רקע
שאול טשרניחובסקי
חוֹלוֹ הַפְּרָטִי שֶל "הַדּוֹקְטור" הַצָּעִיר

השבוע השלישי קרב אל קִיצו.

בבקר בבקר, כשעולה השמש ומתחילה לחמם את הגגות הלחים, מתקדרים השמים, עוטים עופרת, ודלף טורד שותת ויורד, שותת ויורד כמתוך נפה גדולה ורחבה. כיון שמתחיל הדלף שוב אינו פוסק.

בא קץ כל אור וחום. אלפי עינים דומעות ומבכות את האור, כי אבד מן העולם.

עם הערב־שמש נראים בקצה־השמים כתמים אדומים כוזבים, ובבקר שוב דומעות אלפי העינים ומבכות את האור, כי איננו.

כתלי בית־החולים, הצבועים בצבא אדום־אמוץ, סופגים את הדלף ונעשים כהים ונוגים עוד יותר משהיו.

ליד החלונות רועדים האַשוחים, אבלים ומתנונים, כופפים כמיואשים את ראשיהם ופורשים את ידיהם בתפלה ובתחנונים אל היושבים ספונים בחדרים החמים – לרחם עליהם ולאסוף גם אותם אל הבית.

ואולם המרה השחורה, הנטויה על הארץ, פורשת את עננה גם על החדרים החמים, מתכנסת אל תחת כל מטה, שורה על כל כלי־הבית, רובצת בכל פינה, ומשם היא מסתכלת שוממה ואלמת.

ביחוד כבדה המרה השחורה על בית־החולים, שבכלל מוכן ומזומן הוא תמיד לקבל עצבת – מבין שורות המטות, המרוחקות זו מזו, שלא כדרך מטות בבתי־דירה. מעל הכתבות אשר למראשותי החולים, הנראות כמצבות על המפרפרים בין החיים והמות, מעל הקירות הרמים, שאין בהם גם קו מבריק אחד להמתיק את קור לָבנם.

חולי האולם השמיני היו כולם ידועי מחלות ממושכות, הדורשות לרִפואן מתינות וסבלנות – שני מלאכים רעים, המביאים את האדם לידי שעמום של יאוש. ביתר האולמים היו החולים נאנקים מחמת כאב, הוזים מחמת חום, נראים כחוגרים את כל כחם ומתאבקים עם המחלה, ובמשך זמן מועט נפסק גזר דינם או לחיים או למות. הללו יוצאים והללו נכנסים. הללו מלמדים את רגליהם לקום, והללו פוסעים פסיעות קטנות, מדודות, ונהנים גם מפסיעותיהם אלה. לא כן האולם השמיני. כאן מוטלים החולים זה כמה, ומחלותיהם נמשכות והולכות, נמשכות והולכות עד בלי הכיר בהן אם לטובה או לרעה. והרגעים והשעות והימים נמשכים והולכים גם הם בלי ראשית ואחרית, וארוכים הם כאורך הנצח. ויש אשר מרוב שעמום ישכח החולה את יומו, אם עדיין הוא נמשך והולך, או שכבר קִדמו יום־מחר. ועברו ימים ושבועות ולפעמים גם ירחים והנה – אותם הקירות, אותן המטות ואותם החולים: רק עצמותיהם שופו עוד יותר וגם עור פניהם השחיר עוד יותר.

האפלולית הנבטת אל החולים מן החלונות, הדומעים זה שלשה שבועות, כבר כבתה את זיק־האור האחרון בנפשם. לאט לאט שפכה המרה השחורה את ממשלתה גם על “הרוח החיה” אשר באולם – על האחיות ועל הרופא הצעיר וגם על ה“פאמולוס”, הוא הסטודנט, היוצק מים על ידי הרופא הצעיר. אפילו האחות השניה, בחורה עליזה זו, שצחוק ומהתלות מלא פיה תמיד, – גם היא מקרבת את גביניה הצהבהבים זה לזה עד כדי שורה אחת מתחת למצחה הצר – וכאלו נאלמה. מעין קצף כבוש נרמז מתוך כל נדנוד גופה בשעה שהיא מכבדת את הרצפה, עושה את המטות ומביאה לחולים את שקוּיָם. הרופא הצעיר, הנוח תמיד לבריות, מחרף ומגדף את השמים הדולפים, מתאנה לסמי־הרפואה ומחזירם להאפותיקה, זורק מרה בחולים, שופך את ארס הלצותיו על האחות ועל הסטודנט ומקלל את יומו, כי הסיתו השטן להיות רופא־חולים.

אחת לשלשה ימים היה בא הפרופיסור הזקן – כך היה נהוג תמיד – והנה גם הוא איננו כתמול שלשום. מגע אצבעותיו הארוכות והעבות עודנו רך כמקדם, אבל מתחת לגבותיו העבותות נשקפות זקנה וליאות. הדלף הטורד מדכא גם אותו.

לסוף כשל כוחה גם של האחות הֶלנה.

האחות הלנה– כולה אומרת כבוד לטיפוס הגרמני הקדום: גבוהת־קומה, בעלת בשר, עורה צח מחלב, מתונה בכל דרכיה – החל במבטן השאנן של עיניה הגדולות, האפורות־הכחלחלות, וכלה בדבורו השָלו. כל הגה היוצא מפיה שקול ומזוקק, אין בו לא חסר ולא יתר, כולו דעה מיושבת ורוח נכונה ואין הוא נותן שום מקום לחלוק ולהתוכח. אפילו שָרְש, המשרת של אגף־הנתוח, גוף שחרחר עם עינים פוזלות במקצת, בקי בכל הנוגע ל“כירורגיה קטנה” ומוחזק בעיני הרופאים – ומכל שכן בצעירים שבהם – ובכל האחיות, בולם את פיו כשהוא עומד לפני האחות הלנה – שפתיו נפתחות, שִני־הזהב אשר בפיו מבהיקות ובעיניו לוהטת ערמה כבושה, אבל קולו לא ישָמע. והנה גם היא, האחות הלנה, לא יכלה עוד עמוד בפני השעמום והעצבת, המנסרים בחלל האולם השמיני הגדול. תנועות גופה נעשו כבדות, לאות, ומצחה הצח העלה חריצים קלים.

והחולים היו לטורח על עצמם ומעמסה איש לחברו. קרובים נעשו רחוקים, פסקו השיחות הארוכות של שעות־הערב. הכל מתקנאים בשני החולים “המאושרים”, השוכבים איש איש לבדו בחדרים הקטנים המיוחדים, הסמוכים לאולם הגדול, – “חוליו הפרטיים” של הפרופיסור, שכל האגף היה זהיר בכבודם ולא תמיד ניתן גם ל“פאמולוס” לטפל בהם, כי על כן לא חולי־חנם הם כאן.


* * * * * *

בבקר יצא ה“פאמולוס” מביתו לבית־החולים, כדרכו. מיד צררה הרוח הקרה רסיסי־דלף והתיזה אותם בפניו. עוד פסיעה אחת ורגליו מעדו. בלילה גבר הקור ושלוליות המים העלו קרח, עם בקר הרטיב המטר את הקרח וההליכה קשתה מאוד. אותה שעה נראתה לו ל“פאמולוס” הליכתו חסרת־טעם, ונדמה לו, כי הוא הולך ופוסע כאן מימות־עולם, וימי־הגשמים ימשכו עד סוף כל הדורות. הסבכים הרטובים נענים לו בראשיהם ומסכימים: כך, כך! הרוח לא תחדל עד העולם מלהתיז בפניך, הֵלך עלוב, את הרסיסים הקטנים, החדים, ודרכך לא תִתַּם עד עולמי־עד.

ה“פאמולוס” הגיע עד לבית־החולים, ומלבו לא פסק הרצון היחיד – לשוב על עקבותיו ולהטמן בחדרו מפני חשכת השעמום, הנסוכה על הכל.

ופתאום, בגשתו לכבש אשר עם הדלת, ראה והנה שנים משרתי־האגף עומדים כפופים ואוחזים בדבר־מה, חציו לבן וחציו שחור. כנראה היה כל לבם ומחשבתם אל הדבר, אשר בו הם אוחזים, כי על־כן לא הרגישו ב“דוקטור” עד כי נגש אליהם ושאל:

– במה אתם עסוקים? מה זאת בידכם?

בו ברגע התרומם ראשו של עוף והשתרבב למעלה. ומַקור אדום ומחודד הפנה העוף כלפי ערפו על מנת לפגוע בידים האוחזות בו עינים עגולות הביעו איבה, כנף גדולה, לבנה התרוממה בכח.

– אֶי, אֶי, שָרשל, החזיקה ברגליו… ברגליו החזיקה!… ואני בצוארו… עגור הוא זה, אדוני הדוקטור, עגור שנפל בידינו…

מאין בא לידכם?

– חכה נא, חכה נא, אדוני עגור! אל תאמר בלבך להמלט!… פה, בגן, שכב, את רגלו שבר. נפל ונשברה לו רגלו. אנחנו יצאנו אל הגן, והנה הוא שוכב… אי, חכה נא! אל נא תבהל את מקורך. אדוני עגור!… לאט לך, חביבי…

– “Ciconia alba מסוג Ciconiae אשר על משפחת Grallatores יחשב”, – הרהר הסטודנט.

– הוי, אדוני מר עגור! – צוח שרשל. – בבקשה מכבודך, אל נא במקורך!… אי, אי, כמה חד הוא מקורך!…

ושרשל עושה את עצמו בקי בחיי העופות. סיעה של עגורים עברה הלילה דרך העיר, והמטר ירד עליהם, וכשגבר הקור, כבדו כנפיו של “בחור” זה ונפל לארץ, ובנפלו נשברה לו רגלו…

– הראה, הראה נא לי את רגלו, – נכנס הסטודנט לתוך דבריו.

צדק שרשל: העצם נשברה בין הארכובה לקרסול, כמעט באמצע. כתמי דם קרוש מכסים את הרגל.

– שרשל, את העוף תכניס לתוך האולם. צריך לחבוש את רגלו השבורה.

– כן, אדוני הדוקטור. צדקת, אדוני הדוקטור. צריך להכניסו לאולם, – ואצבעותיו של שרשל בודקות את הרגל ומוצאות את כל סימני השבר. – אדוני הדוקטור יחבוש את הרגל ורפא לה.

וכשנכנסו שלשתם, שני המשרתים ו“הדוקטור”, לאולם צהל קולם כמלפנים. השעמום הגדול והמרה השחורה כאלו לא היו כלל בעולם.

– שלום לאחותי יוטה, שלום לאחותי הלנה! התבשרו מכובדות: חולה חדש בא לגבולכם. רגל שבורה Fractura cruris sinistra. האולם השמיני יעשה את משלחתו באמונה, כדרכו, ולא יוציא מתוך דלתיו רגל שאינה מתוקנה כהלכה.

– אי, אי! – צוחה האחות יוטה וקולה דק מן הדק: – אי, אי עוף זה מנין? עגור זה מהיכן? כמה נאה, כמה יפה הוא! אי, עגור זה מנין, מהיכן.

– אחותי הלנה, הביאי נא מעט מים חמים, Tincturae jodi, אגֶד, חתולים, מוך, כפיסי־עץ שנים שלשה. תחבושת כהלכה תהיה לנו. Lege artis…

האחות הלנה הרימה את עפעפיה וכִונה כלפי הסטודנט את מבטה השלו..

– אדוני הדוקטור, מה פירוש תחבושת? לעוף זה?

– תחבושת פשוטה כמשמעו, – השיב ה“דוקטור”. רגלו של מר עגור שבורה וזקוקה לתחבושת יפה. יצא בתחבשתו, יהיה מטיֵל והולך ועל משכב לא יעלה, ועלתה לו ארוכה ורפואה שלימה לפי גירסתו של אֶכּסלנץ, ונוספה עוד עובדה אחת נעימה בפנקס של בית־החולים. וכשיבוא איזה bos doctorandus. שור שמִדַקטר, לכתוב דיסרטציה יביא גם אותה בחשבון.

– אח, עגור יפה, אי, עגור נאה, – הוסיפה להתלהב האחות יוטה, ותוך כדי דבור זנקה ממקומה לברז המים החמים וטס בידה. קונדס שבקונסים, שד שבשדים. ניצוץ הלהיב גם בעיניה השלוות של האחות הלנה.

הובאו מים חמים וגם מים פושרים. כל האולם מביט ומקשיב.

– שרשל, ש־ר־ש־ל יקחך שד משחת, שרשל! כלום אין לך כח גברא לאחוז את העוף? אחוז בכנפיו! הטה את צוארו!…

הסטודנט מטפל בחולה בזריזות. האחות יוטה זריזה גם היא להביא מים, בורית, מוך, אגד. האחות הלנה לא שכחה גם הפעם, שהכל נתן תמיד בעין יפה, אבל גם אונקיה אחת לא הוסיפה על המדה הדרושה.

– סכין! סכין! סכין למי? – הלך קולו של ה“פאמולוס”, ועשרים זוגות עינים פונות אלו לאלו, עשרים פיות שואלים בבת אחת – סכין למי?

עשרים זוגות עינים נוצצות ומבריקות מעל מטות החולים… השעמום הגדול חלף הלך לו, כאלו נשאו אותו כנפי העגור ונעלם פתאום.

והעגור נלחם ומתאבק, הודף בחזהו את כל הקרב אליו, חוגר את כל כחו לשחרר את כנפיו מידי האוחזים בהן, משרבב את צוארו הארוך ומזמן את מקורו החד לפגוע בשרשל, – כל תעצומותיו אינן מועילות לו: כעבור רבע שעה תמה ונשלמה ה“אופרציה”. האחות הלנה רחצה את רגלו. כפיסי עץ כסו את שוקו מעבר לזה ומעבר מזה, והאגד הלבין עליהם. והעגור יצא להתהלך בין שתי שורות המטות של החולים.

אלו סר המלאך רפאל לכאן, לא היה מפליא לעשות יותר ממה שעשה העגור. בתקוה, בתוחלת ובעיניים מלאות רוך ותחנונים הביטו אליו החולים, כי יגש אליהם; בגאון ואושר הביטו אליו, כי נגש אל מטותיהם ורצה את פרורי הלחם אשר זרקו לפניו. ואמנם הוא, העגור, רחם את כולם, והוסיף לטיֵל בין המטות כשהוא צולע על ירכו, עמד ושהה רגע אחד ליד כל מטה ומטה והשרה רוח חדשה על כל חולה וחולה.

מעינות הדבור, שנסתתמו בימים האחרונים, שבו ונפתחו. זרם אביב פרץ פתאום למעון המצוקה והאפלה: – האולם כולו שב לתחיה.

– עגור כמותו… צח ונעים… גר בכפרנו… על גג בית־אבותי קנן… – גמגם ולחש סֶפּל החלש – בונה היה את קנו… ואני ילד קטן, ואחותי ילדה קטנה… ומסתכלים היינו בו… צח ונעים כמותו… ואני ילד קטן, ואחותי ידלה קטנה…

– במה מפרנסים עוף זה?

בשאלה קשה זו נתחבטו כל שוכני האולם, עד שלבסוף מצא לה שרשל תשובה נכונה:

– סעודה שמנה אמציא לו… וכי לחנם סמוכים אנו לאגף הפיסיולוגיה?

התחרות תמיד היתה בין האגפים השונים, ביחוד בין אלה של “תורה לשמה” ואלה של המדעיים השמושיים, וגם שרשל אנוס היה להשתתף בה. הפעם נכנס. וִיתר על כבודו והלך אל “מגדלי הצפרדעים” – והעגור נמצא נשכר. “מגדלי־הצפרדעים” הביאו כחצי־תריסר צפרדעים ובשכר זה זכו לראות בעיניהם ממש עגור בולע צפרדע חיה. כל החולים הביטו ונהנו הנאה מרובה, כאלו נִתן להם מאכל־תאוה, ושרשל נהנה יותר מכלם.


* * * * * *

עבר יום, יומים, וכל הככר של “עיר־החולים” כבר ידעה, כי עגור שוכן באולם השמיני.

בגאוה מסותרת הביט האולם השמיני אל כל הבאים לראות את העוף. אחדים מהבאים לראותו הביאו לו מתנות, כלומר, מיני מזון שונים. אבל משרבו הבאים התחילו גם הטרוניות. האגף הששי טען: העגור שיך לו – בגבולות הקרקע שלו נמצא וכאן קנה את מקומו.

קם שרשל והשיב:

– קרקע ואדם מי מהם עדיף?

האחיות של האגף השביעי טענו: אשתקד היתה חסידה סמוכה על שולחנן. מן היושר הוא אפוא, שיהיה גם העגור שרוי אצלן.

דחו אותן בדברים של מה בכך.

לאגף המשוגעים לא היו שום טענות של ממש, אלא הוא דרש, שהעוף יהיה שלו.

השיבו לו:

– מי פתי ישָּמע לדרישתם של משוגעים?

קשה ביותר היה לסלק את טענתו של אגף הילדים: הכל יודעים, שעוף – יהי עגור או חסידה – מביא את הילדים לבתי־אבותיהם, והרי הדין נותן, שיהיה העגור שוכן באגפם.

חולי האולם השמיני התחילו מתרגשים. כיון שהכל דורשים את העגור נעשה חביב עליהם ביותר ילחמו עליו ויהי מה. נלחמו ונצחו: לא שוא שקדו שרשל והאחות הלנה.

העגור נשאר באולם השמיני ו“מגדלי־הצפרדעים” דואגים למזונותיו.

אבל עוד שאלה אחת קשה נסרה בחלל האולם השמיני.

– אכסלנץ מה יאמר, כשיוָדע לו דבר העגור? בפניו לא יעמדו לא שרשל ולא האחות הלנה.

והאחות הלנה אוי ואבוי לה. העגור אינו נזהר בהלכות דרך־ארץ, עושה מה שעושה, ובבית־חולים בגרמניה, ולא בסתם גרמניה אלא בהידלברג המיוחסת, וכל האחיות גרמניות הן והאחות הלנה עצמה גרמנית שבגרמניות.

ובכן, אכסלנץ מה יאמר?

כל הרופאים שבכל האגפים כבר ידעו את דבר מציאותו של העגור ויום־יום היו שואלים מפי ה“פאמולוס” לשלומו של העוף, גם האסיסטנט הראשון כבר ידע, – הכל כבר ידעו חוץ מן האכסלנץ עצמו.

והנה הגיע הערב, שהפרופיסור, כלומר האכסלנץ, עתיד היה לבוא – לבקר את חולי האולם השמיני. אותו היום כלו היה העגור סגור בחדר־המזנון הסמוך לאולם.

והאכסלנץ בא. עיניו הטובות מסתכלות ומתבוננות בכל חולה וחולה. האסיסטנט הראשון פוסע אחריו, ואחרי האסיסיטנט הראשון יתר האסיסטנטים. ה“פאמולוס” והאחות הלנה – מאספים לכל המחנה.

הכל כשורה. פני הרופא של האולם אורים. הפרופיסור בקר גם את חוליו הפרטיים אשר בשני החדרים הקטנים, הסמוכים לאולם. עוד צעד אחד ויפנה את שכמו לצאת. אבל פתאום פנה אל ה“פאמולוס”:

– והיכן הוא חולו הפרטי של מר?

חיוך קל מרפרף על שפתי הזקן. כל ההולכים אחריו מביטים זה אל זה ותמהים.

– כן, חולו הפרטי של מר? – חוזר ושואל הזקן ועיניו הטובות מחיכות. – האדון העגור.

מיד פנתה האחות הלנה אל חדר־המזנון וקראה לאסיר דרור. והעגור יצא מכלאו כשהוא פוסע פסיעות מדודות, כאלו אין הוא יודע לפני מי הוא מהלך, – כאלו הוא עצמו אכסלנץ מלדה ומבטן והתחיל מהלך לאורך כל האולם בכובד־ראש ובבטחון…

– ובכן, גם אכסלנץ בכבודו ובעצמו מסכים, ואין עוד לירוא דבר – שום דבר…


אודיסה, 9.4.1922



המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות