רקע
מנחם מבש"ן
נְחֶמְיָה

 

א'    🔗

לקול הקריאה אשר הוציא מלך פרס בהתנדב רוחו, לאמר: “מי בכם מכל עמו יהי ה' אלהיו עמו ויעל… ויבן…”, נענו מעט מהרבה, כי לא הוציאום בחֹזק יד כאשר בגלוֹתם מארצם. והעולים לא יצאו איש בעקב אחיו בעת אחת או בדור אחד לבא אל מחוז חפצם בעם רב אשר כח גדול לו, כי התנהלו לאטם והתרפו במלאכתם ויצאו יצֹא ושוֹב. אך ברֹב הימים התלקטו אנשי הגולה איש ממקומו אל ארץ יהודה והמעטים היו לרבים. ובתוך העולים האחרונים חנני ואחיו בני חכליה, איש גדול אשר היו לו מהלכים בבית המלכות, ונחמיה בן־חכליה, אשר עלה על אחיו ברוח חכמה וגבורה, היה משקה למלך פרס (בקש לעלות גם הוא ולא נתָנוֹ המלך, כי אמר: יעלו בני העם ויבנו את ציון, ואתה תהיה לפני כאשר היה אביך, כי שאר־רוח לך, והיית לי למשקה וליועץ); אך משא נפשו וכל מעיניו היו בארץ יהודה המתחדשת ויחכה ליום אשר תמצא ידו לעזור לשָׁבֵי הגולה, הבונים חרבות ציון בתוך צרים וצרות אשר היו עליהם מסביב. ובאלה היו אנשים אשר קצרה נפשם בעמלם ויעזבו את הארץ וישובו אל הגולה. וגם חנני אחי נחמיה היה בתוך השבים. וירא אותם נחמיה וירע בעיניו, ויאמר אליהם: מה זה שבתם? ומה שלום אחינו, הפליטה הנשארת ביהודה, ושלום ירושלם עיר הקדש? ההצליחו להקים הנהרסות, להפרות שדה וכרם, לחדש פני אדמה? הנָתן אלהים מציון ישועת ישראל?

ויען חנני ויאמר: “אהה, אחי, לא איש בשורה אנכי היום. נלאִינו נשוֹא עמל ותלאה וכֹבד מַשָׂאָה. מן השמים נלחמו בנו, פקדונו שנות בצֹֹֹרת ורוח קדים, ומאֵרה שֻׁלחה באסמינו, בבהמתנו ובכל משלח ידנו. ובארץ מטה מלחמה לנו מפנים ומאחור: הכותים והעמונים וכל העֵרֶב אשר נאחזו בארץ בהשַׁמָהּ מבניה, מתנפלים על הבונים פעם בפעם ומפריעים אותם ממעשיהם. הנציבים ופקידיהם, אשר הרכיבה שושן הבירה לראשנו, שכחו את מַלאכוּתם ואת פקודת כורש ואף את דרכי הצדק והיֹשר אשר בני עמם מתהללים בם, והנם שמים מכשולים לפני בוני ציון ומחזקים את ידי שכניהם הרעים לפרוע בהם פרעות. ואלה, היודעים ומכירים את דרך הרוח, מחדשים עלינו את ימי השופטים: אנחנו בונים והמה הורסים, אנחנו נוטעים והמה עוקרים, אנחנו זורעים והמה שולחים את בעירם ובערו ורמסו והשחיתו; וכי נשַׁוֵע – אין מושיע, נזעק חמס – ואין משפט. ומה כחנו כי נעמוד בפני אנשי המדבר אשר פקידי פרס הרימו להם קרן ואנחנו מתי מספר והעם היושב בגולה פִגר לעלות אחרי החלוצים לתת להם עוז ותעצומות. על כן כל הדברים יגעים והנשארים שם במדינה ברעה גדולה ובחרפה וחומת ירושלם מפֹרצת ושעריה שרופים באש. ומלבד הצנינים אשר בצִדינו בא רקב גם בתוך המחנה: בוגדים, מתנכרים, בעלי ברית לגוים צוררי ציון, בנים סוררים המלעיבים בכל קדשי ישראל ועוגבים על כל נֵכר. עוד זאת רעה חולה הוֹיָה בנו: השטן הצליח להסית יהודים ביהודים, לבלע ולפַלג לשונם, להפגיעם איש באחיו למען הכשילם יחד, ותחת אשר יעבדו שכם אחד את העבודה הגדולה אשר ממנה תוצאות חיים לגוי כלו, נפלגו לפלגות, מימינים ומשמאילים, והמה צוררים איש לאחיו באיבה נצחת, מתגרים, מתנגחים, מתנקשים איש באיש, מפלגה במפלגה, ומרעישים את בית ישראל לבלי נשוא (אוי, מי יחיה מריבי אחים!), והצוררים מחוץ ישחקו על משבַּתינו וימצאו חפצם במצב הפרוע הזה…”

