רקע
יצחק אורן
סונטינה
1. סונטה – בעצם כל יצירה מנוגנת בנגוד לקנטטה. החל מן המאה השמונה עשרה בצורה קבועה בחבורים לכלי נגינה אחד יותר. הסונטה על פי רוב בת שלשה או ארבעה קטעים. הקטע הראשון הוא כרגיל קטע מהיר בצורת הסונטה. הקטע השני הוא אטי ברוח צורת הליד או שהוא נושא עם ואריאציות. קטע הסיום (פינלה) הוא מהיר ולעתים בצורת הרונדו. לעתים קודם לו מינואט או סקרצו. א. אם היה חכם דורש ואם לאו תלמידי חכמים דורשים לפניו. אם רגיל לקרות – קורא ואם או לאו – קורין לפניו. וכמה קורין לפניו? באיוב ובעזרא ובדברי הימים. זכריה בן קבוטל אומר פעמים הרבה קריתי לפניו בדניאל. (יומא)
2. טרנספוזיציה – העברה של מנגינה . או יצירה שלמה לסולם טונים אחר. ב. וליטעמך אליהוא בן ברכיאל לאו מישראל הוה? והכתיב ממשפחת רם אלא אינבוי אינבי לא"אה.
3. סונטינה – סונטה קצרה בת שני קטעים.(מלון למונחי המוסיקה) ג. בין רגע לרגע לא נתחלף לי, בין איוב לאיוב נתחלף לי? (בבא קמא)

 

א    🔗


משתוללים צבעים מרהיבי עין ומנמרים את צדי הרחוב הדהה. פרצופים רחבי לסתות מזקרים את שחורם מתוך בגדים רעשניים, וטרטור חסר מובן מתחלק משנים מבריקות.

האויר ספוג ריחות וצלילים.

פרס.

אני זר לפרס ופרס זרה לי. קטעי ידיעות נשתמרו בזכרון מימי בית-הספר: הצהרת כורש, זרתושתרא; ונעימות מן “השוק הפרסי”, על שטיח פרסי חלמה פעם אמי.

אני מתורגמן נספח לצבא ונמצא בפרס.

האויר במשרד הצבאי רווי ריח סיגריות וניירות. מסדקי החלון מסתננים פיח ומנגינה מזרחית מנענעת. מחובתי לתרגם מלה במלה כל מיסמך המובא לשולחני ואת חובתי זו אני ממלא באמונה: מלה במלה.

משעמם.

את מנת יומי גמרתי כבר כמעט. שנים-שלשה מכתבים מונחים עוד על שולחני, יתרם הועברו לקצין כשהם מתורגמים כבר.

אני יוצא להתאורר קצת ולקנות סיגריות. מבוי צר שבין כתלי בנין מיסיון משמש לי קפנדריה. על אחד הקירות מצויירת בפחם קריקטורה: פרצוף עם זקן ואף ארוך גבנוני ומעליו כתובת באנגלית: “העם הנבחר”, והוספה באותיות קטנות יותר: “על-ידי השטן”. אין כתב היד של ההוספה דומה לזה של הכתובת. מן החלון הפתוח נשמע קול מונוטוני של הכומר. הוא קורא בגרמנית:

“איש היה בארץ עוץ איוב שמו. ויהי האיש”… אני נזכר שבין אלפי החוקרים של ספר איוב ישנם אחדים הגורסים שאין הספור אלא אגדה פרסית. אם כך הוא או לאו לשם פיקנטיות המצב כדאי לי לקבל דעה זו: איוב במולדתו. פרס.

הסיגריות אינן טובות. בכסף המקומי אינני מתמצא עדיין. קשה לי להפטר מן הרושם שמרמים אותי כאן בכל מקח וממכר.

במשך זמן קניית הסיגריות חלו שנויים בציור על הקיר. בדרכי חזרה מוצא אני שהאף הענקי הוסר והמלים “על ידי השטן” נמחקו. לעומת זה הופיע השטן בקולו של המטיף השחור המדבר גרמנית אשר הפרופיל שלו מתגלה ונעלם מבעד החלון שממול:

“ויבוא גם השטן בתוכם. ויאמר ה' אל השטן: מאין תבוא ויען השטן: משוט בארץ ומהתהלך בה”.

מרוב שעמום החלטתי להסיק מסקנה מדעית: כשם שאין חומר נוצר מחדש ואין חומר הולך לאבוד כך גם מושגי הרוח נעלמים כאן ומופיעים שם. עלי לתרגם עוד שלשה מכתבים. והריני פטור מעבודה עד מחר.

במשרד מבוכה קלה. הסרג’נט שלי נרגש.­

– ­היכן היית?

– קניתי סיגריות.

– יש לך טלפון מן המג’ור.

– לי?

– כן.

– מן המג’ור בכבודו ובעצמו?

– כן.

הוא מוסר לי את השפופרת.

– הלו.

– הופע למשרדי מיד.

– יס, סיר.

אני דופק על דלת חדרו של המג’ור.

– יבוא.

אני נכנס.

המג’ור צועד בחדר הלוך וחזור. זקן קטן קומה בעל שערות שיבה, עינים חודרות ואף חד.

– שב.

אני יושב. המג’ור ממשיך להלך. אני קם מכסאי. המג’ור מלכסן מבטו עלי. אני חוזר ויושב. המג’ור אינו יושב. מצב בלתי נעים. אני קם ויושב חליפות.

– ג’נטלמן. עיינתי בתיק שלך, ומצאתי…

– יס, סיר.

(איזה ג’נטלמן ואיזה תיק? תמה אני בלבי בחרדה).

– ומצאתי שאה פקיד מוכשר, נאמן ובעל נסיון.

– יס, סיר – (זה נעים יותר).

– עליך להיות נוכח בפגישה אחת של חמישה אישים. הפגישה היא בעלת חשיבות ממדרגה ראשונה. מה הן השפות נוסף על אנגלית ורוסית שאתה שולט בהן?

– עברית וגרמנית, סיר.

– טוב. תרגם את דבריהם ומסור את התרגום לידי.

– יס, סיר.

– אני סומך עליך.

– תודה רבה, סיר.

– הרי לך יפוי כוח.

אני מקבל מעטפה סגורה עם כתובת: “בשרות הוד מלכותו”.

– מסור את זה ברחוב פלוני מספר אלמוני, הבנין השלישי בחצר. שם כברתקבל הוראות מפורטות.

– יס, סיר.

– המג’ור לוחץ את ידי.

אני מאושר: קריירה.

את העיר איני מכיר מלבד הדרך ממקום מגורי למשרד. קולות זרים, צבעים זרים, אנשים זרים, ערב רב של בתים, חלזוני רחובות – מי יכול למצוא רחוב פלוני מספר אלמוני בתוהו ובוהו? אני הדיוט טופוגרפי מוחלט – ולשאול אסור.

וכרגיל במקרים כאלה מפקיד אני את עצמי לרשות האינטואיציה והגורל. שניהם סופם להוליכני למחוז חפצי.

ואמנם מן המערבולת מצטייר בית חשוד. אני נמשך אליו. לאמיתו של דבר הוא מתקרב אלי בעצמו, צץ מתוך סביבתו ולפתע עומד תקוע לפני. אני מביט על המספר: מספר אלמוני. כן, המספר מדויק. את הרחוב אי אפשר לדעת. אין כתובות ואין מספרים המסמנים רחובות.

“הבנין השלישי בחצר”.

עוד טרם למדתי להבחין בעיר זו בין רחוב לחצר. המהנדס שתיכן אותה היה ודאי מחסידי תורתו של איינשטיין: אין זכר לקו ישר בתוכה ואין מספר לעקמומיותיה. שני בתים קודמים לבית זה. גבותיהם מופנים אלי.

“הבנין השלישי בחצר” – נכון.

