רקע
שאול טשרניחובסקי
עִם קְדוֹשִים

(זכרונות)

הנוסע לאורך הדניפר רואה במקום אחד, מן המקומות היפים ביותר, את הבנינים הנהדרים ואת הגנות אשר סביב למנזר ב. אותו מנזר נחשב על העשירים ביותר. וגם במקומותינו – ארץ האבטיחים,־ נודעו “אבטיחי המנזר” לשֵם בכל הסביבה.

וגם המנזר נודע לשֵׁם, אף־על־פי שאינו מן העתיקים ביותר, והנה גם ראיה, שאני שמעתי כמה פעמים את שמו של הכומר ושמו של היהודי צורף־הזהב, שבזכות שניהם “נתגלתה” במקום ההוא “האם הקדושה”, והיה נס.

במנזר הזה נזכרתי פעמַים בימי המלחמה.

“בית־החולים הנַיד, הנמצא תחת אפיטרופסוטה הקדושה של רוממות מלכותה הנסיכה הגדולה טַטְיַאנָה ניקולֵיָבנה, על שמו של הקדוש שַׂראפים בעל־הנס מסארוֹב, הקיים בכספי המוסדות הדתיים הגבוהים אשר במדינה” – נכנס לעיר מ.

ברשימת אנשי־הבית נמצאו: הרופא הראשי – כהן נזיר, סטודנט האקדמיה הדתית אשר בפטרבורג, סגן הרופא – אני הצעיר אז, מנהל המשק ־ הקפיטן W., לערך תריסר אחיות רחמניות, וחמשה אחים רחמנים, כולם סטודנטים של האקדמיה הדתית, ואחד ספרן האקדמיה, מי שגמר את האינסטיטוט לארכיאולוגיה.

אחד מששים של ארכיאולוג – חוקר קדמוניות – יש גם בי, ולפיכך התודעתי עוד בדרכנו לעיר מ. אל הספרן הצעיר, ונמצא לנו כמה וכמה חומר לשיחה ולענין.

העיר מ. היא עיר עתיקה, ושיערנו, שבוודאי יש בה שרידי־קדמוניות וגם בית־נכאת. כשנבוא אל העיר נדרוש תיכף ומיד ( עד שיסתדר בית־החולים, ועד שיספיקו לנו את חולינו) לבית־נכאת זה.

דרשנו וחקרנו: כל שרידי־קדמוניות לא היו בעיר, אך בית־נכאת היה בה. ו“בבוקר לא עבות” אחד יצאנו (אני והספרן) ודפקנו על דלתו של אותו בית.

יצא השוער משתאה:

– מה רוצים הוד מעלתם?

– להכנס את בית־הנכאת.

– אי אפשר. סוגר על מסגר, והמפתחות בידי מנהל־הבית ראש־האצילים שבפלך.

– איפה יש למצוא אותו?

– הוא גר באחוזתו, במרחק י"ח פרסאות מכאן.

– מה הדבר המענין ביותר, שיש לראות באותו בית־נכאת?

מתוך דבריו של השומר למדנו, כי הדבר המענין ביותר, שיש לראות בבית – אלה הם אנחנו, הבאים לבקרו.

יש בית־נכאת, יש ועד־מפקח, יש מנהל ויש שוער, אבל אין “באים לבקרו”.

בהשתדלות של “רוממות קדשו הביסקופ של מ. וט.” הודיע לנו כעבור ימים אחדים המנהל על־ידי הטילפון, כי בעונג מיוחד יבוא מאחוזתו לכאן רק לשם זה בלבד, להראות לנו את בית־הנכאת ביום קבוע ובשעה קבועה: “בבקשה מאוד לבוא”

אולי בפעם הראשונה בכל ימי היותו ראה בית זה נכנסים אליו בבת אחת: שתים־עשרה צעירות – אחיות רחמניות – וחמשה צעירים – סטודנטים – ושנים רופאים.

לאשרו של המנהל לא היה גבול.

פנה לכאן, ורץ לכאן, והעיר על זה, והראה זאת. האחיות, רובן צעירות קוסמות לו; אבל פה גם אנשים המעריכים את הדברים, ורוצה הוא לצאת ידי כל הדעות.

