רקע
שאול טשרניחובסקי
הַדּוֹדָה תֵאופִילִיָּה וְהַיַּנְשׁוּף

מוצאי שבת.

מאיר שטרן, שהיה אז תלמיד בית הספר למסחר במחלקה שלפני האחרונה, צלצל על דלתו של האדון מורגנשטרן. הדירה היתה בבית נהדר, ב“דיוטא היפה” בשכונה עשירה שמעטים בה היהודים.

– טוב, חשב שטרן – מכאן עוד חמשה קרבובאנים, בעד הדירה, והשכונה וההליכה הרחוקה. שטרן בא אל מר שטרנברג כדי לקבל שעור וידע, שכאן יקבל שעור טוב. אותו מסר לו האינספקטור! זאת אומרת מתן שכרו בצדו.

עד הבחינות נשארו לערך מספר חדשים – ה“רבע” האחרון של שנת הלמודים. ומכאן למד שטרן: בודאי בנו של מר, שאיננו מצטין בתלמודו, קלקל את ציוני הרבע השלישי, וסכנה נשקפת לו, אם לא ייטיב אותם עד כדי להביאם לסכום “עובר למחלקה”, שלא יתנו לו להבחן, ועל מקומו ישב שנה שניה. ועל זה העירו את ה“הורים” על ידי פסקת־הזמנה מן הלשכה לבוא לפני האינספקטור. והלה הציע לפניהם לקחת, עד יעבור הזמן, מורה־רפטיטור, כלומר, משנן. כנהוג, שואלים ההורים, ליתר בטחון, אם יודע האדון האינספקטור את מי־שהוא מורה משנן, שיש לסמוך עליו. ואומר האינספקטור, שיתישב בדבר וישלח להם. לו ידועים כמה תלמידים במחלקות הגבוהות, הנותנים שעורים, והוא מכיר את הטובים ביותר ושולח אחד מהם אל ההורים.

כמובן, אפשר היה שלא להשתמש כלל בו דוקא, בתלמיד של בית־הספר; אלא עובדה זו, שהמורה הוא שליחו של האינספקטור, ושזה בוטח בו – משמש כעין ערובה כל שהיא והסכמה על תנאי, אם גם לא מפורש, שהכל על מקומו יבוא בשלום.

את שטרן קבלה אם תלמידו לעתיד – אשה בשנות השלשים, גבוהת קומה, שזופת פנים, זקופה ובעלת גזרה פורחת, עיניה חומות־כהות כאילו פתוחות לרוחה, ולכל ניד וניד שלה נגולו רמזי גופה הפורח וראשי שרטוטיו. שטרן היה עודנו עלם בטהרתו, בגעגועיו אל האשה ואל הסוד האצור בה – ותיכף הרגיש, כי דבר־מה תופסו ומושכו כלפי אותו גוף רענן ובריא, המרמז לכל אותם הסודות והאושר הבלתי ידוע לו, שכאן לפניו כלי מחזיק כל אותה הברכה.

“החסיל הצעיר מבכר תמד את הורד המפותח”.

אותו רבע שעה, עד שבא בעל־הבית, ישב שטרן ושוחח עם האשה. ששאלה אותו מה שאפשר לשאול מתוך מעמד זה:

– מי הוא? מאין? באיזו מחלקה? שאלה ללמודיו.

כל זה, כמובן, היתה לו שייכות למשרתו להבא בביתה.

היש לו מכירים? מי הם? ומכירות? מה הוא עושה בשעת הפנאי? המבקר הוא את התיאטרון? מי משתי הפרימדונות יפה ביותר? היודע הוא לרקד?

– אלה הן שאלות של נשים סתם – חרץ שטרן משפטו.

הוא חשב עצמו לידען באפיים של בני אדם.

נכנס גם בנה הקטן, בן שלש וחצי: הגרף הקטן שלנו.

– גרף קטן? על שום מה?

– אבל, כלום אינך רואה כמה יפה הילד?

באמת היה הילד יפה. ביחוד עיניו החומות־כהות – והאישונים הגדולים להפליא.

שזה שמש סימן לגרף – לא היה ידוע לשטרן. מכירה אחת שלו היתה נותנת סימן אחר. קרוביה העשירים, היתה אומרת, ממש גרפים, הכל היום חובשים לראשם צילינדר.

אחרי כן נכנס גם תלמידו לעתיד. בן שלש עשרה, בלונדין זקוף, עינים טובות. נראה לו, שהנער נער טוב לב, מפותח, קצת מפונק וקצת עצלן, כדרך בני עשירים בכלל. וכשבא הבעל, והאשה נסתלקה מתוך הליכה יפה עם קצת רשלנות ולֵאות גנדרנית כל שהיא, נסתלק אתה גם ריח דק מן הדק ומגרה.

– ארבעים רובל – זה הרבה, הפסיקו מורגנשטרן, הן לאמתו של דבר אין זה שעור. צריכה רק בדיקה, קונטרולה בלבד, שהנער עשה את שעוריו. הוא בעל כשרונות טובים, אלא שהתחיל מתעצל בימים האחרונים. כשידע, שעומדים על גבו, יכין את שעורו. לאמתו של דבר אין לו צורך במורה כלל. אפשר לו בלי משנן.

על זה אפשר היה לענות, כי ברגע האחרון אנו עומדים, וזה שלשה רבעים שציוניו אינם כתקונם, וגם, בידוע לו מפי האינספקטור, שגם אל מחלקה זו עבר בציונים “קאזיוניים”, כלומר: בציונים שאין לפחות מהן כבר ולא כלום.

אלא שטרן הרגיש עצמו בא בהצעתו של “האדון” האינספקטור, וידע את כל המסקנות היוצאות מכאן; ידע, שמוטב לו למורגנשטרן זה לשלם במשך ארבעה חדשים, משישלם בעד שכר לימוד של שנה נוספת, על כן בחר בדרך הקצרה.

– בודאי שהאדון האינספקטור כבר רמז לו גם בנוגע לשכר לימוד… האדון האינספקטור…

אפשר היה לראות, כמה לא נעים היה למר מורגנשטרן לשמוע את המלים “האדון האינספקטור”, יוצאות מפורשות. קלע אל המטרה.

– מה אין עושים הורים יהודים בשביל בניהם? בבקשה להכנס מחר בערב.

– לא זו היא הפעם הראשונה לי בכך. אני יודע כבר איך לדבר ועם מי לדבר בענינים כאלה… הנער יכנס אל המחלקה הבאה. – נחם שטרן את ההורים טרם צאתו מן הבית.

היחסים שבין התלמיד והמורה היו טובים. ציוניו של הקטן הולכים ומשביחים. דעתם של ההורים נוחה הימנו. עברו שבועות אחדים. המורה נכנס בשעה קבועה. בשעה קבועה, כנראה בשמונה, מכניסים לו טה ומיני צנימים.

ועברו ימי הבחינות – בטוב. הנער עבר אל המחלקה שלו, שטרן נכנס אל המחלקה האחרונה.

בקיץ היה נשאר בעיר. היה נוסע אל הוריו אל אחת העיירות הקטנות, לא נתברר יפה, אם נשאר השעור של מורגנשטרן בידו או לא.

– יהודים צייקנים! אם גם יפנו אלי שוב, זה יהיה בסוף הזמן, שלשה חדשים קודם הבחינות.

טעה. עוד בשבוע הראשון לאחר שהתחיל הזמן, בא אליו תלמידו אל המחלקה שלו ובקש אותו בשם הוריו להכנס אליהם עוד הערב.

שוב נעשה נכנס לבית מורגנשטרן.

נגמר השעור, ושטרן יצא מחדר התלמיד. עליו היה לעבור על חדר האוכל. נזדרזה אליו בעלת הבית:

– מר שטרן, מה הוא נס כנמלט על נפשו? השאר לרגע. עוד תשב על ספריך. גש־נא הנה, ואני אציגך לפני גיסתי. תיאופיליה – מורגנשטרן, מר שטרן, מן המחלקה האחרונה. כמובן, לא היה כל צורך לקרוא בשם בית־הספר. על זה העידו הסרט הלבן על גב האריג השחור, – מרת בראווער, מתוך הדגשה מיוחדה: העורך דין בראויר. כנראה, צריך היה להבין, כי השם הזה ידוע לו לשטרן.

על אפו ועל חמתו אנוס היה שטרן להשאר.

שלש הנשים דברו בבת אחת. וכולן פנו אל שטרן, כאילו זה כבר הכירו אותו ויפה הכירו.