אני נכנס. טחב סמיך פורץ לאף ולגרון. כנראה הבנין הנו שריד ארמון עתיק של אחד הפחות. בארכיטקטורה מבין אני עוד פחות מבטופוגרפיה. על כל פנים במזרח הקרוב עוד טרם למדתי להבדיל מה בין ארמון עתיק לבין בית שנבנה לפני חמישים שנה. אבל חוש הריח מפותח אצלי למדי: טחב ספציפי יש לארמונות בכל העולם. מלבד הטחב אין זכר לשום עתיקות: חדר גדול ארוך, הקירות צבועים בצבעי שמן בהירים ועליהם ציורים כהים גדולים וחסרי טעם. בתחילה חשבתי שהחדר ריק. רהיטים לא נמצאו בו. רק כעבור זמן מה רואה אני שולחן קטן בקצה החדר וסביבו יושבים חמישה אנשים. אזני קולטת רחש של ויכוח נלהב. במדה שאני מתקרב אליהם מורידים האנשים את ראשיהם והרחש נחנק והולך. כשאני נמצא כבר על ידם כובשים כולם פניהם בקרקע והקולות נדמים – חמשתם שותקים.

אני פולט שעול ספקני ומעושה.

אין תגובה. כולם שותקים ואינם משגיחים בי.

אני מגביר את שעולי. אני רוקע ברגלי. אני אומר: “סליחה”. אין עונים.

סבלנותי פוקעת. אני מכניס שתי אצבעות לפי ומשמיע שריקה חדה. ארבעה נתרים ממקומותיהם. החמישי מרים ראשו מעל לשולחן ונועץ בי מבט תמהון.

– מה קרה?

אני מוסר את המעטפה. הוא פותח אותה, קורא את המכתב ונותנו לאחרים לקריאה. הפרצופים לובשים ארשת רצינית מרוכזת. כולם מתחילים להועץ בלחש.

אני סר הצדה מתוך נמוס, ומנצל את הזמן כדי לתהות על קנקנה של חמישיה זו. לתמהוני מגלה אני שפני כולם מוכרים לי. את תמונות כולם ראיתי בעתונים, בספרים, במודעות – אולי גם בחיים.

אחד בעל שערות שיבה ארוכות וזקן לבן יורד לו על פי מדותיו ומשוה הבעה של ישוב דעת ואנינות. אש ירוקה ופזיזה בוערת בעינים ומהוה סתירה לכל הפנים הללו.

השני דומה למלמד דרדקי שהלבישוהו לפי כל חוקי האפנה המודרנית וגלחו את זקנו.

השלישי כאחד מששים רבוא הפרופיסורים הבלתי אריים לשעבר באוניברסיטאות אירופה התיכונית. – פרצוף ידוע לכל סטודנט.

הרביעי פני קוף לו, סנטר נוסח מוסוליני ועינים רכות כלאם המטפלת בתינוקה.

החמישי – יותר מכולם ראיתי בתמונות ותמיד התחמקה דמותו מהכרתי. גם הפעם לא נשארו בזכרוני, אלא זיפי שפם בוטים כמחטים.

הוא הוא שנגש אלי ואמר:

– חוששני שהיתה כאן אי-הבנה. אתה יכול ללכת הביתה. תקבל דין וחשבון פונוגרפי מלא ומדוייק על כל מה שדובר כאן.

– אני מתורגמן…

– אני יודע. אתה תקבל דין וחשבון פונוגרפי. תוכל לתרגם אותו ולעשות בו בהתאם להוראות שקבלת. אדוני, אין דברי נתנים לערעור. עליו להסתלק ולחכות בבית. הצד הרשמי יסודר אם אינו מסודר כבר. שלום.

חבריו מנענעים בראשיהם לאות הסכמה. מי אני כי אוכל לחמשתם? מאין ברירה אני יוצא.

לאן? הביתה או אל המג’ור לספר על כל מה שקרה?

היום פנה לערוב. הקרקור הזר ברחובות התחיל לשקוע. גושים מטושטשים התגבבו אחד על השני. אורות קלושים רצדו פה ושם.

הביתה, הצד הרשמי יסודר אם אינו מסודר כבר.

אני גר ליד השוק. בקומה רביעית. מקמץ אני בהוצאות מסבות משפחתיות. אולי יעלה פעם בידי לחסוך כסף עד כדי העלאת הורי הנמצאים בארץ רחוקה לארץ ישראל. הרהוט בחדרי עלוב: מיטה, שולחן וארגז המשמש כסא. על המיטה שמיכה ירוקה וחור מרובע מתנוסס במרכזה – נשרף בסיגריות. על השולחן תרמוס פתוח וטיפות תה על קרקעיתו. ספר אנגלי מתגלגל בקצה. זנבות סיגריות אחדים על הרצפה. החלון פתוח.

ב“שוק הפרסי” לילה. האופירה נדמה. אני שוכב במטה וקורא רומן:

“בתיקה היה תמיד טמון בראונינג קטן. הפעם נצלה אותו. רגעים אחדים ארבה לג’ורג' בעיניה הבוערות, סוף סוף נצלה את הרגע וירתה בו. הוא נפל כבול עץ. רק אז התעוררה בה האהבה העזה אליו. היא גחנה מעל הפצוע והעתירה נשיקות על פניו. עיניו הפיקו ייסורים. בכל זאת נסה ללטף את ידה. אז געתה בבכי. ברגע זה נשמע קול דפיקה בדלת. אל אלהים! – קראה מרי…”

אני נרדם מבלי לדעת את תוצאות הדפיקה ואת גורל הנאהבים האומללים.

מתעורר אני באמצע הלילה ורואה צל שחור גוחן על מטתי. הוא מדליק גפרור ומאיר את פני. אחרי סנוור רגעי עולה בידי להבחין מדי חיל.

מי אתה? – שואל אני ומדליק את האור.

– נשלחתי…

– איך נכנסת?

– הדלתות היו פתוחות. חשבתי שבכוונה השארת אותן כך. דפקתי על דלת חדרך.

– לא דפקת.

– דפקתי, אבל לא שמעתי שום תגובה. היות והענין תכוף וחשוב העזתי להכנס ולהעיר אותך.

– רק עתה ראיתי ארגז בידי החיל.

– זה כבד?

– כן.

– הנח אותו על הרצפה.

החיל שם אותו על השולחן.

החיל מתייחס אלי בכבוד. כנראה נובע הדבר מאופי ההוראות שקבל. הוכחה נוספת לסכויי הקריירה שלי.

החיל מקיף בעין בוחנת את החדר. יש לי רושם שיראת הכבוד הולכת ופוחתת במדה שהוא מביט.

– זה פטיפון – פותח הוא ללא הקדמות. – בתוך הארגז תמצא גם תקליט שאך זה עתה הוצא מן הפונוגרף. עליך להכין למחר בהקדם האפשרי דין וחשבון מדוייק ומתורגם כדבעי ולהגישו למג’ור. שלום.

הוא הסתלק ואני נגש לעבודה. פותח את הפטיפון, מכניס את המחט ושם את התקליט. צלילי מוסיקה סימפונית משתפכים בחדר.

­– מה זה? התעללות?

אני הופך את התקליט ושם אזני כאפרכסת. הפעם לא טעיתי. פשוט נצלו תקליט שהיה כבר משומש מצד אחד, בהתאם להוראות על קמוץ בחמרים. אני מקשיב ורושם מהתחלה ועד סוף כל הגה, כל צליל, כל רשרוש. חוזר ומעמיד את התקליט עוד פעם ופעמיים – משתדל לא לאבד אף ניב, אף רושם. מתקן, מגיה, מעתיק ומתרגם. אני שוקע בעבודה בכל יישותי. המלים רודפות אחרי הצלילים ומושגי התרגום קופצים מעצמם לתוך הראש ומכרכרים על גבי הניר בכף ידי הצולע.

השמש כבר מזמן עברה את נקודת הגובה – אני ממהר אל המג’ור ותחת בית שחיי דף גדול של נייר מגולל קשור ברצועת גומי קטנה.

המג’ור מקבל אותי בסבר פנים יפות. מבטו נח על הגויל.

– מוכן?

– כן, אדוני.

– יפה.

הוא פורש את הניר, מרכיב את משקפיו ומעיין.

תחילה מפיקות פניו רצינות. לאחר זמן מה מצטברים קמטים על מצחו ובעיניו מופיעה התאמצות. הבעת ההתאמצות מתגברת, התאמצות כפולה ומשולשת העוברת לחוסר ישע ולבסוף לתמהון. מבט תמהון חטוף מועף עלי. בהמשך הקריאה המבט נשנה. עוד מבט. שעול קטוע… ועוד מבט. מבט כל שני רגעים, כל רגע. הזקן הפסיק כמעט לקרוא ומביט עלי בהשתוממות. סוף סוף הוא מניח את משקפיו על השולחן ונועץ בי שתי עינים פקוחות לרווחה. אני בעל רצון תקיף הנני ובעל מצפון טהור. בגבורה מקדם אני את מבטו הממושך. רגע, שני רגעים, שעה… נצח… ללא ניד עפעפים.

