בִּמְסִלּוֹת חָדֵלוּ –

  וְלָמָּה זֶה נוֹצְרוּ לַשָּׁוְא, וּמַדּוּעַ

  תֹּאבַדְנָה עַל־חִנָּם הַנְּשָׁמוֹת הָאֵלּוּ?


קשה למצוא עוד שירה, אשר בה יתנצחו רגשות מתנגדים כאלה ושהמשורר לא יתן כמעט להכריע אף לאחד מהם. זהו לא רק כוח, זהו הוד מוסרי נעלה. זוהי ההבנה העליונה, השוקלת את חיי האדם לא לפי מדת היסורים וההנאה, כי־אם לפי עומק הצער ולפי רוממות האושר – לפי סכום האהבה שאנו משקיעים בחיים, לפי הכוח שאנו נושאים בו את סבלם. כאן מדבּר המשורר־היוצר, היודע שאין דבר הולך לאבוד בהויה, אם רק הושקע בכל הרצון שבלב, אם רק ניתן באמונה. לא מה, כי־אם איך שאנחנו נותנים את חיינו יוצר את ערכּם האמתי.

רק פעם יש אשר המשורר יאמר להכריע בנחמו את גבּוֹרוֹ האומלל בהתעטף עליו נפשו. אומלל? כלום אומלל הוא האדם, שאבוקת אלהים מהבהבת בקרבו? כלום אומלל הוא הלב, ההולך ונאכל במוקדי האהבה:

  הָאֻמְלָל? – מַדּוּעַ? מִי יוּכַל הוֹכֵחַ

  כִּי־נוֹצַר הָאָדָם לְמֶרְחַב יָדַיִם?

  וְלָמָּה לֹא־יְהִי גַם־הַנַּעַר שָׂמֵחַ

  בְּאַמַּת פִּנָּתוֹ דֵּי מַעֲמַד־רַגְלָיִם?

  הַתּוֹרָה הָרְחָבָה, הַתּוֹרָה הַמְּאִירָה

  מַחֲשַׁכִּים וּמְצָרִים מֵעוֹלָם בִּקְּשָׁה, – – –


החרוזים החזקים האלה הם במובן ידוע מרכז הפּואמה.לא מימרות נאות בלבד משמיע לנו המשורר; יש בהן משהו מן היסודות שבהשקפת־עולמו. ‘גם עמה ובניו בעני נשמרו’ – אינם סתם דברי־מליצה לביאליק. הוא כרוך אחרי העוני הזה, הוא נשען עליו. הכוח לסבול – זהו העושר, זוהי הרזרבה הנצחית של האומה. אידיאולוגיה קצת ‘גלותית’ – יגידו בנוסח השבּלוני. אבל שירת ביאליק, וגם שירת ‘המתמיד’ בכללה, אומרת את ההפך. מי עוד כביאליק למד אותנו, ש’התורה הרחבה, התורה המאירה' אינה מבקשת ‘מחשכּים ומצרים’ – שרק בנפול עליה אור החיים, אור הנשמה הנגאלה, נעשית גם היא רחבה ומאירה. ואולם בעוני, בכשרון לסבּוֹל, ביכולת להסתפק במועט וליצוֹר, בשעה שאין מרחב, בשעה ששר־האומה מצוה: הצטמצם וחיה! – הוא רואה לא רק את הכוח העליון, העצור בבחירי האומה, אותה הגבורה החבויה, היהודית, שבה הצטיינו קדושיה מימי עולם, כי־אם בעיקר את חוּש האמת שבּה, המזהיר אותה מפני כל משיחיוּת נוצצת, והמוקיר את כל כוח נאמן, כל גרגיר בריא שנזרע בשדה־תחיתה. זהו שוב הסייג, הריאליות האחד־העמית; המעשיוּת, לכשתרצו, – אבל זו, שמאחוריה מסתתרת בקשת האמת ולא הזיות־הרמיה.

בפרקיה האחרונים הולכת השירה ומזדככת יותר ומתעלה לקינה לירית, הסוחפת את הלב במין יגון וחמימוּת של רחמים, שלא יכולנו אז לקראם בלי דמעות. ‘לא גרם מזלי כי אובד עמכם’ – לכל אחד מאתנו היה זה ודוי של חיים, ברכת־שלום לנעורים ותומם, לפינת המולדת שעזבנוה. ביאליק עצמו אמר לי פעם, כי עד־היום אינו יכול לקרוא את פרק ‘המתמיד’ במקום שיסופר על ראש־הישיבה, המקשיב לנגינת צפּורו בשעות השחר, מבלי אשר תרדנה עיניו דמעות…

פעם קרא המשורר לפני קטעים אחדים שכתב בשעתם בתור חלק שני של ‘המתמיד’. שנים עוברות, ואנחנו רואים עוד את המתמיד כשהיה. הוא כבר חולה ושבור, אך את פינתו לא עזב… חיור ומכעכע־דם הוא עדיין כפוף אל הגמרא, וגלי החיים לא נגעו בו… אינני זוכר את הרושם, שעשו עלי החרוזים האלה; ימים רבים כבר עברו מאז. ואולם טוב בכל־אופן, שלא נתפרסמו. ‘המתמיד’ לא נשאר בפינתו. גלי החיים גרפו אותו סוף־סוף. הוא לא אבד, לא נשאר ‘שה תועה, תולעת עיורת’. הצער היה לשד־חיים ואם גם אכל הרבה מן הנפש, אך הרבה יותר נשאר לשירה ולחיים.

‘המתמיד’ לא נכתב על־ידי חובב הנזירות והסיגוף, אף כי העוני יאיר שם לפעמים כשמש: השמש הגדולה עצומה ממנו…


מגע־לילה    🔗

מתוך רשמים מטושטשים ונשכחים למחצה של הימים ההם צף ועולה כזכרון חביב שירו של ביאליק, שנכתב בסוף שנות־החמשים – ‘רזי לילה’. שיר־הלילה קרוב תמיד יותר לנוער מצלילי־הזוהר; ורק פדגוגים גרועים חושבים, שלבני־הנעורים יש לתת רק דברי עליצוּת ואור. יפים לאביב נכאיו הנסתרים. הלילה מושך בקסמיו, במעמקיו, בגליו הסתומים, המכים על חוף ההויה. יש רוך בעצבון־לילה שבעתים מאשר בכל נגוהות שמש. רק הלילה מלמד אותנו לראות ללב־העולם, להקשיב אל פעמי הנצח.

ב’רזי לילה' הקשבנו אז ראשונה את הולם לב ההויה הנסתרה. לאור היום אנו רואים רק בעינינו. בלילה אנו שומעים, אנו באים במגע עם גבולות העולם בכל רטט־דם, בכל רגש סתום שבקרבנו; באין עוד האור החוצץ, מהוּת העולם מתגלה לפנינו לעומק ברמזי קולותיה. השירה העברית שולטת עד־היום רק מעט מאוד בחוש־הראוֹת, למרות כל השאיפה הריאליסטית, החודרת אותה כולה. נדמה לי, שעד היום היא תופסת את העולם בעיקר בחוּש־השמע. אפשר מאוד, שטעות היתה בידינו, בהתברכנו בלבנו, כי נכבוש עתה את העולם הגלוי. כל אמנות שלמה, כמובן, אינה מוותרת על הדברים החיצוניים. היא כובשת בכל חמשת החושים ובאלפי משמשיהם מבחוץ ומבפנים. ואולם עד־היום מעטים מאוד הרואים בשירתנו. ואפילו ביאליק, משורר הממש, בוקע עד התהומות לא בשירי־הזוהר, כי־אם בשירי־הלילה שלו. שם הוא השליט. הוא שומע. שם גבולות ממשלתו רחבים ומתגלה כוחו היסודי – הלירי.

ב’רזי לילה' אפשר שיש איזו אריכות, יש איזה חרוזים ריטוֹריים. אבל נגינת הלילה ויגונוֹ ורקמת חייו הנסתרים – כל אותו שפע־ההויה, המתערבל כמים עמוקים בתהום ושולח את צליליו אל לב העֵרים הבודדים, אל משוררי העולם ומבכּיו, כמבקש עזרה, כמזמין לקחת חלק בעשרו המופלג, האובד באין רואה – כל זה נושם וחי בחרוזי־דממה אלה, שעל־פני כולם מרפרף בכנפיו הרכּוֹת והטובות שׂר־של־לילה. אולי נוסף אז גם קסם העלוּמים, אך אנחנו רחצנו אז בשירה זו, טבלנו את נפשנו הנבוכה בנבכי־הנגינה הצוננים האלה, והכאב שקט מעט תחת מגע־הקסמים הזה. הצללים – הן אלה היו נשמותינו הצעירות התועות, שהתעטפו וערגו ופללו בדממת הלילה: חיים! חיים! וקינתנו זאת היתה וּשׂפוּני דמעותינו

  עַל־חֻרְבַּן אֵיזֹה אֶרֶץ רַבַּת פְּלָאוֹת,

  עֲלֵי מַשֻּׁאוֹת חַיֵּי רִיק וְתָפֵל

  הַנּוֹבְלִים שָׁם כְּצִיץ בְּלַיְלָה אָפֵל.


כלואים בחיי־הרחוב ודבקים בם ומלאי איבה להם, נמלטנו אז אל ממלכת־הצללים עם המשורר והקשבנו אל לחש סודותיהם ברעדה. וכמה דובבו אז הצלילים הבודדים האלה את הלב! כמה חיינו אז עם המשורר, העומד מוקף ‘אלפי אלף נעלמים’ וחותר לגלות את מזימותיהם האפלות. הן כולנו עמדנו אז תחת כנפי הצל הזה ולא ידענו עוד מה יחרשו עלינו החיים הנסתרים:

  מַה־יִּרְזְמוּן הַקּוֹלוֹת הַנִּפְלָאִים

  הַצּוֹלְלִים בַּמֶּרְחָק וְנִבְלָעִים?

  הֵד מָה וָמִי הֵם? לָמָּה כֹּה יֶהֱמָיוּ?


‘רזי לילה, של ביאליק ו’הצללים’ של פייארבּרג – זאת היתה רננת בחרותנו. עמהם נפתח הלב לקראת הפלאים הבאים.


 

פרקי ביאליק    🔗

‘מגלת האש’    🔗

כדבר שאינו מוטל בספק ושאינו טעון הסבר והוכחה, מגדיר ד"ר מ. רבינזון את יצירתו הגדולה של ביאליק, אגב ציוּן מאמרי על ‘מגלת האש’ (ב’כנסת' ז') כ’צידוק דחוק': ‘היצירה הבלתי מוצלחת’!

מי שחי על ‘מגלת האש’ (וחי עליה כל הדור, אף כי נמצאו עוררין עליה מבין גדולי סופרינו) נתון במצב לא נוח, כשהוא אומר (והפעם באמת) ‘להגן עליה’. ד"ר מ. רבינזון לא זה בלבד שלא הגדיר נכונה את יצירתו הגדולה של ביאליק, כי אם גם את מאמרי, שאינו בשום פנים מאמר של סניגוריה, כי אם, מראשיתו ועד סופו, נסיון לנתח את ‘מגלת האש’ מתוך הקפדה גמורה שלא לכסות על פגימותיה.

מה פירושה של ההגדרה: ‘יצירה בלתי מוצלחת’? יצירה שאין בה מן האמת שבשירה, מן האמת שבלב? כמדומה, שבעשר שורות אשר בכל אחד מפרקיה המרכזיים (הפרק על הבחורים באי השומם, הפרק על שירת המשטמה והנקם, ופרקי הודוּי על יסורי האהבה) אתה מוצא שירה, שהיא שקוּלה כנגד עשרות יצירות שלמות של שירת ישראל בכל הדורות. היש צורך לצטט את השורות האלה? כלום לא נבלעו בדמו של כל אחד מבני הדור, שאין השירה כספר החתום לפניו? כלום איננו מרגישים את רטט נגינתה כמעט בכל היצירה העברית שלאחריה?

אלא מה? יצירה גדולה זו (ככמה יצירות גאוניות אחרות שבשירת ישראל וגם בשירת העולם) אינה שלמה. כן, בזה אנו מודים כולנו. בזה הודה גם ביאליק (בדברים שבעל־פה). בזה, אגב, מתעסק גם מאמרי שזכה בבקורת של מ.ר. אבל חוסר שלמוּת אין פירושו בשום פנים: ‘יצירה בלתי מוצלחת’. אתה מוצא בשירה שלנו ושלהם המון יצירות ‘שלמות’ שבפינה אחת של ‘מגלת האש’, שאינה שלמה, יש יותר שירה מאשר בכל מזויהן. השלמות, שאנו מקפידים עליה מאד ושאיננו נוחים כל־עיקר לוותר עליה, – היא מושג כמעט טפל לחזיונות טבע ושירה גרנדיוֹזיים. איננו שואלים, אם התנ"ך שלם, אם שקספּיר שלם, אם בטהובן שלם. הנשגב כאן מכסה על כל ערוצי ה’פּגום‘: ה’פגום’ עצמו פעמים מוסיף כאן – על כל פנים אינו גורע.

ברם, העדר השלמוּת אינה בזה, שהקשר בין חוליותיה אינו מהודק כל צרכו, או – כפי שביאליק עצמו הגדיר זאת פעם בשיחה פרטית עמי – שאין מרכז אחד, כי אם כמה מרכזים ליצירה זו; כי אם בזה, שכל מסגרת השירה הגדולה הזאת, שנגעה בעמודי התווך של ההויה הישראלית, נמצאה צרה מלהכיל את הנפץ הרב, שהוּטל לתוכה – שמשהו כאן נפסק באמצע, או (כפי שניסחתי זאת במאמרי שב’כנסת'): שיש כאן איזה עודף מצד אחד – ביחוד במחצית השניה, בעוד שאותה שעה חסר גם איזה עיקר. ‘מגלת האש’ שייכת לאותן היצירות, שבהן מרוכז צומת הבעיות של קיום האומה וקיום היחיד כאחד. מרוכזת כאן (בחתימת השירה) ההתנגשות שבין שניהם, שהיא מיסודה הטרגי של נפש כל חוזה ומשורר בישראל מימי התנ"ך ועד עתה. לאחר פרוץ הסער הגדול באה כאן הדממה הגדולה – דממה זו שנשמת המשורר עטפה אחר כך כל ימיה. והיתה זאת דממה כבדה מאוד, דממת חידות. על צהרי חייו וערב חייו של המשורר האפיל צלה של ‘מגלת האש’.

אכן דוקא בתהוֹמיוּת זוּ גדוּלתה של ‘מגלת האש’. דומה, שמכל יצירותיו ‘הנבואיות’ של ביאליק, היא הנבואית ביותר. רק היא לא לקתה אף בשמץ של סטיליזציה. רק היא בתרועתה הממושכה כולה קול ומראה וחידות – כולה האלוצינציה כבדת־חזון, כבדת־רננה. רק בה – שבה ועלתה קללת ‘שפוך חמתך’ ברעם קדומים זה שנאלם דורי דורות. כלום אין גם לקוּייה של שירה זו – הפגם שבבנין, הגודש וההבלעה בהעלם אחד – אופייניים לסגנון הנבואה? פעמים אתה מדמה לשמוע כאן הדי זכריה, דניאל, ספר טוביה – משהו מן החזון הסמלי המאוחר, שקדם לאגדה (והיא הרי כולה רקמה אגדית!). אבל כל כמה, שהיא רקומה בשוליה אורות ערב, היא כולה בקיעת שחר, חזון ההתקוממות לשקיעה. כל עוד ‘קרעי הפורפוריה’ נסערים בכוח כזה, לא גלתה עוד תפארת מן ההיכל.

‘מגלת האש’ היתה חידת חייו – שירת חייו של המשורר, שירת חייו של הדור כולו. והרי היא בכל בקיעיה יצירה גדולה, יצירה שכינסה לתוכה את כל התהומות של ביאליק – יצירה מרכזית בשירת התקופה ובשירת ישראל כולה.


סמל ואליגוֹריה    🔗

האם כדאי לשוב ולדון כיום במה שמבדיל בין שני אלה? מיום שנסתמן קו ‘המהלך החדש’ בספרותנו, הדגימה האליגוֹריה כל ישן ונובל בשירה. בה ראינו את היבושת הפוֹרמלית, את התפיסה החיצונית, השׂכלתנית. כל מה שהתחיל מלבלב בשירתנו, נעקר מן ‘המשל והנמשל’ – השתדל שלא להפריד ביניהם. המשל היה עד הימים האחרונים כמעט אסור בשימוש – היה אצלנו שם נרדף לכל צורה דרדקאית, למין ‘אסכולסטיקה’ שבשירה.

ברם, סמל ואליגוריה הם מן המושגים, שהם מורכבים זה בזה עד כדי לטשטש את התחומים המבדילים ביניהם. קשה להגדירם במופשט, ועל כן ניסיתי לעמוד על המבדיל ביניהם בדבּרי על ‘מגלת האש’. השירה הגדולה שנוּתחה על ידי מחדש נתנה אחיזה כלשהי לנסיון של הגדרה, הואיל והיא עצמה יצירה שסמל ואליגוֹריה נאבקים בה. עם הבירור הבעתי את הדעה, שאין כמעט יצירה שבסמל שאין בה גם שמינית שבשמינית של אליגוֹריה. כשם, שמאידך גיסא, אין גם אליגוֹריה שנכתבה בידי משורר גדול שאין בה גם מסגוּלת הסמל ומכוחו (‘סוסתי’ למנדלי וכדומה לה).

ביסודה של הארת ‘מגלת האש’ שלי הונח גילוי המקורות האגדיים של יצירה זו (האגדה על טמינת אש הקודש במערה נסתרה על־ידי הכהנים שהגלו עם יכניה המלך בבלה ומציאתה בשובם מן הגולה – אגדה המסופרת בשתי נוסחאות בספר חשמונאים ב‘; האגדה על הנזיר שהקריב את ‘שערו הנאה לשמים’, אגדות החורבן בכלל, ובעיקר זו, שבה יסוּפר על מאתים ילדים ומאתים ילדות שנשבו לקלון והטילו א"ע אל הים וכו’, שהיא בעצם היריעה, שעליה רוקמה ‘מגלת האש’. כיון שכמעט כל אגדה עממית חשובה אינה בתוך תוכה אלא מציאות מרוכזת גדולה, היא נעשית בידי המשורר מאליה כלי מחזיק סמל. וביאליק הראה זאת גם קודם ל’מגלת האש‘, בשירה האגדית על ‘מתי מדבר’, שאף בה, אגב, סמל ואליגוֹריה ארוגים זה בזה. בידי משורר, שהוא פחות בעל כוח מביאליק, לא היתה גם זאת אלא אליגוֹריה בלבד, אבל ביאליק חלק לה מגבורתו והעלה אותה לסמל – לשירה גדולה. משהו מן האליגוריה אתה מוצא לא רק ב’מתי מדבר’ בלבד, כי אם בכל יצירת ביאליק: מאבק זה בין סמל לאליגוריה אינו פוסק אצלו לעולם. מי שלא עמד על כך, לא עמד על קו מרכזי בכל יצירתו.


ברשימותיו המעניינות של יעקב רבינוביץ על חדש וישן הוא נוגע, אגב שיחה על ענינים שונים, גם בבעיה זו. מדבריו נראה שהוא מכריע ב’מגלת האש' לצד האליגוֹריה. הכותב אינו מנתח ואינו מבסס את דבריו. אך כיון ששירה זו היא עד היום אצלנו סלע־הויכוּחים, ותולים בחיוב ובשלילה, מה שיש בה ומה שאין בה – אינני רואה כמיותר להביא את תמצית דעתי בבעיה זו.

בראש וראשונה, יש לזכור ש’מגלת האש‘, בתשעים אחוז מן הפבולה שלה, אינה ספּוּר בדוּי, כי אם ארג אגדות בצירוף רמזים אבטוביוֹגרפיים. ציוּן האגדות והעובדות מחיי המשורר, המרומזים כאן, הוא לא רק הפירוש הטוב ביותר ליצירה זו, כי אם אולי הפירוש היחידי. הסמל העיקרי, סמל־היסוד, כאן – אש הקודש – מזדהה מתוכה ומאליה עם סמל הנבואה; מלחמת הבחור בהיר־העינים לאש הקודש היא מלחמה לנפשו – מלחמה לרוח הקודש. זהו רעיון היסוד, שאינו אליגורי, כיון שהוא מרומז במקרא ומרומז באגדה, וביאליק רק העביר את המושׂגים הדתיים לספירה של שירה מודרנית. שני הבחורים הם שתי סגולות שבנפש הישראלית, כשם שהסיפור על הבחורות השמחות אלי קרבן ומטילות את עצמן בנהר, והבחורים המטילים את עצמם אל התהום אחריהן – אינו אלא ניסוח של סיפור האגדה הידוע בשנויים קלים. הרי זה סמל למסירות הנפש על הטהרה בישראל, שיסודה באגדה עצמה, שהרעישה את לבם של דורות גם בלבוש סגנונה הפשוט והדל, וביאליק כדרכו, העלה אותה בעוז ניבו ובלהט צבעיו, כשם שהעלה את רמזי האגדה על ‘מתי מדבר’ לסמל של גורל האומה. מבחינה ידועה יש בהם ב’מתי מדבר’ מן האליגוֹריה הרבה יותר מאשר ב’מגלת האש', אך כיון שהמשל הובלט שם בכוח ציורי כביר, הוא ממילא יותר ממשל, ועל כל פנים: דבר שערכו המוחלט אינו בנמשל.

האם צדק רבינוביץ בהכריעו ב’מגלת האש' הכרעה גמורה לצד האליגוריה? ודאי שהיסודות האליגוריים אינם מעטים ואינם ארעיים בשירה זו. ציורים בודדים, כמו ‘נהר־האבדון’, ‘אילת־השחר’ ועוד, מחייבים נמשל – וזה טיבה של אליגוריה. בלי נמשלים הם פּנסים כבויים, פמוטות בלי נרות.

ברם, עמודיה של ‘מגלת האש’ בנויים על אדני האגדה, המקפלת את הסמל בתוכה. אלה הם סמלים המתבקשים מאליהם: אין להפריד ביניהם ובין הציור כשהוא לעצמו. כי נכריע ב’מגלת האש' לצד האליגוֹריה בלבד, ננמיך את ערכה ונמעט את דמוּתה שלא כדין.

ופעמים דוקא מתוך בקיעיה אתה מכיר גדולתה של השירה.


שניות בשירת ביאליק    🔗

ביאליק, שלמד מאחד־העם, מורו ורבו, את אמנות ההגדרה, והיה, כמשורר וכהוגה, נאמן לדעותיו כל ימיו – פעמים קנאי להן גם יותר מרבו, היה, כאיש שיחה, לעתים חולק על עצמו וסותר את עצמו. אמנם משהעלה דבריו על הכתב, לא נטה מהם בכתב. אבל בריתחא דלישנא, היה מגלה פנים שונות בדברים שנקבעו לכתחילה על ידו כהלכות שאין אחריהם כלום. טבעי מאוד, שכמשורר היה שונה הרבה מאחד־העם, והיה רואה את הדברים בזמנים שונים ראיה שונה. אבל – לא משום ששינה דעותיו, כי אם משום שהשלים אותן, בחיוב או בשלילה, על ידי הערות נוספות, על ידי הסתכלות נוספת.

בזכרונותי לא הססתי לציין סתירות אלה בכל מה שנוגע לדעות ציבוריות־לאומיות (כהתלהבותו למלכות ישראל, שכתלמידו של אחד העם החזיק רוב ימיו בקו האבוֹלוּציוני). משבא לשבת בארץ והסתכל בחזיונות חיינו, מיד פגה מתינותו ה’אודיסאית'. הבין, שאמנם יש קודם להתחזק במניין ובבניין (בהילות לא גרס על כל פנים), אבל לא עג סביב לעצמו עוגה, שאין בה מוצא למרחב.

לעומת זה, נמנעתי, מטעמים מובנים, להביא דברים משלו שיש בהם מן הזיקה השלילית לגבי אישים. מטבעו של ביאליק היה להטיח דברים גם כלפי אלה, שהיה ממעריציהם הנאמנים. לא אחת נזדמן לי – ובודאי נזדמן גם לאחרים – לשמוע מפיו דברים והערכות ‘קשים כגידין’ על אנשים, שהיה בדרך כלל נלהב להם – ליצירתם הספרותית או לפעולותיהם הלאומיות, והתלהבות זו שהיתה נוטה קודם לכף זכות, הוכרעה פתאום לכף חובה כולה.

נמנעתי מזה לא רק מפני הכיעור שבדבר כשהוא לעצמו, כי אם משום שעל הרוב השלילה כאן לא היתה שלילה מוחלטת, – משום שעל הרוב לא הביעה אלא צד נוסף, לוּא גם שונה לחלוטין. אחד מקוי־היסוד בתכונת ביאליק היה למצוֹת חליפות את החיוב ואת השלילה שבהערכתו: כל צד לחוד. משנתלהב, נגיד, ליצירה מסויימת, לא היה מסוגל אותה שעה לגלות בה אף שמץ פסול. אבל, היו מקרים, שהופעות שראה אותן כתכלית השלימוּת, נמצאו יום אחד פגומות ביותר בעיניו, בהערכה מאוחרת יותר, ולא נמנע בקיצוניות המיוחדת לו מלהדגיש את השלילי שבהן. אמרתי פעם, שזהו אולי הקו המובהק ביותר בתכונתו. אתה מוצא אותו, קודם כל, בזיקתו לישראל: פעם הוא ‘יחז את ראש עמו מה שׂגיא, מה כביר’, ופעם הוא חורק את שניו ולוחש: ‘עם אובד, עם נבל’… ואולם גם הברכה גם הקללה נובעות מלב מלא, הכואב ואוהב, ורק שלב זה לא הוכשר לראות בבת אחת את האור ואת הצל, כי אם כל אחד מתגלה לו נפרד מחברו, בעוד שעל צד האמת היתה לו זיקה מתמדת אחת לדברים העומדים ברומה של הויתנו.

אפשר, שזוהי הזיקה הנבואית, שגם בה הברכה והקללה באות תמיד נפרדות, בעוד שאין להסיק בשום פנים מזה, שיש כאן דוּאליזם ממש.


תכונה זו חשובה לנו גם בשעה שאנו אומרים למצוֹת את דעותיו של ביאליק ביצירותיו הגדולות – גם בשירה, גם במחשבה. אין כמוהו מעריץ את מנדלי, את ‘יוצר הנוסח’. כל מקום שביאליק נתקל ביצירה לשונית גדולה, אין גבול להתפעלותו – הוא רואה בה תופעה כמעט למעלה מן הטבע. אין ספק, שכשרון היציקה של העברית החדשה, שמנדלי יצר לה בתי־דפוס אדירים, הביא את ביאליק לידי התפעלות יותר אולי מכשרונו הציורי הכביר. אבל בהספדו על ש. בן־ציון אינו מהסס לציין ברבו הנערץ את הקפאון של הזקנה, ‘מיעוט הכּוהל’ שבשירתו. לא היה זה, לפי דעתי, נכון לגבי מנדלי, שטל נעוריו לא יבש עד זקנה ושׂיבה. כאן נתכוון אולי בעיקר ללמד זכות על הפרוזה של עצמו. אבל ראוי לציין את עצם העובדה, שבמומנטים ידועים גילה ביאליק פנים אחרות גם באלה, שגאונותם לא היתה מסוּפקת בעיניו. ודאי, משום שהיה לו צורך למצוֹת את סוף דעתו על ידי תוספת שלילית, שלא היה בה משום קו־מילוּאים להערכתו החיובית.

אפשר שבגלל תכונה זו לראות ‘כל פעם רק צד אחד’, לא הגיע בפרוזה סיפורית לידי אותה יכולת שבשירה. היסוד האפּי מחייב ראיה ‘משולבת’, בעוד שבשירה דוקא המאבק שבין שתי הראיות פעמים מעמיק את החריפות, את הדרמטיוּת.


בספרי ‘שירת ביאליק’, השתדלתי להראות, אגב ניתוח יצירותיו, את הדוּאליזם (שהיה לפעמים מדוּמה, ונתבטל על יד סינתיזה עליונה יותר). דוגמה ראשונה לכך היתה לי יצירתו הגדולה הראשונה – ‘המתמיד’. תוך כדי מחאה לוהטת זו נגד חיי הצער של הממיתים את עצמם באהלה של תורה, יצב את האפותיאוזה לפרישות של בית־המדרש, וראה ב’המתמיד‘, הנותן את חייו, את נעוריו, על לימוד התורה, את החזיון הנשגב ביותר של היהדות (‘אדוני, קח מה־תקח! את חלבי ודמי – / נשבעתי בך ובתורתך הקדושה, / אם־אחשוך ניד שפתי ולקולי יהי דמי, / אם־אמוש ממקומי, מקצועי אטושה’…). ‘מתי מדבר’, זה ההימנון הגדול למעפילים, ה’ראשונים לגאולה’, הוא לא פחות מזה אלגיה עמוקה על ‘אגדה עתיקה עוד אחת’, שצללה בדממה ששבה ‘וערירי יעמוד המדבר’. עיר ההרגה' מכוונת כלפי הרוצחים וכלפי הנרצחים – ולא נודע מה מחריד כאן יותר, מה מכאיב כאן יותר. והאם לא זהו כוח האיתנים שבשירה עצומה זו, שהמשורר עצר כוח לראות את אסון האומה וקלון האומה בראיה אחת?

סוגיה חמורה עוד יותר היא ‘מגילת האש’, הכפילות הגדולה, שנשארה עד היום כחידה ללא פתרונים. מי מן הבחורים, ששניהם ‘שוים בקומה ובגבורה, שניהם משכמם ומעלה גבוהים מכל הבחורים ושניהם אנשים רזים ועיניהם גדולות ופקוחות לרוחה’ – הוא הפלאי ‘אשר יכין צעדם: אם זה העלם הרך בהיר העינים ואם זה איש האימות זעום העפעפים’?

כאן לא המורה ולא המנהיג חד את חידתו לעמו, כי אם המשורר – זה איש הכפילות, היודע כי לא האחד בלבד יכין את צעד האומה, כי אם כוחות מתנגדים, לפעמים צוררים איש את אחיו, עושים מעשה אחד, – מעצבים את נפש האומה, מכשירים אותה לקרב ולהתבוננות, לאהבה ולאיבה גם יחד; כי רק אלה שהם כפותים ברצועות אל תורתם, או אל מפלגתם, סבורים שאומה היא בתקופת יצירה גדולה, בימים של מהפכה גדולה, כוח מוניסטי: משהו שנמשך לצד אחד, לאור אחד. סופה של ‘מגילת האש’ הוא אמנם לאין ערוך רפה יותר מפרקיה הראשונים. מה שהמשורר, המעיד קודם בעצמו שאין להכריע, מי משני הבחורים הוא האחד, אשר ‘לבב כולם כלבבו’ – בכל זאת מכריע כולו לצד ‘בהיר העינים’, פסק ממש את ראשה של השירה המופלאה; ובעוד שבפרקיה הראשונים מחלחלים כוחות האומה, ובשירת זעום העפעפים סוערת משטמת האומה הלוהטת למחריביה, ובה מתגלית עצמת הנבואה, שאינה משלימה עם אויביה, הרי בהטביעו כת מרי־נפש זו, כל כמה שהשירה נפלאה עוד בפיו של העלם ‘בהיר העינים’, ההולך לבקש את הנבואה, צמצם את כוחה, סתם את המוצא למרחביה.

מי שבמחיר אהבתו ושנאתו קנה את מתנת הנבואה, היה אדם ישר־לב וישר־עינים, אך לבו הוּכה לרסיסים, ‘ובצר ללבבו מאד,… ונשא עיניו אל אילת השחר, ובקש צלמה במימי הנחל,… והביט גם אל תהום נפשו, ועמד עד בוש, והחריש עם כל העולם ביגונו הגדול, יגון היחיד’…

האם לא נרמזה כאן גם הטראגדיה האישית של ביאליק?


לא כדאי לשוב אל הבעיה של ‘אגדה’ ו’הלכה', שמדי דבּרוֹ באחת מהן, הוא תמיד מכריע לצדה, באופן שמשתי הצורות האלה, הוא תמיד ‘אוהב את שתיהן יותר’… על מה שנאמר במסותיו המצוינות קשה להוסיף. כמה שאהב את האגדה, לא גרס את האגדה בלא הלכה. עמד על כך, שהן לא רק מותנות זו בזו, כי אם סתם יצירה כוללת את שתיהן, או – אינה כוללת אף אחת מהן. הלא היא הבעיה הנצחית של שירה ופרוזה, וכבר הזכרתי פעם, שבאמרי לתומי: ‘הרי זאת פרוזה ולא שירה’, – התעורר ביאליק ושאל: ‘כלום גם אתה מבדיל בין שירה לפרוזה?’ וכשבחנתי אחר כך את השאלה הספּוֹנטאנית הזאת, הבינותי שכאן אולי סוד משנתו היצירית של ביאליק – אולי של פתרון הבעיה הזאת בעתיד, לכשתגיע היצירה העברית למלוא עצמותה.

ואולי דוקא משום כך פרובלימטית היא שירתו הגדולה ‘הברכה’, המראה שוב, עד כמה העסיק את המשורר עניין זה: מה עדיף? מציאות או שירה? אמת או חזון? עד כמה ביקש כל ימיו להקים את הגשר בין שני העולמות או לדעת ‘מי משניהם קודם?’