ויתחמץ לב נחמיה בשמעו את הדברים והאמת האלה (והוא דִמה בנפשו עד אז כי הכל הולך למישרים בארץ יהודה, כי כן הגידו לו בבית המלכות פעם בפעם על פי הדברים אשר הודיעו הנציבים במכתביהם אל המלך ויועציו), אך העמיד את פניו ויקרא ויאמר: “אוי קצרי־רוח, המבקשים לראות שממות דורות בנויות על תִּלן באפס יד, המתאוים לבא אל המנוחה ואל הנחלה בלי בוא באש ובמים, בלי מאמצים וסבלות והַשלֵך נפש מנגד! הן אבותינו עמדו על משמרתם ברוח גבורה כצור איתן בתוך משברים וגלים, נלחמו מלחמות ארֻכּות וקשות עם עמים גדולים ועצומים, מן החתי והאמורי ופלשתים וארם ועד אשור ובבל, ולא חתו ולא נכנעו ולא פנו עֹרף לפני אויב עד עת קץ. ואתם נמוגים, נסוגים אחור מפני זנבות האודים העשנים האלה, הכותים והעמונים והאשדודים, אספסוף פרוע גבורים לשֹׁד ולרֶצח במסתרים אך לא להתראות פנים במערכה, ומפני פקידים לא־נאמנים, המחַזקים ידי פורעים ומבליגים שֹׁד על לֹא־עָז; הלמענם תעזבו ארץ מקור חייכם – ולא תבושו? הלעיניהם תאכלו איש בשר רעהו – ולא תקוטו בפניכם? התתנו חרב ביד אויב ואורב – ולא יַכּכם לבכם ולא תתעוררו ולא תתמהו על חטאתכם, על אִוַלתכם, על עִוְרוֹנכם?!” –

בלילה ההוא נדדה שנת נחמיה: גורל עמו נגע עד לבו ולא נתן דמי לו. מימי ילדותו שִׁנן לו חכליה אביו את נבואות ירמיהו, יחזקאל וזכריה על התחדש ישראל בארצו, בשוב ה' את שיבת ציון, בכבוד ובגֹדל אשר יפליאו את כל עמי הארץ. ויהיו לו דברי החזיונות האלה זמירות באזניו, צרי ללבבו, וישעשעו נפשו יומם ולילה וישפכם על כל עובר (עד אשר נקרא שמו בפי רעיו הילדים: “הנביא”. והאנשים יקראו לו בלעג לשונם: “החוזה הקטן”), וַיִגדל עמהם עד היותו לאיש ועד היותם לו כדמו וכנפשו. ועתה הנה באה תקותו, הנה החֵלה שיבת ציון זה דור אחד או שנים, דברי הנביאים היו למעשים הנעשים לעיניו ובימיו – וזה חזות הכל? וזאת אחרית החזון?!…