המממ. ארוך ועסיסי נפלט סוף סוף מפיו של הזקן וחיוך סלחני משתפך על שפתיו.

ג’נטלמן – אומר הוא בנחת, מגולל את הניר ומוסרו לידי – עם זה ועם הפתקה הזאת – הוא כותב מלים אחדות על פסת נייר –אבקשך לגשת אל הרופא הצבאי. – הוא נותן לי את הפתקה – במחנה, תיכף ומיד.

אני איני חיל. אני אזרח. אך מיום פרוץ המלחמה עובד אני בצבא; וקורטוב מן המשמעת הצבאית חל עלי מבחוץ וגם נקלט בי מבפנים. מבלי להרהר ממלא אני אחרי הפקודה.

ב“מסדר החולים” תור ארוך. אני מחכה בסבלנות ותוך כדי צפיה קורא את המגילה. כן, ממש העתקה מן התקליט, מלאכת מחשבת, צלום מצלילים לאותיות. והאנגלית ללא רבב. מדוע שלחני אל הרופא פתאם?

מגיע תורי. הסרג’נט לוקח מידי את הפתקה, עובר עליה, מסתכל בי בענין רב ומוסרה לרופא. גם הלה תוקע בי מבט סקרני.

מה קרה לכולם? מתבוננים בי כתרנגולים בבני אדם. אני מעביר את ידי על פני – שמא לא התגלחתי היום? לא. הלחיים חלקות. ואף נזכר אני שבדרך נכנסתי את הספר. מה הדבר, אפוא?

הרופא דופק בפטיש קטן על ברכי – תחילה על הברך הימנית ואחר כך על השמאלית – השוק קופצת. הוא מודד את רוחב גולגלתי ומדגדג אותי: אני צוחק מקרב לב.

הרופא מציג לי שאלות:

– מה שמך?

אני עונה לו.

– כתבתך?

– כאן, בעיר זו – אינני יודע. לא התעניינתי.

הרופא והסרג’נט מחליפים מבטים רבי משמעות.

– מאין אתה?

– מארץ ישראל.

– נולדת שם?

– לא. נולדתי בסיביריה.

– מקום קרוב יותר וקר פחות לא יכולת לבחור?

– לא אני בחרתי. אפילו לא הורי. הצאר הרוסי בחר.

פניו של הרופא מתעוותים בחיוך, אבל הוא מתאפק.

– בן כמה אתה?

– רשמית, לפי הפספורט בן עשרים וארבע, אבל לאמתו של דבר בן עשרים וחמש.

שוב מבט רב משמעות לכיוון הסרג’נט.

– מה מקצועך?

– כרגע פקיד.

– מה פרוש “כרגע”?

– קודם הייתי תלמיד.

– כולנו היינו תלמידים.

– סטודנט.

– מה למדת?

– פילוסופיה.

– וממה התפרנסת?

– עבדתי.

– במה?

– בכביש.

– באיזה כביש?

– בבנין כבישים כל מיני כבישים.

– מדוע לא למדת הנדסה?

– אינני מתענין בה במיוחד.

– אם כן למה עבדת בכביש?

– עבדתי בתורת פועל שחור.

– ולמדת פילוסופיה דווקא?

– כן, אדוני.

הרופא צוחק כבר בגלוי.

– היכן המגילה שכתבת?

– הנה, אדוני.

הרופא מתחיל לקרוא מתוכה. תחילה בלחש ואחר כך עובר לקול רם. הצחוק מפריע לו. הסרג’נט מתפקע מצחוק.

חילים מציצים מן החלונות, מקשיבים ופורצים בצחוק.

אני חוטף את הניר מידו ויוצא מבלי לומר “שלום”.

רעמי צחוק דולקים אחרי.>


וזו לשון המגילה, מלה במלה כפי שהעתקתיה מהתקליט באותו הלילה בחדרי.



 

ב    🔗


צליל.

תפיפה.

מצלתים.

תוף ומצלתים רעם קל.

גונג.

– קולות:

– מה זה? מי הכה?

– מי נחבט?

– שקט, שקט! זה לא כלום.

– זה הוא, הוא! אני ראיתי.

– מי חבט? מי צלצל? מי תפף?

– הרגעו! הרגעו!

– לא. מי זה?

– היושב ראש הקיש בפטישו.

– בפטיש, כן, בפטיש.

– כיצד זה, בפטיש?

– היושב ראש.

– ראש! ראש!

– פטיש בראש!

– כן, כן, זה לא הוגן, חברים.

– רבותי, זה עוול!

– רצח!

– אדוני היושב ראש…

– זו היא אי הבנה. הקשת הפטיש סימן ל…

– כן, כן, בראש, ישר בראש, בקדקד.

– אין סימנים, בלי סימנים.

– פטיש בראש. נורא.

– א א א!

– חברים, רבותי, הרגעו, הרגעו! שקט! ש-ק-ט!

– לא, זה אי אפשר…

– אני מתנגד.

– הוא, זה הוא!

– הוא, באמת?

– אני ראיתי.

– זה היה אות להתחלת הוכוח!

– איזה ויכוח?

– ויכוח, ויכוח! הידד!

– אבל הבעיה אחרת. אין קשר…

– אותה הבעיה, אותה הבעיה! בדיוק!

– בדיוק נמרץ.

– מה קרה לכם?

– שם היא שאלת היחיד.

– יחיד!

– אחד

– אחדות!

– ייחוד! חד, חדוה!

– שטויות!

– נטפלים לצלילים ולא למלים.

– למושגים!

– שם הבעיה אטית!

– איטית, איטית מאד!

– אטית, אטיקה, תורת המדות!

– מדות. למדוד!

– באו ונמדוד!

– מדה כנגד מדה!

– אטית, רבונו של עולם! הדיוטים!! אטית ולא סוציאלית!

– לא חברתית!

– היינו הך.

– כל הבעית בעיה אחת.

– מה זה חשוב?

– ויכוח, ויכוח!

– אנו דורשים וכוח!

– נשמע, נשמע!

– אבל התקופה שונה לגמרי.

– נשמור עליה!

– על נשמת התקופה.

– נשימת התקופה.

– על הסגנון.

– לא, לא! רק על הריתמוס.

– מה זה?

– קצב.

– גם על המבנה.

– הסטרוקטורה.

– הפרטיטורה.

– מה זה?

– מה זה סח?

– רד!

– קלמבור!

– מה הוא אומר?

– בור, בור!

– הדיוט.

– שתוק!

– שקט!

– ש-ק-ט!


דממה.

חריקת תקליט ריק.

קול א':

