אמש היתה לי עלית נשמה כפעם בפעם, ואעבור ואשוט בעולמות העליונים ימים מספר יום אחר יום (הרגעים היו לימים בחזון הלילה), עד בואי אל נהר־די־נור. ולנהר שני פלגים פונים הנה והנה, הפלג האחד אש זַכָּה כעין החשמל, בוערת ולא אוכלת, והשני – אש צרבת עזה, אש אוכלה אש. וארא והנה המלאכים והשרפים טובלים בבקר טבילה אחת בפלג הראשון, ובעלותם יזהירו בצחצחות כיום הבּראם, ובאו עד לפני כסא הכבוד ושרו שירתם ליוצרם בשמחה ובטוב לבב. אך שני מלאכים, שונים מרעיהם, טובלים בפלג השני יום יום, אחת ואחת אחת ושתים, ומדי עלותם – פניהם זועפים ומראיהם כאוּדים ושירתם הגיג־נכָאים והמה כמתוַדים עלי עון.

נפשי עגמה למלאכים המסכנים ואשאל את חזיאל, המלאך הדובר בי, וָאֹמַר: מי אלה ומדוע נבדלו לרעה מכל חבריהם? – ויען ויאמר אלי:

הלא ידעת, כי בהנחל עליון גוים מִנה עליהם שרים ממעל, שר לאומה שר לממלכה, והם – העליונים והתחתונים – קשורים אלה באלה בנתיבות פליאות אם לשבט אם לחסד, כי רוח העמים בשריהם ורוח השרים בעמים חוסיהם. ועתה שני המלאכים אשר ראית – האחד שר אדום והשני שר ישמעאל, העמים אשר הרעו רעה גדולה לישראל: הראשון נִשל אותו מארצו והשני פרש ידו עליה ויספחה אל גבולותיו הרחבים, כאשר יגזול העשיר כבשת הרש לשית אותה על עדרו. על כן השרים ממעל עוברים באש־אלהים, ועל הארץ, מאז ועד עתה – אדום על ישמעאל וישמעאל על אדום ויחדו תאכלם אש לא נֻפָּח, יפקדום לעתים כל נגע וכל פגע, מחסור ומצוקה, רוח רעה ומרירות־נפש, והשלום נעדר ומנוחה רחוקה ונחת אין.

הנה הם טובלים ושרים שירי קדש – זמירות דוד מלך ישראל – בבתי מקדשיהם מטה ובמערכות בני האלהים מעלה (שרים שירי דוד – ואת עמו ידכאו); באלה ידַמו להתרצות לאלהי המשפט, באלה יאמרו לכפר עון ולהתם חטאת־שאול הרובצת לפתחיהם. אך טבילות ושירות לא תועילנה לממלכות החטָאות ולשריהן מגניהן, ועוד נכונו להם שפטים ומכשלות ופגעים רעים עד אם היטיבו את הרעה והקימו את ישראל על נחלת אבותיו – לא בפה חנף ובלשון רמיה כאשר החלו לעשות (כי גם שר ישמעאל מתנחם, מתעשת, זומם להשיב את הגזלה – ועודנו לא ימצא את לבו לעשות זאת), כי אם בכל לב ובכל נפש, לא בדבר שפתים כי אם בפֹעל ידים. אם כה יעשו – ונִכּפר להם עון הדורות ואלהי ישראל יִרצם וישיב שבותם גם הם והיה זה אות רצונו להם – המנוחה והשלום.