סיפרתי בזכרונותי, שהייתי עד להתחבטות זו, שנתחבט המשורר יותר מחצי שנה, עד שסוף סוף סיים את ‘הברכה’. המשורר עצמו מציין את התאריך של השירה: תשרי, תרס"ה. ואמנם בחודש זה קראתי בכתב־יד את פרקי הפואימה היסודיים: תיאורי הברכה בבוקר, בליל ירח, ביום הסערה, בשחר. מהם – כ’ביום הסערה' – אין אולי משלם לכוח ולהוד בכל שירת ביאליק. אבל השירה נפסקה משהגיעה לסוף התיאורים, שבסוף כל אחד חוזרת ונשנית השאלה מה עדיף: העולם כמו שהוא, כפי שהוא מתגלה במציאות, או יפיו המשתקף בלב הברכה? ברור, שהברכה מסמלת כאן את נשמת המשורר – את הקליטה, היופי הפאסיבי, את ההויה המכונסת כולה בעצמה:

  הַחֲרֵדָה הִיא לִגְאוֹן אַדֶּרֶת יַעַר

  וּלְתוֹעֲפוֹת צַמְּרוֹתָיו הַמְבֻלָּקוֹת,

  אוֹ צַר לָהּ עַל־יְפִי עוֹלָמָהּ הַצָּנוּעַ,

  בְּהִיר הַחֲלוֹמוֹת, זַךְ הַמַּרְאוֹת,

  אֲשֶׁר עֲבָרוֹ רוּחַ פִּתְאֹם וַיַּעְכְּרֶנּוּ,

  וַהֲמוֹן חֶזְיוֹנוֹת הוֹד, טִפּוּחֵי לִבַּהּ,

  הִרְהוּרֵי יוֹם וְהִרְהוּרֵי לַיְלָה,

  בְּרֶגַע זַעַם אֶחָד שָׂם לִקְצָפָה.


השיר לא נשלם אלא בקיץ תרס"ה. אין זאת כי אם למשורר – למשורר כביאליק – לא היה קל להשיב על שאלה חמוּרה זו – מי משני העולמות האלה קודם: אם זה שהוא כולו פעולה והגשמה או זה שאינו אלא פרי הקליטה? איך ישיב, והרי למשורר שניהם קודמים!…

סיומה של השירה (‘ואני בימי נעורי, חמדת ימי’…) אינו נופל מחלקי השירה הראשונים, אבל את ההכרעה – במידה שישנה – יש לתפוס תפיסה שירית; באופן אחר אינה אלא תשובה דחוקה על ‘חידת שני העולמות’, שהם ‘עולם תאומים’ ובעצם ‘אין לדעת מי משניהם קודם’. התשובה היא, שעולם אחד הם.

‘התשובה בדוחק’ ניתנת בקטע האחרון (‘שפת אלים חרישית יש’), שהיא משנת שירה גדולה בפני עצמה, והיא מעין הימנון לשפת ההסתכלות, ל’לשון המראות' –

  בְּלָשׁוֹן זוֹ יִתְוַדַּעַ אֶל לִבְחִירֵי רוּחוֹ,

  וּבָהּ יְהַרְהֵר שַׂר הָעוֹלָם אֶת הִרְהוּרָיו,

  וְיוֹצֵר אָמָן יִגְלֹם בָּהּ הֲגִיג לְבָבוֹ

  וּמָצָא פִתְרוֹן בָּהּ לַחֲלוֹם לֹא־הָגוּי…


אין זאת כי אם הבריכה היא המשלימה את העולם הפעיל, – שהקליטה הגדולה אף היא בכלל פעולה, בכלל השתתפות: ‘בכּל צוֹפיה והכּל צפוי בה, ועם הכל משתנה’, גם היא אולי עצם ההויה. בעוד שהיא ‘עם הכל משתנה’ היא גם חיה עם הכל. היא ‘החדה את חידתה העולמית’, היא ‘בת עינו הפקוחה’ של שׂר היער, בת עינו הפקוחה של העולם.

ככה פתר המשורר ולא פתר את החידה. רמז על השירה, כעל עינו של עולם, בת־לויתו של עולם – ראה בה את ההגשמה העליונה, את נשמת ההויה.

ואפשר שאין זה ‘פתרון בדוחק’ כל עיקר.


פעמי בואו    🔗

לא בתרועת כובש נכנס ביאליק להיכל השירה העברית. אף לא בצהלת־נוער. פעמי חרדה היו פעמיו הראשונות. כעמדו ‘כפוּף ראש ועני’ על סף בית המדרש, עמד משמים ונבהל גם על סף החיים החדשים. לאחר ולוֹזין ולאחר אודיסה, שני המבצרים שלא הובקעו לפניו, נואש כולו מעצמו. ‘גדולות לא פלל ונצורות לא בקש’ עוד בחיים. תשובתו מאודיסה לפרוור ז’יטומיר היתה תשובת פליט־מלחמה ‘בוש ומנוצח’, ש’הוכה אחור' ואינו בוטח עוד בכוחותיו, והשירה אשר שר בימים ההם היתה כולה שקויה נכאים ודמעות. איש לא הביע לפניו את אכזבת הדור, את תבוסת ‘הבנים היוצאים’ לשדי־מרחקים ביגון חרישי ועמוק מזה. השיר ‘בתשובתי’ מזעזע עד היום בעירום יאושו. באור קפאון השתטח העולם לפני המשורר האובד. זאת לא היתה קינת אדם צעיר על תקוות לא־באו, כי אם סתימת הגולל על עצמו – קץ כל חזון.

כך היתה ההתחלה.

כל השירים האלה, שירי הערב ושירי הלילה, לא היו אלא דמעות בושה שנגרו, השתפכות לב נכנע, שלא קבל ולא הטיח דברים נגד מי־שהוא, חוץ מנגד עצמו. יש כאן, במלים הפשוטות, בניב שטרם חזק, שפע רוך, לחש תפלה. אדם עזוב פורש את כפיו בתחנה ומבקש על עמו ומבקש על נפשו. אבל קולו נחבא בדמעתו, והוא מודה על הכנעתו. מכריז בגלוי־לב על רפיונו:

  אֲדֹנָי לֹא קְרָאַנִי לִתְרוּעַת מִלְחָמָה,

  גַּם רֵיחַ מִלְחָמָה מְאֹד יְחִתֵּנִי;

  אֶלָּפֵת כִּי־אֶשְׁמַע קוֹל חֲצֹצְרָה בָּרָמָה –

  וְכִנּוֹר וָחֶרֶב – לַכִּנּוֹר הִנֵּנִי.


וכנור זה היה – כנור לתפלה, שהוציא בימים ההם רק קולות אלגיים חרישים. זה היה לחש עצור, המית־לב רוננת. דור שלם שפך בהם את לבו, קונן את קינת נעוריו המבויישים, הודיע על חייו שלא הצליחו. קולות אלה הלכו ועמקו מיום ליום. הלב המלא הזה התנגן יותר ויותר משיר לשיר. הוא לא רק קונן על אבדנו, כי אם העביר גם את רוח הבשורה. אבל גם בנשאו את עיניו מזרחה ובברכו את ‘אחיו הרחוקים העובדים בית אמו’, עוד עמד כעני לפני העולם וקולו רוה דמעות נעלמות. המוּזה של ביאליק לא היתה בכיינית מתוך חולשה: אלה היו דמעות לב פורח, טל אביבי שהניב את העולם, אבל מרי העוני של הסביבה, הכרת רפיונה עדיין הכבידו עליה מאד, ולא קם בה רוח לקלל, לזעום, ללמד חובה. המשורר ראה את עצמו, כראותו את עמו הנרדף, המושפל, ‘ככלב בזה־נפש ומעונה’, ולבו נשבר בקרבו. הוא לא הכה אותו בשבט פיו, כי אם הוריד את דמעתו הרותחת שככה עלה לו – שככה עלה לשניהם. זאת היתה דמעת־אח חמה, רסיס־השתתפות נאמן, שהוריד על אח אובד כמוהו, – הלא היא מאירה באחד משיריו הנפשיים ביותר, המלאים זיו אדם, אשר לא יועם לעולם:

  בֵּיתִי קָטָן וָדַל, בְּלִי מַכְלוּלִים וּפְאֵר,

  אַךְ הוּא חַם, מָלֵא אוֹר וּפָתוּחַ לַגֵּר,

  עַל־הָאָח בֹּעֵר אֵשׁ, עַל־הַשֻּׁלְחָן הַנֵּר –

  אֶצְלִי שֵׁב וְהִתְחַמֵּם, אָח אֹבֵד!


בחמימות־אדם זו היה מרננת־תהלים: תפלה לעני כי יעטף, כי יחם לבבו. בכל השירה הזאת, שירת השב, היה מן היגון הרוה, המצמיח ארץ. מדת החסד גברה בלב. המשורר לא יכול לראות אָון באחיו, – הוא רק בכה עמם והתפלל עמם.

מבחינה זו היתה עוד שירת ביאליק הראשונה, עם כל חידוש סגנונה וחידוש ניגונה, המשך. המשך של שירת מאנה. אפילו – של דוליצקי, של גולדפדן (‘אל הצפור’), המשך של יעבץ (‘אל האגדה’). היו מוטיבים גם של שלמה האלקושי, שלא לדבר עוד על פרוג, שבת־קולו הסנטימנטלית עולה כאן כמעט מכל שיר: (‘מכל חמודותי אל הותיר לי שתים / זכרונות מדאיבים ודמעות עינים’). זאת היתה האוירה המחוממת, הביתית משהו, של חיבת־ציון. דוקא אל יל"ג, שהשפעתו ניכרה בנסיונות הסטיריים (‘ברחוב היהודים’, שנתפרסם ב’מזרח ומערב', וכמה שירים פיליטוניים, שלא הוכנסו לספר־השירים, אלא לאחר מות המשורר) – לא נצטרף. אולי משום שלא הספיקו עדיין הכוחות, ואולי – משום שהשעה היתה שעת רצון, שעת רחמים, וטרם הגיעה שעת תוכחה. העינים הדומעות היו נשואות בעצב, בתקוה –

  עַד פְּרָץ רוּחַ טוֹבָה, חֲזָקָה, נֶאְדָּרָה…

כמשורר, שתק שתיקת־צפיה כל הדור בימים ההם – ימים ש’בין התקופות', של ערב־אביב.


בעל־האגדה    🔗

‘ויהי היום’ הוא ספרו האחרון של ביאליק, שיצא שבועות מועטים לפני מותו. כאן נאספו בראשונה ספורי־האגדה של המשורר, חוץ מ’יום הששי הקצר‘, שלפי סגנונו ותכנו אינו מצטרף אל מה שכונס בספר זה. בפעם הראשונה מתגלה לפנינו ביאליק, שהוחזק לריאליסטן מובהק בעיני רבים – וגם בעיני עצמו – כבעל־אגדה. ו’בעל־אגדה’ היה, ככל משורר. כונתי: כמשורר השתלט על החומר, לש אותו כחפצו, – לא קבל את מרותו גם כשהיה נראה שהוא משתעבד לו. ריאליסטן היה בתוקף הזמן, בעוד שהספרות העברית פרפרה כולה בסבך המליצה, והריאליזם היה משמש מחאה כנגד ההפשטה הרומנטית. אבל במדה שנתחזקה ועמדה על קרקע המציאות, שב אל מקור עצמו; התגעגע על הניב התנ"כי, על צלילו הרוה. התחיל כפרוזאיקן קיצוני ב’אריה בעל גוף' וסיים באגדה שלמה.

מפליא עד כמה הסגנון כאן כולו פוריסטי־מקראי. בקשתי בכל הספר את עקבות הסגנון המנדלאי, ולא מצאתיו – פרט לבטויים בודדים, שגם בהם טבוע חותם המקרא, נמנע מלהכניס צורות־לשון מאוחרות, אפילו כשהיה זקוק להן. ברור, שחפץ להטביע על אגדות אלו את חותמו של האפוס המקראי, והתרחק מסגנון האגדה גם במקום שהתוכן שאול כולו ממנה. נמנע מלחזור על צורת האגדה. מי שיודע עד כמה הוקיר ביאליק את צמצום לשונה של האגדה, את הבעתה המרוכזת, לא יתפלא על שהדיר את עצמו לגמרי מגעת בהן. את האגדה העברית הקדומה, שעמל חצי ימיו בבנינה ובהכשרתה לרבים, חפץ להשאיר כמו־שהיא. הקפיד מאד שלא יזייפוה אף בקו אחד זר, תנ“כי או מודרני. סבור היה, שאין כיצירת־עם זו, פרי רוחם של דורות, עשויה לשמש חיזוק ללשוננו ולתרבותנו ודוקא בהשתמר צורתה ורוחה שמירה גמורה. חטיבה מיוחדת היא, חטיבה חד־פעמית בהתפתחות הגניוס העברי, ואסור היה במגע, אסורה ב’יפוי' כלשהו. כל ‘עבוד’ של האגדה היה קלקול בעיניו. אולי משום כך ראה צורך להטעים בהקדמתו, שעיקר בנינן והרחבתן של רוב האגדות אינו אלא פרי דמיונו ועבודתו, 'ואפילו רבות מאלה שתכנן שאול כולו, – אף הן יש שהכותב, ע”י שנוי צורה וסגנון אצל עליהן מרוחו ונתן להן צבע וצביון מיוחד, מה שאין להן במקורן הראשון. הבין שחידוש יצירה בשירה אינו אלא בריתמוס החדש. ספר זה, שבצדן של אגדות קלות, שנגררו עם המלאכה, אתה מוצא בו מעשי־אמנות מצויינים ודברי־שירה עמוקי־תוכן וכלילי־ניב, כ’אגדת שלשה וארבעה', ‘שור אבוס וארוחת־ירח’, לא היה, כרוב יצירותיו של ביאליק, אלא חוליה אחת בתכניתו הגדולה. גם כאן נתכוון לשוב ולבנות משברי־חומר את האפוס העברי המפוזר והמפורד. לפי שעה בחר את מחזורי האגדות העשירים על דוד ושלמה, חפץ להשלים ולשכלל את שתי הדמויות הביבליות הגדולות: את הפייטן ואיש־הקרב עם החכם ואיש־השלום. שתיהן יקרו לו יחד. בשתיהן חפץ להחיות לדור הצעיר את הנדיבות הקדומה. בשלמות בעיקר (ב’אגדת שלשה וארבעה', נוסח שני) הטעים את מה שיקר לו ביותר – את ההומניסטן הגדול, את חכם־החיים, אשר לבו ברך את הנשמעים לצו האהבה, כלצו הגורל, ואת דורש שלומם וטובתם של בני האדם, בלי להבדיל בין עם לעם.

בני־הנעורים יקראו את האגדות האלה, המלאות חן דמיונה של יצירת עם שנצרפה בכור המשורר. אבל לא רק הם. ספר־שעשועים זה אינו ספר לשעשועים בלבד. גם בו השקיע המשורר מכחו ומגבורתו.


על המסות    🔗

אנחנו כל כך דבקים כולנו עד היום בשירי ביאליק, שדומה, לא היה עדיין סיפק בידינו, להכיר את קסמי הפרוזה שלו, שהיא ראויה לתשומת לב מיוחדת.

והמכוּון לא לסיפור, לאגדה, כי אם דווקא למאמר, למסה, שאמנם המזהירים ביותר שביניהם (‘הלכה ואגדה’, ‘יוצר הנוסח’, ‘גילוי וכיסוי בלשון’) ידועים למדי לקהל, אבל לרוב המסות האחרות מעט מאד ניתן לב, בעוד שכל מה שכתב ביאליק, כאסאיסטן, חתום בחותם בגרוּת של תוכן וסגנון, שאין דומה לה.

בימי הזכרון של ביאליק הנהגנו לקרוא גם מתוך הפּרוזה האסאיסטית שלו, ולא פעם אני נוכח, לחרפתי, שגם אני שהקדשתי למסות האלה פרקים מיוחדים בספרי, איני מכיר אותן במידה מספקת. את השירים ידענו כולנו על פה, ואין פלא שכמעט דבר לא נבלע בזכרוננו, ואילו לגבי הפרוזה הסתפקנו בסתם קריאה, והרי בפרוזה זו משוקע כמעט אותו הכוח שבשירה. ביאליק שאימת הפרוזה היתה עליו, ניגש לכתיבתה אולי בהתרכזות נוספת. הדוגמה של אחד־העם היתה תמיד לנגד עיניו, ואולם כאמן הביטוי יש והשיג התלמיד גם יותר משהשיג הרב.

בשנים האחרונות שמענו הקראות מן ‘הספר העברי’ ומהרצאתו לפתיחת האוניברסיטה, והקריינים הצליחו להבליט איתנות של פרוזה מוצקה ורבת־חן, שעוררה התפעלות אין קץ. היה בפרוזה מעוז ההגדרה של אחד העם, ואולם באור נוסף, במלאוּת נוספת. המחשבה כאילו חתרה אל קצה גבול משמעותה, הסברתה; ובכל פסוק נוסף היה מעין התרוננות המחשבה מעצמה – היה שעל נוסף לעומק ולרוחב כאחד, ננעץ אגב מאמר קדמון (כמו ‘שמים וארץ במאמר אחד נבראו’, שנרמזה בו תורת האחדות של חומר ורוח) בקמטי קמטיו של הענין ודלה אותו עד תומו.

