הלחץ היה הולך וחזק על בני ישראל במצרים והמה התאוננו, זעקו חמס, שכרו יועצים ומליצים לעמוד להם במקום גדולים, קוו לחליפות מדי קום מלך חדש או שרים חדשים, עד אשר ראו והכירו כי תוחלתם נכזבה. אז יחֵלו אלה לָכֹף ראש ולהוָאש, ואלה זכרו את הדבר הטוב אשר הגידו אבות לבנים מדור דור, כי פקֹד יפקוד ה' את עמו – ותהי זאת נחמתם; ואלה הוסיפו לחכות לרוח אחרת כי תעבור בארץ למען יוכלו לשבת תחתם במנוחות שאננות; ואלה חסו בצל החכמה או בצל הכסף או באחד הצללים האחרים ויאמרו שלום יהיה לנו, וגורל עמם ועתידו לא נגעו עד לבם; כי נפלגו בני ישראל למפלגות ולמעמדות, כאשר נפלג עם הארץ במצרים למעמדות נבדלים איש מאחיו.
ומשה בן עמרם, אשר גדל מנעוריו בבית המלכות וירא חיי חֹפש וכבוד, התעורר למראה סבלות אחיו המדֻכּאים והבט אל עמל לא יכול. ויאמר: אלכה נא אל הגדולים ואדברה אליהם כי הגיעה העת להוציא את ישראל ממצרים, והמה יעזרו לאחיהם אלה בהונם ואלה בכשרונם.
וילך בראשונה אל אגודת בעלי ההון, והמה נועדים בבית קרח בן יצהר נשיאם. וידבר אליהם ויערוך לעיניהם את עבדוּת מצרים ואת החֹפש הנשקף לעם בארץ כנען זה לעמת זה, ויאמר: עת הגאולה הגיעה – עת לצאת מבית עבדים. ועתה נֵחָלץ חושים, העם וגדוליו בראשו, ועַזרתֶּם לעניי העם מהונכם והייתם ידים לפעלו.
ויען קרח ויאמר אל משה: ארץ כנען, נחלת שדה וכרם, עבודת האדמה – לא לנו הם, לא לנו; אנחנו לא הסכַּנו לשבת בַבָּר הַרחֵק מאדם ומעיר. אם חפץ העם לצאת אל ארץ אחרת – יֵצא ואלהים יצליח דרכו. ואנחנו לא נוכל לתת לו מכספנו, כעצתך. אתה אינך יודע את ערך הכסף; בהיותך ילד שלחת ידך אל גחלי האש תחת הזהב, וגם הים לא שנית, ועודך מבקש לשחק באש… ואנחנו – הכסף מקור חיינו, שבטנו ומשענתנו. לא עבדים אנחנו במצרים ואין חפץ לנו בגאולה – טוב לנו בארץ ויד ושם לנו בבית המלך והשרים; ולמה נצא לבקש ארץ חדשה ולשבוע עמל ותלאה בדרך המדבר והים? ולמי נִתּן שם את כספנו בנשך להרבות לנו תבואתו? המחובקי אשפתות נוציא לנו כסף?
וילך משה משם אל אגודת בעלי החרֹשת, האורגים אשר בלוז (היא צֹען לפנים), ויוצקי נחשת וברזל ועושי כל מלאכת חרש וחושב; וידבר את דבריו אליהם.
ויענו ויאמרו אליו: מלאכה גדולה לנו ומעשינו פרצו בארץ. מקול רעש גלגלים ומַשק מכונות תחרשנה אזנינו וירעשו קירות לבנו עד בלי יכֹלת עוד לשמוע עצות מרחוק ולשום לב לדברים אשר לא על אדני הכסף הטבּעו. אלפי עובדים מבני עם הארץ עושים עמנו במלאכה (המצרים מעבידים את בני ישראל אל ערי המסכנות ואנחנו מעבידים את המצרים אל בתי החרשת – גמול אנחנו משלמים להם) עובדי פשתים שריקות ואורגים חורי ומביאים לנו תועפות כסף. חורי האֶרג ירבו לנו נקודות הכסף, תחת הנחשת יביאו זהב. החדלנו את מעשינו ופרי מעשינו והלכנו לנוע אל ארץ חדשה? ומי יעשה מלאכתנו שם ובני ישראל נעבדים לרצונם לגוים ונאנחים דוּמם, אך בהעביד אותם בעל בעמם ירחיבו עליו פה, יגדילו עקב, יתנשאו להיות לו לאדונים. – ומי יקום לנו בכל התלאה אשר תמצאֵנו בדרך ובכל המוראים אשר במדבר? ומי ילחם לנו בבני הענק? לא, לא נוכל ללכת בדך עִמך.
ואחר הלך אל עדת החכמים, אנשי הרוח והעט, אשר עינם ולבם כל הימם במגלות עתיקות ובחקר קדמוניות. ויאמר אליהם: הואילו פנו מעט מן העבר אל העתיד – אל עתידות עמנו הנאנח תחת שבט נוגשי מצרים. בואו, צאו בראש העם אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו, הוציאוהו מעבדות לחֹפש, והייתם לו לעינים.
ויאמרו לו החכמים: לא על הלחם ולא על החֹפש לבדם יחיה האדם. טובה חכמה מנחלה. ועתה הניחה לנו ונַרבה חכמה ודעת, ובזאת נהיה לעזר לעמנו; כי החכמה תָּעֹז לעם מחֹפש ומלחם.
וילך משה מאתם אל ה“מצרים בני דת אברהם”, הם בני ישראל אשר לא נשא לבם אותם לשאת בעמל עמם ויחשבו מזמה ויאמרו אל המצרים: מצרים אנחנו, עַמכם עמֵנו וארצכם ארצנו, ורק את דתי אברהם אבינו נשמור באהלינו. וירחקו מעַמם ויקרבו אל עם הארץ ויקראו בשמותם וידברו בלשונם ויתחתנו בהם, ואת דתי אברהם נשאו על פיהם לעת מצוא.
ויאמר אליהם משה: הן תתנכרו לעמכם ותתכחשו לנפשכם למען קנות לכם מנוחה בתוך הגוים. והיה כי תרבו להסתכל על עם הארץ ולהבקיע אל תוך מחניהם בהמון, מי יודע, אולי יבא יום ונבאשתם באחיהם החדשים והקיאו אתכם מתוכם והייתם כענפים כרותים מעץ התלוים על בלימה. ואז תבקשו, אתם או צאצאיכם, לשוב אל עמכם. והלא טוב כי תשובו אליו מעתה? הן גם הנחלים המיַשרים לֶכת גם רעיהם המטים עקלקלותם דרך אחד להם באחרונה – אל הים. הלא טוב כי תצאו עם שאר עמנו אל ארץ כנען והייתם שם כלכם לגוי אחד חפשי, אדון לנפשו, מרים ראש בגאון נגד כל העמים?
ויענו ויאמרו: הס, כי לא להזכיר בשם עם! הכימי דור הפלגה ימינו? עוד יש יום, וגם קרוב הוא, אשר בו יהיו כל בני האדם לעם אחד ובשם האחוה והשלום ידגלו כלם. ואנחנו – אנחנו נמהר נחיש את היום הגדול הזה, כי נביא רוח זרה בעם ועם והיתה כשאוֹר בבצֵקם, ורוח הלאֹם תנדוף מפני רוח אהבת־אדם אשר תבא תחתיה. והן משא־נפשנו זה נעלה יותר ממשא נפשך ללאומיות צרה וחשֻׁכה…
ויפן משה מהם וילך אל אגֻדת הצדיקים יראי ה' וידבר אליהם על הגאולה ועל הפדות. כשמעם דבריו נבוכו ויחלו לשית עצות בנפשם. כי אמנם היו מתפללים יום יום כאשר למדום אבותם ויהיו מבקשים בתפלתם גם על הגאולה; אך להניח את מקומם לא חשבו ולא דִמו, כי לא אהבו לנוע.
ויאמרו אל משה: עת הגאולה עודנה רחוקה, כי לא מלאו “ארבע מאות שנה” אשר אמר ה' לאברהם. ובבוֹאהּ (במהרה בימינו, אמן!), ישלח ה' מלאך מלפניו ונשא את עמו על כנפי נשרים, ולא איש כמוך, אשר בא מחוץ למחנה ועם צדיקים לא יֵחשב, יהיה לנו לגואל. ועד בוא עת רצון, נעבוד את ה' כמשפטנו ועשינו את כל התורה והמצוה אשר למדו אותנו אבותינו, ואת בנינו ובני בנינו נלַמד. ובארץ כנען – היוכלו בני ישראל לשמור תורה ומצוה, והם לא יהיו יושבי אהלים כי אם אנשי אדמה, ככל הגוים… – ואיך נצא מארץ נושבת אל ארץ תלאובות? ומי יודע כמה נתעה במדבר בישימון בלי דרך?
ומשה ראה וידע כי אין עוד הדור מוכן לגאולה ויתעצב אל לבו. הינסה עוד דבר אל העם? הן הגדולים אנשי המנוחה לא שמעו לו ואיך ישמעוהו הנדכאים והנאנחים מקֹצר רוח ומעבודה קשה? – במר נפשו יצא מן הארץ, כי לא יכול לראות בעני עמו ובעורון גדוליו; ויתגורר בכוש ובמדין ימים רבים. אך מחשבת הגאולה לא נתנה דמי לו, ויָשב מצרימה מקץ שבתו בארץ נכריה כימי דור אחד.
בשובו והנה הלחץ גבר שבעתים והרעה הרחיבה מֻטוֹת כנפיה ותעבור מתחתיות עד למעלה אל כל פנות־העם הגבוהות. כל המעמדות התערערו ירדו פלאים. העשירים דללו וחרבו מכֹּבד משא מלך ושרים ומעֹל גלות גוים, ונשאר בהם שארית כאוּד מֻצל מאש (קרח, ראש שוטני הגאולה, יצא אחרי כן בעקבות משה ובני שיראל אל ארץ כנען, וכי ארכו לו הימים במדבר ולא יכול לתת כספו בנשך, קרא לריב על משה ויִסָפה בעונו). – המתבוללים, הָשלכו יום אחד כנצר נתעב, כי שָׂבעו אותם הגוים וינערו חצנם מהם ויאמרו: עד דור שלישי למעלה לא יבאו בקהל לנו; ורבים מהם החלו לשאת נפשם אל עמם ואל ארץ אבותיהם. – האורגים אשר בלוז ורעיהם בעלי החרשת שנו את טעמם אחרי רדתם מטה מטה ואחרי אשר כבדה עליהם גם יד הגוים אוכלי לחמם, ויזכרו את ארץ כנען אשר מאסו לפנים ויתעתדו למַלט שמה את שארית רכושם, את כלי עבודתם וכל יתר התכונה הנשארת להם מימי גאונם. – הצדיקים יראי ה' אשר היו קופאים על שמריהם, חיים על תרומות בני עדותיהם, נבהלו לראות כי כל מרעיתם נפוצה, אף בניהם יצאום כֹה וכֹה. בצר להם נשאו עיניהם אל ארץ כנען ויצאו יָצֹא ושוב ויחשבו להעתיק את אהלי־מועדיהם אל ארץ כנען; עודם מתעשתים ונעים הנה והנה ורבים מהם מתו על אדמת נכר, ורק מעטים תקעו יתדם בארץ בתוך עמם. גם יתר הנפרדים זכרו את ארץ כנען וידרשו וישאלו למשה, אשר היה יוצא ובא בתוך העם
כי גם משה התעשת וישב אל לבו לאמר: הנה הגדולים כלם קטני־נפש, הגלות יִבּשה את לבם והתעתה את רוחם, ובגללם נעצרה הגאולה כימי דור אחד. ועתה אעזבה נא אותם ואנסה דבר אל העם – הן המה עודם זוכרים ושומרים זכרונות ראשונים – אולי אצליח להם.
ויבא משה אל העם ויגד להם כי באה עת הפקודה: על ישראל לטובה ועל לוחציו – לרעה. וישמעו וישמחו ויאמרו פה אחד: הננו הננו, משה אחינו, רוענו, גואלנו; משכנו אחריך נרוצה – הימה, המדברה, אל מעונות אריות, אל ארץ רפאים, לקראת בני הענק, כל עמל ותלאה נִשא ונסבול – רק הוציאנו מתחת סבלות מצרים, רק הביאנו אל המנוחה ואל הנחלה, רק היֹה נהיה לעם!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.