הוא חובב־קדמוניות, והוא יסד את הבית ורוצה הוא להראות הכל. לאמתו של דבר, אין לו להראות הרבה: מלבושי־עם לא עתיקים ביותר, כלי של תשמישי־קדושה – של עץ וחֵמר – גם כן לא עתיקים ביותר.

פרשתי מן החברה, הולך ומסתכל, עומד ומתבונן במה שמצא חן בעיני.

ועמדתי לפני שש אבנים עומדות טור נגד טור: שלש מכאן ושלש מכאן. תיכף ומיד הכרתי, כי מתוך קבר עתיק מאוד חפרו אותן. שאלתי להן את המנהל.

–אה, באמת דבר מענין מאוד. מתוך תל־קבר עתיק מאוד הוציאו אותן. וכך היה היה הדבר. הלא שמע אדוני את שמו של הקדוש קיריל איש טורוב? בודאי שמע!

את שמו של הקדוש הזה ידעתי. לפנים, כשעמדתי אל הבחינות בתולדות הספרות הרוסית, ידעתי גם כמה שורות מתוך נאומיו. הוא ולוּקָה ז’ידיַאטה מאבות הספרות הרוסית הם שניהם.

– והיה “רוממות קדשו” ג. תמיד טוען: איך זה לא מצאו עד היום את עצמותיו של הקדוש איש טורוב. בודאי שיש למצוא את שרידו של הקדוש, שלא כלו. צריך למצוא אותם…

והיינו מחפשים אחריהם. ולא מצאנו.

ובאחד היערות סמוך לעיר ז. ( זו שהיתה לפני דורות ודורות קרויה איזַסלבל) היה תל־קבר. ניכר היה תיכף ומיד, כי תל קדמון כאן, וגם האכרים מסורת היתה בידם, שכאן נקבר אדם. שיערנו ומצאנו שאולי באמת יש לחפור פה.

“רוממות קדשו” תמיד טוען: צריך למצוא את השרידים הקדושים, ואמרנו צריך לחפור, אולי כאן. חפרנו ומצאנו שלדו של אדם. כמעט שלם – כולו תחת כפה של אבנים סמוכות, נטויות זו כלפי זו, ואך הגולגולת נמצאה קצת בריחוק מקום מן השלד.

ברגע הראשון שמחנו מאד: לא היה ספק בידנו, שכאן עצמותיו של הקדוש, ושמחנו מאוד על הדבר. אבל אחרי־כן פקפקנו קצת. היה הקדוש ביסקופ בשעתו. את הביסקופ מקברים בבגדי־הכהונה שלו. צריך היה שיהיה גם סימן כל־שהוא לדברים שבקדושה… נאמר צלב של מתכת… איזה סימן לכהונה, –\ ופה לא היה כלום.

אי־אפשר היה לומר בוַדאות, שהן עצמותיו של הקדוש.

ועד שאנו מפקפקים, והנה בא מכתב מאת אחד האצילים שבאפרכיה זו. הנה המכתב, וגם תרשים נצרף אליו. וכותב לנו ברנש זה, שמסורת בידיו מאת אבי־אבותיו, שזהו קבר עתיק מאוד, עוד מימות עובדי־האלילים בארץ, והוא נקרא “קברו של העכו”ם הקדוש ".