איכה נשחת או נבער עם קדוֹש־ה' מאז נפוץ בגוים ובארצות, עד אשר יש בו אנשים המתנשאים לנהל, להדריך, לפַקד, ורוח הקנאה ועקשוּת־לב וכל יצר לב רע יעְורו עיניהם מֵראוֹת נכֹחה, אנשים אשר תאות לבם יקָרה בעיניהם מטובת עמם? איכה יעיבו ריב ומדון וקנאה ושנאה את חֵפץ החיים בקרב העם, אשר לא ישליך אחרי גוו את הכורים שוּחה לרגליו בדרכיהם ובמעלליהם? לוּ היה בתוך שָׁבֵי הגולה איש גדול כמשה, כיהושע, כדוד, אשר יהיה כבודו ומוראו על כל העם, כי עתה הלא יכול להשיב את כלם, ממאשרי העם הזה ועד מאֻשָׁריו, מראש ועד זנב, אל הדרך הטובה והישרה, דרך השלום והאחוה והאחדות,למען יעמדו שכם אחד, כעמוד ברזל וכחומת נחשת, נגד כל שטן, כל מכשול וכל פגע רע!

לוּ היה! ומה? הבנים אין לישראל, אם חסר הוא גדולי עצה ורבי־עלילה? והן גם בדורותינו לא אלמן ישראל מאנשי מופת כדניאל, כזרבבל, כמרדכי־בלשן, אשר כל רז, כל דבר חכמה ולשון וספר לא נפלאו מהם ודברי המדינות ולבות מלכים בידיהם להטותם לאשר יחפצו. אהה, כי יהודים גדולים כאלה וכאלה נותנים כחם ולבבם וכשרון מעשיהם לכל גוי וממלכה אשר התעו אותם אלהים שמה; שם יגדילו לעשות, שם יפליאו עצה ותושיה (ולא אהבה וכבוד והכָּרת־טובה בחייהם ולא שם וזכר טוב אחרי מותם – מנת חלקם), אך לעמם כמו זר נחשבו, ולארץ יהודה לא יבאו לראות בעמל אחיהם, להטות שכם לסִבלם או לנחותם בעצתם. ואשר יבא מהם, יבא כמלאך שלוח מאת עם נכרי לעשות מעשהו (זר מעשהו!) ולעבוד עבודתו (נכריה עבודתו!) ולשוב, אחרי מלֹאת ימי מַלאכוּתו, אל “עמו” ואל “ארצו” לעבוד עבודתם ולשמור משמרתם כל ימי חייו. אהה, העבד ישראל, אם שכיר־עולם הוא לגוים אשר הוא מתגורר בתוכם ממצרים ועד הֵנה?!…

ואני?… האוסיף לשבת במנוחות שאננות ולאכול פת־בג המלך ובני עמי יאבקו בשערי ירושלם עם כל שטן וכל פגע רע, וארץ יהודה, ארץ משא נפשי, תבָּנה ותִכּוֹנן בלעדי? אך הן לא אוכל לנַתּק את עבותות הזהב בהן רֻתּקתי אל שלחן המלך, ובכל אשר שאלתי ממנו לעלות ציונה לא יתנני להפָרד מעליו. אחרי אשר החליף ארתחשסתא את משקיו1, בני עמו, שנה שנה מדאגה מדָבר פן ישקוהו כוס תרעלה, הנה הוא מחזיק אותי על כַּנִי זה ימים ושנים ובידי יפקיד חייו ולא יפחד (מימי יוסף נאמנו היהודים למלכי ארץ מכל שריהם ועבדיהם בני עמם). כי על כן עוינים אותי כל באי שער המלך ונפשי בתוך לבאים. כבוד לי שֶׁבת בבית המלכות, אך, אהה, כי כבד ממני מאד הכבוד הזה, ונפשי לארצי ולעמי, בהם כל חיי רוחי ועִמם אִכָּבֵדה, לבי ובשרי ירננו בצאתי כצפור הנמלטה מפח יוקשים!…