ובכל זאת, היתה בעלת הבית היפה בכולן. הגיסה הצעירה גם היא היתה עודה רעננה, אבל תחוחה יותר מדי בשביל גופה שאינו גדול. והנערה, הגבוהה בכולן. דמתה בהרבה לאחיה: בגופה החסון, בעמידה ישרה – היה לגופה יופי של נוער וחוסן עלומים, אלא הפנים היו גבריים יותר מדי; וכשהיתה מחייכת, היתה מרימה קצה פיה הימני למעלה, ואז נדמו פניה כאילו הם מתעוותים מתוך כאב.

– תיאופוליה – חשב שטרן – שם מוזר. מה כאן העיקר; התיו (או טית), הפא, או הלמד? טויבה, פיגה או לאה?

– אבל, אנוס אני ללכת, אמר שטרן; רבה העבודה לפני.

ישאר מר שטרן עוד, התרפק עליו תלמידו.

– אי אפשר לי, יקירי.

תיאופיליה גם היא קמה ללכת.

– לאיזה רחוב הולך מר שטרן?

נמצא, שהוא יכול ללוות אותה בדרך זו.

– ובכן תלוני.

שלשה ימים אחרי כן שוב היתה תיאופיליה בבית אחיה, ושוב ישבה עד השעה שיצא שטרן מן הבית, ושוב לוה אותה. ובמשך שני הערבים האלה ידעה הנערה לשאול על כל ועל כל: במה הוא עסוק בשעות הפנאי, ומי הן מכירותיו, ואם יוצא הוא לשוח עמהן, ומי מהן מוצאת חן בעיניו. כבר רצתה לדעת, אם “לבו עדיין פנוי”, ומי היא המולכת בו וכו' וכו'.

ועוד עברו שלשה ימים, ושוב היתה בבית גיסתה, ודוקא בשעה, שהיה שם שטרן לשם שיעורו.

כעבור שבועים, נכנסה אל חדר הלמוד, והתחילה במעשי קונדס, מעכבת את הלמוד. כנראה, כוונה השובבה לדעתו של התלמיד, או התלמיד הרגיש תיכף ומיד שבשעה שהיא בחדר, לא תהיה עליו יד המורה תקיפה. התרפק על הדודה תיאופיליה, ועיכב בעדה לצאת, “למהר ולצאת” מן החדר. ועוד הרגיש, שגם המורה אינו כועס ביותר על הפרעה זו.

וכך התחילה להכנס מדי פעם בפעם, היתה מפריעה בעד הלימודים שטרן לא מצא את העוז ואת הדבורים הנחוצים במעמד זה כדי להרחיקה באופן שאינו מעליב. נהג בה מנהג נימוסי ביותר. לא כן הדודה הצעירה, שהיא דוקא נהגה במנהג, שהיה בו יותר משמינית שבשמינית חוצפה נאה. נמצאה לה גם אמתלא לבוא לידי התגוששות ממש.

היה מצבו של שטרן קשה עליו. ראשית, לא חפץ שתחשוב העלמה האמיצה, כי עולה היא עליו בכוחה, ושנית לא רצה להיות נופל גם בעיני תלמידו, אבל התגוששות זו בחדר תלמידו ולעיניו הקשתה עליו את המלחמה, שבמצב אחר בודאי לא היה חושש לזה. פה צריכה היתה זהירות יתרה. למרות כל זהירותו והתרחקותו, יש שנתקל ושוב נתקל בשעת התגוששות בשדיה הגבוהים והגמישים.

המשחק גרה אותו. וראה, שגם היא נמשכת אחריו יותר ויותר. ואותו ה“ממזר” עומד ומסתכל מן הצד ונהנה מן המפריע היפה הזה, שבא לו בהיסח הדעת. תיכף עמד המורה על הדבר, שאין להתנהג כך בפני הנער. נאותה תיאופיליה לדבריו.

– ובאמת, הלא מוטב, שתבוא אלינו לבקר אותי. אני עומדת ברשות עצמי, בחדר שלי. התבוא?

זה היה לא כל כך נקל. לא היה לו לשטרן הרבה פנאי. הוא לוקח חלק בעבודה הציונית, עד כמה שאפשר לתלמיד, בחלק המעשי. הוא חבר לאגודה סטודנטית. מתכנסים לשם הרצאות, קוראים כדי להכון לעבודה בכלל. גם עליו להכין הרצאה.