שומע אתה. “עובד־אלילים קדוש”. דברים בגו! ומספרת האגדה: בה בשעה שהכניס הנסיך איזסלבל את עם־הארץ תחת כנפי השכינה והצלב, ביד חזקה הכניסם: באש ובחרב. ורבים היו המסרבים, שברחו ונמלטו על נפשם ביערות, והיה אחד מהם, איש נודע לשם טוב. צדיק נקי־כפים וידען. היה מרפא את הבריות שלא על מנת לקבל פרס, והיה מסתתר ביערות סמוך לעיר זו. ויהי היום וחלתה בתו של הנסיך, בתו היחידה והאהובה, וכל הרופאים אמרו נואש לחייה. נמצא מי שיעץ לו לפנות אל הידען עובד־האלילים. הביאוהו מן היער והוא רפא את הנסיכה. ושמח הנסיך מאוד, ונתן לו הרבה מתנות (כסף וזהב) וחופש נתן לו, לחיות באמונתו ולשבת בכל מקום שירצה. הלך העכו"ם ופזר לעניים את כל המתנות שקיבל מאת הנסיך, והיה שב אל היער. באו גזלנים, כי שמעו שקבל כסף וזהב, והתיזו מעליו את ראשו, וקברו את הידען במקום שהרגו אותו, ושמו אותו “בינות לשש אבנים”. מובן, שלא היה עוד מקום לומר, כי הן עצמותיו של “קיריל הקדוש”.

שמעתי את הסיפור ונזכרתי בספורי אמי, איך נתרחש הנס, ונתגלתה “האם הטהורה”, ואיךיצאו מן הכפר הכומר והיהודי צורף־הזהב – כי “ברכוש גדול יצאו” – –

במשך הזמן גדל בית־החולים, נתוספו עוד רופאים ועוד אחיות, אבל אלה באו ואלה הלכו, אלה נכנסו ואלה פרשו, רק אנו “המחזור ראשון " נשארנו עמודי־התוך, וכשהיו אומרים “אבא” היו מכונים לרופא הראשון, “דוקטור” – סתם, היו הדברים מכוונים כלפי, ו”קפיטן" – משמעו מנהל משק הבית.

במשך הזמן היינו שנינו לידידים.

טפוס מענין היה הקפיטן W. לפנים היה אופיצר בגדוד הלֵיב־גברדיה, אחרי כן קבל משרה במשרד שר־העיר, וזה שתים־עשרה שנה שהוא מחכה שם ל“הגבהה”. איש קטן־קומה, עד כתפי לא הגיע: אֶרֶך־גויה וקצר רגלים,וכרסו בולטת.

היה בן־אצילים עניים, ששרתו כל ימי חייהם בצבא, ומחוסר אמצעים ובאין להם “צד” היו מקבלים אותו התואר, שאליו שאפו כל ימי חייהם. רק בצאתם בדימוס. הוא נכנס אל “קורפוס הקדֶטים” נתקבל אחרי־כן לגברדיה. ושם הגיע למדרגת קפיטן. מכאן ואילך התחילה גם לו מלחמת־הקיום. עד אז היה הכל הולך למישרים. בדרך סלולה ידועה מראש. מדרגת קפיטן – היא בבחינת משבר לאופיצר. כיון שהגיע למעלת סגן־ראש־גדוד, יש לו זמן חמש שנים, ואם לא קבל במשך זמן זה גדוד, אין לו ברירה אלא לצאת בדימוס.

בהווית־העולם לא הבין הקפיטן מאומה.ומפטרבורג לא יצא מעולם.

נשא בת־מיוחסים עניה, היו לו שתי בנות. חלתה האשה. גדוד לא קבל, קבל משרה במשרד שר־העיר. שיער, כי בהמצאו בבית־חולים בחזית, יקבל הגבהה ואת נפשו לא יסכן. איש נקי־כפים, וישר על־פי טבעו היה. “דומני, אמר לי, כי כולי עלמא מתירא להושיט לי כף! כיצד מנהל בית־חולים ובכפיו לא דבק מאום?”

ועוד זאת: היה מאמין, אדם מאמין מטבעו, ואף־על־פי שלא היה אדוק, היה מאמין בקדושים, בנסים, בעצמות קדושים ובכל דבר הטעון אמונה.

טפוס אחר לגמרי היה " אבא גיקולי" הרופא הראשי.

לא היו לה להכנסיה הפרַבוסלבית ימים טובים בשנים האחרונות לקיומו של המשטר הצַרי. בניה החמודים ביותר, כלומר, תלמידי הסמינריון, אלה העתידים להיות עמודי התוך לה, כהניה, היו יוצאים אותה במדה מרובה מאוד, מהם נעשים מורים, מהם נכנסים לאוניברסיטאות ולשאר בתי־ספר, על כן שמחה היתה, כשנכנסו לתוכה – אמנם לעתים רחוקות מאוד – מאלה העומדים מחוץ למחנה.

ומאוד שמחה האקדמיה הדתית בפטרבורג על שמו של אלכסנדר איש ניבה, כשנכנס לתוכה עלם צעיר, שזה רק גמר את האקדמיה הצבאית המדיצינית. ולא זו בלבד, אלא תיכף ומיד לבש אצטלא של נזיר, נעשה יֵרוֹמוֹנך – כהן נזיר, ובודאי שתלו בו כמה וכמה תקוות לעתיד. איש לא פקפק באידיאליזם של הלה. עוד לא גמר את האקדמיה הדתית, והיה עובד גם בקליניקה ידועה אצל פרופסור מפורסם. רוכש לו ידיעות במקצוע מדעי. הכנסיה אינה מרשה לכהניה ונזיריה ללמוד רפואה, אבל בדיעבד שאני. על־ידי זה נכנס לביתו של “רום מעלת קדשו סֶרגי הפינלאנדי”, שאלולא מחלת אזנו, כמסופר בין ידידיו, היה הוא ל“פטריארך של כל רוסיה”. היה מרפא אותו, נעשה בן בית במובן ידוע בפמליה העליונה. “רום מעלת קדשו” קונסטאנטין – הריקטור של האקדמיה – נטה אליו גם הוא חסד.

אותו צעיר בן־אוראל היה, באמונתו לא צריך היה לפקפק שלולא זאת, למה היה לו להיות נזיר, היה כרוך אחרי השירה “בשעבודה” והיתה לו נטיה כלפי מנהגי המשַמרים – גם־כן קו פיוטי.

והנה פרצה המלחמה. נדבו כל ה“מוסדות הדתיים הגבוהים שבמדינה” נדבתם, די ליצור בית־חולים לצבא הלוחם.ונתנוהו מתנה באמצעותה של ה“סינודה הקדושה” לצבא הלוחם. ונמצא בית־חולים מקום שיש בו שליטה לשלש רשויות: הסינודה, הצלב האדום והשלטון הצבאי. את “הנפש” נתנו “נסיכי הכנסיה” ומובן מאליו, שהרופא הראשי צריך היה שיהיה כולו ברשותם של הדתיים, והכנסיה מנתה את בנה, את יחידה זה,את הכהן הנזיר, שהוא גם רופא, לראש, לרופא מנהל לסגן רופא, כלומר, הרופא הממשי האחראי למהלך הרפוי, נמניתי אני על־פי הצעתו של הפרופיסור ו. שטנגה, שבמחלקת־רפוי באמצעים פיסיים, שהיה מנהלה, עבדתי אז באינסטיטוט של הנסיכה הגדולה הילנה פבלובנה.

כמה וכמה בתי־חולים למיניהם הקימו אז בני־ברית בשביל החיילים הנפצעים. מטעמים ידועים חפצתי להכנס לבית־חולים שכזה. אני נמניתי על התור השני לעבודת־הצבא. ולא היתה עלי אימת הכניסה לחזית, ולא הייתי צריך ל“עיר מקלט”, אבל דא עקא: בכל מקום שהיה צורך ברופא לא ידעו כי אני משתמש בתגא זו, כי כמה שנים עבדתי בתור רופא בזֶמסטבה, כי מרפא אני בתור כירורג בשני בתי־חולים פרטיים בעיר זו; ואלה שידעו זאת – דוקא אצלם כבר לא היה מקום בשבילי, תפסו אותו סטודנטים מתחילים, סטודנטיות בבחינת "ערב רופא ", וגם דנטיסטים, וגם שלא מבני־ברית.

והסינודה הקדושה לא סרבה להצעתו של הפרופיסור, ועל־ידי הטלפון נדרש מר “שאול בן גוטמן” להכנס בשעה ידועה ובמקום ידוע לדבר בענין זה. כעבור חמשה־עשר רגעים ועלתה בידי מה שלא עלתה לי במשך שש־עשר יום בשבעה־עשר מוסדות יהודיים. והכל תם ונשלם.

בחדר צנוע וקטן באחד מבתי־המנזר קבלני איש צעיר, מהיר בתנועותיו, לובש בגדי־נזיר, כולו מלא חיים ופניו מסבירים ושמחים. מבלי להפנות אף לרגע ממעשהו בתוך חבילות מחבילות שונות, צרורות ותיקים ותיבות ־ מלאות כל מה שנחוץ לבית־חולים.

וכעבור חצי־שעה היה הכל ערוך וקבוע, עד גדלו של “סימן הרופאים”, שעלי לשאת על חזי. וגם קבעתי זמן ומקום לקבל לבדיקה את הרוצים להכנס לבית־החולים “שלנו” – אחיות רחמניות ואחים רחמנים.

בעוד שבוע אנו נוסעים אל החזית. בתשיעי לחודש ספטמבר. ובלילה, בעשר, בשמיני לספטמבר נקראתי אל הטלפון: מחר בחמש אחר־הצהרים עלי לבוא אל התפילה במנזר אלכסנדר איש ניבה בלבוש רופא־צבאי במלואו.

־ כעת עשר בלילה, החנויות סגורות; ומחר חג – הכל יהיה סגור.

אי־אפשר!

יגיש מר טענותיו לנסיך מאולדנברג.

ומחר בחמש בדיוק עמדתי אל התפילה במנזר אלכסנדר איש ניבה לבוש בגדי שרד – דבר לא נעדר.

היה גשם שוטף, ורוח סערה וצנה חדרה בעצמות – כשנתק מסענו מן התחנה, וקהל עטוף שחורים ובגדי־ נזירים, גלה פתאום ברגע אחד ראשו וכולו – מקהלה אחת שחורה – הרים קולו במנגינה זעומה וסוערת:

“אדוני, נצור נפש עבדיך”…

והמסע הלך ומהר, הלך ומהר בדרכו אל מול תחום ההרגה – מתוך ברכת־כהנים, מתוך מנגינת־נזירים אל תחום החנק והשרפה…

היה דבר־מה מימות־הבינים באותה תמונה.


וראיתי איך האחים הרחמנים מתיחסים אל “אבא” אהבה והערצה. התפעלות והתמכרות.

– הבט וראה! – תפסה בידי אחת האחיות פתאום – הבט וראה…

– כמה התפעלות היתה בדבריה – רואה אתה נעליו של אבא!… באמת, אי־אפשר היה שלא לראות אותם הקרעים הגדולים שבנעליו, והגרבים הצחורות ממש האירו מתוכם

אבל שם במרחק מאות פרסאות מפטרבורג, שם נרא דברים אחרים. לא נראו עוד הנעלים המטולאות, וכמה זוגות נעלים חדשות ומגוהצות מבריקות כראי לקחו מקומן. המעיל הישן פנה מקומו לחדש ועוד לחדש, ונקל היה להכיר תיכף ומיד, שיד חייט־אמן טפלה בהם. וכן גם המצנפת השחורה – מצנפת הנזירים – נהדרה היתה כאן והכהן הנזיר – הפך לראש בית־חולים קפדן וזהיר בכבודו, ונוהג נשיאות ברמה, והנער משרתו עמד רק ברשותו, וגם לא היה לו כל פנאי לעשות דבר־מה בשביל אחרים, או בשביל בית־החולים.

היו לו יחסים תמידיים עם הפמליה של מעלה בצלב האדום ובשלטונות האפרכיה, ועד כמה שאפשר – עם שלטון הצבא. בכל מקום שאפשר היה להרָאות על מנת להכריז על עצמו, שם נראה ושם נזכר ונראה החשבון פשוט מאוד.

“עגל טוב שתי פרות מיניקות אותו” ושתי רשויות יכולות לעמוד לטוב לנו בענין קבלת תודה ופרסים וסימני הצטיינות: השלטון הצבאי והסינודה.

אמנם על חזהו של אבא כבר היו אילו סמנים ואותות: סימן גמר האקדמיה מכאן ואילו אותות משונים, אותות אילו חברות ואגודות כל־כך דומים לסימנים של הצטיינות – ועוד היה כר נרחב לאותות־־הצטיינות ממש.

־ במה מתחילה הסינודה: בצלב של חזה. ואחרי־כן… אחרי־כן…ועיקר העיקרים ה“עטרה” – מגבעת בישופים. הוא עוד לא גמר את האקדמיה, יש עוד לכתוב דיסרטציה. ועד שיקבל משרת מנהל של סמינר! ואחר שיעמוד במשרתו זו עשרים וחמש שנה – יקבל “עטרה”. מה שאין כן עתה, בשעת מלחמה, עתה יקבל אותה בתור אות־הצטיינות – בטרם גמר את האקדמיה. ועוד ועוד… מתוך רמזים ורמזי־רמזים נתן להכיר, שיש לו יחסים עם ה“חצר” ממש – יש לו צד: הגברת W. ורַספוטין בעצמו….

צחוק קצר נשמע לתרי אנפין כשהיה מזכיר את זה.

פעם ועוד פעם נסע לעיר הבירה, כביכול, לשם ראיון עם “הדר מלכותו” ו“רוממות מלכותה”. הלא בית־החולים נמצא תחת אפיטרופסותה של בת־המלך.

והיו עוד דברים ועוד דברים.

וסוף דבר:האחים מרדו בצבא, ומכתבים נשלחו לעיר הבירה, ואחרי־כן נשמטו אחד אחד מבית־החולים, והאחיות לא התפעלו עוד כלל וכלל. באו ימים “ונפלגו” בפמליה של בית־החולים, ו“אבא” אכל את ארוחתו בחדרו שלו, עם שנים־שלשה מ“מקורביו” שהכניסם לבית־החולים. ולא זימן אותנו.

אני והקפיטן היינו לידידים.

כנראה לא הכיר מימיו יהודים. לאמתו של דבר, גם את הרוסים (חוץ מאלה שנכנסו לגדר מעמדו) לא הכיר. וכשהיינו נחתים אחרי־כן במשך אילו חדשים בשדה בוֹרוֹדינה, היה מתבונן ותמה לחיי האכרים, ממש כאשר יתבונן אברופי שנשבה לבין אומות אבסטרליה.

היה יום חג, מן הגדולים ביותר, אחד מי"ב חגאות גדולים, והקפיטן, כידוע לי, התכונן ללכת בערב אל בית־הכנסיה.

מדי יום ביומו, בערב, הננו יוצאים לשוח ברחוב. נעשה הדבר להרגל לנו.

אותו ערב נכנס הקפיטן לחדרו, כדרכו, לשאול אותי, אם יש לי פנאי גם היום. אבל היום לא יצא לשוח, כי הולך הוא לכבוד החג לבית־הכנסיה, ואם רוצה אני לראות את ה“עבודה” אולי אכנס עמו. הערב העבודה נהדרה מאוד, “הגבהת הצלב”.

עניתי כי טכס זה ראיתי כבר.

בתמהון ניכר שמע, כי כבר ראיתי וכבר הייתי כמה וכמה פעמים בבית־כנסיה.

־ כלום אפשר הדבר? סבור הייתי, כי פגול הוא… לכם. – נדמה לי, כי גם בבית פנימה עוד לא האמין, כי אני עומד על ידו. עברו ימים אחדים, והגיעו ימי ראש־השנה. ואז הצעתי אני לקפיטן להכנס אתי לבית־הכנסת, לשמוע את הרנה.

־ והיהודים מתירים לנוצרים להכנס? – שאלני.

ידע, שיש תפילה אחת ליהודים ־ ה “כל נדרי של בְּרוך” שכולי עלמא מודה ביפיה.

קבלו אותנו השמשים באותה יראת־הכבוד המיוחדה, שבה הם מקבלים פני כל לבוש בגדי־שרד, החל מן הפקיד הקטן שבקטנים, כי אינם מבחינים בבגדים, וכל המרבה ציונים הרי זה גדול ביותר בעיניהם. מקום קבלנו בראש. ושם ישבו כבר רבים נושאי בגדי־צבא – רופאי־צבא מבני־ברית.

בדרך חזירתנו מבית־הכנסת שאלני לכמה מנהגי יהודים ומנהגי בית־הכנסת. היה הקפיטן אדם סבלן, אבל חזק באמונתו.

פעם נכנס אלי מרוגז, שלא כדרכו. דרך בעל־נימוס מכסה על רגשותיו. התחיל לדבר במה שדבר. ופתאום פנה אלי:

– ידידי, יש לי להגיד לך דברים, שלאמתו של דבר, לא הייתי רוצה להגיד לך כלל וכלל, ודוקא מהיותך בן־כנסיה אחרת. ואולם מוכרח אני לספר לך. ירא אני מפני חלול השם שעתיד להיות כאן. ודוקא מטעם זה אני פונה אליך. מאמין אני בך, שאתה לא תגלה את הדבר לשום איש. תאמין לי, עד כמה קשה לדבר בענין זה…אבל גם ברירה אין לי. נבלה, נבלה גדולה עתידה להעשות כאן…

שמע נא: היום בבוקר נכנס אלי אַלוני…

אלוני זה היה החייל – מגדוד הסניטרים שלנו – הממונה על בית־הכנסיה הנמצא בבית החולים. כי בבית־סמינריון היתה עמדתנו. והוא כשמו כן הוא: סדן של אלון, לגודל, לחוסן, לבטוי של פנים, לחִתוך אברים ולחוסר כל גמישות ולחוסר כל ערמה. תם ופשוט. היה בבחינת “שמש”, להבדיל.

פצועינו לא היה מרבים בתפלה, חוץ מימי הגאות, ולא היו נכנסים לבית־כניסה זה הסמוך לאולמיהם, אולם בכל יום: בוקר וערב, היה “אבא” שלנו ( הארכיהגמון של מ. היה קורא לו “אבא כוזיבא” ) נכנס אל העבודה, הוא ואלוני החייל־השמש.

לפעמים היתה באותו המעמד גם ה“אפותיקה”, כלומר האחות הממונה על בית־המרקחת, הצלבניה בכל האחיות, פורשת לאיזו פנה, עומדת קשבת, מצטלבת, כורעת ומצטלבת וחוזרת חלילה.

לכבודו של “אבא” יש לומר, כי אהב את העבודה לשמה, ועל החיילים, לרבות האחיות, לא היה מטיל כלום מאימתו של כהן.

לשם צרכי כהנים היה נזיר אחת מן המנזר המקומי מבקר את בית־החולים. “אבא” היה רק בבחינת הרופא הראשי.

– היום בבוקר נכנס אלוני אל הקפיטן וספר לו בדרך סוד, שאין לגלותו לשום איש: לפני ימים אחדים כשנכנס “אבא” בשעת־העבודה לפני ולפנים. “אל המזבח”, ויצא משם עם “הכוס” בידו, נראה פתאום על שפות הכוס מעין נוגה, שארך כמה רגעים וכבה.

וצוה עליו “אבא” במפגיע, שלא יהין לספר לשום אדם דבר זה. חזקו עליו דברי “אבא” ושתק. לאדם לא ספר את ה“נס” והיום שוב היה הפלא ממש כמו אז.

ואולם היום ״אבא" לא אמר כלום, ובכן הוא פטור, ומוצא לעצמו היתר לספר לקפיטן את דבר הפלא – הקפיטן הוא “ראשון לשררה שלו”.

הוא בעיניו ראה את הנוגה על שפת הכוס. והוא יודע, שיש נסים ונפלאות בעולם. אבל…“אבא” זה, שקופה של שרצים תלויה מאחוריו, האם גם על־ידיו יהיו נפלאות? יסבור לו הקפיטן, נסים מתרחשים רק לקדושים. השביעו זה ואיים עליו בבחינת שררה עומדת על גבו, שלא יגלה למי שהוא את הדבר.

הלא ידעת, יקירי, את אבא ואת דרכיו, ולא על ידי איש כזה יהיו אותות ומופתים. הן הוא איש, שלא יסוג אחור מפני שום דבר בעולם וגם מחלול השם: אם רק יש לו מתוך זה הנאה כל־שהיא.

אל תשכח ידידי, בעוד שבועיים ( בתשעה־עשר לחודש יולי ) יום גנוסיה של שרפים בעל־הנסים מסארוב, ואנו מזמינים את התפלה עם כל האריסטוקרטיה של המטה הראשי ושל הצלב האדום. חושש אני, שזו חזרה על נס שיתרחש בשעת התפלה. אדוני הדוקטור, הלא מבין אתה, הארכיהגמון, שלא בפניו קורא לאבא – “אבא כוזיבא”. ואם יהיה גם הוא עֵד לנס זה, לא יעמוד בנסיון; מבין אתה, הוא תלוי בדעת הסינודה הקדושה; מה גם בשעת־חירום זו, בשעת מלחמה. הלא מבין אתה את הרוחות המנשבות וכו' איני צריך להסביר לך את הענין, אתה מבין. אינני מבין. אינני מאמין בנסים ונפלאות שנעשו בידי כהן מנוול זה, אבל…

– ובכן, אדוני הקפיטן, מה לי פה?

– הלא מבין אתה דבר־מה בכימיה, הלא בודאי לומדים אתם גם כימיה? כיצד אפשר לו לנוגה זה, מה יש בבית המרקחת שלנו, שאפשר על־ידו לעשות זאת?

– אפשר בבנזין, בספיריטוס ובאֵתֶר.

– התוכל יקירי, לקחת מכל אלה, וננסה דבר במעמדו של אלוני, יגיד הוא, לאיזה מהם היה דומה הנוגה הנראה על הכוס.

למחרת היום נכנסתי לחדרו של הקפיטן ובידי שלש צלוחיות, אחת של אתר, אחת של ספיריטוס ואחת של בנזין.

לקח הקפיטן מזרק של זכוכית, כתבנית אותה כוס, שהיתה בידי “אבא” משחנו שפת המזרק בנוזלים והגשנו אליה גפרור בוער.

מצא אלוני, שנוגה האתר דמה לנוגה שראה.

מצא הקפיטן שעת־כושר להכנס בדברים ובשיחה אסורה עם נערו של “אבא” עד שבא לידי שאלה, שמא קנה בימים האחרונים אילו דברים בשביל “אבא”.

כן, הוא קנה בשבילו לפני זמן מה “מַציתה”, צוה לו לקנות מכונה טובה שבטובות, קטנה שבקטנות.

ושוב הכנסנו לחדרו את אלוני ושאלנו, שמא עלה באפו איזה ריח בשעת הנס, וענה בשלילה. שמא שמע איזה קול? צלצול דק שמע.

הקפיטן לא ידע מנוחה.

לא ידע מה לעשות.

אף רגע לא פקפק, שמוכן ומזומן “אבא” לעשות את הנס ביום החג שלנו, כלומר – ביום הגנוסיה של הקדוש מסארוב, בפומבי, כשיהיה בית־הכניסה מלא אורחים וראשי־הצבא ופקידי הצלב האדום.

וכן חכה לאותו חג.

וגם אני חכיתי לו.

לי הבטיחו לתת חופשה למשך חודש ימים אחר החג.

“מה יהיה תפקידי, אני רופא יהודי, ביום פלאות זה?”

והיום הגיע.

כל הספירות העליונות אשר למטה הראשי של החזית המערבית והמצביא בתוכם, וכל הפמליה העליונה של הצלב האדום באו אל הרנה ואל התפילה, והבית היה מלא עד אפס מקום. שני עבותים נמתחו בבית ונעשה בית בן שלש עזרות, אחת קודמת לאחת, אחת לפני־העם, שניה לטובי־העם והשלישית להמון־העם.

והתפלה התחילה – והתפלה נגמרה – וכל פלא לא קרה, אולי לא היה הדור כולו זכאי.

אבל הפלא לא קרה.

הקפיטן סבר, כי דוקא זהו הנס, שלא איתרחש כל נס.

ואפשר מאוד, שהוא צדק.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

שונאים פרסומות?

גם אנחנו! ולכן אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35517 יצירות מאת 1810 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12120 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!