מי יתן ויכלתי דבר אל המלך כאשר עם לבבי, כי עתה אמרתי לו: מלכי ואדוני, שַׁנֵה דרכך – חֲדַל לערוֹץ ארץ ועם, החליפה מקל חובלים במקל נֹעם ולא יהיה עליך להחליף שריך כלבוש, ולא תירא מפחד בלילות, מקֶשר, ממֶרד, ולא יהיו ששים גבורים אחוזי חרב סביב לך ועַמך עומד מרחוק מרעיד ואתה כאסיר על כסאך. האירה פניך על עבדיך למען תֵאָהב ואל תהי זועם תמיד למען תִּוָרא. טוב מאור ושמש מחזיז ורעם ואהבת־נפש מעט ממוראים גדולים…

ויהי מה – אוסיף אנסה עוד דבר אל המלך, אולי תהי הפעם הזאת עת רצון ושלָחַני אל מחוז חפצי.

כזאת וכזאת דבר נחמיה אל לבו, שת עצות בנפשו עד אשר קרבה אשמֹרת הבקר ונפשו שבה למנוחתה ויישן עד אשר העירו אותו קרני השמש המפזזות על משכבו וקול הצפרים המצפצפות בגן ביתו בין עפאים. וַיִסְפָּר־לו את ימי חמשת הירחים עד עבוֹר עת הגשמים (ומספר הימים כמספר שנים היו לו), ואחר בא לפני המלך וישאל ממנו, כפעם בפעם, כי יתנהו ללכת ארצה יהודה לבנות חרבותיה ולהיות מגן לאחיו. וגם היתה עת רצון והמלך נתן לו את שאלתו בפעם הזאת.

ויעל נחמיה ארצה יהודה וימשוך אליו אנשים אחדים מראשי העם ויודיעם את אשר עם לבבו ויקרא להם לבנות הנהרסות.

מה השתוממו בני הגולה לראות שר וגדול למלך פרס עוזב את כבודו ואת גדלו ובא אל ארץ נחרבת להתענות בה בתוך עניי עמו! ועוד הוסיף נחמיה להפליא אותם אחרי כן בכל דרכיו: לא ישב בסתר בצל קורתו, לא התהדר לפני העם בצאתו ובבואו, לא הבדיל בין קטן וגדול, בין שוע לדל, לא שם מסים על העם, לא קבל משכֹרת ולא אכל לחם־הפחה. במלאכת החומה החזיק כאחד העם ושדה לא קנה מן השדות אשר היו ערבון בידי נושים, מִמַשָּׁא הכסף והדגן, אשר היו הוא ואנשיו נושים בבני העם, שמט את ידו ויַמרץ את העשירים הנושים לעשות כן גם המה. את שמו הפרסי, התרשתא, החליף בשם העברי, נחמיה, לבל יֵחשב כמו זר לעמו. דרכיו היו דרכי נֹעם לטובים ועוז־משפט לרעים, והאמת והצדק היו לו לקו בכל מעשיו. וכאשר עבד את מלכו באמונה, כן עבד את עבודת עמו, אך על האמונה נוספה גם אהבה, אהבת־נפש, אהבה נצחת, כי עבודת־הקדש היא לו.

והעם, אשר עיניו פקוחות על דרכי מנהליו, הכיר וידע כי גדול האיש וכי נפש יקרה לו – ויאמינו בו ויסורו אל משמעתו באהבה וביראה. וכצאת קרנים משמש אביב להעיר את היקום הנרדם, כן היו דבריו אשר יצאו מפיו ויעירו כל רוח ויחזקו כל ידים ויהפכו לכל העם לב חדש ורוח חדשה. בכח האמונה אשר האמין בו העם ויראתו אשר היתה על פניהם ואהבתו אשר היתה בלבם, עשה גדולות ונפלאות בשנות מספר: הקים הנהרסות, שם סדרים בדברי העם ובדברי האלהים, הרחיק סַעֲפִים ובוגדים, טִהר את העם מכל נֵכר, העביר את רוח השנאה האוכלת כרקב בין אחים, יָצַר אבַק־אדם, אספסוף נמוג, לעם אחד מוּצק מתלכד לעצמיו ולמפלגותיו.