– ציוניות? מה זה אומרת?

בעיר, שבה גרו כמה ממחוללי התנועה והעומדים בראשה, היא לא שמעה כלום מכל הנעשה.

עתה היה לו על מה לדבר, עד שהגיעו עד ביתה

– ובכן, במוצאי שבת. אני מחכה לך.

אביה היה זקן גבוה ויפה; חן תלמיד חכם עליו. ברא כרעא דאבוהי – עשיר שעשירותו באה לו בירושה. האם – אשה “בלי כל חכמות” – אם־הבית. היתה משרכת דרכה מחדר לחדר ונאנחת: מתוך שינה מרובה, מתוך כובד נשימה, מתוך דאגת־הבל לבניה, מתוך חבה לנכדיה.

חדרה של הנערה היה צנוע, כמעט חסר כל קישוטים. חסרו כל אותן התמונות, שבלעדן אי אפשר היה לשטרן לצייר חדרה של עלמה: פרצופיהם של משחקים מפורסמים, תמונותיהם של גורקי ואנדרייב והעתק יצירותיו של בקלין.

את הטה ערכה בעצמה. היא הביאה גם כל מעשי האופה.

– מה היא עושה כל היום?

– לא כלום.

– ואיך זה אפשר לו לאדם בלי כל עבודה?

– קודם כל, רוצה אני להנפש מן העבודה, או מוטב לומר מן הבטלה בגימנסיון. ושנית, הלא אני בעצמי דואגת לחדרי, אני מציעה את המטה. ומנין לו, שאדם נברא לעבודה?

– לא נברא לעבודה, אבל משעמם לו בלי עבודה.

– אם כן צריך אדם לאהוב את עבודתו. אוהב אתה את עבודתך?

– אני עוד אינני עובד. אני מכין עצמי לעבודה.

– ואת השעורים אתה אוהב?

– זאת אני עושה משום שאני צריך להם. אני חושך כסף גם ללימודי באוניברסיטה. ואחרי עבודתך בחדר מה את עושה?

– לא כלום.

– קוראת?

– קצת.

– מטיילת?

– כשאחותי או גיסתי לוקחת אותי לשם טיול.

– פורטת על הפסנתר?

– לא, אינני אוהבת לפרוט.

– מבקרת באופירה?

– אך לעתים רחוקות.

– מבקרת את מכירותיך?

– אין לי מכירות.

– שוכבת אני על הדרגש וחולמת על הא ועל הא.

– ואינך עושה דבר!

– אין לי צורך לעבוד.

התחיל שטרן לבקר אותה בביתה פעם בשבוע, על פי רוב במוצאי שבת, ומבלה אתה את כל הערב, עד שעה מאוחרת: היו שותים טה. אחרי כן היתה עורכת סעודת ערב. היתה מוציאה תיבה של סיגריטות ומעשנת, נותנת לשטרן שיעשן גם הוא.

– מה עשית השבוע?

– לא כלום.

– הקראת את המחברת שנתתי לך, זו על הציונות?

– החילותי, אבל לא מצאתי כל ענין בשבילי.

– מדוע?

– הלא לנו טוב גם כאן.

– לנו, כלומר לבית מורגנשטרן. וכי רק משום שלכם טוב…

כשהיה יוצא מן הבית, היה שואל את נפשו: לאמתו של דבר, למה הוא בא לכאן? היו לו מכירות יותר “מענינות”, עלמות יותר יפות, יותר זריזות וערות…

– לעשות אותה לציונית?

בשעה שישב על ידה, היתה מגרה אותו יותר משגרו אותו נערות אחרות… גם ענין ההתגוששות ואותו מקצת שבמקצת קלות הראש שנהגו. אבל כיון שיצא מן הבית, לא היה נזכר בה כלל – עד שהיה מקבל בשבת בבוקר את ההזמנה הקטנה.

ובמוצאי שבת היה שוב יושב אתה אל שולחן הטה.

– בעוד חצי שנה אתה גומר את בית הספר, מה תעשה אחרי כן?

– אכנס לאוניברסיטה.

– הלא אתה תלמיד טוב, מן ה“מצוינים”, יכולת לקבל משרה יפה בקונטורה.

– אינני להוט אחרי הכסף.

– ומה תלמוד באוניברסיטה?

– אורניטולוגיה.

– מה משמעה של מלה זו?

– תורת הצפרים.

– תורת הצפרים? ולמה היא לך?

– קודם כל, אני אוהב את הצפרים.

– כלומר? איך זה אוהבים צפרים?

– ואת? כלום אינך אוהבת צפרים?

– לאו, אני מכירה כל כך מעט צפרים. אני יודעת את האנקור. חכה! חכה! את הקנארי, את התרנגולת. אבל התרנגולת אינה צפור, כשם שהאקליפרין אינו אופיצר; ויודעת אני, שיש בעולם נשר ובת־יענה.

– בת ישראל כשרה! לכל פרטיה ודקדוקיה! התרנגול ידוע לך מתוך מנהג כפרות; נוצות בת־יענה ראית על הכובע שלך; בקיץ אתם יוצאים לקייטנית וראית שם אנקורים, וגם בעיר ישנם. מתוך השירים שלמדת בעל פה ידוע לך, שיש נשר בעולם, וגם על המטבעות… כמה ראשים לנשר?

– ויש גם שחף…

– קראת את כתבי צי’חוב.

– ואת הקנארי ראיתי.

– בעברך על חלונו של ספר. ואלו היית קוראת עברית, לא היית מגעת גם עד כאן.

– אבל איך זה אפשר לאהוב את הצפור? אוהבים את שיריה. שירי הזמיר…

– לאו דוקא שירת הזמיר. לו שמעת את תרועות עפרוני השדה, בשעה שהשדה עודנו עוטף לובן של שלג – ותרועותיו יורדות מן הכפה הכחולה… או לו שמעת את השְלָו בערב, מתוך ישיבה בקצה הערבה, ומאזינה לפטפוטו: פוט־פוטי! פוט־פוטי. הרוסים אומרים שהוא מכריז: Cпaть пoaи! Cпaть поди או את הקוקיה בתחלת האביב, ואת לבדך במשעול דרכים בין חורשה לחורשה, או השכם בבוקר את הזרזיר המהגה על דלתה של תיבת־קינו שלו, כבעל בית קטן בקי וזריז. הרוצה להוכיח בראיות ובמופתים חותכים איזה דבר לזוגתו.

– וגם הזמיר מיטיב לשיר.

– לשיר, הפסיק אותה שטרן, לדידכם, כל צפור שרה, התרנגול שר, והקוקיה שרה, והתרנגולת שרה והסנונית שרה, והאנקור שר.

– וכלום לא?

– כמובן לא! כל צפור וקולה שלה: היונה מנהמת, השלו מפטפט, הכרוכיה צווחת, התרנגולת מקעקעת, האנקור מצפצף, האנפה מתאנחת, החרטמן מתיפח ביבוב. וגם זה המעט מן המעט, אלו קראת רק עברית, לא היית יודעת. אצלנו כל צפור אומרת צוויץ־צוויץ! – באין יוצא מן הכלל! זה שלשים שנה, שאין צפור אומרת אלא צוויץ צוויץ. כך ברומנים הנאטורליסטיים, כביכול, וכך בשירים, וכך בספורים לילדים. ספורים לילדים כותבים בכל מקום לא בדיו אלא בסיפור – בעסיס של פירות, או סוכר; אצלנו מוסיפים גם קצת לאקריצה. אצלנו שרות הזמירות (דוקא הנקבות), וכמובן, לא בשעת הדגירה, אלא דוקא לאחר שבקעו האפרוחים את הביצה. וכל המרבה לאקריצה הרי זה משובח, וכל המוסיף נופת – הרי זה אמן. על אחת כמה וכמה כשמחברים את הספורים פדגוגים שהם גם סופרים. ובכן זה שלשים שנה, שאצלנו כל הצפרים אומרות צויץ, וכל המשוררים אומרים צויץ! ואינני יודע עד היום מה אירע? אפשר שכל הצפרים סקנוניא אחת הן וכולן אומרות צויץ צויץ! ואולי? אולי באמת המה לא שמעו ולא ראו כלום, אבל כדי לצאת מצות ציור־טבע משוררנו הגדול לפני שלשים שנה. הוא אמר בפירוש צויץ, הם הולכים וממשיכים ומצויצים ויהיו מצויצים.

