יקירי, קטנים אלה מבינים יותר משאנו מדמים, ויודעים יותר משאנו משערים. ואם אינם מבינים ואינם יודעים, גדול אצלם כוחו של האינסטינקט – עד שהמה ילדים; עיין: איך מתיחסות החיות אל הילדים; ממש כאילו עדיין הם מבינים זה את זה. דוגמה אחת מרבות אספר לך, דברים שאירעו לי בקיץ זה, בהיותי בקיטנה.
הלא יודע אתה, זינה שלי לא היתה אתי במשך כל הקיץ; אל אמה נסעה. ושרוי הייתי בלי אשה יותר מששה חדשים. זה קצת הרבה. זאת אומרת – בשבילי. אתה מבין. אלמן־לשעה הייתי, אלמן לכאורה.
די־פקטו הייתי לה נאמן – כל הזמן. אבל סוף סוף, אדם אינו אלא בשר ודם, בפרט בימים האחרונים התחילו הנשים מגרות אותי. הללו שהיו בקיטנה. אני הייתי הגבר האחד שם היושב בקביעות. וגם הנשים היתה ישיבתן ישיבת־קבע; יתר הגברים היו בבחינת “גברי סוף־שבוע”: באים ליום, ליומים, בערב שבת; גברים של “ויקנד”.
בקיטנה… בקיץ… בקיטנה שכזו – אין מדקדקים הרבה בתלבושת, כלומר: מדקדקים שתהא הולמת, ואין מדקדקים שתהא מכסה דוקא טפחיים… אדרבא… ומה גם שהרופאים כל כך מפליגים עתה בשבחה של חמה, בקרנים מיסודה של סגולה קיצונית – אולטראפִִיולט. צריך אתה בעצמך לדעת, איך שהן נקראות. וגם היו אתי רופאות, כמעט־רופאות – צעירות. נא, נא! אני לא ידעתי, שכך דרכן של רופאות. אינני יודע איך הן למעשה, אבל לדבור… לדבור, – ישמרני הבורא! לבני לא אקח אשה – רופאת. רופאת־שנים – שאני.
בקצור – אני חד־בדירה, אני חד־ביער, אני חד בכל אתר ואתר. אל־נא תחשוד בכשרות; אבל גם הכשרות והצנועות – לכשתחפוצנה, מבינות יפה־יפה, איך מצערים את הבריות. היתה האחת מגרה אותי בעיניה הגדולות והפתוחות כל כך בתמימות, ומתוך תמימות יתרה אינה מרגשת בפתח כותנתה עד כמה שהעין ניזונה מפרצוף שדיה היפים.
היתה שם עוד אחת – דוקא לא יפה; אבל גופה החזק רמז מתוך חן־בתולתי ושפע בריאות לשפע שכרון של אשה במבחר שנותיה. והיתה עוד אחת, הגבוהה והגמישה שבהן, חן צוענית שכן בעיניה – שזופת שמש קיץ עד כדי גון Café au lait.
בקצור, היתה עוד אחת, לעתים היתה נכנסת לקיטנה שלנו. אני כמעט שלא התודעתי אליה ולא השגחתי בה.
לא גדולה, עינים חומות־כהות עצובות; לבושה תמיד שחורים, והפנים עדינים לאיזה בטוי מוזר; לא צעירה ביותר, אלא גוִיה לבנה, וכנראה נפש עדינה לה. תמיד נטפל לה נער בן־שמונה, נער זריז וער. כלאחר יד ואגב אורחא נודע לי מפי הלא־יפה, שהיא האחת, שהיתה מכרת קטנה זו וגם סרה למשכנה לעתים, שאשה מוזרה היא, פוחדת היא ויראה להשאר יחידה, ביחוד בלילות…
כנראה, יש לה איזה צער… אפשר שדרמה מתחוללת כעת בחייה… אישה יושב בפאריש… יש לומר, שיש לו שם אחרת… ולזו שני ילדים… לומדת היא את מלאכת הצלום, למען שתהיה לה איזו מלאכת־יד, כשתשוב למוסקבה…
הכפר איננו גדול ואין לומר, שיש כאן ריחוק מקומות, והיה הנער בא בכל יום לבקר ולהשתעשע את הנערה הילדה, בתה של הלא־יפה. ואחרי כן היתה באה אמו, עומדת אצל הגדר וקוראת לו לאכול סעודתו.
פעם באה ומכונת הצלום בידה. צלמה את הילדים ביחד, ועמהם את הלא־יפה, ואת הילדה לחוד, ואת אמה לחוד.
– גם אותך אצלם – אמרה לי – היום כלו הטבלאות. אבל אקבל מן העיר.
ופעם צערוני הבריות ביותר. באה אל הצוענית מכרתה: בלונדה שבבלונדות, תפארת שבתפארת! שכבה כל העת אפרקדן, מוסרת עצמה לשמש. הצוענית ישבה בכורסא בפישוט רגלים נאות, צעירות ואמיצות. והיא מוסיפה ומגביהה, מוסיפה ומגביהה את שמלתה הקצרה בלי הרף… כנראה שכחה, שאני יושב כל כך קרוב, שקוע בעתון כביכול.
נכנסה גם העצובה, כדרכה, כולה לבושת שחורים, ומתוך כך כתפיה הלבנות בולטות יפה, מכריזות על לָבנן. עיניה תמימות לכאורה, ועל פניה אותו החן העצבני. אל השתים לא נטפלה; הלא־יפה עזבתה כרגע, פנתה לאשר פנתה, והיא הלכה וישבה בפנה, לבדה; והנער אתה, על ידה.
וכך ישבה לה לבדה.
הילדה עברה כמה פעמים על הנער, ולא יצאו להשתעשע כתמיד.
הלא־יפה הופיעה מן הבית, ושוב נסתלקה. העצובה נשארה ביחידות.
– מה לך, שאת יושבת ביחידות?
– לא כלום! זה משעמם כך. תמיד בקיטנה, תמיד בקיטנה.
– ומדוע אינך יוצאת אל הכר עד הנהר? או אל היער ועד התעלה? וגם האגמים אינם כל כך רחוקים.
– יראה אני ללכת יחידה. כמעט שלא ראיתי כאן כלום, ומחר אני כבר נוסעת מפה.
– אם את רוצה גברתי, אלוה אותה אל היער, אל הכר, אל המקום שהיא רוצה.
– תודה! תודה לך! ואני הלא שכחתי. רציתי לצלם אותך. תיכף אני עושה זאת. אני הולכת ותיכף אשוב, את המכונה אקח. ואתה תרשני להשאיר אצלך את הספרים האלה. יש לי כל כך הרבה במזוָדתי. כשאשוב אקחם. עתה אינם נחוצים לי.
נחפזה ובאה עם המכונה בידיה.
– ובכן, בערב אני נכנסת לכאן ונלך אל היער.
היה על פניה חיוך מוזר קצת; כאילו לא תמיד בשעתו הנכונה. והביטוי – כאילו מתגברת היא על איזה קושי, על מכשול גדול, בכדי לעמוד על דברי המדבר.
– נא? מה תאמר ל“פוחדת” זו? – שאלתני הלא־יפה. – איש לא יאמר, שהיא כבר בת ארבעים. כל כך היא נראית צעירה. שמא לא?
חצים קלים. חצי אשה מקנאה בחברתה. לכאורה דברים של מה בכך.
– כלום אינה מקשה לשמוע? – שאלתיה.
– כמובן, חרשה היא במקצת. עוד מילדותה, לאחר מחלה.
כעת הבינותי יפה חיוך מוזר זה, שבו מצטיינים כל החרשים במקצת, והרוצים לכסות על מומם. ובלבי שערתי כך: כל המומנטים הפסיכולוגיים ישנם כאן: אשה המתחילה להזקין, בודדה זה כמה, אישה אוהב אחרת; קנאה, עלבון, כמיהה, נקמה.
בערב עברה על הקיטנה. היה הנער אתה.
– אשה מוזרה היא, השכנה שלך, – אמרה לי. – דרכם של ילדים שיהיו מתקוטטים, נצים – ומשלימים ביניהם. וכי משום זה צריך להיות ברוגז?
נכנסנו ביער. היא דברה, נחפזה בדבריה, ספרה דברים שיודעים עליה. היא תלמוד מלאכת־הצלום, הצלום האמנותי, ותשוב למוסקבה. קודם היא הולכת לד., ששם בתה הקטנה עם עוד ילדים; על חשבון הממשלה היא שם; זה נחוץ לה.
אחרי כן סבונו מכל עברים עמודי ארנים זקופים, זועמים ושותקים. ונעשה כך מוזר, שיהיה איזה קול נשמע בתוך משכן־דומיה זה. הנמיכה את קולה, ואחר־כך נשתתקה לגמרי. שמתי זרועי תחת זרועה, וכך המשכנו דרכנו. וכשנכשלה בשרשו של עץ מוסח, השתמשתי לאמצנה קצת יותר ולמשכה אלי; הרגשתי בחמימות גופה, שנצמד אלי.
וכך התחיל אותו המשחק שבינו לבינה, הנשמע כפתיחה ל“יחסים”: פגיעות ונגיעות, שלכתחילה אין בהן ולא כלום, בבחינת יש ואין, דברים נשמעים לשני פנים; אם תרצה, אפשר להרגיש בהם, ואם אין רוצים, אין מרגישים בהם ואין משגיחים בהם; דברים שמותר אחרי כן לכחש בהם: אפשר לומר עליהם, שלא היו מעולם, שלא כך היה צריך להבין אותם. ובכל זאת הם הם ראשית סימנים, רמזי רמזים, כשהאשה אומרת, ולא בפירוש: התנסה דבר אלי? או שהגבר רוצה, שהאשה תענה לו, כאילו מבלי לדעת שהיא עונה: מותר לי לנסות דבר אליך? ודבריהם אינם מעלים ואינם מורידים…
אני נעניתי: מותר.
זרועי נעשית יותר אמיצה, לעתים פגע גופי בגופה; לא היה זה למורת רוחה. לחיצתי היתה לחיצה שיש בה ממש, ויותר ממושכה.
על יד התעלה עמדנו. שקיעת חמה היתה; מתוך סימני יום ללא עבות בא בינות יער מכאן ויער מכאן, ובתוך גוני גון ורדי רוחצת החמה בכסף התעלה במסגרת ירק כהה רציני, סמוך לשפותיה, – והפוכו מכאן ומכאן.
היא התפעלה למראה. כנראה, זה כבר לא יצאה מכתלי הבית והעיר. התפעלה לחמה, למים, ליָפים הרציני של הארנים, לספינה הקטנה והמגוהצה המושכת מתוך נשימה כבדה שרשרת של אניות־מטען כבדות.
היא נעשית עליזה, כילדה ממש.
הנער שהלך כל העת לידה הסתובב לכאן ולכאן, זרק אבנים במים, עלה מתוך קפיצה על הסדנים הממועכים לאורך התעלה. פתאום נגש אצלנו, חבק לאמו, משתובב ומושכה אליו. מושכה בכוח, אולי בכל מאמצי כוחו הקטן. כמובן, שלא עלתה בידו להפריד בינינו. הרפה ממנה מצד זה ונלחץ אל הצד שכנגדו. מתוך שובבות נפרזה, הוא רוצה דוקא לחבקה מצד זה. הוא רוצה להדחק דוקא ביני ובינה.
תיכף הרגשתי בדבר. לא היתה כאן אך שובבות בלבד.
במחשבה תחלה עושה הנער מעשהו. בכוח הוא רוצה לדחוק עצמו בינינו. חבקתי עוד יותר את מתניה, והוא עושה עצמו גם כן חובק לה, אלא שהוא הודפני, דוחפני ממש, בגסות מרובה, בחוצפה יתרה, מעשה פרא…
איך לא הבינה היא?
– אבל, קטינא – אמרתי – שובב אתה. וזרועי הדקה את האשה ביתר כוח.
פתאום נשמטה מתוך ידי. היא רוצה לעשות כמעשי בנה. קפצה ועלתה על הסדן, ושוב קפצה ועלתה. מושיטה לי ידה כדי שאעזור לה לקפוץ ממנו; אני אוחז בכפה, ומתוך כך אני לוחץ את ידה ומושכה כולה אלי; יש בעזרתי מעין חבוק כל שהוא.
ושוב היא עולה בקפיצה על סדן. ושוב נרגז הקטן. קפץ ועלה גם הוא, מחבק את אמו, ואינו נותן לה להושיט יד לי, והיא גוחנת לעומתי, ופניה מאירים מתוך עליזות ילדותית. עומד הקטן בינינו, דוחף את אמו לאחוריו. כמעט קט ונפלה.
כעת באמת היתה עזרתי נחוצה, עזרה שיש בה ממש.
– אבל נשוב הביתה: חפצי מונחים לבלי כל סדר…
ודבוקה אלי נכנסנו שוב אל היער.
ושוב נטפל אלינו הקטן, דוחק עצמו בינינו, כמעט שהוא בועט בי ברגליו.
– יקירי, סבור אתה באמת, שכוחך גדול מכוחי?
והדקתי את האשה אלי בכוח.
הרפה ממנו, הולך מאחורינו.
– אם כן… אם כן, רואה אני, שבקרוב אתם מתחתנים… כן, כן בקרוב תתחתנו… – שומע אני אותו מדבר כאילו אל נפשו.
והיא – היא אינה שומעת.
היא מספרת לי, כמה קשה לארוז את החפצים, וכמה ספרים תביא אלי.
– בקרוב, בקרוב תתחתנו…
עתה שמעה גם היא.
– מה אתה סח! מדוע אתה אומר כך?
– ומדוע הוא אתך כל הזמן? מדוע הוא מֵגן עליך?
– טפשוני שלי, כלום אינך מבין? טפשוני שלי. למה אתה אומר כך?
והנער הולך אחרינו ושותק. ושוב הוא מתחיל:
– מכל מקום, אני אשאר בנו של אבא שלי… בנו של אבא שלי אשאר…
קולו היה מיואש. הלך, ראשו מורד לארץ, כאילו מדבר ומתוכח עם מי שהוא חזק ממנו, וכנגד עובדות שקשה לסתור אותן.
אני בנו של אבא אשאר – – –
רחמתי על הנער, על קטן תמים זה, הבינותי את כל הדרמה הקטנה והאיומה, שנעשית בשעה זו בלבו הקטן. דיו בחייו העומדים לפניו, דיו בכל אותן האכזבות העתידות לבוא עליו, עת יתיאש מאמונה באלהים, באדם, בשיטות ודעות, בידידיו, בבניו ובאשתו. ולמה זה אני בא עתה וגורם לו, שיתיאש גם מאמו, אותה הנפש האחת והיחידה במלוא כל העולם, המסורה לנו בכל לבה, האוהבת אותנו אהבה שאין עולה עליה.
למה לי למסוך רעל בנפש רכה ותמימה זו, בנפשו של ילד?
הוצאתי את זרועי מתחת זרועה, ואמרתי:
– הבה נרדוף אחרי אמא, נראה מי משנינו יתפסנה? – ולה אמרתי: – רוצי, בבקשה… אחת! שתים! שלש!
וכמובן, שהקטן תפס באמו ראשון, ואני נשארתי כרוך אחריהם בריחוק צעד. וכך הלכנו עד שבאנו עד הקיטנה שלנו.
– את התמונות אשלח לך מד. וכשאשוב משם אכנס אליך ואקח את הספרים. מחר אני נוסעת… בבוקר השכם, במסע הראשון בשש. (האם היה כאן רמז?) וכשאשוב אכנס לקחת את הספרים (ההיה שוב רמז כאן?).
את התמונות קבלתי, לאחר כמה שבועות. והספרים נשארו מונחים אצלי עד היום.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.