והרוח החדשה אשר נסך נחמיה על העם, נגלתה גם אחרי כן בכל המעשים אשר נעשו בידי בוני ציון ומקוממי חרבותיה. ברֹב אונים ואֹמץ כח בנו, נטעו, סללו מסלות, הובישו אגמים ויחדשו פני הארץ מיום ליום. ידוֹע ידעו עם לבבם, כי לא מקומות־מושב הם מכינים להם, כי אם עתידות להם ולבניהם אחריהם, מקלט ומִבטח לגוי כלו לעתות בצרה.

והבונים כוננו ראש־מעשיהם לחדש ערים נחרבות, אך היו בהם אנשים אשר נשא לבם אותם לשום להם דרך חדשה, כי אמרו: הן בשאר ערי הארץ תקעו גוים יתדם ועל היהודים לשבת עמהם מעתה שֶׁבת שכנים יחד, – הבה נבנה לנו עיר, אשר תהיה ליהודים לבדם. ויקומו וייסדו עיר חדשה ליד הים ויקראו לה “גבעת־זיו” והעיר נבנתה קל מהרה להפליא; כצמח פלאים צמחה מתחתיה ותעל כיונק פורח בין שדי אמו. וכמו היו כנפי רוח לבוניה וקסמים בידם וברכת אלהים על מלאכתם: בתים ורחובות צצו מעיר כעשב הארץ ובימי דור אחד עלתה על כל אחיותיה, הערים הישנות והעתיקות, לגֹדל וליֹפי ולמספר יושביה, עד אשר היתה לשם ולתהלה לקרובים ולרחוקים, ליהודים ולבני הנכר, ולמקוה סוחרים ובעלי חרשת, אנשי מעשה ואנשי רוח מקרוב ומרחוק.

 

ב'    🔗

ויהי אחרי שבת נחמיה בארץ יהודה כשתים־עשרה שנה ואחרי בנותו את חרבות ירושלם ואת הריסות הארץ כֻלה, ויבא חנני אחיו משושן הבירה, אשר הפקידוֹ נחמיה שם בשער המלך לשרת תחתיו עד שובו; כי בקש לראות את שלום ציון הבנויה ואת שלום בניה־בוניה, אשר שמע מספרים עליהם במרחקים. ויעבור בארץ לארכה ולרחבה וירא ויתבונן אל הכל. מה שונה המצב מאז יצא מיהודה והוא נואש מגאולה ומישועה ומסַפר לנחמיה במר נפשו על “הנשארים אשר נשארו מן השבי שם במדינה ברעה גדולה ובחרפה” ועד מראה עיניו בשובו אליה היום! הנשַׁמות והנהרסות נבנו התחדשו נושבו כקדם ועוד העם מרבים לבנות ולנטוע, ובני הגולה עולים ובאים יום יום מארבע רוחות השמים, שבים המונים המונים כיונים אל ארֻבּותיהם, ובטרם יתנערו מעפר ישלחו ידיהם במלאכה בתוך הבונים והנוטעים ועושים בשמחה ובטוב לב ושרים כחוגגים. עבודת מאה או מאות שנים נעשתה בשנות מספר! אף לא חִכּו, כאבותם, בחּבוק ידים ובשיח שפתים עד אשר יופיע ה' על עמו וגאָלוֹ, כי הקדם הקדימו אותו וכמו התנדבו לָסֹל הדרך לפניו – עִם אלהים עשו היום הזה!…

וישב חנני מתּוּר הארץ מקץ חדש ימים ולבו שמח על הגאולה ועל התמורה, אך שמחתו לא היתה שלמה, כי גם מראות אחרים ראה, אשר נתנו דאגה בלבו. ויעצור ברוחו עד עמדוֹ לפני אחיו. הן מי כמהו יוכל להודיעוֹ פשר דבר.