אכן, טרם עמדנו על כוח ההגיון האדיר של ביאליק, שהיה לא פחות גדול כ’בעל הלכה' משהיה כ’בעל אגדה'.


לשון שירה ולשון פרוזה    🔗

אף שגם ב’חבלי לשון, נרמז פה ושם, שכוחה של הלשון לא בזה ‘כמו־שהיא’, כי אם במה שהיא יכולה להיות, במה שהאמן עלול לעשות, למצות ממנה, הנה רק ב’גילוי וכיסוי בלשון' עמד על הסכנה של השיגרא הלשונית, של המלים השחוקות, המעוכות, שנהפכו לאסימונים, ושאין הן עשויות להיות ביטוי־אמת למתחולל בנפש, – ל’דבר כשהוא לעצמו'. אותה שעה הכיר, שמבחינה זו, מבחינת חידוש הלשון והפיכתה לכוח־בראשית, כפי שהיתה בשעת יצירתה בפי האדם הקדמון, השירה בלבד עלולה לחולל פלאים; הכיר, שתפקיד המשורר הוא אולי בעיקר לשוב ולפחת נשמה במלים, שהן בחינת פגרים מתים.

לא היה אולי עוד משורר, שהחשיב כל כך את הפרוזה כביאליק. פעמים העדיף אותה גם על השירה. כשכתב דבר בפרוזה, היה במצב של התרוממות הרוח יותר מבשעה שכתב את דבריו המצוינים בשיר. יראת הכבוד בפני פרוזאיקן גדול, פובליציסטן או מספּר, נשארה בו כל ימיו.

כאן ב’גילוי וכיסוי בלשון‘, הכיר בערכה הגדול של השירה לחזק את הפרוזה – להשיב למלה, שהיתה כ’אסקופה הנדרסת’ מרוב שימוש, את כוחה הראשון, את כבודה הראשון. ודאי שלא נתכוון דוקא לשירה בחרוזים בלבד, אבל הכיר שכוחו של הפייטן יפה ביותר לעקור את המלה ממקום שלבלובה נגמר, ולהעבירה למקום שלבלובה מתחיל. המשוררים, ‘בעלי הרמז, הדרש והסוד’ הם שהוכשרו לשוב ולגלות את ‘נשמתם היחידה וסגולתם העצמית של הדברים, כפי שנקלטו אלו ברגע מסוים בנפש רואיהם; ולפיכך מוכרחים הללו לברוח מן הקבוע והדומם בלשון, המתנגד למטרתם, אל החי המתנועע שבה… המלים מפרפרות תחת ידיהם: כבות ונדלקות, שוקעות וזורחות כפתוחי החותם באבני החשן, מתרוקנות ומתמלאות, פושטות נשמה ולובשות נשמה – – – המלה הישנה זורחת באור חדש… וזהו סוד השפעתה הגדולה של לשון השירה’.

‘גילוי וכיסוי בלשון’ הוא הימנון לשירה, והימנון השירה, כמאמץ עליון לביטוי־אמת.

במסה קטנה ונפלאה זו נרמזו אולי תחומי הפרוזה והשירה, כגילוי הדברים וכחידוש הדברים.


מארינקה    🔗

המכוון הוא לסיפור ‘מאחורי הגדר’, שבשיחות ובמכתביו לפני פירסומו קרא לו ‘מארינקה’. עובדה זו מלמדת אותנו, כי הנפש העיקרית, הדמות שריחפה לפני המשורר – על כל פנים, כפי שעלה הסיפור במחשבתו – היא האסופית היפה שגידלה הגויה המרשעת שבפרבר, היא מארינקה, ולא נוח.

ברם, למעשה, יסופר כאן כמעט רק על נוח. מארינקה מנצנצת פה ושם, ואף שלא נפש הנער בלבד, כי אם הפרבר כולו, במידה שהוא עוין את שקוריפינשטשיכה, נושם את יפיה של הנערה, הגדלה כצמח מסתורי בתוך גן־הקסמים של הגויה השנואה, אין המשורר יודע בעצם מה לעשות בה. דומה, שאף הוא אינו נהנה מחינה אלא מרחוק, – רואה אותה ‘בין פצים לחברו’.

אין בשום אופן להגיד, שדמות מארינקה יצאה מטושטשת. אין ספק כמעט, שהיא לקוחה כמו־שהיא מימי ילדותו של המשורר. כך ראו נערי ישראל את בנות הנכרים, גם כשלא הפסיקה ביניהם אלא מחיצת קרשים בלבד. כך ראו גם את גני הנכרים המסוייגים בהיותם עוברים על פניהם בדרך אל החדר ומציצים לתוכם מתוך פחד וכלות־נפש יחד. המשורר סיפר, כדרכו, מה שראה, מה שידע. אבל ממציאות מארינקה ראה מעט, ידע מעט.

לאחר ‘מגילת האש’ גרם היחס מצד הביקורת לסיפור זה (כמעט, כמו לכל סיפוריו) את האכזבה הגדולה. המשורר השקיע בו את מיטב יכלתו, ואתה מוצא דפים מצויינים (כציורו של בית שקוריפינשטשיכה ואיבת השכנים היהודים אליה. או ההתעוררות האביבית בדם נוח, וביחוד ציורי־הנוף שאין דומה להם), אבל בכל בניין הסיפור, בכל הקומפוזיציה מעט מאד מעוף הדמיון, מעט מאד החן האפּי. ידי המשורר משורגות, אך כמו אסורות.

ואולי חסרה כאן בעיקר מארינקה, זו שדמותה משכה אותו כל כך בגשתו אל מלאכת הסיפור. נוח דל מאד, ואף שהמשורר הוסיף לו מחן ילדותו, אינו ביסודו אלא חזרה על אריה בעל־גוף.

יתכן, שדוקא משום שאותה שעה קסמה לו בנוח ילדות עצמו, הסיח דעת ממארינקה, שהקוים המעטים המפוזרים בסיפור, מרמזים על דמות, שהיתה ראויה לתשומת־לב יותר מצד יוצרה.


שירת האהבה    🔗

לטשרניחובסקי אהבה ושירה היינו הך. הוא שר ‘אהבה נהיה’. הוא התחיל בשירת אהבה, והיא שהיתה נשמת הוויותיו עד ימיו האחרונים. אחרת שר את אביבו, ‘האביב העשוק’, ביאליק. מקודם, בטרם בגר לשירה זו, בטרם שמע את שאגת דמו הגדולה, שר לאשה האהובה, מתוך הערצה וצידוק־הדין – בלי תקווה וגם בלי קובלנה:

  זַכָּה אַתְּ מִהְיוֹת לִי חֲבֶרֶת,

  קְדוֹשָׁה אְַּת מִשֶּׁבֶת עִמִּי;

  אַתְּ הֲיִי לִי אֵל וּמַלְאָךְ,

  לָךְ אֶתְפַּלֵּל וְאֶעֶבְדֵךְ.


זאת ההערצה וזאת הזיקה של קדושה לאהבה נשתמרו גם ביתר שיריו על מוטיב זה, שאינם מרובים. רק על חרוזי ‘צפורת’ חופף אור קיץ, אור יער. הושר מאורע חולף בחרוזים שאינם חולפים.

שיר אחד (‘קומי צאי’) מעלה צליל אביבי צוהל – משהו ממשק פלגים מתרונן עם הפשרת השלג; שיר המראה עד כמה הציפה החדוה את לב המשורר – רק קרן אור אחת של אושר. אבל בזה אחר זה באו ‘ואם ישאל המלאך’, במקום שנשמת המשורר ‘מתפללה על האהבה’, ו’איך?' – שאגת הלב ל’יחידת חייו', כשאגה להצלה:

  הִגָּלִי־נָא וּמַהֲרִי בֹאִי, בֹּאִי

  אֱלֵי מַחֲבוֹאִי:

  וּבְעוֹד יֵשׁ גְּאֻלָּה לִי, צְאִי וּגְאָלִי

  וּמִלְכִי עַל־גּוֹרָלִי;

  וְיוֹם אֶחָד גְּזֵלַת נְעוּרַי לִי הָשִׁיבִי

  וַהֲמִיתִינִי עִם־אֲבִיבִי…


כאן, הנעימה הטרגית, שאינה פוסקת עוד בשירת האהבה של ביאליק – זאת התפילה הגדולה שלא נתקבלה. ב’הכניסיני' הוא שוב שואל: ‘היכן נעורי?’ ו’מה זאת אהבה?' – נעורים ואהבה הם היינו הך, ובאין אהבה, גם נעורים אינם. דומה, – העדר אהבה הוא בעיניו גם העדר זכות לשיר, ליצור – כך רמז לי פעם בשיחה אחת כשהיינו מהלכים בבוקר־אביב אחד בגן הזכסי שבוורשה; וזה היה ימים מעטים בטרם שנתפרסם ב’השלח' שירו ‘איך’.

ברם, את קינת נפשו הגדולה ואת כשלונה בדרך האהבה שילב ביאליק ב’מגילת האש', והיא וידוי חייו הגדול. שירה תהומית זו, בה גילה עד מה העמיקה ההויה הגלותית לערער בנו את כלי־קבולה של הנפש לברכת האהבה. בעמקות, שאינה נתפסת על נקלה, צירף כאן במוטיב על העלם שיצא לבקש את אש הקודש שנגנזה בימי החורבן, וגם את אש הקודש של האהבה, – את צינור הברכה לחיים שנסתם על ידי מעקשי דורות, שהבדילו בין בשר לרוח, בין אהבה ארצית לאהבה שמימית, כביכול, – הבדל מדומה זה, שנזירי חיים ומקולקלי דם שבנו בדוּהוּ ויחד עם אויבי החיים של יושבי מנזרים ומסתגפים במדבריות הרעילוהו.


נבואה    🔗

בעית הנבואה מתעוררת מאליה כל פעם שאתה קרב אל שירת ביאליק. פרקי החזון מאירים כאן באור נוסף, משום שהם סוּגים בעיטורי ליריקה. נבואה גדולה, זו שאינה סאטירית בלבד, אינה יכולה שלא להיות גם לירית. זעם מתפרץ מלוּוה צלילים מלודיים חרישים. אמתותה של נבואה מוּכחת על ידי צלילי־לואי אלה.

את דמותו של הנביא, את התהווּתו בכוח התגברותו על עצמו, על אושר עצמו – הראה לנו ביאליק באבטוביוגרפיה השירית שלו ‘מגלת האש’. אין הנביא נביא אמת, פוסק מהיות משורר, מי שכואב את נגעי עמו דוקא כי יכאב גם את נגעי עצמו. נגעי עצמו הם החשופים, המאמתים את נגעי עמו.

נבואה אינה משהו שונה במהותה משירה, כי אם משהו שונה בדרגה. אולי – בהרכב היסודות. אכן ברגעיו הגדולים נביא עדיף ממשורר. כל חויה גדולה היא חומר לשירה. נבואה היא שעה גדולה, שעה של התרעשות. חויה הופכת לשירה בכוח משותף של התנגנות וזעזועים. ניגון עצמנו היא. עיצוב עצמנו. נבואה חורגת מתחומי עצמנו. היא האני בצירוף ביטולו.

ראשית דעה היא, ברק ההכרה. קול אלהים הוא, העולה ממעמקים לא שערנום. בעוד ששירה היא תפלה להתגלות, כיסופים לאלהים. פרקי תהלים הם, לפי מהותם, דברי שירה.

שיר כ’דבר‘, שהוא ראש חזונו של ביאליק, גילה בו את הנביא־המשורר בכל עצמת כוחו, עצמת ראייתו. לפי התרעשות, – זינוק היאוש, שהולידתהו ההכרה. והוא שיר נבואי גדול, משום שניבו, כל כמה שביסודו הונח ציור תנ"כי קדמון (‘את־רצפת האש מעל מזבחך זרה הלאה, הנביא, / ונטשתה לנבלים’, ופרץ הזעם בחרוזים הבאים: ‘בעט איפוא במזבחך, בעט ברגל קלון – / ועל־אשו ועשנו יתערער’…) – הוא, על אף כל זה, כולו מודרני. ‘ומחית במחי יד אחת את־קורי העכביש אשר נמתחו לנימי כנור בלבבך / ותארוג לך מהם שיר תחיה וחזון ישועה’ וכו’ – כל כוחו, כל קסמו בזה, שהמשורר שילב בציורו המקראי קו מודרני – מה שהציל אותו מן המליצה הפסיבדו־ביבלית.

אין כאן חיקוי, אלא, אם אפשר לומר – התחרות, חיזוק הישן, ככל שירה אמיתית, שנבנתה על יסודות קלאסיים.

כזה גם השיר הנעלה ‘אכן גם זה מוסר אלהים’. החרוז רב־הכוח: ‘אשר תתכחשו ללבכם’, זה שנתן ביטוי עמוק כל כך לדור אובד דרך, הוסיף כוח בצירופו הנפלא החדש לביטוי המקראי (‘יתכחשו לי’). כל זה – משום שלא חיקה את התנ"ך, כרוב משוררי ישראל שבכל הדורות, כי אם נשען עליו והרים אותו כאחת.


על כפל הנושא בשירתו    🔗

בספרי על ביאליק העירותי על חזיון זה ביצירתו. אוהב היה לשוב אל נושאים, שנזקק להם בשכבר הימים. עשר שנים לאחר ‘המתמיד’ הוא כותב ‘לפני ארון הספרים’, שאמנם נעימה אחרת מפעמת אותו; ואף על פי כן הרי היא אותה תהיה על הספר, שהעטה אור פלאים את החיים, והוא שאכל את לשדם. המלודיה כאן לירית יותר, אלגית יותר – מרחק הימים העמיק את העצב של ‘נזיר החיים’ מלשעבר, וגם נסך עליו אור חדש:

  אֶת־פְּקֻדַּת שְׁלוֹמִי שְׂאוּ, עַתִּיקֵי גְוִילִים,

  וּרְצוּ אֶת־נְשִׁיקַת פִּי, יְשֵׁנֵי אָבָק…

  הֲתַכִּירוּנִי עוֹד? אָנֹכִי פְּלוֹנִי!…

  מִכָּל חֲמוּדוֹת אֵל עַל־אֶרֶץ רַבָּה

  הֲלֹא רַק־אֶתְכֶם לְבַדְכֶם יָדְעוּ נְעוּרָי.

  לְגַן הֱיִיתֶם לִי כְּחֹם יוֹם קָיִץ

  וְלִמְרַאֲשׁוֹתַי כַּר בְּלֵילֵי חֹרֶף…

  בַּעֲלִיַּת קִיר, בְּתוֹךְ בֵּית־מִדְרָשׁ שׁוֹמֵם,

  אֲנִי הָיִיתִי אַחֲרוֹן לָאַחֲרוֹנִים.

  עַל־שְׂפָתַי פִּרְפְּרָה וָמֵתָה תְּפִלַּת אָבוֹת,

  וּבְפִנַּת סֵתֶר שָׁם, עַל־יַד אֲרוֹנְכֶם,

  לְעֵינַי דָּעַךְ כָּלִיל נֵר הַתָּמִיד…


הרי זאת קינת ‘המתמיד’, אבל משורר אינו חוזר על עצמו – כאן קובלנה מאוחרת יותר, מזוקקת יותר. היאַמבּים הנפלאים האלה שקויים יגון אחר – יגון הלב, השואל לאבדת נעוריו, לאבדן אביביו אשר לא ישובו:

  וּמִי יוֹדֵעַ,

  אִם־לֹא בְצֵאתִי שׁוּב לִרְשׁוּת הַלַּיְלָה

  מִכְּרוֹת בְּקִבְרוֹת עָם וּבְחָרְבוֹת רוּחַ

  וּמְאוּמָה אֵין עִמָּדִי וְלֹא־אַצִּיל דָּבָר

  מִלְּבַד הָאֵת הַזֶּה, אֶל־כַּפִּי דָבַק,

  וְזֶה אֲבַק הַקְּדוּמִים בְּאֶצְבְּעוֹתָי.


ב’המתמיד' עוד הלב הצעיר מלא, עם כל היגון, חדות הקרבן, אושר הקרבן, של דורות, שהמיתו את עצמם באהלה של תורה. כאן מרגיש הלב אחרת, שואל אחרת:

  …וָאֶחְפֹּר יוֹם וָלַיְלָה אֶת קִבְרֵיכֶם,

  חָפוֹר וְהָלוֹךְ לְבַקֵּשׁ שְׂפוּנֵי חַיִּים

  מִחוּץ לִגְבוּל שָׁרְשֵׁיהֶם וּמִתַּחְתָּם,

  וְהֵם בָּעֵת הַהִיא מִנִּי וָמַעְלָה

  עַל־עִיר וּמְתִים, עַל־הַר וָגֶבַע רָגְשׁוּ…


כך חוזר המוטיב של ‘המתמיד’, ואולם הביטוי כאן ענוג יותר, רונן יותר. ביאליק כאן עומד בלבלוב האלגיה הנקיה, ו’לפני ארון הספרים' הוא היקר בפרי ביכוריה.


נגעתי כאן מגע־אגב בהקבלת שני הנושאים, וכדאי עוד לשוב אל חזיון הכפילות בשירת ביאליק: ‘שירתי’ – כנגד ‘יתמות’; ‘אחד אחד ובאין רואה’ והפרק הראשון של ‘ספיח’, שקטעים שלמים מן השיר חוזרים בו, ויש להוסיף אפילו ' אריה בעל גוף' ו’שור אבוס וארוחת ירק' ועוד.

העיון ביצירות מקבילות אלה יגלה לנו, כי יש מוטיבים יסודיים ביצירת ביאליק, שהיה לו צורך לשוב ולחיות עליהם – כמובן, תמיד בתוספת עומק, בתוספת בליטה.

והוא חזיון ראוי לתשומת לב מיוחדה ביצירת משוררנו הגדול.


רעיון התיאטרון    🔗

ביאליק עמד קרוב ל’הבימה' מיום היווסדה, ולא יהיה בדברי משום הפרזה, אם אומר, כי גורלה הדאיג אותנו במידה כזו שפעמים היה מעדיף את ענייניה גם מענייני ספרות. ‘הבימה’ מראשית צעדיה העסיקה אותו, נגעה בו מגע נפשי עז ומתמיד. היה ברור, שבאמנות זו חפץ למצוא משהו, שקלע אל נקודה יקרה מאד ללבבו.

בדברו על ‘הבימה’ היה מגיע לפעמים לידי התעוררות כזו, שאינה יכולה להיות פרי הנאה אסתטית בלבד. אין זאת כי אם סימלה לו רצון גדול שנתעורר באומה, התחדשות שהיתה יותר מהתחדשות של יצירה. משום כך ויתר על הרגלים של טעם, על אסכולה אמנותית זו שעליה נתחנך – ויתר גם על כמה תביעות אלמנטאריות, גופי־אמנות לו, כיון שבמשחק חדש זה מצא רמזים ראשונים לחוש קדמון שמתקיים והולך: למקור ששב ונתגלה.

ביאליק ראה ב’הבימה' לא רק תיאטרון עברי משובח, כי אם התחלה של ביטוי עצמי, החי בנו. כפלא היה לו עצם יצירתה בתוך חבלי הסביבה המעורבלת, שמתוכה צמחה. בכל צעד שצעדה שמע מעין נפנוף־כנפיים של עוף־הבשורה, שהלבין על תהומם של חיינו.

זה היה מה שדרש מהיצירה בכלל, לא רק מתיאטרון עברי – את הביטוי היונק מנבכי דורות, את פריקת המחיצות החוצצות, את החתירה לשפוני־טמוני הביטוי העצמי: כל מה שאבד לאומה, שנשכח מפיה ומלבבה. ביצירת הדור תבע בעיקר רסטברציה זו, גילוים של מכמני המבע הנמצאים בשפע בתוך מזוויה הנשכחים של יצירת האומה.

ב’הבימה' חש את הצליל היהודי, שלא נחנק למחצה, שלא נתמעך, שלא נתערבב. ביטוי של גלות היה לו כל הבלעה, כל קול מרוסק, כל הברה שנתגדמה. לשמע קולותיה המפורשים של ‘הבימה’, לדיקציה מצוחצחת זו, הרגיש מעין גאון לאומי, ששב ונתלהט על הבמה.

לא נוח היה לו הצד הגרוטסקאי, איזה גודש שבביטוי – שלו, המחונך על הזהירות, על הפשטות הריאליסטית ועל הצמצום האחד־העמי, היה קשה ביותר. אבל הצדיק גם קו מוטעם זה עם קורטוב השרבוב שבו, עם התרועה הממושכת שהכתה על הלבבות. עמד על כך, שבתיאטרון האגדי של ‘הבימה’ (‘הדבוק’, ‘הגולם’, ‘היהודי הנצחי’) יש משום עקירת העולם משטח החולין – משום התנערות לחזון.

זה לא היה פשוט כל־כך. ביאליק אהב את הקומדיה, את החמימות העממית שבשלום עליכם; התפעלות אמיתית היה מתמלא כל פעם שהבהיק על הבמה ניצוץ מבדח של ניב המוני, של פזמון עממי. ועם זה – משא נפשו החבוי היה הקו הגדול, הדמות הגדולה – ההשתערות הנבואה מעל הבמה. זה היה מה שכיון בתיאטרון תנ"כי: עליית הרוח, העקירה מיון הקטנות של המציאות. בדברו על התיאטרון נקלע תמיד בין שני הסגנונים, ששניהם היו יקרים לו כאחד: הבמה העממית, המגלה את נשמת האדם הפשוט, אותם ‘ענווי העולם’, שתפארתם מוצנעת כ’גרגרי יער', ובין התיאטרון הלאומי, במת אנשי־החזון, בני־העלייה, מבטאי הגבורה והמחאה נגד זוהמת החיים. אבל בנשאו את משאו על התיאטרון העברי באה בעיקר לידי גילוי איבת ישראל הקדמונית לבמות־השעשועים, לתיאטראות הכרך, ‘מכלאות חזירים’ אלו שחציים בתי־מרזח וחציים בתי־אמנות, שמבקריהם ‘טובלים שם את בשרם ואת נפשם ביורות של טומאה רותחת וטמאו שם לנצח את רוח פיהם ונשמת חייהם’.

בתיאטרון העברי חפץ לראות יסוד מסייע לתקומת הנפש, חזון מטהר, מרומם את החיים. לתועבה היתה לו האמנות העירונית הקלה, המדגדגת, זו שהיא בחינת 'שיר עגבים יפה קול ומטיב נגן, חפץ באמנות ‘שמרוממת ומעדנת את האדם, ולא שמבהמת אותו’. לכך נתכוון בדיבורו על תיאטרון עברי לאומי: חפץ היה שבתיאטרון העברי החדש יהיה משהו מן ההתעוררות שבנבואה: שדמויותיו תהיינה מלאות פתוס של תיקון החיים; שיהיה במשחק עצמו משום מסירות־נפש שלמה כזו, שתשניא עלינו את אודיה העשנים של אמנות התיאטרון הקלולקלת של זמננו.

בתיאטרון העברי חלם לראות היכל הרוח, לא מוסד משעשע בלבד, כי אם מחנך, היכל של תורה. בדברו על התיאטרון הביא, כדרכו תמיד, את מאמר הקדמונים, ש’עתידים ללמד תורה בתיאטראות וקרקסאות שבאדום'.


מעזבונו    🔗

הסקרנות להפתעה בעזבונו של המשורר לא הרפתה אצלנו. אף שחומר זה מדרך הטבע, ילך וימעט משנה לשנה. יש להם ל’שיירים' תמיד טעמם המיוחד, וסימן טוב בכלל למשורר שאינו ממהר להוציא החוצה את כל ה’גניזה' שלו. לפי הכמות הספרותית המצומצמת, שהמשורר פרסם בשנות חייו האחרונות, לא שיערנו שכמה דברים ושברי דברים היו מונחים בתיקיו. אמנם דברים גדולים ושלמים לא נתגלו, אבל ענין רב גם בנבטי יצירה, בקטעים שה’חלק' בהם שקול כ’שלם'; והוא תמיד סימן מובהק לשירה מובהקת.

משני קטעי השירים שנתפרסמו ב’כנסת' החשוב ביותר הוא הקטע הסטירי ‘לוּ ידעתי איך אשכם’. חרוזים חריפי ביטוי, ולסירוגין שורות רפות – כמעט לא ביאליקאיות; משהו שאינו יוצא מכלל עוּבּר שירי, ואעפי"כ שקוי רוחו האיתנה־הזועמת של בעל ‘בעיר ההרגה’:

  אֲהָהּ, לוּ יָדַעְתִּי אֵיךְ אֶשָּׁכֵם וְיִצְעָקוּ

  וּבַמֶּה אַקְנִיאֵם…

  — — — — — — — — — — —

  אִישׁ בְּזָוִיתוֹ יְפַלֶּה טַלִּיתוֹ וִיחַטֵּט

  בְּצָרַעְתּוֹ הַקְּטַנָּה –


וכנגד תוכחה קשה זו סטירה קלה, שהומור טוב של סבא מנצנץ בה לכאורה, אבל נהפך תוך כדי שחוק ללעג מר, ואין לדעת עד היכן מפקיר כאן ‘סבא’ זה את זקנו ל’נכדיו' ש’מרטו את זקנו לנימין' – ציוּר המרמז, שנכדים אלה רשאים ליהנות מטובו, כשהם ‘יוצאים בתופים ובמחולות – בלעדיו’, – בעוד שרגע כמימרה הוא נותן עין זועמת ב’רותמים את עצמם בטורי השירים', והרי הם:

  בְּנֵי תַעֲרוּבוֹת וְיַלְדֵי כִלְאַיִם,

  שְׁתוּקִים אֲסוּפִים וּפְרִי נַאֲפוּפִים,

  מַמְזְרֵי רַעְיוֹן וְנִדְחֵי הִגָּיוֹן…


בטויים דומים שבשיר ‘חלפה על פני’ (ילדי נאפופים, ממזרי עט ורעיון') מוכיחים שהשיר נכתב בערך בשנות תרע“ו-ע”ז.



רושם עז יותר מ’פסלתן של לוּחות' השירה עושים קטעי הנוסחאות מתוך האגרת האַבטוביוגרפית הידועה, שנכתבה לפי בקשת קלוזנר בשנת השלושים בחיי המשורר. גם אז כבר היו עיניו מכוּונות אל ‘נוף מכורותיו הרחוק’, אל ‘ילדות קדושה’ זו שבה נכללו חייו הגדולים וכל חמודות העולם כתומן. קיפלינג אומר (בספרו האבטוביוגרפי שנתפסם אחר מותו): ‘השיבו לי את שש שנות חיי הראשונות, ואני מוותר ברצון על השאר’ – דברים שהיו ראויים להישמע גם מפי ביאליק. והם אמנם מרומזים במיטב שיריו ובמיטב ספוריו.

רבי־ענין הם הקטעים האלה, וראוי כאן לניתוח מיוחד מה שהמשורר מבליט בנוסח אחד ומבליע בנוסח שני. אכן מדהים בכלל השפע של קטעי חיים מפרפרים, של רמזי מראות וזכרי סתרים, המובלעים ומשוקעים כמעט בכל שורה. אתה מוצא כאן מרומזים לא רק את פרקי ‘ספיח’, ‘מאחורי הגדר’, ‘החצוצרה נתביישה’ – כמעט כל הפרוזה הספּוּרית של ביאליק, כי אם גם את ‘שירתי’ ו’זוהר' ו’אחד אחד‘, וביחוד: פרקי ‘יתמות’, זמרת המשורר הגדולה והאחרונה. משהו מזכיר כאן אפילו את ודוי העלם ב’מגלת האש’ (בספּרוֹ על זקנו: ‘אני – ילדותי מרתחת בי, והוא משליך עלי קרח־זקנתו’). אפשר לומר, שאין כאן אף פסוק אחד, שאינו מעין תא ראשון, שממנו צמחו אחר־כך יצירותיו המצוינות ביותר.

אגרת זו (בכל נוסחאותיה) נכתבה מתוך המית לב גדולה, והיא ראויה להימנות בין הפואימות המצויינות של ביאליק. יש כאן מעין ודוי גדול ודין וחשבון, ותלונה עמוקה ומרירות רבה, וברכת־לב על מה שנשתייר ושנשתמר מימים נפלאים ורעים אלה ולא נתפגם ולא נתפגל בטומאת הסביבה ובעזובת היתמות. יופי וכיעור כאן, זה בצד זה ובתוך זה – ילדות מבורכה מזיוו של עולם ומקוללת מעינם הרעה של ‘דודים ובני דודים’, המצפים לכשלונו, מ’מלמדים מוקצים מחמת מיאוס‘, ובכל אלה עין ה’ על היתום הקטן, והוא מתברך מעצם בדידותו והאדמה הטובה מחזיקה אותו בסתר חיקה ומלמדת אותו לשמור על חלומותיו ‘מלעג עיניהם של אנשים הדיוטים וגסים, אשר סבבוהו ויבזו וישחקו לכל בהן חיי רוחו’.

ילדותו הטפוסית של נער יהודי ושל משורר עברי.

ריבוי הנוסחאות של אגרת ביוגרפית זו משמש אות נוסף לחשיבות הגדולה שחלק המשורר לחיי ילדותו. ההטעמה, ש’אין לו תולדות כל עיקר‘, בצדם של קטעי חיים מלבלבים אלה, שנכתבו וחזרו ונכתבו כמה פעמים, – כל זה מראה, שהמשורר ראה את עיקר תולדותיו באותה תקופת חיים קדומה, כשנגלו לו פלאי העולם בראשונה. מתוך ילדותו צמחה אחר כך כל שירתו. לפי כל תכונתו, לא אהב ולא יכול ‘לבדות’, להמציא, לברוא ‘יש מאין’, ומשוש יצירתו היה לרקום מן המצוּי – מדברים שהיו במציאות או מיצירת־העם, שהיתה בעיניו שקולה כמציאות, ואולי גם עדיפה ממציאות. יצירותיו כולן, מן ‘המתמיד’ ועד ‘אבי’ ו’פרידה’, דבריו האחרונים, הם קטעים אבטוביוגרפיים או צמחו מתוך דברי־אגדה ורמזי־אגדה.


אורו של ביאליק    🔗

בימים גדולים אלה כי נזכור את ביאליק, לא נוכל שלא לשוב ולכאוב את כאב העדרו. עתה, בזרוח עלינו שמש הגאוּלה, לה שר ולה התפלל כל ימיו – הוא איננו עמנו!

הוא אשר לא ‘בז ליום קטנות’, ושלח את ברכתו לראשונים, לאלה שבאו עם דמדומים משכימים, ונשאו בלבם את השמש העולה – צרר את כל נשמת חייו בתקות העם האחת, וגם כי נפשו עליו התעטפה, בימי שממון וירידה, ‘לא צמאו עיניו בלתי אל השחר’, ושירת חייו לא היתה בלתי אם יומו של ישראל, היום הגדול, אשר לו ניבּא.

הוא כולו גדל מתוך אדמת אביב זו של תקות הגאולה. כל ישותו היתה שקויה אור זה, וגם כי שעה אל השדה ואל היער ושר את נועם האחו וחד את חידת הברכה, שר את לב ישראל שקם לחיות, לצמוח, לשיר. בשירו ‘משוֹמרים לבוקר’ הביע את אושר הלב, המתרונן לקראת הגדולות אשר תבואנה:

  השָׁמַרְתָּ לַבֹּקֶר וַתֵּרֶא בִּדְרֹךְ

  זִיו דִּמְדוּמֵי הַחַמָּה עַל־סַף הָרָקִיעַ ––

  עַד לֹא־נָכוֹן הַיּוֹם,

  עַד הַשֶּׁמֶשׁ בִּכְבוֹדוֹ הוֹפִיעַ.

  — — — — — — — — — — —

  הֲשָׁמַרְתָּ לַבֹּקֶר וַתֵּרֶא בִּפְרָץ־

  עַל־שְׁמִי עַמְּךָ זַהֳרֵי שִֹמְשֵׁהוּ רִאשׁוֹנָה.


שירה זו, שגדלה כולה מתוך חיבת ציון, היתה שירת הודיה על הפלא שהתחולל. עצם הפלא הרנין את הלב שזכה, את הדור שהוזעק להילחם על חייו, לעשות את חשבון הנפש הגדול. מאחד־העם למד לראות את הדברים בעין בוחנת. אך כמשורר הרגיש את זיו היום העולה, – ‘לפני היגלותו’. האם לא זה תפקיד המשורר – לראות את העולם בנביטתו החשאית?

השפעת אחד־העם עליו, זהירותו, צלילותו היו גדולות. אבל לבו, לב משורר, הוּאַר כולו, נמלא כולו תרועת הבאות. והוא אשר הרגיש במאורע הגדול של הקונגרס בבאזל ונשא את משאו ל’מקראי ציון‘, ש’איד עמם קבצם מפנות הגולה’ לא יכול שלא להכיר, כי באזל היתה הסוף של ישיבת קבע בנכר. ואף אם היו ימים וחפץ להשהות את רגעי הצמיחה, תוך היסוס מכרסם זה של אותו דור, שלא האמין בעצמו; אבל משבא לשבת בארץ, ידע כי יש דרך אחת, והיא ‘לצאת מתוך השממה’ – ידע כי הנה מלאה הסאה, ואין עוד לדחות את יום ההכרעה. בלהות אוקראינה שם, וכל החתירות מבפנים ומבחוץ כאן, הראו, כי יש להתכונן אל היום הגדול. ואף שלא אהב עד יומו האחרון את ‘המשוועים לגדולות’, ופעולה אין עמהם, הרגיש כי אנו מתקרבים והולכים אל ‘יום גדולות’, וכי יש להתכשר במלוא נפשנו ובמלוא כוחנו לקראתו. בלי להתעלם ממה שקלט מתורת אחד־העם (מן החיוב והשלילה כאחד שבקליטה זו), אנו רשאים להגיד בפה מלא, כי ביאליק – כאחד־העם עצמו, השיג עד מהרה את הציונות המדינית בכל הכרחיותה ואף שידע, שרק פעולת הגשמה ללא הפסק תצעידנו אל התכלית הגדולה, והכיר תמיד שתנאי ראשון להקמת המדינה היא עליה גדולה, התישבות גדולה – ראה כבר באופק את מלכות ישראל כיסוד עתידותינו – כיסוד קיומנו בארץ.

אני מוכרח לשוב ולספר מה שהעליתי כבר בזכרונותי בענין זה. כששוחחנו על תוכן הפתיחה ל’ספר הארץ', אמר לי ביאליק, שעלי להדגיש הדגשה מיוחדה את חלום המלוכה, שהאיר את לב האומה בכל הדורות, – שעם ישראל לא ראה את גאולתו בלי שחרור גמור מן השעבוד, ואמנם תמימות היא לראות את חיבת ציון ורעיון המדינה של הרצל כשתי תפיסות נפרדות לחלוטין. הציונות המדינית של הרצל היתה המשך גידולה של חיבת ציון. חיבת ציון כרוכה בצמיחה ראשונה; מדינת היהודים היא הרעיון בבישולו. מה שנשאר מן החיוב של חיבת־ציון – הוא שהכשיר את הגשמת המדינה, אלה שריסנו, כויצמן (אפילו כאחד־העם) את הנלהבים – לשם חיזוק יסודותיה של המדינה ריסנום. ברם אפילו הכרת ויצמן במדינה שאין לדחותה, כי צורריה רבו יותר מדי – אף היא גדלה עם גידול הכוחות המגשימים.

ביאליק, שרוחו היתה אש לוהטת, היה גם כוח אינטלקטואלי כביר. הוא היה משורר גדול דוקא משום שידע לרסן את הרגשנות, – שידע, כי שירה היא רגש מזוקק, מרוסן על ידי כוח שכלי עצום. לפיכך הזהיר מכל לשון מדברת גדולות בעוד לא הגיעה השעה לכך. לא שהיה נגד הגדולות, כי אם נגד קלוּת הראש ונגד קלות התפיסה. את האש הנאמנה ‘נשא אל ארבע כנפות העולם וידלק לבבות ברוח פיו’ – את אש הקודש שמר, כמשורר, על ידי שלא ביזבז אותה להזיות־סרק.

וכיום הזה, יום זכרונו הראשון בארץ ישראל המשוחררת, יאבל הלב כפלים עליו, שהוא, המשורר והמבשר, לא זכה – וגם אנחנו לא זכינו – שיראהו. אין זאת כי אם החוזים הגדולים חוזים לאחרים. לא הוא ולא הרצל – שניהם אינם אתנו כיום.

חסר ביאליק וחסר אורו של ביאליק, שאנחנו כל־כך זקוקים לו. הוא, שגאולת הארץ היתה לו גאולת נשמת ישראל – ‘כל פליטת הטוב, שריד העוז והאורה, שהותיר עוד אל בלבבנו פנימה’ – שחפץ לראות במדינת ישראל את אוצר האור השמור, והגאולה היתה לו קודם כל מנוף גדול לרוח העם, – אולי הוכשר להגיד מה שעה גדולה זו דורשת ממנו. מה היא מחייבת, מה היא מאפשרת, כדי שהשינוי הגדול בחיינו לא יהיה חיצוני בלבד. ואולי בנוסח אחר, אך באותה לבביות ובאוו תוכן פנימי, היה שר לעמו:

  בֵּיתִי קָטָן וָדַל, בְּלִי מַכְלוּלִים וּפְאֵר,

  אַךְ הוּא חַם, מָלֵא אוֹר, וּפָתוּחַ לַגֵּר,


כי רק על בית כזה חלם – בית ישראל!


פגישה ראשונה    🔗

באביב שנת תרס"א, ממחרת יום בואי לאודיסה, ראיתי אותו בפעם הראשונה. לא העזתי לבוא אליו ישר וסרתי אל רבניצבקי קודם, בכדי להתעודד מעט. אבל בהכנסי אל שער הבית מס' 1 של רחוב־היהודים – דירתו של ר. בעת ההיא – נתקלתי בחבורה קטנה, ולבי אמר לי, שזוהי כנופיה של סופרים עברים. שאלתים למעונו של רבניצקי, ומתוך הכנופיה ענני יהודי צנוע עם עינים בּישניות, קצרות־ראות, שהוא הוא רבניצקי, ובעוד רגע זכיתי להכיר בבת־אחת את ביאליק וגם את ש. בן־ציון. מלבד שלשת אלה היה עוד רביעי – לבן־פּנים וארך־בלורית, שהיה מצטדד מעט ונוהג עניווּת בעצמו. זה היה א. מידניק, הצעיר שבחבורה, שלאחר זמן מת מיתה טרגית.

לבי לא מלאני לתת את עיני בביאליק באותה שעה. הפגישה היתה כל־כך פתאומית, ואני לא הייתי מוכן לכך. זוכר אני, שדבּר אלי מלים אחדות – עודד אותי, כמדומה, לכתוב. בשירי, ששלחתי לרבניצקי, אמר, נכּרת השפעה זרה יותר מדי (נתכּון לטשרניחובסקי, ש’חזיונות ומנגינות' שלו באמת נסכו עלי אז שכרון), אבל אין בכך כלום. כך מתחילים הכל! ובדברו שׂם את ידו בחבּה על כתפי. לבי שקט מיד, ורק אז הרימותי את עיני מעט להסתכל בו. קלסתר־פניו של אותה שעה נחרת בזכרוני מאז לימים רבים. הרושם הראשון היה – פשטות, פשטות קיצונית, גמורה. אין כל צבע חיצוני בהיר לא בפניו, לא בבגדיו ולא בתנועותיו. פנים בריאים, עגולים, גלויים. מעילו הירקרק, מעיל אברך יהודי, בנם של בעלי־בתים. המקל תחת בית־שחיוֹ. רק העינים מנצנצות לעתים, וכשהן שוחקות זוהר מיוחד להן. מזכּירות קטע רקיע מכחיל באשנב של פרוזדור. צבע זקנו המעוגל צהבהב־ערמוני, כפאת־יער מזהיבה בימי תשרי. רגע אחד – יהודי מן הרחוב. כמעט אפור. אבל הנה הוא פותח את פיו, מדבר, וכרגע נהפך לאחר. הפנים לובשים צהלת־זיו. בצלצול־קולו חמימות מיוחדה וצלילות של בטוי – אינסטרוּמנט שלם, בלי פגם. צלילי קולו ישרים כחוטי־אור. כשהוא משתתק, משהו כבה בו. כשאחר מדבר, הוא יותר מסתכל בו, כאלו בוחן אותו, משהוא שומע לדבריו. בעינים המרוכזות הקשבה מלאה ביחד עם משהו של ערמה שחקנית; יהודי ולא יהודי כאחד. קורטוב של סלויוּת ענוגה, רגשנית מעט, על־גבי קושי סלעי עתיק. מין מזיגה מוזרה של צפוֹניוּת פנימית, אינטימית, מגלה ומכסה, עם בהירוּת דרומית, לוהטת, גלויה עד הסוף, הצוררת לכל צל ולכל היסוס שבטבע ובבטוי.

כשנפרדתי מעליו, לאחר שהזמינני לבוא אל ביתו, שמרתי בלבי עוד זמן רב את צלצול קולו הרוה. אחר־כך התחילה בולטת דמותו יותר, ואני זכרתי אותה כזכור נוף־שדה מרגיע.

ככה אני זוכר אותו כמעט תמיד.


בשעה מאוחרת בלילה יצאתי מדירתו של ביאליק מקץ שבוע ימים לפגישתנו הראשונה, ובלכתי בדד תחת ענני־האביב החמים, שנתלו על העיר הדרומית נמוכים ורכּים, כעורות־חיה כהים, העברתי בזכרוני את כל רשמי הבקור הארוך. לבי היה מלא. כעסיס פּירוֹת הרווּני השעות האלה. ואם הפגישה הראשונה, עם כל הסברת־הפנים מצדו של המשורר, היתה מכזיבה במקצת לבן־העשרים התמים, שחכה לפלאות, נתנו לי השעות האלה הרבה יותר משפּללתי. ימים רבים עברו מאז, ואני אינני בטוח, אם ברשמים הראשונים לא דבק משהו מזה שנתגלה לפני בתכונת ביאליק אחר־כך במשך הזמן. ברם, כשאני מעלה בדמיוני את זכר הרגעים ההם, נדמה לי, שכבר אז עמד לפני האיש במלוא קומתו הרוחנית, ושכּכה אני רואה אותו מאז ועד־עתה.

באתי אליו אחר הצהרים. דירתו היתה אז ברחוב טרוֹיצקי, בשכנוּת עם ועד חובבי־ציון. כשנכנסתי אליו לא מצאתיו בחדר מעונו, אשתו אמרה לי, שהוא עובד באולם־הועד הסמוך; אבל מוטב שתפריעוהו, – הוסיפה, – הוא כבר יושב שם למדי… עברתי את הפרוזדור ופתחתי בלאט את דלת האולם. נתגלה לעיני שולחן ארוך מכוסה ארג ירוק ועל־ידו עובדים שני אנשים. האחד מהם היה ז., – שקדן ליטאי טפּוסי, מה שהיה אקסטרן והיה ‘מלא וגדוש’ בכל מיני ידיעות שבעולם. פני החוּמים היו מרוּכּזים, ובראותו אותי, נתן בי עיניים זעומות מעט דרך משקפיו, כאומר: ‘שוב באו להפריע’… לעומת זה קם תיכף ביאליק, כשהרגיש בי, ממקומו ויצא לקראתי במאור פניו וּבקולו הצלול:

אַה־אַה! פיכמן! טוב, טוב! עוד רגע ואנחנו גומרים…

הדבּוּר, כמנהג הימים ההם, היה רוסי.

ישבתי על אחד הכסאות, במרחק־מה מן העובדים, ובמשך רגעים רבים לא גרעתי את עיני מביאליק. עתה נגלה לפני איש אחר. בפגישה ראשונה היה קשה מעט קלסתר־פניו הרגיל ביותר. קשה היה כמעט להבחין בו. אותה הפרוזאיוּת, שהוא אוהב להטעימה ביותר, מטשטשת משהו. רק מבט־עיניו הממושך, האלכסוני במקצת, הניחת עליך כבוחן, כנוקב עד־הנפש, מדביק אליו בכוח. נדמה, שהוא סופג את כל הויתך; הוא אוכל אותך ממש. לא פעם הייתי זוכר אחר־כך, כשהייתי תופס את מבטו הכבד עלי – פסוקו מ’מגלת האש': ‘ואיש לא עמד בפני מבטו הישר’… מבט זה שהוא פעמים שׂוֹחק ושופע חמימוּת, ופעם קודר בלבנוניתו הנרחבה, תמיד נזכר לפני כשאני הוגה בביאליק. בו מרוכּז הכוח, הרעבון למראות, החתירה להכיר, לגלות. לעומת זה נדמו לי תמיד שאר שרטוטי פניו – המצח, האף, הסנטר – מביעים פשטות כפרית, נוחוּת ובהירוּת. החריפות טבוּעה עוד רק בשפתים, שבעקימתן מוּבּעת לפעמים קפדנות בלתי־נעימה.

בשבתי עתה באולם הגדול, המוּצף כולו שמש, הייתי יכול להסתכּל בפניו מן הצד, מבלי שהרגיש בכך. ראיתי את ביאליק העובד. זה היה מחזה מלא־ענין, בלתי משולל גם רוֹממוּת. הוא היה לבוּש כתונת ‘עקוּמת־צוארוֹן’, בלתי־מרוכּסת, בטעם הרוסי. השערות פרוּעוֹת. הסיגרה לא פסקה מהבהב בפיו. פניו, הפשוטים ורגילים כל־כך בשעת החולין, נהפכו כולםֹ ברגעי עבודתו, היו אחרים. כל תו בפניו אמר מתיחות, חגירת אונים, רצון להבקיע, לתפּוֹס את פזורי הרעיון מצדי צדדיו ולהכריעו אחר־כך בבטוי אחד מרוּכּז, נוקב, ומוּאר עד־התהום, שאינו משאיר מקום לספק־ספיקא. במדה שפני ביאליק נוחים, מרושלים במקצת, בשעות הרגילות, כך הם נעשים מרוכזים, מאיימים, כמעט אכזריים, בשעת יצירה. הוא כולו כמוּכן לקרב; פני ארי מזנק. על הצדעים נופל כמו צל מאיר. המצח נעשה מוּרם. העינים מרוכזות בנקודה אחת. הוא כאילו מעלה את הדברים מעומק; כאילו קורא להם ממרחקים רבים. את אשר פּזרוּ החיים, יכונס עתה, ברגעים הגדולים, ויכוּוץ בניבים כבדי־הלשד ורבּי המשקל למשמרת עולם…

ביאליק תרגם אז את ‘הליכות המדינה’ ביחד עם זליצנקו (איז"ק). זה היה תרגום רגיל, אבל כבר אז נכּרה תכונתו של ביאליק, שהיתה לי אחר־כך למופת בכל ימי חיי: להשקיע בכל עבודה, כגדולה כקטנה, את המכּסימום של כוח, של שקדנות – שלא להבדיל בין עבודה חשובה לבלתי־חשובה. ‘אין עבודות בלתי־חשובות בעולם!’ – היה אוהב להוכיחני תמיד, בשעה שהיה מגלה יחס של קלוּת־ראש בי לאיזו מלאכה. – ‘רק אנחנו, ברשלנותנו, במלאכת־רמיה שלנו, עושים אותה בלתי־חשובה. למן הרגע שנגשת לאיזו עבודה שהיא, תהי בעיניך ראשונה במעלה ויחידה במעלה – ואז תהיה באמת כזו’.

בנדון זה היה אכזרי ממש. כל עבודה שנעשתה כלאחר־יד, בלי רכּוז כל הכּחות, היתה מרגיזה אותו עד־היסוד. בכל עבודה כזו ראה התנוונות, ירידת הרוח הלאומית.

בנדון זה היה אכזרי ממש. כל עבודה שנעשתה כלאחר־יד, בלי רכּוז כל הכּוחות, היתה מרגיזה אותו עד־היסוד. בכל עבודה כזו ראה התנוונות, ירידת הרוח הלאומית.

– אין אתה יודע מתן שׂכרה של עבודה, – אמר לי פעם, בהיותי עורך ספר אחד בשביל ‘מוריה’ ואמרתי, שאין זה מרכז עבודתי. –ומה שאינו חשוב בעיניך, אפשר שדוקא הוא יפּוֹל כגרעין באדמה חרוּשה ויתן פרי־הלוּלים ברבות הימים.

ועוד אמר לי פעם: הכוח המוּסרי, הישרוּת, האהבה והכאב שאנו משקיעים בעבודתנו, רק הם עושים אותה נצחית או עוברת. מי שאינו מוּכן במה שהוא עושה לתת את־עצמו כולו, זה לא נתן כלום. העוֹבד חיב לכבּד ולהוקיר את מלאכתו במדה כזו, שלא יראה דבר עוד מלבדה, שלא יפּנה באותה שעה אף באחד מחושיו למלאכה אחרת. מי שאינו עובד כך, עבודתו פסולה.

נזדמן לי אחר־כך לראות את ביאליק בשעת כתבוֹ אחדות מיצירותיו הגדולות; אבל, כמו כל רושם ראשון, נקבע בזכרוני קלסתר־פניו של ביאליק בראותי אותו בפעם זו. ואפשר שגם רושם זה אינו אלא תמצית של רשמים רבים. אבל כשאני מעלה בזכרוני את ביאליק מן הימים ההם, אני רואה את־עצמי באולם של חובבי־ציון, המוּצף כולו שמש, ולפני ביאליק העובד, החותר בכל משוֹטי־רוחו להגיע אל קצה גבול־היכולת.

בעוד שעה קלה נגמר הפרק, וביאליק קם ממקומו כולו מאיר, שבע־רצון, ש’נעשה משהו'. את הקו הזה של שמחת־העבודה הייתי תמיד רואה בו. כל עבודה שנעשתה, על־ידו או על־ידי אחרים, היתה לו כעין נצחון – כעין התגברות על הרשלנות ושפלות־הידים שלנו. יראת־הכבוד היתה לו בעצם רק כלפי עובד, כלפי עושה. באיזו מדה היה מחשיב את כוח־העבודה יותר מן הכשרון הטבעי. עלינו לחנך את־עצמנו – היה אומר – לבלתי דבּר על עבודה, כי־אם לעשותה, לעשותה – להאחז בצפרנינו בה, לחגור את כל כוח־העקשנות שבנו, ולהגאל מן הבטלנות, מרפיון־הידים! לאחר שנים, כשעבדתי אתו יחד עבודה אחת, הייתי משתומם לראות, עד־כמה היה מאושר מכל התקדמות קלה בה, מכל פרק שנוסף, מכל עמוד שנסדר. בכל מלאכה שנעשתה, היה רואה כסימן של גאולה; כל התמדה היתה מעוררת בו התפעלות. ולא רק מצד התועלת המעשית. זאת היתה שבירת־הבטלה – הנצחון שבעשיה.

גם אז קם מכסאו מאושר, שהביא את הפרק עד סופו, והוליכני אל מעונו באמרו:

–הבה נלך אל הטרקלין שלי – עתה נוכל להיטיב את לבנו… מניטשקה, – קרא אל אשתו בהתפרצו בשאון אל חדרו, – הנה הבאתי אורחים. הגישי מן הטוב השמור עמך…

הגברת ביאליק ‘ציננה’ אותו קודם מעט, וכרגע נתפּייסה, כמו תמיד, והאירה את פניה לאורחים (גם ז. נטפל אלינו), ואנחנו ישבנו שעות אחדות באוירה משפחתית נוחה זו.

השלוה והבהירות מלאו את האויר. ניכר היה, שהמשורר נכנס לתקופה של פריחה, של בגרות יצירית. נער את נפשו מן הצללים האחרונים וצעד אל מפתן חיים חדשים. ‘המתמיד’ היה הרחק מאחוריו. זאת היתה התקופה של ‘שירי הזוהר’.

אכן הוא לא היה דומה אף כל־שהוא אל הטפוס של ‘פייטן’, כפי שאני הייתי מצייר לי בדמיוני את יוצר ‘המתמיד’. ניכר היה קודם־כּל אדם בריא עם חושים בריאים, לא בלי קורטוב של גסוּת חיצונית. מורגשת היתה מולדתו הכפרית. התיאבון הטוב, היכולת ליהנוֹת, למוץ את לשד־החיים – הכל היה שלם. הוכשר לשאוב מן הבאר בדליים מלאים. אף חוש אחד לא היה פגום. נעים היה לראותו אוכל פירות, ירקות, מאכלים פשוטים. הבריאוּת הכפרית היתה נכּרת תמיד, והיתה נעימה. הפרוזאיוּת החיצונית נעשתה גם יקרה, מובנה. הבינותי, כי רק בקליפה קשה משתמר לפעמים הגרעין הבריא ביותר.

כשעברנו מן האולם אל ה’טרקלין' של ביאליק, נפלנו ברגעים הראשונים כמו אל מערה אפלה. השעה אמנם היתה קרובה לשקיעה, אבל לאחר שהתבוננתי היטב בחדר, ראיתי שאין בו אלא חלון אחד, וגם זה אינו מאיר, כי היה פונה כלפי קיר אטום… בחדר זה נכתבו ‘שירי הזוהר’!

– כיצד אתה חי בקבר אפל זה? – אמרתי לביאליק. ברגע הראשון נפלו מעט פניו ואמר:

– כן, זה באמת נורא. אינני רואה כאן לעולם אף נצנוץ של שמש. אנו מבקשים עתה דירה אחרת…

ואולם אחר־כך התעודד מעט ואמר לי:

– אבל תאמין לי, שכל געגוּעי על שמש נתעוררו בי דוקא כאן. בשבתי במערה אפלה זו, הרגשתי בפעם הראשונה את כל מתק האור, את כל חמדת השמש…

מאליהם נזכרו חרוזי ‘המתמיד’:

  הַתּוֹרָה הָרְחָבָה, הַתּוֹרָה הַמְּאִירָה

  מַחֲשַׁכִּים וּמְצָרִים מֵעוׁלָם בִּקֵּשָׁה…


ולא היה בהם אף אבק־מליצה.


דרך עבודתו    🔗

מי שעמד על בקורת עצמו העצומה, שהביאה את יצירתו לידי שלמות כזו, לא ישתומם שרק לעתים רחוקות עלה בידו להתרכז ולהוציא אל הפועל מקצת מזה, שהרעיש את נפשו. לא יפלא, אם שיר כ’אבי‘, שחרוזיו הראשונים נתפרסמו עוד ב’כנסת’ (זו שנערכה בידי פ. לחובר). לא הובא לידי גמר אלא לאחר הפסקה של שנים אחדות. בינתים עבד על המהדורה החדשה של ‘ספר האגדה’, בינתים נאם ב’עונג שבת', בינתים נסע לפולין ולליטא מטעם ‘בצר’…

רק בימי נעוריו, כפי שסיפּר, בשבתו בדד ביער־החורף לרגל עסקיו, היה מבקש מן השומר, שיסיק בערבים את התנור, והיה משתעשע עם בת־שירתו עד שעה מאוחרת בלילה. יש שהיה יוצא לשעה קלה ונושם את קרת הלילה, מסתכל בכוכביו הנוצצים, וחוזר אל שירתו. עסקי־היער היו גרועים, אבל השירים שכתב בבקתה המחוממה שביער היו כל אחד טוב מחברו.

משהפסיד את הנדוניה בעסקים מוּצלחים אלה, נעשה מורה בסוסנוביצה – מורה לשיעורים פרטיים, והיה עסוּק בעבודתו עד שעות הערב המאוחרות. שוב כתב (כמו בכל ימי חייו) את שיריו בלילה, ‘לילה שירה עמו’, ואולם אין ספק, שגם שירי השמש כתב באישון לילה. בסוסנוביצה גמר בכל זאת את ‘המתמיד’, כתב את ‘חצות’, ‘רזי לילה’ – כתב גם באירוניה מכוּונת לעצמו את ‘תקות עני’, שהרי גם הוא שאף, כליזר־מנדל המלמד, לאסוף בסוסנוביצה מחניקה זו את ה’ת"ק שקלים במזומנים', כדי לקום ‘ולכתוב ספר כריתות למלמדות – לצמיתות’…

אהה, גם לאחר שעזב סוסנוביצה זו ונלקח ‘אחר כבוד’ לאודיסה, שאמנם הרבה היטיבה עמו, הוכרח שוב להיזקק לפרנסה זו, שהיתה (במה שנוגע לשיעורים פרטיים) לא נעימה יותר משהיתה בעיר הנידחת. כאן ישב בדירה הנשענת לבית ועד חובבי ציון שברחוב טרואיצקה – דירה ללא חלון, ללא אור, ורק באולם של ישיבות הועד היה נמלט וכותב את יצירותיו המבוּגרות הראשונות. כאן נכתבו שירי השמש ‘צפרירים’, ‘זוהר’, ‘עם פתיחת החלון’, ופאֵר שירתו ‘מתי מדבר’; ברם, כאן נכתבו גם השירים העגומים ביותר – ‘שירתי’, ‘לא תמח’, ‘נטוף נטפה הדמעה’…

גם בזוהר השמש לא ננעלו שערי הדמעות.

כששב מוארשה, לאחר שנפסק ‘השלח’ (באביב תרס"ה) זממו ‘חובבי השירה העברית’ (הוה אומר: א. ל. לווינסקי…) הוצאה חדשה של שיריו המכונסים, וכנראה, הקל הדבר מעליו זמן מה את עול הפרנסה. בקיץ ההוא סיים את ‘הברכה’ לאחר שהתחבט הרבה בחלקה האחרון, ופתר ולא פתר את בעית השיר: לא הכריע בעצם לשום צד… אז גם כתב את יצירתו העמוקה והפּרובלימטית ביותר – ‘מגלת האש’ וכמה משירי החזון. היה זה הקיץ הפורה ביותר – אולי גם המאושר ביותר בחייו. נראה, שכינוס שיריו השפיע גם על פריונו.

זה היה שיא הישגיו בתקופת נעוריו. אחר כך היו לו עוד שתי תקופות של ברכה: תקופת ה’כנסת' באודיסה (‘יהי חלקי עמכם’, ‘אחד אחד ובאין רואה’, ‘חלפה על פני’ – בשירה ובפרוזה: ‘הלכה ואגדה’, ‘גילוי וכיסוי בלשון’ ועוד). זה היה לאחר ‘הפסקה’ של עשר שנים, אם אמנם גם בימים ההם נכתבו שירי העם, ‘לפני ארון הספרים’, ‘מאחורי הגדר’, ‘ספיח’, מלבד כמה אלגיות נפלאות (‘צנח לו זלזל’ ועוד) – לא כל כך מעט… ביאליק לא עשה מעולם את שירתו קבע, ואולם תקופה ריקה מיצירה לא היתה כמעט בחייו, חוץ אולי משנות הנדודים שלאחר מלחמת העולם הראשונה.

לעומת זאת נתלבלבה שירתו בימים האחרונים, ושירי הציקלוס ‘יתמוּת’ הפליאו בכוח נעורים ובאיזה עומק לירי מרעיש (‘אבי’, ‘אלמנוּת’, ‘פּרידה’).

כל המדבר על ‘שתיקת ביאליק’ אינו איפוא אל בדוּתא.

ברם, רק האלהים הוא היודע, כיצד הגיע ברעש שסבב אותו בארץ לידי יצירה. הוא מצא את הרגעים הברוכים המעטים האלה רק בנוּסוֹ מנוּסת הצלה מתל־אביב. כברחו באודיסה ליער מאלין, אשר משם הביא טנא מלא שירה ופרוזה, ברח בשנת חייו האחרונה, מקודם לגאַסטיין, במקום שהמשיך את סידרת ‘יתמוּת’ ואחר כך לרמת־גן – במקום שכתב את ‘אלמנות’ ואת ‘פרידה’.

ברם, אין זה אלא ציור של דיבור – שברח מתל־אביב. על צד האמת לא ברח מעולם מאנשים, ורק שהשכיר את ביתו בתל־אביב, והוכרח לברוח. ואולם בדיעבד גרמה המנוחה השקטה, הבדידות המעטה, שמצא ברמת־גן, לכך, שכתב שנים משיריו הנפלאים ביותר בטרם ייפרד מעלינו לנצח.

בתל־אביב ספק אם היה מגיע לידי התרכזות זו, המציינת שירים אלה. כאן רדפוהו אלף עניינים, רדפוהו קרובים ורחוקים; והוא בעצם שמח לקראת כל פגישה עם בני־אדם. בלכתו אל רבניצקי בבוקר אל עבודתם המשותפת, – כל מי שנתקל בדרכו, נעשה בן שיחו והיה מפליג עמו בכל מיני עניינים, בשכחו, כי רבניצקי המסכן שם יושב ומחכה בקוצר־רוח לבואו.

פעם – סיפר לי ד"ר יהודה קופמן – אַחר כל־כך, שרבניצקי יצא מכליו: להיכן נעלם ביאליק? ודוקא בשעה שהעבודה דחוּפה ובית־הדפוס מחכה! לבסוף נכנס ביאליק, מצטדק לפני חברו על איחורו:

– מה אעשה, וכל האנשים שאני פוגש, נטפלים אלי ואיני יכול להיפּטר מהם!

השיב רבניצקי בהוּמוֹר המיוחד לו:

– אַל תאמינו לו! זה הוא נטפל אל כל מי שפוגש ברחוב, וגורם לכך, שגם הוא, גם אחרים, מאחרים לעבודתם…


ביאליק בגנו    🔗

מי שלא ראה את ביאליק בגנו, לא ראה את המשורר בעצם חינו ובעצם תומו. כאהבוֹ את התינוקות שהיו מיטב שעשועיו תמיד, אהב את העצים ואת הפרחים – כל מה שצומח, כל מה שמרהיב עין בגידולו. גן זה היה חמדת שעשועיו של המשורר. ביחוד – כל עוד היה צעיר ועומד בצמיחתו הראשונה, בימים שהיה מגלה פעם בפעם פלאי חן חדשים. בימים ההם היה רגיל יום יום בקומו בבוקר לרדת אל גנו, ללכת מאילן לאילן ומפרח לפרח ולפקוד את שלומם, לראות מה צמח הלילה בערוגה, – הפתח הורד את פקעיו ואם הנצו האגס והחבוש. בעין חרדה היה עוקב באביב אחר הדובדבניה, זה עץ ילדותו החביב, בן מולדתו אוקריינה, וכל לילה, כי נשבה הרוח בחזקה, היה ירא פן תשיר את לבלוביה הענוּגים. אולי מפני טיב הקרקע ואולי מפני רוחות הים הקרירות, נתפתח עץ זה לאט לאט, ולא נשא חוץ מגרגרים בודדים, שלא הגיעו לעולם לגמר בישולם, כמעט כל פרי. אך פעם, זוכרני, נראו שנים שלושה אשכולות קטנים של דובדבנים ממש, דובדבנים מאדימים ומעסיסים, ולא היה קץ לשמחתו. כל פעם היה סר לראות את הדובדבנים שלמים עוד על העץ, ואם נזרקה בלחים טפת אודם נוספת. ‘ירא אני’ היה אומר לי בבדיחות דעתו הרגילה ובאותה השעה גם בחרדה אמתית – ‘ירא אני, שבלילה האחרון, כאשר ימלאו הדובדבנים כל אודם בישולם, ישיר אותם הסער או אחד האנקורים הזוללים ירוצץ את גולגלתם, ואנחנו לא נזכה לברך עליהם ברכת שהחיינו’…

כמה שמח על כל פרי, על כל ירק שהביאו מן הגן! בלכתו עמי להראות לי מה שנתרחש בגנו, היה מתעכב על כל ערוגה ומפרט לי את כל קורותיה – הצלחותיה וכשלונותיה. על גזר שנתיבש או סלק שלא נעשה יפה היה מספר בשברון־לב כמו על אסון שקרה. תחת זאת כשזכה פעם והעלו על שולחנו ששה או שבעה גרגרים של תות־השדה מיבול גנו – מי היה עוד מאושר כמוהו! אותה שעה נכנסתי אל ביתו, והייתי מוכרח לקבל את חלקי – שני גרגרים. זה היה יום של חג. ביאליק לא שבע מהסתכל כל הזמן בתות־השדה שהאדים בצלחת, כמי שמסתכל באבנים טובות. ‘אל יהי תות־שדה זה קל בעיניך’ – התבדח כשהגשתי את הפרי אל פי – ‘גרגר בלירה, חביבי! חשבתי ומצאתי כי קומץ גרגרים אלה לא יסולא בפז’…

מלאכה שעלתה יפה – זה היה מקור השמחה. הוא אהב את הצומח ועולה. למראה כל דבר שנתגשם במעשה, שהצליח, היה בא לידי התעוררות של אמונה, שהנה מעתה הכל יצליח – אי אפשר שלא יצליח.

כמה קשה היה עליו לחכות בשנים הראשונות לנטיעת הגן עד שהעצים יתנו צל רוה! בכליון־עינים היה מחכה לצל זה. צל חורש ויער. שסוכך עליו בילדותו. אילן שגידולו עלה יפה, היה חביב עליו, היה מתגאה בו, כאב המתגאה בילד השוקד על לימודיו… כל מה שלא הצליח, בטבע כמו בחיים, היה גורם לו צער. ביחוד בארץ־ישראל. כאן חפץ שהכל יצמח לתפארת – שכאן יוכיח כל אחד מאתנו עד כמה הוא חרוץ במלאכתו, עד כמה הוא עושה הכל באמונה.

נדמה היה, שגנו הקטן מסביב לביתו הוא בעיניו סמל המולדת הנטועה, הצומחת, הנותנת צל. כשהיינו שבים מאיזה טיול בחום הצהרים, היה שמח לשבת עמי שעה קלה בפינת הגן ולהגיד לי מתוך קורת־רוח – הנה רואה אתה, כמה גדלוּ כבר העצים וכמה מרובה הצל בגן. הרי זה גן ממש, שאפשר להסתתר בו…

האהבה למחבואי צל, שהיתה נטועה בו מימי ילדותו, כאלו שבה ונתעוררה בו. גם את כל המולדת, השבה לפרוח, ראה כפינת גן, כמחבא־צל לעמוֹ העיף בחרבוני נכר.


מנדלי    🔗

מנדלי לא היה לביאליק מה שהיה לו אחד־העם: רב ומורה. כל ימיו עמד לפניו כלפני אחד מפלאי הטבע הגדולים, הבלתי מושגים. באחד־העם העריץ בראש וראשונה את עמידתו המוסרית, את אומץ לבו לאמת בלי פשרה, אם כי גם סגנונו רב־הצלילות, רב־האצילות, היה לו מופת לפרוזה, מופת לתרבותנו העולה, לא פחות משירה. באחד־העם העריץ פשטות וטבע; במנדלי ראה משהו שלמעלה מן הטבע – גילוי חדש של ‘מעשי־בראשית’. היה זה פלא הלשון, ההשתלטות על תוהו ובוהו של דורות, והיתה זאת גם התפיסה הגדולה, הראיה הגדולה של אמן, שספרות ישראל לא ידעה דוגמתו. ה’ראשונות', שאותה הוקיר כצמיחה עצמית מקרקע האומה, נתגלמה לו בדמותו של מנדלי בשיעור מכסימלי.

מלא הכרת טובה לטיטאן זה, שממקורו ינק, שלא לשונו בלבד, כי אם שכל מהותו עיצבה אותו, שימשה לו משענת מאז עמד על דעתו כמשורר ויוצר, – היה מפנק את הישיש המופלא, מתחמם לאורו ושופע עליו את חומו ואהבתו. וכמה היה נותן את דעתו לחזק אותו, לעודד אותו ליצירה חדשה! כשחגגו את יובל השבעים, נוסד ועד לשם הוצאת כתביו, וזוכר אני את מכתביו לאנשי שלומנו שיעשו מעשה שיוכיח לסבא, שאין אנחנו כפויי טובה לו. תמיד היה דואג לכך, שהזקן יהיה מוקף הערצה, שלא תחלש דעתו עליו.

איזה אושר היה זה להיות תלמידו של ביאליק; קל וחומר – להיות רבו!

זוכר אני, כשהיינו יושבים בערבי שבתות או בימי חול לאחר העבודה ומסיחים לתומנו, פעמים ביאליק מפסיק אותו פתאום, באמצע הדבור, וקורא בחלחלה:

– אללי – הרי שכחנו לגמרי את סבא! זה כמה שבועות, שלא בקרנוהו…

ותוך־כדי־שיחה הוא נעקר ממקומו, ואין עוד לעכב אותו:

– אנחנו הולכים אצלו! וכרגע! הזקן ישרוף אותנו בהבל פיו, והדין יהיה עמו!

אנו הולכים כמעט תמיד בחבורה, מצטרף רבניצקי, לפעמים גם פרישמן, השוהה עכשו, כפליט־מלחמה, באודיסה. ההליכה אל סבא אינה הליכה של חולין, כי אם מלאה רגש־חג. הולכים לראות איזה פלא – מין אילן־ענק, שכולו עלה קמטים, וכל קמט שולח בדים ירוקים חדשים… כשאנו נכנסים אל החצר המרוצפת, שצל הבית הגבוה ברחוב הזפתים עוטף את כולה אפלולית־ערב רבה ועולים אל אכסדרת־הבית בפסיעות קלות, רוח של בדידות יורדת עלינו, וכשאנו על יד הדלת, אנו שרויים כולנו בהתרגשות־מה: יודעים אנו – הזקן מקפיד על עניני ‘דרך ארץ’, והוא מחמיר גדול ואינו מוחל על כבודו…

אך כשהוא נראה בפתח הדלת, עומד במלוא קומתו, דק וזקוף, וממצמץ דרך המשקפים בעיניו הקטנות והשוחקות, מיד מתיישבת דעתנו עלינו. רואים אנו בחוש, שהוא שרוי בהומור טוב. פעמים הוא נותן עינים רוגזות קצת בביאליק:

– מה נס נתרחש ונזכרתם פתאם בי?

ברם, רואים ברור, שאינו אלא מעמיד פנים נעלבות, ושהוא מפוייס קודם שפייסנוהו. יודע הוא, עד כמה הוא מכובד על ביאליק, ודוקא משום כך הוא מתחטא לפניו כילד כל פעם ותובע את עלבונו. ובאמת: אין כביאליק מפנק את הזקן, עושה כל מה שהוא יכול כדי לבדח את דעתו, לעשות לו קורת־רוח. אם הביקור חל לאחר שמנדלי פרסם בדפוס משהו חדש, אין כביאליק מומחה לציין לפניו על פה כל פסוק נאה, כל בטוי מוצלח. הזקן שומע את קילוסי ביאליק ונהנה, אם כי הוא מפסיק אותו דרך ביטול:

– מציאה מצא להתפעל ממנה!

כשהזקן חלה את מחלתו האחרונה ונלקח לבית־חולים שבאודיסה, אירע הדבר בשעה שגם ביאליק שכב באותו בית־חולים לרגל ניתוח שנעשה לו. אך הותר לביאליק לרדת מעל המטה, היה בא אצלו לבקרו כמה פעמים ביום, כשהוא נעול סנדלים ולבוש חלוק חולים.

– רואה אתה, סבא, – היה משל אותו בדברים – אתך אנכי בצרה, ואתך אהיה, אי"ה, בנחת, כשנקום שנינו יום אחד ונעזוב את הבית הנאה הזה עם כל חמודותיו ונעלה כולנו לארץ־ישראל, כפי שהוחלט ונגמר בינינו – זוכר אתה, בקיץ של אשתקד, בקייטנא שלך, על כוס תה של מוצאי־שבת…

מי שלא ראה את ביאליק בימים הנוגים ההם על יד מטתו של הזקן ההולך למות, בדברו אליו תחנונים כדבר אל תינוק חולה ובהתאמצו בכל האמצעים שבידו להצהיל מעט את רוחו, – לא ראה תלמיד מחזיק טובה לרבו, נאמן לו, וחולק כבוד לו עד רגעו האחרון.


אחד העם    🔗

מנדלי היה רבו ביצירה. הוא שכבש לפניו בסגנונו הגאוני, שבו הוכשרה הלשון העברית בפעם הראשונה להיות כלי־מבטא לחיים שלמים. אחד העם היה רבו במחשבה, הוא הורה לו תורת חיים, רמז לו על הדרך לגאולת האומה. מנדלי היה חברו הגדול. אחד־העם היה רבו ומורו, מי שהדליק לפניו את האבוקה, שלאורה הלך כל ימיו.

לא הוגה־דעות גדול בלבד, כי אם בשעה ש’כל רגשות לבנו הסתומים נביא שאלו: נביא אמת שיגע בצנור לבנו ויבוא וידליק מעל לראשנו כוכבו' – ראה בו ‘נביא אמת’ זה.

כששלח לאחד־העם את שיריו הראשונים, היה כבר משורר שיצאו לו מוניטין. שיריו ב’הפרדס' במאסף ‘המזן’ וב’לוחות אחיאסף' פרסמו מהר את שמו, ועוד בימים ההם לא היה פייטן עברי, שביצירותיו עלתה תרועת התקופה וכאב התקופה בכוח ובחן יותר משעלו בשיריו. אף־על־פי־כן, הוא עומד לפני אחד־העם כתלמיד לפני רבו. הוא מקבל תמיד את גזר־דינו על שיריו וספוריו באהבה. מה שאחד־העם פוסל – פסול גם בעיניו. כשאחד־העם מצוה לתקן, לקצר, לשנות את ‘אריה בעל גוף’ – הריהו מתקן ומשנה ומקצר.

בטחונו באחד־העם גדול כל־כך, שגם בבקרתו על שיריו הוא נאמן עליו, ואינו מהרהר אחריו, שמא טעה. אחד־העם לא היה מעולם מומחה גדול בדברים שבשירה, אבל היה אדם בעל־טעם ובעל־תרבות, ועל הרוב ידע לרמז למשורר הצעיר על מה שפגם בתוכן או בצורה. ביאליק היה זקוק לרב, והוא אהב את אחד־העם דוקא משום שהיה רב מחמיר – משום שלא היה מפנק אותו, והיה פוסל רבים משיריו או מחזירם לא לשם תיקון ושכלול.

משבא ביאליק לשבת באודיסה, נתקרבו, כמובן, יותר. בימים ההם פרסם ביאליק ב’השלח' את ‘מתי מדבר’, – יצירה עמוקת־תוכן ושלימת־צורה, שהרעישה גם את אחד־העם, ‘קר־המזג’. בפעם הראשונה שמע ביאליק מפי רבו הקפדן דברי התפעלות. אותה שעה חדל ביאליק להיות בעיני אחד־העם טירון לספרות, שהוא זקוק עוד לאפיטרופוס ולמורה־דרך. הוא ידע, כי קם לישראל משורר גדול, אשר יהיה הפה והמליץ לדור קם לחיים חדשים. אבל גם אז עוד היתה על ביאליק אימת הרב, ולא היה איש, שהיה כפוף ונשמע לו מרצון כמוהו.

אחד־העם היה, כידוע, אדם דייקן, איש הסדר והמשמעת. בימי החול אי אפשר היה לבקר בביתו ביקור סתם, בלי ענין מסויים. חדר עבודתו שבמבוי־לרמונטוב, בדירה שגר בה מספר שנים, היה נושם צנה. הנכנס נפל לתוך איזו אפלולית מבהיקה. הארונות הגבוהים עם הספרים הנוצצים היו מסודרים בסדר חמור, כבעליהם. הכל היה כאן מנומס ומצונן. אפילו האור שבחדר, השולחן והכסאות נראו קרירים ומנומסים. לא היה אף משהו בחדר מרווח זה ‘יוצא דופן’. כל זה נאה מאד והיה מעורר יראת־הכבוד בלב הבא, אבל צריך להגיד את האמת: השמחה היתה מועטת כאן מאד.

אחרת היתה הרוח כאן בערבי־שבתות, – הערבים שבהם היה אחד־העם מקבל אורחים בביתו. בחדר־האורחים היה האור חם יותר – אור של שבת. אחד־העם אף הוא פשט את מעטה המעשיות, נעשה פחות חמור. הוא ידע להיות גם חביב, פשוט – שלא להטיל אימה כלל. נעול סנדלי־בית רכים, היה בכבודו ובעצמו מגיש לאורחיו את כוסות־התה הצלולות־האדמומיות והריחניות, – תה של ויסוצקי, אותו המשקה החריף, שבלעדיו לא היה יכול לכתוב אף שורה אחת ממאמריו ושהוא הרס מעט־מעט את רקמת עצביו לבסוף. איש לא יכול להאמין, כי בעל ‘על פרשת דרכים’ מסוגל לדבר על דברים של מה־בכך – להטיל לתוך השיחות הרציניות גם נטפים עליזים של בדיחות־הדעת. אחד־העם של ערבי־שבתות היה באמנה אדם אחר לגמרי.

ברם, גם במסבות קלות אלה ישב ביאליק והקשיב לדברי רבו בכובד־ראש. גם מתוך שיחות חולין שלו ביקש ללמוד משהו: בפני הרב דיבר קצרות, לא השמיע קולו ברמה ועברו שנים רבות, עד שהעז לדבר בפני רבו ולשמח אותו כיד ההומור הטובה עליו.

זה היה כבר בארץ־ישראל. בימים ההם, וקודם להם, קפצה חולשה על אחד־העם. זקן וחולה ורצוץ בא באחרית ימיו אל הארץ, אשר כל ימיו עמל לישובה ולתרבותה. חולשתו ביישה אותו. הוא התבייש להיות הולך בטל בארץ, שתבעה מכל עולה עבודת גוף ועבודת רוח בלי שיעור, והוא לא היה מסוגל עוד לשתיהן יחד. עיף ועצוב היה יושב לעתות־ערב לפני ביתו. תל־אביב ההומיה, הצוהלת, כאילו כבשה את נשימתה בקרבתו, כדי שלא להרגיז את מנוחתו – כדי שלא לבייש אותו, אבל הוא בקש: העבידוני כל עוד נשמתי בי, איני יכול להיות מסתכל במלאכת אחרים מתוך בטלה.

כדאי היה לראות אז את ביאליק במחיצת רבו הכושל. הוא היה ממציא כל מיני המצאות לחזק את רוחו, לצרף אותו לעבודת הצבור – לשתפו אפילו במלאכת סופרים ע"י האגרות והזכרונות שפרסם, ובלבד למלאות את חייו שמחת העבודה. כל פעם שבא לבקרו, ידע לפזר בצהלת רוחו את הרוח הכבדה שהזקן היה שרוי בה. תמיד מצא בפניו איזה שנוי לטובה, איזה דבר שבידח את דעת החולה.

– הגד נא אתה, רבניצקי! – היה מחזק את דבריו בעדותו של חברם המשותף – כלום אין אמת בפי? כלום אין כל המחלה ‘עורבא פרח’ – הרהורי לבם של הרופאים, לכל הרוחות?

החולה הפקח הכיר היטב את מצבו, אבל החיות העליזה ובטחון החיים שביאליק היה שופע על סביבו, אָצלו גם עליו הומור מעט, ובחיוכו העצוב והנבון היה משיב:

– ודאי שאמת בפיך – כל מחלתי אינה אלא מין חולשת־הדעת מצדי, מין דבר מדומה, שאין לו יסוד במציאות. אבל מה לעשות, חביבי, אם ‘דבר מדומה’ זה הוא הוא המחלה, שאני חולה בה.

ביאליק לא יכול, כמובן, להשיב את החולה לאיתנו, אבל הוא עשה כל מה שיכול כדי להשקות את שרשי נפשו של רבו הזקן; עשה כל מה שיכול, כדי להשכיח את ההרס, שבא ברוחו עם מחלתו הממושכה. בקרבת ביאליק חיתה נפש החולה, וכמה שנגעה בו עצמו יד הכמישה, לא יכול שלא להרגיש את שפעת הרוח שנבעה בצמח תלמידו הבריא – נטע ידיו לתפארת.


מאניה ביאליק    🔗

אנחנו ידידים מאז, מאז. בטרם פרסמתי אף שורה אחת, זכיתי להיות מבאי בית ביאליק, וזוכר אני את ביקורי הראשון בדירתו שברחוב טרואיצקא – דירה זו בלי חלונות, שהאור נפל בה דרך ‘צוהר’ מסתורי בתקרה – דירה שיצאו לה כבר מוניטין. נפלתי לתוך אפלולית, שהביאתני במבוכה, אבל קידמתני אשה צעירה, טובת פנים וטובת עין, והפיגה כרגע את מבוכתי וביישנותי. היה זה מיד הבית, שאליו היה מכוּון הלב בימי הנעורים.

כשרון זה להיות טוב בלי התגדרות, בלי הטעמה, הוא קו־היסוד ברעיתו של ביאליק. הוא שחיבב אותה עלי, על כולנו. אולי דוקא משום שאינו בר־בליטה – שהאור אור פנימי, שהנדיבות היא נדיבות שבדם. הבית הזה, ביתו של ביאליק, שהיה לא לי בלבד, כי אם כמעט לכל בני גילי, מקלט וצל בימי מסה, – היה ביתם של חיים־נחמן ומאניה כאחד. היא השכינה בו משהו, שהשפיע עליך בטחון וחמימות. בית זה היה יצירה מופלאה כשלעצמו. כאן, בארץ, הוקם על תל גבוה, ולאורו נהרו מעברים אנשים שונים כמו אל בית משפחה. אבל גם בחדרים הקטנים שברחוב טרוֹאיצקא, מאלוֹ־ארנאוּטסקא וסימטת ווגנר – היה אור ורוחב וטוב־לב מלאה כל פינה.

וחלק רב מאור זה היה לבעלת־הבית, למניה היקרה, שאהבנוה מיום שהכרנוה. היא שידעה לנהל את הבית בגדולה שבחכמות: בחכמת לב.

כל אשה, שנתברכה בחן טוב ובמדות טובות, יודעת על־פי דרכה, על־פי סוד מסור רק לה, לחונן את בעלה, לסוכך עליו. ומי יודע? אולי דוקא ביאליק, בסערות רוחו הקשות, היה זקוק לאופי זה של נקיון, של מנוחה והבנה טבעית. וכמה ידע להוקיר ביתיות טובה זו, שהכניסה אל מעונו.

וזוכר אני שיחה גדולה אחת עם ביאליק בסוף ימי המלחמה הקודמת. היתה זאת מעין סקירה לאחור על חייו, שרבים ומרים היו נסיונותיהם (‘רבּת הוכלמתי מנעורי ואדע רבּת לסלוח’), ובהזכירו בתודה את אלה, המעטים, שחיזקוהו והיו לו משענת עוז לעתות בצרה, דיבר בלהט חיבה והודיה על רעיתו, דיבר על טוהר נפשה וטוהר בשרה – על זו שהיתה בת לויתו הנאמנה ואצלה עליו משקטה ומתומה.

כיום, בהגיעה לימי שיבה, אני רואה אותה כאז, – בימי אודיסה הראשונים. משהו מאוֹר ילדוּת זה שהיה מלבב בה אז שמור בה עד היום.

יפרח נא עוד ימים רבים לב חביב זה!


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49227 יצירות מאת 2720 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20979 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!