טוב, אני אדבר ואפתח את פי לפניכם, ואם אין כבר דברי נשמעים וזאת שעתי האחרונה, אם מושפל ומודח אנכי, ממורט מבוזה ונלעג, הן כולכם זוכרים עוד יפה וטרם נמחה מלבכם היום הגדול ההוא ואותה השעה הנשגבת כששמעי הלך במרחק ושמי נשא בפי כל. ועתה שמעו ותמהו, הקשיבו ופערו פה: היום ההוא ארור, השעה ההיא מקוללה, ירק עליו כל שוחר חופש ויטנף אותו כל מהפכן, ישנא אותו כל עובד ויבוז לו כל אביון. כי האמת הגדולה היתה לשקרים זעירים, מסתהגאולה למסע השעבוד, מהפכת עולם למהפכת סדום. ואני המנהיג הגדול מונהג כצאן לטבח. אכן, זוכר גם אני ועוד טרם נשכח ממני כיצד על כפים נשאתי ובמאות ידים הורמתי, לוויתי בקריאות עדוד ונסחפתי ברעמי תשואות, נאמתי לפני אלפים ונשאתי דברי לרבבות, ננעצו בי מיליוני עינים ונפשות לאין ספור העריצוני, זעזעתי לבבות נוקשים והחיכתי שפתים צמוקות, הסמקתי לחיים חסרי דם, והקמצתי אגרופים מיובלים. המונים עלובים ומרודים ואספסוף, ערב רב בלוי, נהרו נסחפו אחרי והאליהו אותי ללא תנאי. נתמלאו הכרה עצמית וידעו מקומם בעולם, נתיצקו ברוח גבורה והגיחו ללא מעצור להפוך למגר ולנתוץ, כדי לבנות, לתקן ולהקים. אלי נשואות עיניהם ולי ברק השנים החורקות, זעם לב עצור מדורות וחיים מוכנים לקרבן. ונגדנו עולם ישן התיצב דרוך לקרב, מסודר, מצוחצח, בטוח, מצויד מזויין ורבוע, מזדחח עלינו בקצב וצועד בטוחות כלפינו כחולה ענקית מרובעת וכערפל מעוקב וסמיך. חרדה מרטטת רותתת ובהלה תשתרר בעוד רגע… בקריאה אחת ויחידה ובמלה הנפלטת מפי היה די להפיח אש והותר לעורר נרדמים. אנחנו נצחנו בקרב והאויב נגף ונסוג… ואלה שאותם רוממתי ובזכותי עלו לגדולה, שבהם לעוזרים בחרתי ועליהם הטלתי משימה לנהוג בעולם החדש וללחום לאשרו של עובד –- הם הורידו אותי מכסאי והשפילו אותי עד עפר, שהחניפו בשפת חלקות, התחננו ובקשו קרבתי, הצטופפו סביבי בעגול, והתחככו להנאתם בכתפי, שקבלו זרי דפנה וקצרו את תבואת זעתי, הם טפחו על כרסם בנחת והזרימו אחור המונים ואותי שקצו והחפירו והשמיצו את שמי לדורות. העלילו עלי עלילות וטפלו חטאים בדויים, הזעיקו עולם נגדי ודכאוני, ירדו לחיי, הפכוני לסמל זועה, שם נרדף לבוגד ועול. אותם הרבבות ומיליונים, המונים ללא ספור ומנין שהייתי נערץ בעיניהם ואהבוני מכל אדם, שהייתי להם לאליל ולמופת של חופש ודרור. הם יורקים בבטאם את שמי ורומסים רוקם ברגליהם. מחרפים, מגדפים, מקללים ומעוים פרצופם בבחילה. ואני נע ונד בעולם ומטולטל מארץ לארץ, מגורש ממדינה למדינה ומוגלה לפינות נדחות, רצוץ, מודח ונרדף ונלעג, מעונה, שחוח. עולם חוזר ליושנו ואין זכר למרד כביר, על ההרס נבנים חרבות ועל קברות השעבוד – עבדות.


קול ב:

בענין רב שמעתי ובכובד ראש הקשבתי לדברי הנואם הנכבד ולנאום הפתיחה בויכוח. אך אם עלי לנחם, להרגיע ולהמתיק אכזבה חוששני כי אין תנחומים ושותף בצערו אינני. גישתו היא שטחית ומצערת ותלונותיו פרי בורות מדהימה. ואמנם יהירות אנושית וגאות בן תמותה רגילה היא אשר בעוכרי כולנו ומדכאת בני אדם עד עפר. יהירות זו אין לה הצדקה, וגאוה – תוצאת בערות. על כן החלטתי הפעם וגמרתי אומר בלבי לגלות לכם טפח טפחיים ולהסביר לכם שמץ דבר על חקירות מלומדי זמננו ומסקנות המדע המודרני. אשתדל להיות פופולרי ולא אכביר מונחים ונוסחאות. מי ומה הנו בן האדם ומה טיבו של הולך על שתים? רק אחד מבעלי החיים, סוג ידוע של חומר אורגני, חבור מליוני תאים וצרוף ביליוני גופיפים, סדור מסוים של חומר והתאמת יסודות מרכבת. חומר הוא ברובו ריקות ויסודות הם אפס נבוב, עגולים בתוך ים האין-כלום וזהרור במימי העדרות. תוכם רצוף בלא-יש ובטנם מלאה באין. במרכז מכווץ הגרעין ומסותר הפרוטון הזערור, נקודה של חשמל חיובי וטפת-מה של מטען סימן פלוס. על פניהם מרצד אלקטרון ומסתובבים רמזי הויה, מנתרים ממסלול למסלול וקופצים מאורח לאורח, נקודות של חשמל שלילי וטפות-מה של מטען סימן מינוס. חשמל הן הוא סוג של אנרגיה ואנרגיה אינה אלא רוח. אין הבדל בין אנרגיה למסה ואין הפרש בין חומר לרוח; זה הולך בקו ישר ופתוח וזה נע בקו עקום וסגור – העקום וסגור אלקטרון הוא והישר ופתוח – המרץ. זה הוא סוף ריב דורות על החומר וקץ פולמוס מאות על הרוח. שני סוגים הם של אי-הויה ומינים של הבלתי מוחש. לא יורח ולא יטעם, לא יראה ולא ישמע, נקודות ללא אורך ורוחב וקוים נלוזים ללא כיוון. כל השאר אף אפס איננו, אי-קיום אי-חיוב אי-שלילה. לא ידע הנביא הקדמון ולא שער אותו איש שאר רוח שהיטיב מאד לקלוע וכלל עולם ומלואו כשפלט מפיו לתומו ואמר במומנט השראה “קו לקו צו לצו זעיר פה זעיר שם”. זאת נוסחת התבל של היום ותמצית הישגי המדע. ועתה נסו נא לבדוק והתאמצו לפיה לבחון טענות הנואם הקודם ותלונותיו על מי ועל מה. קרא לערב רב של נקודות והוקע תהו של רמזים! אין תוחלת כי הם יענוך ואין תקוה כי תמצא תשובה. אף אתה אספסוף של קוים וקבוץ ערמות נקודות, סמלים משועים אל טיפות וציורים זועקים לגרגיר, מתרוצצים קטנטנים זעומים ומרצדים אפסיים פעוטים. אין מלכודת מדע לצודם ואין מוקש שיוכל ללכדם. כי לוכד ונלכד אחד הוא והצייד והציד היינו הך. כולם נעים במהירות וזורמים בשטף כביר. בנוּעם יאבדו את ארכם ובעמדם יוותרו על ערכם. בנוחם יראו ענקים וברוצם יתגמדו לאפסים. המהיר הוא אטי למבזיק והנח מתנועע בשצף, הרתוק מטלטל כה וכה והנח נצמד למקומו, הענק הוא ננס והשפל הוא נשגב, הצנום מנופח והשמן – מצומק, השמש – ירח והכוכבים – אדמות, האש – עפר והאפר – מים, האתמול – מחר והעבר – עתיד, המטה – מעלה והרם – מורד, הזכרון – חלום והזיה – מציאות. הרבוע – עגול והכדור קוביה. הברזל – אויר והרוח – נחושת. האושר – אסון והאד – מזל, התכלה – התחלה והסוף – פתיחה, השאגה – דממה והרעש – שקט, האור – חושך והאפלה – נהרה. ואין איש היודע לקבוע ואדם שיוכל להבחין. אנכי מבקש רצינות ודורש כובד ראש לדברי. הם אינם תאורי פייטנים וציורי משורר עז דמיון, אלה הם מטעמי המדע ומעדני החכמה של הדור. ולאחר ששמעתם את דברי והקשבתם היטב להרצאה האמנם יש עוד טעם בתלונות ונמצא הגיון בטענות? מי בגד אם לא הוא בעצמו? מי חרף אם לא איש את אחיו? מי מנהיג ומונהג? מי מושך ונמשך? העבד שליט על המלך ולבנה תסובב את הארץ. איזו היא תקופת גדולתו? ומי יגיד את ימי זהרו? העברו הימים ההם או אולי הם עוד טרם הגיעו? מה מושג הגדולה והזהר אם אינו עלטה ושפל? “נע ונד בפנות נדחות” – מי לא נע, מה לא נד בחלל? איך יקבע את מספר הממדים וישים חוק למחול נקודות, יצביע על סוף של עגול ועל קצה של קו אינסופי. הריני חוזר על דברי ובתוקף עומד על דעתי: הפתיחה לא עמדה בנסיון ולא עברה את בחינת המדע. ולכן אסכם: אין ממש בה ואסיים את דברי: הבלים.


קול א':

לא פללתי היום לדבר ולא עלה על דעתי להמשיך, אך דברים מוטחים כלפי ותוכחות נמרצות כנגדי מכריחים אותי לענות מאלצים אותי להשיב. ברצוני להציג שאלות ותורי להקשות קושיות: לאחר שמר למד ולאחר שחקר כראוי מסקנות המדע של היום ושיאי החכמה המודרנית העודנו אוכל ושותה הוא? אם עדין ישן ומדבר הוא? נקודות, קוים אי-הויה ותנועה עקומה ישרה מה להן ולפרצופו המגולח ומה בינם לבין שערו המסורק? איזה קו ממריצו לחייך ונקודה מצחצחת שיניו? אכן, חברים יקרים, ואמנם, אדונים נכבדים, לא בקיא אנכי במדע ולא חקרתי ימים ולילות במסתרי כוכבים-מזלות ובשפוני מיקרוסקופ ומשקפת. לא אשא עיני השמימה ולא אביט בזכוכית מגדלת. אסתפק בדברים הגלויים ומעשים הנראים לכל עין – מסקנות קופצות מאליהן והכללות מתבקשות מעצמן. יהא האדם מה שהוא והרכבו יהא חומר אורגני, אם חיה או צרוף יסודות, נקודה או אוסף טיפות, אין אני מסוגל להבין ומוחי לעולם לא יקלוט למה זו נקודה תתעשר ואחרת תמות ברעב. אוסף זה יתבטל ויתענג ושני יתענה ויעמל. אם עקום או ישר הוא הקו ואם החומר אנרגיה או לאו מי יסביר לי אחת לתמיד ואיה האנוש יאלפני כי הלה ישקיע מרצו והלה יספוג את החומר. כן, לא לי הוא יסביר מה תנועה ומה פרוש עמידה על מקום. התנועה היא אחת בעולם, סביב מרכז יחידי תתהווה: זו תנועת הרעבים מעולם והעמלים לזרים מתמיד. תנועה זו היא ללא מעצור ולעד לא תהיה למנוחה, מוחלטה היא ולא יחסית, מוחשית היא ולא מסתורית, לא קוים ונקודות היא תפרוץ ולא מטען זערורי של חשמל, כי אם כל בניני מנצלים ומטענים כבירים של זהר. זאת תנועה שאני מנהיגה וכוחי לה גרם תאוצה. ואמרתי אז לא לעמוד ואף רגע אחד לא לנוח, לשבר, למגר, לנתץ ולהרוס, לשרוף, לעקור עד שריח עבדות יתנדף ומושג הממון יחלוף. אך פסענו פסיעות כבירות ופרצנו בזנק אדיר והנה מעצור ומחסום ואנשים נרתעו לאחור, ואני הוקאתי לפתע והייתי לכלי אין חפץ. העשיר על כרסו מטפח והאביון מלקק פנכתו, מלקק ומוחה את פיו, משרת ועושה רצונו. יד עבדו של עריץ פלוני במשרתו של פריץ אלמוני וחורש אדמת האציל במנקה נעלי בורגני. הלשם זה מיליונים קוממתי ואלפים נהגתי לקרב? מנת חלקי נדודים ורדיפות וגורלי בעיטות וסטירות. והמין האנושי עשוק, העולם העמל נסחט קרבן לחבורת שודדים ובידי כנופית אנשי גזל.


קול ג':

לא אלך בדרכי עקיפין ולא אתחיל לדבר סחור סחור, ישר אליך אפנה וכלפיך דברי אכון, והחברים ישמעו ויסכימו, יקשיבו למלי ויאשרון. אין הבדל השקפות בינינו ואין סיבה לויכוח חריף, כמוך אבוז לאין-כלומים ואשנא פטפוטי העדרות, אם מדע יקרא עליהם ואם בשם החכמה ישאו או מסתורין שאין בם ממש והבלים שבדת ומגיה. כמוך אהרהר בעוני ואנוד לעבדות ושעבוד. שוטם עשירים בעלי כרס ושואף להרוג מנצלים, לחלק את הונם לעמל ולעשותו אדון לעצמו. ובכל זאת אתמה על דבריך ואשתאה על שני נאומיך. לשם מה תתרעם ותקבול, תשוע תרעיש עולמות? אם אמת ונכון ראית ואם שמעת, בחנת יפה, אין מקום ליאוש ממאיר ולאכזבה עלובה חסרת ישע. יש גזרת התפתחות בעולם וקימת תכלית לתנועה, אם תרצה ואם תמאן, תשתדל או תשב בטל. המוכרח לבוא יבוא והעומד להגיע יגיע. העושר יחלוף לעולם והאושר יירש מקומו, אליל הממון ימוגר וזהבו ילאם למדינה אשר כל העמל מושל בה והעובד הנו גם מעביד. העני בעל הון תועפות והקונה הוא מוכר ומייצר. שעת רצון ממשמשת ובאה ויום הדין כבר קרוב אלינו. לא אדרוש אמונה עוורת וראיות לדברי עד אין סוף: רבבות רבבות עובדות ואלפי מעשים שהיו המבשרים בוא היום הגדול ומנבאים גאולה קרובה. אסתפק בהוכחות כלליות ואצטמצם בקוי יסוד. אדם מוכרח לאכול וכל איש יגוע בלי לבוש, האוכל לא בא מאליו והמלבוש זקוק לעבודה, לעבוד אי אפשר ביחידות ועמל מצריך ארגון. זה הוא סוד חברה אנושית ופתרון יסודו של קבוץ: מעמד, לאום או גזע ומדינה ושבט ועם. והנה נמצאו רודפי בצע וגזלנים רצחנים ושודדים שבכוח אגרוף וזרוע ובעזרת חרבות ורמחים השתלטו על יוצרי לחמם ודכאו את נותני מימם, הכריחום לעבוד שבעתים ואלצום להזיע בלי הרף, כלכלום בלחם קלוקל והשקום טיפות מי לחץ, אכלו את פרי עמלם והתהוללו על יין יגעם, התלמדו בחץ וקשת והתאמנו ברובה ותותח, הקיפו עצמם שומרים והרבו חיילים סביבם הרודפים אחרי פת חרבה, מרי נפש צמאים ללגימה, שכרו שוטים ומשטים, בני בליעל ואנשי הזיות, חולי רוח רצוצי גוף ונכפים וטרופי דעת, בעלי דמיון נגוע וחלומות מבעיתים מנוחתם. הללו הזילו רירם וזעקו, כרכרו וצרחו, חקקו על סלעים דמיונם וכתבו בספרים חלומותיהם, הלהיבו המונים נבערים ועוררו קהל נקלה, הסיתו איש באחיו ושיסו בן אדם ברעהו, זרעו איבה ושנאה וקראו לתגר ומלחמה להשכיח אויב אמתי ולהסטות זעם כבוש, תבלו הבליהם במליצות ומדוחיהם במלים יפות, על צדק, שלום ואחוה ועל אהבה, אמונה ותקוה, הפכו עולם לתהו ותבל לשדה קטל וקרב, שפיכות דם ייסורים ומות, רצח חנק סקילה ושרפה, צפרנים ננעצו בבשר ושינים כרסמו עצמות. אבות נשחטו על בניהם ואמהות נשגלו על בנות ובפיהם כנויים בדויים ועל שפתיהם יציר רוחם: יהוה, אללה, קרישנה ואם ובן ורוח הקודש. מחברי מחזה הזועות ומסדרי זה משחק הסיוט הסתתרו מאחורי הקלעים והתבוננו בעמדם מן הצד, צברו בבטחה ובשקט וגרפו מתוך קורת רוח מטבעות עקובות מדם ואבני חן מומסות בזעה, ערמות והרי דגן ומקוות נחלי תירוש. והנה האיבה שטפחוה וההרג שהם גרמו לו התיצבו לפניהם כתגמול ועמדו לעיניהם כאיום, פרשו רשת והם נלכדו, טמנו פח ונפלו לתוכו. התקנאו איש באחיו ועין אחד צרה ברעהו, זה חמד את אוצרות חברו וחשק במטמון בן מינו, שלח בו צבאו וחילו וגרה בכספו את כלביו. האדיר הוריש החזק ומיליונר בלע עשיר. המונים מתנגחים משתוללים ורבבות עמלים ויגעים – קבוצה זעומה וקטנה וקומץ פעוט זעיר מחלק בין חבריו השלל ומקבל מנת ארי של יבול, עכביש מוצץ דם הפיל, יונק וממלא את כרסו. הבטנו לא תתפקע? ומעיו לא יצרו מהכיל? והנה עוד דקה, עוד רגע, עוד שניה ועוד הרף עין יעמוד ההמון הגדול ויביט רגע על סביבותיו. אז יפלוט רק מלה: דיינו, ויאמר רק דבר: מספיק. הן אנחנו עובדים עבורם ומיבלות אצבעותינו שבעים הם. אם רגע נפסיק לעבוד ורק שניה נעמוד מיגע והיה כל הונם לאפס ורכושם להבל וריק. אם עינים לך תראה ואם תקשיב תשמע את הרחש: אף אם לא יתמתח הפיל ואם לא יחלץ עצמותיו לנער עכביש מעליו ולהשיר עלוקה ממנו: העלוקה מאליה תפול ותישור כעלה בשלכת. אין שום צורך לזעוק ולשוע ולהתריס לעורר, להלהיב, פן תהיה כאחד הנביאים כנכפה ממיסדי הדתות. שב ואל תעשה, הזדין בסבלנות וחכה. המוכרח לבוא יבוא והעומד להגיע יגיע. ותזכה עוד לראות בעיניך וליהנות, לעלוז, לשמוח.


קול א':

אין חדש בדבריך הפעם וזמירות עתיקות תזמר. לא בכדי בספריך עיינתי ולא לשוא לנביא חשבתיך, האמנתי למוצא פיך ודבריך היו לתורה לי. תאורך המזהיר של זועות וספורך המחריד על אימים עד היום שובה את הלב ועוד כעת הוא מדהים ומהמם. אין אדם החולק על דבריך אין איש הרוצה להכזיבם. אבל אין כל יסוד לחשוב ואין אות ממריצנו לבטוח כי קרוב הוא יום הגאולה וכי פעם תבוא שעת חרות. ומנין זה לך בטחונך ועל סמך מה הנך משוכנע? מי אמר כי הפיל יתנער ומדוע יפול עכביש? האמנם עלוקה תתפקע וזאבים מתכתשים יתפכחו? החיים מוכיחים את ההפך והעובדות את דבריך סותרות. בוא נצא למרחב ונלמד, ונעיין, נוכח, נסכם. אם תקיף את כדור הארץ ותתור תבל ומלואה אז תראה רק רעב וסבל וצמאון, דכאון וניוון. שוכללו אמצעי הייצור והומצאו רפואות נהדרות אך רק קומץ קטן נהנה וספורים מפיקים תועלת. שוכללו כלי משחית, תותחים והומצאו מפציצים וטורפדות. הנה הם עומדים אדירים, נצבים נפילים כבירים, לועם מכוון אל עובדים ועינם צופיה לבטנם. הנגדם יתיצבו חסרי כל ובהם יעמדו ללחום? מה כחו של הפיל המסורבל וגבורת הראם רחב הגרם נגד זבוב היושב לו בטנק ופרעוש הנוהג מטוס קרב? לא יוריש הפיל את הזבוב והראם לא יוכל לפרעוש. כי מזמן דאגו כבר לכך, מתמיד כבר נקטו אמצעים להציף ההמון בחוברות ולהביא מבול של ספרים, נאומים אספות, מסדרים ועתונים, כרוזים, דברי בלע, בתי ספר, מורים, חכמים ומחקרים, חוקרים, מלומדים המשלים את העם בשוא ומכוונים את חמת העמל. הן אתה בכבודך כבר תארת ולמה ארבה בדברים. רק אמת אחת העלמת ומציאות עגומה תסתיר: המטעים ומתעים הצליחו והמאשרים הכנים נכשלו. אם היתה התקוממות – דוכאה ואם באה התנערות – הורדמה. בוא נעיז נדבר גלויות ונבטא המלים כמו שהן. המזמן זה קראת קריאה ואם מכבר פנית בכרוז: פועלי העמים התאחדו, עמלי ארצות – הכונו! ועתה לך וקצור שבליך, צא וקטוף את פרות פרדסך: ההיתה פעם שנאה עורת ומשטמה איומה כמו היום בין לאום אחד למשנהו ובין שבט אחד לשני? כל אומה היא בחירת ה' וזולתה תולעת בזויה, כל אחד מתרברב, מתנפח וחברו בעיניו נחות דרגה, לשונו מנגינת קסמים ושפת זולת קקופוניה, ארצו – גן אלהים ולשכנו בית מחראות. וכולם עיניהם אדומות ושניהם חורקות בזעף, מוכנים להגיח, לבלוע ולכרסם את עצמות בני מינם. הלא ילד יספור הימים ותינוק יוכל למנותם שעברו מאותו הרגע וחלפו מאותה השעה שהוצהר על שלום בעולם ואחות העמים והאומות. ועתה לך וספור אם תוכל, מנה, רשום וכתוב בספרך מספר הרוגים ופצועים, רטושים, רסוקים ושרופים מכידון, מתותח וחרב, מרמון, מרגמה ופצצה. תינוקות ונשים נשחטות ואנשים נקברים חיים. אצבעות קפואות חסרי דם וידים מאבנות חסרות ישע לוחצות על הדק קרוח וצמודות לקנה רותח, כדורים ננעצים בלב והגוף מתנפץ לרסיסים, עינים יוצאות מחורים ואזנים פולטות דם. התכלית – חלופי שעבוד והסבה – שנאה מנופחת. וכי אני לא עמדתי בראש ולא הלכתי ראשון בסך בנסיון לשרש נצול ובהתקוממות מזי רעב וכפן? למגר את שלטון העושק ולכונן את משטר השויון. והנה אבוש להודות ואכאב להגיד האמת: גם כרמי עשה באושים ופרי עמלי – דרדרים. לא היתה עוד תקופה בהיסטוריה ולא קרה עוד כזאת בעולם שיפרוץ כה הונו של עשיר וידל לחמו של עני, ארמונות היכלי מלכים ויונק משד ללא חלב, לשוא תדבר ותוכיח, לחנם תשוע, תזעק, לא אליך ישמע העם ולא לדבריך יקשיב. עד היום כמו אתמול ושלשום ומחר כלפני אלף שנים ינהרו המונים למסגד וירוצו לבתי תפלה, ינפצו מצחיהם ברצפה וישפכו את שיחם להבל, יתמוגגו מנאום הכומר ויתחכמו על דרשת הרב. ישובו לזלול ולרעוב, לעמול או לעשוק ולרצוח. כאילו דבר לא קרה ולא קמו מורים ומדריכים לבאר להם מה חייהם ולבער לזות שפתים ואולת, להוקיע דמיון ללא שחר ולהתוות להם דרך חיים. ועתה התרצה להוכיח כי עתיד העולם להגאל? הישנה עוד תקוה בלבך כי לא עוד נגואל בדם?


קול ד':

אין תקוה ומעולם לא היתה. מעולם לא הושליתי בשוא, לא הותעיתי באמונות הבל ובחלומות רוח ותוהו. ימים על ימים למדתי ולילות על לילות חקרתי את נבכי נשמתו של אדם ומצולות רוחו של אנוש. נגלו לי דברים עגומים ונחשפו תמונות איומות. כי שפל היצור הזה, ואכזר שואף דם ורשע. מעיניו נתונים לרצח ותשוקתו לגרום כאב וסבל, לאנוס, לגלות עריות ולנשוך, לעקוץ ולשפוך דם. ענויי הזולת – תענוג לו וסגופי חברו – נחת רוח. הוא מוכן את אביו לרצוח ולשגל את אמו הורתו, ליהנות מערות בתו ולעשות את דדי בתוליה, להשתלט על המון עם רב ולנהוג בשרירות וזרוע. אל לכם להרחיב עיניכם ולבזוק מבטי תמהון. גם אתה בכבודך לא תדע ולא תוכל בעצמך לתאר מה אפל הוא יצר לבך ומה רשע ברוח אפיך. תדחפם מפני הכרתך ולא תתנם למפתן דעתך. מצוחצחת מסגרת נפשך ולטושה שכבתה העליונה, אך בפני ובפנים באל-ידע באפלת התהום בקרבך מתגוששים יצרי חטא ורשע ונטיות הזדון תשתוללנה. נחשולים גועשים בלאט וגלים מפכים בדכים, עצורים, חסומים, סגורים ומוכנסים, מוסתרים, מוחבאים. למרות כל מסדקים יתפרצו ומחרכים יסתננו מתוכך. שב, הפקד רוחך בידי וגלה מכמני נפשך, אל תבוש אל תעיז לכסות וערטל את צפונות הרהוריך. “בחלום חזיון לילה בנפול תרדמה על אנשים” מה ראית מנגד עיניך! ומה שוית לפני רוחך? שאר בשרך ערומה על הארץ ואצבעותיך צובטות את גופה. בנך מונח מת ללא זיע וחוור עורו הכחוש ואתה שבע רצון כי נפטרת ומאושר כי אין עוד דאגה לו. בן אדם מתבוסס בדמו ופצעיו הטריים שותתים דם ואתה עוד תתחוב בהם אצבע ותמרוט שערות ראש אמלל. הקיצות והנה חלום, התעוררת – חזיון שוא. כבד עליך ראשך וחשש תחשש כי חלית. אבל שם בתהום האיומה בסתרי דסתרי חויה תצטער כי אין זאת בהקיץ ותכסוף לדבר במציאות. האתה תשליט צדק בארץ ותכונן את מלכות השמים?


קול א':

שקר, שקר ענית הפעם וכזב ומרמה בפיך. לא בנפש אדם חטטת ובנבכי נשמתו של אנוש, בעטין של שופכין נקרת ובבור זבל בסתרי חצר. לא פושע עומד לפניך ולא איש החונק עוללים. אם קפחתי חיי בני אדם ואם נתקתי פתילי חיים לא לשמי את זאת עשיתי ולא למען ספוק סדיסטי. את חיי אני הקרבתי ואת נפשי בכפי שמתי לטובת הכלל הסובל ולחיי אנושות דואבת. האני לא ידוע חולי ושבע ענויים ורוגז? וכי לא התעניתי בסוהר ונרדפתי על צוארי? הראית במות שתי בנותי בבור כלא אחוזות שחפת? לו נתתי נפשי תחתיהן וחיי העלובים במקומן. האם לא מאושר הייתי ואסיר תודה לגורל האכזר? בני בכורי, מחמדי אהובי, משוש עיני וראשית אוני. בני הורעל על ידי נוכלים ושתה את הכוס עד תומה. הראית אותי במותו ולנפשי אז תחבת אפך? יבואו עדים ויעידו, יענו בי כל מכירי, כי אפילו בהיותי במרום ובשלבי הצלחה עליונים, כשהיה בידי כל העושר וחילה של מדינה ענקית, אם טעמתי יותר מן הצורך ואם נהניתי אפילו כזית בלעדי החיות את נפשי ואת נפש אשתי ובני. שקר, שקר טפלת עלי. עלילות על כל מין אנושי.


קול ה':

איש היה בעיר קטנה בגליל למנשא[^1}, קיכדה שמו, מזרע האצילים. אחד מאלה אשר כידון עתיק ימים להם ומגן ישן נושן וסוסה כושלת ברך עם זרזיר מתנים. והאיש כבן חמשים שנה, גבה קומה ודק בשר, ואשה ובנים אין לו. וישב האיש בנחלתו הקטנה הוא ושלש נפשותיו עמו: אשה סוכנת בית כבת ארבעים, נערה יתומה אסופת חוץ, קרובה לו כבת עשרים ועבד אחד זקן העושה כל מלאכה בבית ובשדה. ויכלכל קיכאדה את ביתו מתבואת נחלתו במסכנות ויהי לו לחם לאכול ובגד ללבוש. והשכים קיכאדה יום יום בבוקר ויצא לשדה לצוד ציד ואת כל זמנו הפנוי היה נותן למקרא ולהגיון בספרים. וישתקע כל הימים בספרי בדים וירב להגות בספורי נפלאות אשר כתבו הסופרים בימים ההם על דבר הליכות אבירי הפרשים ועלילותיהם בימי קדם. ויאמן קיכאדה בתומתו לכל דברי הנפלאות, חזון רוח הסופרים, וילך לבו אחריהם ונפשו דבקה בהם מאד. וינח בגלל הקריאה את כל מלאכתו ויטש גם את הציד אשר אהב ולא פנה בלתי אם אל הספרים וחזיונותיהם, וימכר מנחלתו חלקה חלקה ובכסף מכרן הרבה לו ספרים ויוסף לשגות בהם כל הימים. וגם בלילה לא שכב לבו כי הגה בכל פעלי הגבורים ויקנא בהם ובגבורותיהם ויתאו להיות כמוהם ולהדמות אליהם בגבורה ובעוז רוח, בתהילת נצחון ובשם עולם, בפה ממלל רמות ובתפארת מליצה.


קולות:

– מה זה?

– מה הוא אומר?

– מה הוא מדבר פתאם?

– שישתוק! שיבלום את פיו.

– שתוק!

– שקט! שקט!


קול ה':

ויהי כי הרבה לשגות בספרים ההם ובתעתועיהם ויתע לבבו ודעתו התבלעה; וילמד את לשונו גם הוא הרבות להג ולדבר גבוהה גבוהה כאחד האבירים המדומים ובאחרונה נתקעה מחשבה בלבו להעשות אף הוא לאביר משוטט רב פעלים וגדל עליליה. ועבר בארץ לארכה ולרחבה ועשה מלחמות ופעל גבורות והצמיח ישועות גדולות. עם ענקים יאבק ויכול להם ואת האימים ידבר תחתיו, והעביר זדים כליל מן הארץ. והשמיד כל רשעי עולם מתחת שמי אלהים. נפלאות כאלה וכאלה תחולל ימינו ועשה לו שם עולם לא יכרת. והיה שם קיכאדה לגאון ולתפארת לארצו ולתהילה לעיר מולדתו, ומי יודע אולי תושיע לו זרועו גם לעלות לגדולה והיה למלך אדיר באחת מארצות הפלאות וגויים עצומים למשמעתו יסורו. ביום ההוא – וחשף קיכאדה את כל זרוע עוזו וימין צדקו ותקן את כל העולם לפי רוחו ונטע משפט אמת לארץ וצדקה לכסא תשב.


קולות:

– לא נסבול את זה!

– הוא קורא מספר!

– לא נרשה!


קול ה':

ויש אשר התנשא בלבו לאמור: הנה אני אגדילה עוד את מעשי ככל אבירי עולם והייתי כאריאל וכאביר האבירים והשארתי את שמי לברכה בקרב הארץ וזכרי יעמוד לדור דורים.


קולות:

– הוא משטה בנו!

– למה אתם שותקים?

– שקט!

– הוא לועג לעיני כל!


קול ה':

ובאחד הימים קם קיכאדה להפיק את זממו ויוצא את כלי נשקו הישנים מאשר הם שם ויעבר חלאתם מעליהם ויצחצחם וימרקם עד היות להם ברק. וירא את הקובע והנה אין תחתית לו – ויעש אותו לוחות ניר עבה, ויעמל בה שבוע תמים. וככלותו לתקן ויאמר לנסות את התחתית אם חזקה היא – ויך עליה בכידונו ותשבר כרגע ויאבד לריק עמלו.


קולות:

– התעללות!

– מדוע אתם נותנים לו להמשיך?


קול ה':

ויארך קיכאדה רוחו וישב לתקן את השברים ויחבר אותם בחוטי ברזל ויבטח הפעם בקובעו כי חזק הוא ולא שב לנסותו עוד.


קולות:

– בוז! בו –ו– ז!

– הלאה!

– רד!


קול ה':

ויבא אל האורוה ויתבונן בגל העצמות, הוא סוסו הזקן והרזה, וייטב בעיניו מאד ויאמר: אכן, טוב סוסי מכל סוס, אין כמוהו ליפי ולגבורה, טוב הוא לי גם מבוציפלוס, הלא הוא הסוס המפורסם אשר לאלכסנדר מוקדון. אין לי עתה כי אם למצוא לו שם נאה ומתוקן לפי כבודו.


קולות:

– רבותי, זה…

–אי אפשר!

– אני מוחה!

– גם אני.

– חברים, זה דון קישוט.

– כן, כן.

–פשוט דון קישוט!

–דון קישוט פשוטו כמשמעו.

– למה לנו דון קישוט?

– מה פתאם דון קישוט?

– זה לא לענין.


קול ה':

וייגע ארבעה ימים וארבעה לילות, ויבקש ויחפש וימצא לסוסו שם נאה וערב מאד לאזן – רוסיננטי, לאמור: סוס לפנים. כי אמר קיכאדה: כסוס כבעליו מקרה אחד להם, ראשית שנינו מצערה ואולם אחריתנו תשגה מאד, אני מקטני האצילים עליתי לגדולה ואהי לאביר נודע בשערים והוא, הקטן והדל אתמול נהפך עתה ויהיה לסוס אבירים.


קולות:

–די

– מספיק!

– אין לזה כל קשר עם הקודם!

–שתוק!

– שקט, שקט!

–אין שקט! הוא בגד בסגנון!

– הוא מפר את התנאי!

– בלמוהו!

– סתמו את פיו!


קול ה':

אז יתן את לבו לחקור לדעת מה השם אשר יקרא לנפשו הוא. ויתר בחכמה על כל שמות האבירים הגדולים אשר בארץ ומקץ ימים עמד ויקב לו שם חדש אשר לא היה עוד לעולמים: דון קישוט. כי אמר: אל נא יחליפו את שמי בשם אביר אחר אשר לא הרבה כמוני לעשות גדולות. וישם דון קישוט אל לבו כי האביר המפורסם אמדיס, זה האריאל החביב עליו מכל שאר האבירים אנשי השם, נקרא בספרים על שם ארצו גליה גם בשם לוי לאמור: אמדיס הגלי. ויוסף גם קיכאדה לעצמו עוד שם לוי לאמור: דון קישוט הלמנשי כי אמר: אעשה נא חסד ואמת עם מדינת מולדתי ואצלתי עליה מהודי בצרפי את שמה לשמי ושמרה לי את החסד הזה לאלף דור.


קולות:

  • רבותי, אני מוחה!

  • אני עוזב את האולם!

  • גם אני, גם אני!

  • הויכוח היה צריך להתנהל על טהרת המדע.

  • התחיבנו לשמור על מסגרת של תקופה!

  • אין ענין בקריאה מספר ידוע לכל!

  • אל תתנו לו להמשיך!

  • יתנצל לפנינו!

  • הוא חרג ממסגרת התקופה!

  • ידבר! אל יקרא מספר!


קול ה':

וימצא דון קישוט כתוב בספרים עוד כי כל האבירים אשר מעולם זה דרכם לבחור לה יפהפיות מבנות הארץ. וראה כל אביר את בחירת לבו כראות בת עליון, אותה יעריץ, אליה ישא נפשו ולשמה ולזכרה יקדיש את כל גבורת נשקו ופרי נצחונו. ויאמר דון קישוט בלבו: הנה אני יוצא מחר לעשות גבורות בארץ. והיה בהכותי את אחד האימים או את אחד הזמזומים והכרעתיו – האין טוב אלו נמצאה לי לעת כזאת באחד המקומות יפהפיה בחירת לב אשר אליה אשלח את איש מצותי הנכנע לפני, ובא זה וכרע לפניה ברך וחנן את קולו לאמור: "בי, גברתי העדינה! ידבר נא עבדך דבר באזניך: הנה אני הענק קרקוליאמברו נגיד האי ממנדרניה אשר הכריעו בקרב אביר האבירים – לו דומיה ותהלה – דון קישוט הלמנשי. ועתה שולחתי הנה במצות אדוני המנצח לעמוד לפני אור פניך ועשית בי כטוב בעיניך.


קולות:

– הוא בוגד בריתמוס!

– כולנו טרחנו לשמור על הריתמוס!

– הוא קלקל את הכל.


קול ה':

ויצא דון קישוט ויבקש ימים רבים וימצא לו יפהפיה כלבבו אשר אליה ישא את נפשו בכל עלילותיו. המאושרת הזאת אשר לא ידעה מאומה מכל הטוב אשר יחשוב עליה אבירנו הגדול היתה בת אחד האכרים אשר בכפר הקרוב לעיר מולדת דון קישוט ושמה אלדונזה לורנצו. אומרים כי דון קישוט אהבה לפנים והיא לא ידעה ועל כן נתן בה עתה עיניו ויבחרנה להיות לגברת לב ולמשא נפש. ויסב את שמה דולצינה הטובוסית על שם טובוסה כפר מולדתה. השם הזה נעם אף הוא לאוזן דון קישוט, כשמו וכשם סוסתו, כי היה בעיניו כשם בת מלך או בת נסיכי ארץ וישמח על הדבר בלבו.


קולות:

– די! רד!

– בוגד!

– אנו מוחים!

– הוא בוגד בריתמוס!

– בקצב הוכוח!

– בהסואה!

– הוא קורא מספר!

– מנוול!

– שקט, שקט!

– יושב ראש!

– הפטיש! היכן הפטיש?

– ש-ק-ט!

– כן, כן, הקש, הקש בפטיש!

– יושב ראש!

– ראש!

– על הראש!

– מה? שוב על הראש?

– כן, כן, כך יאה לו.

– שקט!

לא, לא על ראשו של זה!

– אתה מערבב את הראשים!

– יושבי ראשים!

– הפטיש! הפטיש!

– לא לשם…

– לתפוס אותו ביד!

– על ראשו של זה…

– לא!!!

– אתה טועה שוב!

– אי–א–אי! א–א–א!


טנבור.


ללא תכלית ברורה שמרתי את המגילה כל ימי.

רבים הם החלומות בחיי. קצתם התגמשו וקצתם לא התגשמו ורובם התגשמו ולא התגשמו כאחת: הדבר הנכסף אירע במציאות, אבל לא באותה הצורה שעליה חלמתי. ממש כך קרה לי בפגישה עם הורי: כל ימי שאפתי שיבואו אלי – גזר הגורל ולא עלה בידי. והנה פעם דרך אגב עברתי בעיר הרחוקה שבה נולדתי ונכנסתי לבית אבא.

ימים טרופים עברו על העולם מאז נפרדנו, ולי נדמה שדבר לא השתנה: שמא לא זקנתי בעשרים שנה? אותן המדרגות הצרות, אותו החדר הארוך ואחותי יושבת ליד הפסנתר. פגישה לאחר עשרים שנה עמוקה היא מכדי לתת לה בטוי בהתרגשות. שקטה היתה, כמעט אלמת. כולה – מבטים. אמא… אבא… אני… ואחותי ליד הפסנתר… גם היא שתקה.

ומי יודע מדוע קמה פתאם ועמדה לחטט במזודתי. לאחר שעה קלה חזרה אל הפסנתר ופרטה.

צלילים… צלילים… צלילים… – מקטנותי אהבתי את הפסנתרנית שבאחותי. משגמרה לנגן נגשה אלי ושאלה:

– הידוע לך מה שנגנתי?

אמרתי:

מה שהוא מוכר לי מאד. ודאי מימי ילדותי.

[אמרה לי:

– לא, את זה הוצאתי ממזודתך.

והושיטה לי גליון ניר.

המגילה של אותו המג’ור אבל במקום אותיות – תוי נגינה.

התפלאתי. יתכן שהחלפתי את המגילה באחד ממסעותי הרבים. אבל זה אותו הגויל ואפילו כתב ידי בולט מתוכו רק במקום אותיות – תוי נגינה.

– האם למדת מוסיקה במשך השנים הללו?

– לא.

– אם כן, מי חיבר את זה?

אני יוצא דופן במשפחתי. כולם אנשי מוסיקה ורק אני – לחרפתי ולבשתי – בור מוחלט אני באמנות זו.

– מי חיבר את זה?

אני מתאמץ להזכר בשמות קומפוזיטורים ידועים לי. אני פולט לפי סדר הא"ב:

– באך, ביטהובן, גריג, גלינקה, היידן…

– ח–ח–ח! שתוק! אתה קומפוזיטור! אתה חברת את זה!

אני מתבלבל, שוכח את האלפא ביתא:

– שוברט, מוצרט ברליוז.

– ח–ח–ח!

הורי מסתכלים בי וחיוך על פניהם עיניהם מלאות נחת ומפיקות גאוה על בנם “הגאון הצנוע”.



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37175 יצירות מאת 1901 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13505 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!