ויאמר אל נחמיה: “אמנם, אחי, הגדלת לעשות לארצנו ולעמנו בשנות מספר וכל השומע יהללך (על זאת שסע אותו נחמיה בדבריו ויאמר: ה' הגדיל לעשות עם אלה ולו נאוה תהלה, ואני אך כלי למעשהו). אך מה הנחשים הרבים אשר ראיתי חונים בגדרות, בין החומות ועל כל דרכים, ויש אשר יבקעו גם במחנה הבונים ויתרוצצו בין רגליהם; ומה בינכם וביניהם – השלום?”

וישחק נחמיה ויאמר: “עמוד הענן לפנים הביאם עד הלום”. ובראותו והנה חנני מביט אליו בתמהון־עינים כי לא הבין, ויוסף דבר אליו לאמר:

"בצאת בני ישראל ממצרים נשא ה' אותם כאשר ישא האומן את היונק, כי נער ישראל ומתחת שבט הנוגש יצא לראות חיים. ויַמטר להם לחם מן השמים להיות להם לאכלה, ומים הוציא להם מן הסלע ויהיו המים לבאר, אשר התגלגלה לרגליהם בכל מסעיהם עד קצה המדבר. ועמוד ענן הלך לפניהם ויטאטא את הנחשים, לפני המחנה גרָפָם הלאה הלאה בכל הדרך אשר הלכו. אך כבואם אל ארץ כנען אחרי מסות ופגעים רבים וַיִגָמל העם מזרועות האומן, אז עזָבוֹ אלהים לעשות לנפשו: שָׁבַת המן – ויוציאו לחם מן הארץ. נעלמה הבאר – ויכרו להם בארות וישתו מימיהן. נעלה עמוד הענן – ויבנו להם בתים למחסה ולמסתור מרוח ומשמש ומרֶמש האדמה. ובהֵעלות עמוד הענן, אשר הדף את נחשי המדבר מפניהם עד בואם אל ארץ ישראל – נשארו הנחשים בארץ עד היום הזה.

"הֲשָׁלוֹם בינינו וביניהם? שלום – ואין שלום. הנחשים שכחו כי מן המדבר מוֹצָאם ושם ארצם ומולדתם, והנה עינם רעה בבני הגולה השבים אל ארץ אבותיהם, כי היו להם כמסיגי גבול. הן הנחשים אדיר חפצם כי תהיה הארץ שממה כמדבר, מולדתם, והיה להם עפר למאכל לכל מראה עיניהם. והאנשים מתאמצים להושיב את הנשַׁמות, לבנות ולנטוע – ולהמעיט את שטח העפר. ככה היה בצאת ישראל ממצרים לבא לרשת את ארץ אבותיהם, וכן הדבר גם היום בשובם מגלות בבל – הנחשים לא שִׁנו את דרכם. גם היום הנם נושפים פעם בפעם בקול שריקות עברה וזעם ומעירים את רוח המוניהם לשנֹא, לצרור, לבקש קרבות.

"ויש אשר יתגרו בנו והתנפלו עלינו ושָׁפו אותנו עקב, אז נעמוד על נפשנו בגבורה ונָשׁוּף אותם ראש. ולא אחת ולא שתים יָדעו את ידֵנו, יד עם הנלחם על תקומתו ועל ארץ אבותיו, כי קשה היא. ואולם אנחנו לשלום. משא נפשנו בנין הארץ ולא מלחמות ומהומות. ועמוד הענן, ההולך לפני ישראל, אשר יטאטא אותם מארץ ישראל היָמה – עוד אינו. על כן זאת עצתנו עליהם: הנחש הקדמוני האכיל את האדם מעץ הדעת ותֵחשב לו לחַטָאה, ואנחנו נאכיל את זרעו, את הנחשים אשר עִמָנו, מעץ הדעת ואף גם מעץ החיים – והיתה לנו צדקה. הן המזון הוא הנפש, וכי ישֻׁנה מזונם יסור לב נחש מקרבם ונהפך להם לב אחר ונפש אחרת. אז תֵרָפא משובתם ואז נשב עמהם בארץ שבת שכנים גם יחד.

"אף אמנם יש בהם היום גמולי מעפר עתיקי ממדבר, אשר לב אדם ונפש אדם בקרבם ואשר יכירו לנו טובה כי שַׁבנו אל הארץ וכי בקוממֵנו חרבותיה הקימונו גם אותם מִשפַל מצבם. ולולא השטן ועושי דברו העוינים את דבַר שיבת ציון והחותרים במחשך לסכסך ולהפריד למען תהיה הארץ ויושביה כסיר נפוח, כי עתה עברה הרוח הרעה זה כמה והיתה רוח אחרת בארץ – רוח שלום וידידות והַשקט ובָטח.

 

ג'    🔗

בימים ההם, בהיות הארץ החרֵבה הולכת ומתחדשת ביד בני הגולה ועץ יהודה ועץ אפרים שבו להיות לאחדים בציון, נמצאו בירושלם וביהודה גם אנשים רשעים אשר היו כרקב בעץ ישראל: אלה התחברו עם צוררי ציון ויהיו “בעלי שבועה” לסנבלט החורני, לטוביה העמוני ולגשם הערבי ושלחו להם “אגרות” ודברי היהודים היו מוציאים להם; ואלה העלו עמהם נשים נכריות ובנים ערלים, ואלה הלעיבו בכל קדשי ישראל, חללו שבת ומועד לעיני הקהל, אכלו בשר חזיר, פרקו עֹל נִתּקו מוסרות; בהם היו אבירי לב הרחוקים מצדקה, מחסד, מרחמים, מכל מדה טובה מורשת קהלת יעקב, יד עניי אחיהם לא החזיקו, הגוים אוכלי עַמם היו אוכלי לחמם, ובני מֶשק ביתם – ילידי דמשק, חורן ומצרים; ואלה פשטו ידם על אדמות ארץ וישימו אותן ל“סחורת יד” למען בצוע בצע, ויהפכו הדמעות בנֹאד העם לכסף באמתחותיהם; וכאלה וכאלה עֵרב רב, אשר היו בדרכיהם ומעלליהם להפריע את הבונים ולהשיב את תחית הארץ והעם עשר מעלות אחורנית.

וחנני אחי נחמיה ראה ויתבונן אל כל התהפוכות האלה, ויאמר אל אחיו: “מי אלה לכם בארץ התחיה? הבאלה תבָּנה הארץ, יתחדש העם? הֲשָׁבֵי ציון הֵם אִם פליטי סדום?”…

ויאמר אליו נחמיה: “אמנם כן, אנשי סדום המה, אשר קרה מקרֵהם לבא הנה…” וכראותו והנה חנני מבט משתאה לו, ויוסף לדבר אליו ויאמר: "הנני ואגידה לך דֵי בָאֵר את הדברים אשר שמענו וַנֵדָעֵם מפי זקני הדור תלמידי יחזקאל הנביא לפנים.

"בהגיע עת רצון לשיבת ציון בנפול ממלכת בבל הרשעה, נפלגו ראשי בני הגולה לאנשי רוח ולאנשי מעשה; אלה אמרו: נחפשה דרכינו ונחקורה למען יהיה פעלֵנו תמים, כי לא בחפזון ברכה. הן סּכת ישראל התערערה מרוב טַלְטֵלָה, נִבעו בה פרצים, בעדם חדרו אליה רוחות נכריות; נחַזק אפוא את בדק סכתנו להכינה לדרכה: נכין בראשונה את לבב העם לציון, נכשיר אותו לתעודתו הגדולה כימי דור אחד, וכי תִשְׁלַם המלאכה נעלה לציון ברנה. לעמתם אמרו האחרים: אל תבקשו חשבונות רבים; הארץ לא תחכה לנו, המסבות מתהפכות ויתרון הַכְשֵׁר – לא חכמה היא, כי באין מעשים תרפינה הידים ונואשו הלבבות – יארכו הימים ואבד כל חזון. ועתה נמהר נחישה מעשינו, נשיבה את סכתנו למקומה ושם נרפא שבריה. – עודם מתמהמהים ומתוכחים הנה והנה והשטן, אשר עינו בכֹּל וידו נטויה להרע ולהשחית, הֵרִיחַ נצני גאולה וישועה לעם חֶרמוֹ, ויאמר “להכין” את העם גם הוא על פי דרכו. ויהי בצאת יחזקאל, איש הרוח, אל הבקעה להחיות את העצמות היבשות ולהכין אותם למען יעלו ארצה יהודה לבנותה, ויתגנב השטן לבא אחריו אל קצה הבקעה למסוך רַעלוֹ בכוס הישועות. ויהי הנביא עושה הנה והנה ונופח בעצמות נשמת רוח חיים מרוח ה' אשר עליו, והשטן עשה בלהטיו ויפח בעצמות היבשות, אשר בחלקה האחת בירכתי הבקעה, מרוחו – רוח משחית. וידע יחזקאל את אשר עשה לו השטן וידבר אליו באפו ויאמר: יגער ה' בך, השטן עוכר ישראל! המעט כי הדחת את עם ה' בעוד היותו על אדמתו והבאת עליו חטאה גדולה ורעה רבה כיום הזה, כי גם בהגיע עת שִׁיבת שבותו תשים מוקשים לו לעַוֵת דרכיו?! – ויאמר לו השטן: אל ירע בעיניך, הנביא, אשר הרעותי, הן זאת פקודתי וזאת מַלאכוּתי על הארץ, כי על כן שטן אנכי. ואולם את העצמות היבשות האלה אשר החייתי ואשר נתתי את רוחי עליהן, יעדתי אל מקום אחר – אל סדום עיר תפארתי, אשר תשוב תבָּנה כאשר נִבֵּאת, לאמר: “ושבתי את שבות סדום ובנותיה”2, ושם יכירם מקומם.

"ועתה – הוסיף נחמיה לדבר אל אחיו – הן האנשים האלה אשר ראית, אנשי סדום המה, כי לה נועדו ואליה יעברו בהִבָּנותה על תִּלָהּ וארץ־ישראל מקוֹם־מַעבר הוא להם, כאורח נטה ללון; אך כעת בה יתגוררו ובה יעשו את מלאכת השטן, להרבות בתוכה מהומה ומבוכה. ופעם בפעם יתנגשו עם יתר בני הגולה, אשר ידם ולבם אמונים לציון – והיה רעש, כרעש אשר היה לפנים בבקעת בבל מדי נְשׁוֹב הרוח בעצמות היבשות והן מַשִׁיקוֹת אשה אל אחותה, ואנחנו הבונים עומדים על משמרתנו, נפתלים עם מלאכי השטן האלה נפתוּלי אלהים ומצפים ליום אשר תִבָּנה סדום, תְעָלת הברֵכה התחתונה, להַגִּיר אליה את טֻמאת הארץ כמים מֻגרים במורד…

“אך מי יודע אם לא השטן בערמתו מְאַחֵר את בנין עירו למען החזיק את גדודו על אדמתנו עִדן ועִדָנים ואם לא, בטרם תִּבָּנה סדום, יהפכו אלה את ארצנו לסדום חדשה”…




  1. שרי המשקים אשר לו.  ↩

  2. יחזקאל ט"ז, 53.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35633 יצירות מאת 1821 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12251 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!