אזהרותיו של רופאי בענין לבי החלוש לא היו כנראה נטולות יסוד. יש ולבי עומד מדפוק. הנה, למשל הנדנודים: אוהב אני נדנדה אך עד גבול מסויים, וכשהנדנודים עוברים את גבול ההיתר נעצרת בי נשימתי ופחד נופל עלי, פחד של אדם הצולל תהומה. אוי לי אם באותו רגע אינני מוצא אחיזה כלשהי.
גם הפעם רוצה אני להאחז למצוא סעד והנה איננו. הנדנודים הולכים וגוברים. אני מגשש בעינים עצומות, ממשש בידי ונתקל בסורג העריסה. אני פוקח את עיני.
אשה זקנה בעלת עינים צעירות ושינים תותבות מנענעת עריסה, שבתוכה נמצא אני, בכבודי ובעצמי. מן החדר הסמוך נשמע קול שיר ערש:
נענוע נענוע
התינוק הוא די גרוע
ונוהג הוא בבטול
בכלבלב ובחתול.
המצב מופלא הוא במקצת. והמתמיה ביותר: הגודל שלי. אם זכרוני אינו מטעה אותי, הרי קומתי היא מטר ושבעים סנטימטר ובלי ניתוח על פי שיטת הרופאים של סדום הקדומה לא הייתי יכול להמצא בעריסה קטנה זו ועוד להניח ריווח בין רגלי ובין דפנת העריסה. בלי לקום פונה אני אל הזקנה ודורש בירור:
– גברתי – אומר אני – אינני רואה כל הצדקה לפעולות משונות אלו. להשכיב אותי בעריסה ולנענע בכוח כה עצום אין זה אלא תוצאת אי-הבנה או התעללות בכוונה תחילה.
– לישון, לישון, לישון –לוחשת הזקנה בלחש סמיך ומזומזם, ומנדנדת אותי בכוח כפול ומשולש טלטלות גבר כאלה, שאני מתגלגל מצד אחד של העריסה למשנהו.
– גברתי – צווח אני – אני מוחה בכל תוקף!
– כן, מובן, אבל אני מוכרחה להרדים אותך.
– להרדים? אותי להרדים? מדוע?
כשהלכת לישון עמה התחילה מספרת לך אגדות, אבל התנהגותה היתה למטה מכל בקורת. קודם כל שסעת אותה באמצע דיבורה, צרחת מתוך שינה, התרוצצת על פני המיטה, שרת, דקלמת, דפקת. אין זה אלא טבעי שלא יכלה לסבול את זה ובקשה ממני שנתחלף. השכבתי, איפוא, את התינוק במיטה ואותך השכבנו בעריסה.
– אינני חושב שזו היא שיטת חנוך יעילה ודרך רפוי משוכללת לטרופי חלומות. אבל אינני בא למתוח בקורת. הייתי רוצה רק לדעת כיצד הצלחתם להקטין אותי עד כדי כניסה לתך עריסה קטנטונת.
– הגודל אינו אלא מושג יחסי בזמננו. אל תשאל שאלות. לישון, לישון, לישון.
– אינני יכול.
– מדוע?
– נגיד, בראש וראשונה משום שאני רעב.
– המ… זוהי בלי ספק תסבוכת ידועה במצבך הנוכחי. ברור למדי שאתה זקוק לחלב-אם, אך הודות לשכלולים מודרניים בהכנת חמרי תזונה אפשר להאכילך מזון מלאכותי.
מיד הוציאה בקבוק חלב עם פטמת גומי ותחבה אותו לפי.
בהתחשב במשטמתי לחלב בפרט ולמאכלי חלב בכלל קבלתי בצדק פעולה זו כשיא ההתעללות. עם הסתננות הטיפות הראשונות של השקוי השמן והמתקתק מרדתי, פרכסתי בתוך העריסה, בעטתי בידי ורגלי, ערקתי והסטיתי את פי מן הבקבוק והלאה. אחרי קרב ממושך נכנעה.
– מפונק, מפונק שכמותך… ילד קשה חנוך… מה לעשות, אכזר קטן, אביאך לינוק, לינוק מן השד.
לשמע הסכויים הללו התחוללה בקרבי סערת רגשות אשר לתארה נמנע אני מטעמים רבים.
הזקנה מרימה אותי על זרועותיה ומביאה אותי לחדר הסמוך.
שני וילונות בצורת קשת סוככים על מטה רחבה מוצעת ואור תכול עדנדן מזדלף לא ידוע מאין. במיטה ישנים שנים: איש ואשה. ישנים שינה עמוקה, שנת עייפים ויגעים, שינה ידועה ומוכרת. הזקנה מניחה אותי במיטה בין שניהם ואני מכיר את אבי ואמי. אני קם על רגלי, מזדקף, מגיש אצבע לשפתי ואומר:
– טשש! הס–ס–ס!
חטא לא יכופר אחטא לדיוק מדעי אם אומר שפני הזקנה לא הביעו באותו רגע את פסגת התמהון. היא פערה את פיה, כנראה בתנועה בלתי זריזה והשינים הלבנות נפלו. העינים הצעירות כבו. הפנים בלו. מצבה של הזקנה שהזדקנה שבעתים היה עלוב.
שטוף רחמים וג’נטלמניות קופץ אני מן המיטה וזוחל על ארבעתי לחפש את טור השינים האבוד.
החפוש נמשך זמן רב מכפי ששערתי.
– מה אתה עושה שם תחת המטה? – שומע אני את אבי רוטן.
– עד כמה שאני מכיר אותך אין לך עוד שינים.
– יהיו.
– מאימתי זה למדת לדבר? פלאי פלאים! על כל פנים עד שאין לך שנים מוטב לך לבקש את האומנת שתשכיב אותך לישון.
מרגיש אני שהשיחה – אם רק תמשך בכוון זה – עלולה להתפתח ולהפך לאחת הדוגמאות הקלאסיות של ריב דורות ואי הבנה הדדית בין אבות לבנים. והרגע בלתי מתאים בהחלט. אני מחליט לשתוק וממשיך לחפש את השינים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.