הדודה תיאופיליה (במשך הזמן למד לקרוא לה כך גם הוא) ישבה על הספה בכפוף ברכים, מחבקתן בזרועותיה וצוחקת.

– ומנין להם לדעת את הצפרים? במקרא יש סדרה שלמה של צפרים, שאל אותם מי הן? כל העולם הזה כל כך מוזר להם עד שהכניסו לתוכו גם דג משוגע – הוא הינשוף…

הדודה תיאופיליה:

– דג משוגע!? מפני מה הוא משוגע?

– הלא זה הוא שגעונו, שהוא הולך ומכניס עצמו אל בין צפרים.

– חדל לך, אני כבר חשה בצדי.

– ומה יהיה בסופך, כשתלמוד אותה אורני – אורניטולוגיה?

– אהיה לפרופיסור…

– יהודי?

– באוניברסיטה שבירושלים!

– יש שם?

– אין! אבל תהיה.

– ואז תהיה לפרופיסור?

– אהיה פרופיסור. וכשאהיה פרופיסור, אעבור בכל הארץ “מדן ועד באר שבע” ככתוב, בכל שכונה ושכונה עברית, בכל מושבה ומושבה, בכל קולוניה ובכל נקודה עברית – אקהיל קהלות ברבים ואספר להם, לכולם, עד כמה נחוצות ומועילות הצפרים במשק הבית והשדה; לאבות אספר את כל התועלת הכרוכה בעקבן, לגנים ולגנות, לכרמים ולשדות, ליער ולמקשה. והקטנים והתינוקות הם ילמדו פשוט לאהוב אותן. והמורים הם יעמדו כולם לעזור לי, הם הראשונים. ובכל מושבה ניסד אפיטרופסות של ילדים, גדוד מגיני הצפרים – ואוגדה אחת גדולה בכל הארץ – הזמיר. הקטנים לא יצאו עוד להרוס את קני הצפרים, אלא יעמידו תבות־זרזירים. ומספר הצפרים ירבה בארץ. נשביח את מין הזמיר הפלשתינאי. עד היום מעליבים אותי חרוזיו של לרמונטוב. זוכרת את?

הנה ליד ירושלים

ארץ שרופת־אל,

חסרת תנועה, חסרת קולות,

ארץ מתה..

לא יהיה בית, אשר בשפולי גגו לא יהיו קנים לאנקורים, ולכן מעשנה קן סנונית קבוע, ובכל חצר תבת־זרזירים. ובחצר בית הספר – עשר תיבות־זרזירים, ועל כל גג של בית־ספר אופן לקבול קן של חסידה. וכשיעברו תיירים בארץ וראו נקודה ירוקה וקול רנה ופטפוט צפור ישמעו – וידעו, שהיא נקודה עברית…

– מה שמו של הצפור המטורף, הפסיקה אותו תיאופיליה?

– לא היתה כאן צפור מטורפת דג משוגע.

– דג משוגע! ובכלל, מה שמו של המטורף אשר אמרת?

– הינשוף.

– אתה, אתה־הינשוף!

– ואת, את – עורבית.

– נא! לא היו במשפחתנו: לא בת עורב ולא אשתו של עורב אני.

– חי נפשי, אני ידעתי, שאת סבורה: עורבית משמעה אשתו של עורב…

וכשעבר הסתו עם מצמוץ ראשון של אביב, התחילו ימי עבודה והכנה אל הבחינות. לא היה לשטרן אפשרות להבטל אף רגע. לא שמע באביב זה את להגו של הזרזיר, לא ראה את השלך הפוסע על גבי הבצות, לא קלטה אזנו קריאתם של אוזי בר עוברים בסיעה מן הנגב, היה כולו שקוע בבחינות, כמעט שלא ראה את הדודה תיאופיליה.

וזה היה כל כך מובן, שתיכף עם גמר הבחינות ומרת מורגנשטרן מתענינת בו לדעת, מה הוא רוצה לעשות אחרי כן, באיזה מעמד בחיים הוא בוחר, ואיפה יסתדר, ומה בדבר עבודת הצבא? ומתוך כך עוברים מבלי משים לשאול מי הם הוריו, מעשיהם, ולעניני משפחתו בכלל.

הדודה תיאופיליה היא רוצה לדעת, איך עברו הבחנות. ורוצה היא לראות אותו בלבוש הדיוטות, אם הולם הוא אותו.

– שלום, שלום! שני חודשים ישהה אצל אבותיו. ינוח מן העבודה וישוב העירה.

השיעור נשאר שלו. רוצים בית מורגנשטרן, שיקבל הנער בסיס נכון, אחרי כן יעבוד בעצמו.

מצאה תיאופיליה שבגר מאוד. שפניו טובים. ומה שהשזיף – הולם אותו. והשפם על שפתו – איננו מכוער כלל וכלל. גם גבה. יעמוד על ידה, יראו, מי משניהם גבוה יותר? אבל קומה אחת לשניהם (כמובן עקב נעל של נשים!) ובכֹּל ישר בעיניה. השדים הגבוהים נדחקו לרגע קל בחזהו. על כל פנים מעין סחרחורת עברה ראשו!

ובכל זאת לא הרבה ביותר לבקר את ה“דודה”. עתה העמיס עליו עבודת הצבור. הרעיון הציוני הלך והתפשט בכל שדרות העם. הזרם הציוני הוא היה לדפקם של החיים העברים. ושטרן מסר עצמו לעבודה.

“מרת בראויר, אחותה של הדודה תיאופיליה – מזמינה את שטרן לבקר אותה בביתה. ביום הראשון….בשעה… הלא יבוא? סירובים אינם מתקבלים”.

זו היא אשתו של העורך־דין. מה זה פתאום? הדודה תיאופיליה אף היא מוסיפה שורה קצרה משלה, בשולי המכתב:

“יבוא!”

דירתו של העורך־דין – דירה מהודרה. מקבל אותו בעל הבית בחדר עבודתו – “עד שהנשים עסוקות בשלהן”.

– ובכן, גמר את בית־הספר. מה הוא אומר לעשות עתה?

– להכנס לאוניברסיטה? זאת אומרת עוד חמש שנים. מה רוצה הוא ללמוד? סבור עורך־הדין, שאין לך טוב עתה מללמוד הנדסה או כימיה. שעתם של כימאים ושל מהנדסים עתה; ביחוד של מהנדסים. עתידה התוצרת לתפוס מקום, שעוד לא תפסה מיום היות רוסיה לממלכה. הרופא – אין לו כל ערך עתה, משרבו הרופאים בישראל בפרט וגם בכלל. עורך־דין? ישראלי? עד שהחוקים קיימים, ליהודים אין שוה.

– והוצאות דמי הלימוד? חמש שנים – אל ישכח!

– השעורים, – נא זה דבר תלוי במזל. אבל כלום לא אפשר ללכת בדרך אחרת וכל כך פשוטה? נניח, ששטרן (בחור כהלכה כמותו) מוצא חן בעיניה… של נערה, בת אמידים… והיא עוזרת לו עד שיעשה דרכו, במשך זמן לימודו – עד שישאנה. זה כל כך פשוט…

אצל השלחן היפה הכבד בערך, הכלים העשויים גביש נאה, יושבת כבר כל החבריא, מחכה לאורח ולבעל הבית: האב והאם, מרת מורגנשטרן ומר מורגנשטרן, בראויר ותיאופיליה.

כולם נוהגים כבוד בשטרן, זה שואל אותו בענין אחד, וזה בענין שני. מרת מורגנשטרן, על סמך הֶכֵּרות וידידות משכבר, היא לוקחת על עצמה לשמש אותו בפרט.

מרת בראויר נוטלת מאישה עורך הדין רשות לסובב היום את ה“גבר הצעיר”. גנדרנית היא וו“עושה עינים” לשטרן. ורוצה היא, בתור אשה צעירה, לדעת אל נכון: אילו נשים מוצאות חן בעיניו – הבלונדות או השחורות. אותה, האשה הצעירה, מענין לדעת, כיצד הוא מתאר לו להבא חיי משפחתו? והאשה אשר יבחר לו, אילו תכונות הוא מבקש בה? ובכלל, מתי הוא אומר לשאת אשה?

הדודה תיאופיליה, היא יושבת מעבר לשולחן מזה, היא אך מחייכת בעיניה לשטרן. היום גם היא אורחת ולאחותה אינה עוזרת.

– בדיקת חתן! בקרת־משפחה! “תשקיף” לכל פרטי־פרטיו! נצנצה במוחו של שטרן מחשבה פתאום. חי ראשי, אין זאת אלא ראיון. וכל המשפחה כאן: אבא ואמא, וכל האחיות והגיס. “נודי הרך, צפור!” מן הפח ומן המלכודת! לא יעלה הדבר, יקירי. לא זהו המוקש!

וכשיצא שטרן אל הרחוב, שאל את עצמו: כלום באמת כל כך הרחקתי, עד שנתתי מקום לחשוד בי? או אולי בכלל אין זה אלא ציד סתם. צריך למצוא חתן לילדה. – המלט עד שלא נהפכת באמת ל“ינשוף”.

צריך למעט בבקורים אל “הדודה”. לאט, לאט, מבלי שירגישו בדבר.

חלפו ימים, חלפו שבועות.

– יודע אתה, ינשופי, שזה יותר מחודש שלא היית בביתנו. די להם להציונים במה שיש להם. הכנס נא! אני קבלתי סוכריות ממוסקבה גופה.

ופעם בערב שב מביתו של מורגנשטרן, הוא והדודה תיאופיליה.

– מחר בבוקר, בעשר בדיוק תחכה לי בגן העיר, אצל החומה. מאוד מאוד נחוץ הדבר. בדיוק בעשר תהיה אצל החומה.

– הדודה תיאופיליה, הלא אני כאן… ולמה… למה (לא רצה להזכיר בשם ראיון). אמרי לי תיכף ומיד. מה יש?

– לא, לא! מחר בבוקר. מחכה אני.

זה היה ה“ראיון” הראשון שלו עם הדודה.

היה הגן ריק מאדם, ומשום זה היה יפה יותר משהיה בשעות שההמון ממלא אותו. ונראה, כאילו מלא אורה. וכל החלל הגדול, שבין הכפה התכולה הרעננה ממעל והתכלת הכהה של הים מלמטה – מלא אורה. והשולחנות הלבנים, והכסאות הלבנים והחומה הלבנה נראו מעין תבנית שעשועים מקבילים לאורה. זרקו השחפים הלבנים קריאות חטופות על פני נקודה אחת שביָם, ועגו עליה ומסביב לה עוגה, עולים ויורדים, נוגעים ולא נוגעים במים.

מאחת הספות קמה לקראת שטרן תיאופיליה, לבושה לבנים.

– לא אחרתי?

– לא! לא!

– הדודה תיאופיליה – אמרי לי מה יש?

תיאופיליה פסעה פסיעות קטנות, מתקשה בדבוריה…

– מבין אתה… הלא תבין… רציתי לומר לך עומדת אני בשדוכים… מציעים לפני חתן…

– אדם הגון… הוא מוצא חן בעיני כל משפחתי. איש אמיד, יש לו מעמד, הוא סוחר.

– מוצא הוא חן גם בעיניך?

– לא זאת! מה תיעץ לי אתה. היום, הערב עוד אני נותנת תשובה… התישב בדבר, מה לי לענות לו.

– אבל אינך מבין כלום, כי אם אהיה כלה למי שהוא הלא…

ודוקא משום ששטרן הבין יפה מה היא רוצה להסביר לו ולא רצתה לומר לו, דוקא משום זה לא הבין, כנראה, כלום.

וכך הלכו ונדברו במשך רבע שעה.

– נסור קצת ימינה, אל השדרה השניה.

בקצה שדרה זו ישבה מרת מורגנשטרן.

– תיאופיליה!

– שרה!

– מה את עושה כאן?

– מה את עשה כאן?

– חשה אני בראשי ויצאתי לטייל קצת.

– הלכתי, ופגשתי את מר שטרן, ומשכני לכאן.

קומדיה זו למה היא? חשב שטרן, כלום יש ספק, שיחדו באו?

ומכיון שגם מרת מורגנשטרן פה, מצא לו אמתלא לנטוש עליה את הדודה תיאופיליה.

– לא, לא! אני אינני “ינשוף”. עוד יש לי פנאי?

ורגליו הגמישות נשאוהו מתוך הגן אל העיר ואל תוך המונה, והוא הולך ומחייך לכל הנערות שפגע בהן.



המלצות קוראים
1 קוראות וקוראים אהבו את היצירה
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות