“מוֹסִי סוֹלוֹבֵי!”

שלא בפניו ובינם לבין עצמם קראו לו כך אחינו בני־ברית; אבל הם ידעו, כי זה הוא הקרי – והכתיב הוא אחר לגמרי.

ובה בשעה כשהיו קוראים לו כך, היה בפניהם אותו החן המיוחד ואותו הצלצול המיוחד, המצלצל בפי בני־ישראל המצוינים בחדודיהם בעולם:

“מוסי סולבי!….”

הוריו, כלומר אביו ואמו־חורגתו, שרטת שרטה בבשרם לשמוע את השם יוצא מפֹרש מפי האיכרים הרבים, הבאים עמו במשא־ומתן תמידי.

סוחר בתבואה היה.

אלה הערלים, מהם מבני כפרנו, יש שקראו לו כך משיחים לפי־תֻמם, ויש מהם מתוך מצמוץ־עינים בגנבות:

הם ידעו, כי דברים בגו.

הוא בעצמו, כפי הנראה, כבר הסכין לשמו זה. בניו, עד שלא באו בין אנשים, לא ידעו, כי יש להם עוד שם משפחה אחר לגמרי. וכך היו נענים לשואלים אותם:

– בן מי אתה?

– “אני של מוסי סולובי”.

ועד סוף ימיהם לא ידעו האשכנזים אלא שמו זה; וכשהיו דורשים לשכנו, היו שואלים: איה ביתו של זולובי?

כבר אמרתי, כי סוחר־בתבואה היה, והיה בא במגע גם עמהם.

ויש שיושבי הקולוניות היו שואלים:

– ?Wo wohnt die Sowa כלומר, איפה גר הינשוף?

מתוך בסומי חגא, יש שאכר אחד, שהקרקע תחת רגליו איננו איתן במקצת, כשהיה נתקל במוסי, היה עומד על עמדו, מסתכל בו יפה זמן־מה, באין אומר ודברים, מצליף מבטו מכף־רגלו ועד ראשו, על עיניו האפורות, הנאות והנוצצות ביותר מתחת המשקפים, על זקנו העשוי והמסולסל, ושואל בגמגום קצת:

– מוסי, קונה אתה זמיר?

גרסה אחרת:

– מוסי קנה כלבלב!

כך היו ממררים את חייו.

באופן מוזר ונפלא נכנסו שלשה אלה לחייו. כי בכלל החיים פשוטים, גם לאחר שהם מסתעפים לכמה מיני חיים.

אפשר היה לתארם שלש מערכות, שלשה גדרים נפרדים זה מזה.

ממש כאותם הספרים.

מוסי יודע שלשה סוגי ספרים:

סוג אחד ספרים הם מעין ספרו של הרב, ה“יורה דעה” – כולו סתום וחתום. ואותו מבינים רק אנשי־מספר.

סוג שני – ספרים קטנים: מחזורים, סדורים, סליחות, תחנות, תהלים, הגדות של פסח, וגם אותם הספרים הקטנים, העומדים על דפים בביתו של חתן הגביר.

אי־אפשר לאמר, שאינם מובנים כלל וכלל; כמה פסוקים ושברי־פסוקים עוד שגורים גם על פיו של מוסי. גירסא דינקותא.

סוג שלישי – ספרי־לעז.

ספרים מובנים, ספרים שיש לקרוא אותם בעונג רב.

וגם החיים מעין זה.

שלשה עולמות הם, עולם עולם בפני עצמו. והם בולטים ביותר בשלשת שכניו של מוסי.

אחד: קוּזקא בן האלמנה.

חייו – חיי איכר, חיי “גוי”. חיים שכולם עבודה, אכילה ושֵנה, ושוב יגיעה רבה, שנה ואכילה. וחוזר הגלגל.

ומספר ימים – חגאות, שבהם רבה האכילה והשנה על העבודה. וקוזקא בא לידי בסום.

אפס גם בימי חגאותיו הוא משכים קודם אור יום, בין בקיץ בין בסתיו, וסר אל רפתו מול אורותו, מביא שחת ושעורים ומערבן זו בזו ולש את התערובת במַטה בתוך האבוס; צריך הוא לבשל מה שיבשל בשביל חזיר־מרבקו. מנקה הוא את רפתו. ערב ובוקר ינהל את סוסיו אל השוקת.

בסתיו גלדי־קרח עולים על אצבעותיו.

קוזקא זה אינו מן העניים, ויש לו נער משרת, אבל כיצד יאמין למשרתו בדברים כמו־אלה?

ובקיץ, תיכף לאחר חצות, הוא קם ויורד אל השדה. ובערב, כשהחמה שוקעת ונוגעת בארץ הרחק על קצה הערבה, הוא שב ואינו יכול להניע ידיו מרוב עיפות.

ונופל ישן טרם כִּלה ארוחתו.

מתחיל האביב בחרישה וזריעה, כָּלה הקיץ בקצירה, נכנס החורף – והוא זורה ודש וחורש שוב – ובין עבודה לעבודה גדולה הוא עודר גנה וזורע בה, עושה בחמר ולש בצפיעי־הבקר.

שנה, אכילה ויגיעה.

עבודה בטיט, בחמר, בזבל ובגָלל.

אחרים לגמרי חיי חיים פוגל שכנו.

יש לו לפוגל בית ויש לו חנות….

אבל כמה יש לו בחנות משלו, כמה משל אחרים? חיים בעצמו אינו יודע בברור.

פרנסתו על חנותו. וכל היום וכל הלילה, עד שתתקפהו השנה, מוחו עובד ויגע, ודעתו מטורפת עליו:

– כיצד ימלא הבור מחוליתו!

בקיץ אין הקונה מצוי –

ובשוק, הפלונית שלו אומרת: בהקפה אין נותנים, ובתחלת החורף צריך להכניס אל החנות סחורה חדשה.

האכר מכר את התבואה וסר אל החנות לקנות –

– מאין ימצא הכסף?

ובבית?

מאז הבוקר ביתו מתמלא קול ילדים צוהלים, מריבים, – קטטות יללות וקללות.

ילדים יש לו משתי נשים. האחת מתה והשאירה לו שני אידיוטים.

כל היום הם מחטטים, כאותן התרנגולות, בגל האשפה. שניהם דקים, גבוהים ורזים, גולגלתם קטנה וראשם גלוח, חטמם בולט־מחודד ושפתיהם צרות. עיניהם גדולות־עגולות, חסרות כל הגיון, וכל מראיהם מראה צפרים דורסות.

כל תלבושתם – כתונת ארוכה, איזה צבע אפור־פרא, ואין להם אלא זו לבשרם. וכך הם מחטטים באשפה, מתקוטטים עם הכלבים, שאינם נוגעים בהם לרעה.

כנראה, מבינים הכלבים, שבריה משונה לפניהם.

והילדים הבריאים, בני אשתו השניה: אחד – עיניו טרוטות, שני – אזניו זבות, שלישי – פרחה בראשו איזו צרעת ממארת, הרביעי – לֵחו נס שלא כדרך הטבע. כלומר: כולם לחם נס הן בקיץ הן בסתו. ובסתו יתקוף עליהם איזה שעול, ולא תצלח עליו כל רפואה עד סוף כל הרפאות: חלב חם מבושל על צואת־כלבים.

וברינה אשתו, שדִּבורה גברי, וכל מבנה גוה – קטן, אינה יודעת מנוחה כל היום.

שורטת, מקללת, צווחת ומקללת את הבנים ואת הבעל ואת גורלה.

ואין לה בעולמה אלא שנה, מעט שנה ומנוחה בצדה, לרגליה, למוחה, ללשונה, לידיה – – –

ובשעת בין השמשות, כשהיא סמוכה אל גדר ביתם (צר לה על הנפט), ובדיעבד, יש לה מנוחה כל שהיא:

– יקדים כמה שיקדים אדם לישון, קודם השעה השביעית לא יישן לעולם.

אם לא נבראו החגים אלא בשבילה, כדאי היה שנבראו בעולם.

אמת, כפלים תעבוד לפני החגים.

ויש עוד חיים.

חיי שכניהם משמאל.

בבית זה, שיש לו עצים, אף־על־פי שהוא בית־יהודים, כתליו מסוידים בסיד, ווילאות־קש עם ציורים עליהם נוספים על תריסי־החלונות, בבית זה צהלת עולם, שמחה וששון – כל הימים.

אחד משלשת גבירי הכפר גר בו.

לב מסֵלסקי גבה־קומה וחסון, פניו זעומים והוא מטיל אימה אימה בכל הקרב אליו.

בביתו אחר הוא לגמרי.

ארבע בנות בבית, ארבע כלות להבא, בריות נאות ותמיד עליזות.

כמעט בחצי היום ותריסי החלונות עודם מוגפים. לעומת זה פתוחים הם ומוארים החלונות כמה שעות אחרי חצות הלילה.

וקול הפסנתר עולה ובוקע מתוכם ושפע אור על כל הרחוב.

ואל בית זה יתאסף כל המבריק וכל הנאה שבכפר.

הצריך לָרופא הרַוק בערב, פונה לשם בלי לסור אל ביתו של זה. הצעירים היונים המגוהצים והזקופים מתכנסים שם.

הפריסטב גם הוא סר לשם בכל הדר מדיו עליו, ושופט השלום גם הוא שם.

ודוקא בשעה שכל החיים בכפר הולכים וגוססים – הם נעורים בבית זה.

זוגות זוגות בשירה וצחוק יוצאים מתוכו, פורשים לשם טיול אל המגרשים הרחוקים ועד הטחנות בקצה הכפר.

ויודע מוֹסי ומכיר בשביל, בו יעברו חייו הוא. והדרך קבועה וידועה וברורה עד סוף־סופה – בארון ישאוהו דרך רחוב־היהודים, יימינו אל השוק, שוב יימינו אל המגרש, ולאורך כתלי חומת־האבנים סביב לבית־עולמם שלהם יובא עד מבוא השער הנמוך לבית־העלמין היהודי,– כאותו הדיוק, שישנו במסע ההולך למליטופול, ששם הוא רגיל לנסוע פעמיים בשנה – הכל ידוע וקבוע מקודם:

תחנה ותחנה במקומה, ציון וציון במקומו, סימאפור וסימאפור על כנו, ז’נדרם וז’נדרם על דוכנו.

אלא שאין לדעת את פרצופו של זה: אם בעל השפם השב יעמוד או הצעיר הדק, אם ילַוך הקונדוקטור הכרסני, או יקבל שכר־הליכה בלי־כרטיס זה השני, האדום. וגם אי־אפשר לדעת, מי ישב לצדך: אשה או ריבה, צהובה או שחורה.

בזמן מן הזמנים ישא אשה.

ויהיו לו בנים –

אין לדעת כמה, אבל יהיו.

נערים או נערות – גם כן אין לדעת.

גביר לא יהיה לעולם, ולעולם יסחר בתבואה.

אין לדעת מי יהיה שותפו; אי־אפשר לדעת, מתי ירויח ומתי יפסיד, כמו שאין לדעת, איזו קונטורה חדשה תצמח, ואיזו מהן “תעשה פליטה”.

אבל על אותה הככר “אמוּר” יעברו כל חייו, ובכל חורף וחורף יהיה ראשו שקוע בתבואה וידאג, עם מי יעבוד.

אשתו תביא נֵדה.

בלי נדה לא יקח אשה לעולם.

וכשיהיה לו כסף מעט, יקח לו שותף יותר חרוץ.

לשנות את החיים לגמרי – אי אפשר.

מפני החיים הוא ירא. יראתו זו באה לו בירושה מאביו.

מאביו למד להבין בתבואה, ודבר אחר לא למד.

חוץ מזה אינו יודע דבר.

גם אביו אינו “למדן” כלל וכלל.

בשעת הבטלה בככר התבואות עושים את אביו לצחוק. אלה בעלי־האמברים, היושבים וחורצים לשון מאפס־מעשה “על ה' ועל משיחו ועל ננתקה”.

ומה־גם אם סנדר שם, סנדר זה, “הממונה על רשימת הקבצנים”.

מתוך הדיוטות גמורה היה אביו מדגיש מילים שלא במקומן הראוי, קורא בשיבושים גסים, אינו משגיח בראשי־פסוקים ובסופם.

ובסעודות־מצווה, כטוב לב־המסובים, היה חתן־הגביר מתחיל בנגוניו וגומר בתפילה “נוסח פיֵטיגורסקי” (זה שם משפחתו), עוצם את עיניו, לוחש ומגמגם בלשונו, ופתאום מריע בקול רם – שאגת ארי:

– יחסר לנו מזון לעולם ועד!

צריכים החיים להיות אחרים.

צריכים החיים להיות יותר יפים.

געגועים צפונים לו על הנוי והבלת־מצוי, על המתרומם מתוך החולין.

מוסי מסלסל בשערו, בזקנו הרך, כעין מסגרת נאה לפניו העדינים.

עיניו אפורות וגדולות, וברק מיוחד מוסיפים עליהן משקפיו.

בין כל בעלי־האמברים אך עליו חוט של חן ואצילות.

עניבתו לעולם אינה עניבה סתם, לשם עניבה בעולם, מתוך שאי אפשר בלי זו.

עניבתו שלו תמיד מן המשובחות, יש בה מן הסלסול.

צא וראה, עניבה מה יש בה?

שוליא דנגרא או משרת בחנות בורר לו אחת, שצבעה מחוצף ומבריק ד' מאות פרסה על ד' מאות פרסה, כשהוא קרוא לחתונה, הוא יודע, שצריך לקשור לבנה. תבנית־לולאה הוא קושר.

בימות־החג ממש תוכי הוא.

בגדיו שחורים, חזיתו לבנה, כומתתו כחולה, עניבתו אדומה.

לא כן מוסי. בבית־הכנסת עניבתו ארוכה ורחבה במקום קִשורה,יש בה ממדת דרך־ארץ וישוב־דעת וצבעה עומם, השחור מרובה על הציצים ועל הקוים שבה. במושב־בתולות עניבתו – תבנית לולאה, יש בה קצת קלות־ראש, אותה שישנה גם בשפמו – כנפותיה כלפי מעלה, כנפי צפורת־כרמים. נקודות מספר – אדום גוסס, ירוק עומם, קוי־קנמון בודדים מצניעי־זוהר. עם השנות הבגד בקיץ, עניבתו נעשית יותר בהירה; חנו של הקיץ עליה.

אפר רך וכוכבי־כסף פזורים עליה במדה זעומה; כשהיא לבנה – לבנת אריג ממשי כבד־הטוי עליה, לא מלבנת הסיד הדל שעל־גבי האטון העני.

אין מוסי קונה עניבתו בכפר, אלא בעיר.

מה לו ולעניבות, שמביא משה ליפשיץ לחנותו מורשה? העניבה היא האדם!

וכן זהיר הוא גם בכפתורי הידוֹת.

יותר מתקופה אחת בשנה אינו רוכסן.

בגדיו נאים והוא מקפיד על נקיותם.

אבל בביתם הכל חולין, חולין – – –

ביתם ככל יתר בתי השכונה. חדר גדול לכאן משמש מטבח וחדר־אוכלים, וחדר לכאן – הסלון; ובין שני אלה חדר קטן – חדר המטות לאבותיו.

מעט נחת־רוח יש לו מגנתם, שלא כדרך הגנות דרכה בתחלת האביב.

פונה חצרם כלפי בקעה עמוקה וסמוכה לחריץ, ובתחלת האביב מתמלא כל החריץ מים; כשהשנה שלוגה, יכסו המים גם את הגנות הסמוכות לחריץ ואת גנתם בפרט. ואז נושאות הצפרדעים קולן ברנה כל הלילה.

נוטות אל הגנה חסידות, ויש אשר אנָפה תפקוד אותה, מטילת בה ארוכות וקצרות.

החריץ מלא ראשָנים – אלה ולדות הכרוכיות הפזיזים, בתחלת גדלם כגודל זרעון של חרדל, ואחרי־כן יגדלו והיה מראיהם כדג קטן.

באים הקטנים וצדים אותם.

יתר גנות היהודים אדמה צחיחה הן, והצפרדע לא תהיה עליהן.

על אחת כמה וכמה שלא תבוא החסידה.

מה מתגעגע לבו אל כל דבר בלתי רגיל!

ובזה נכשל כמה וכמה.

משום־זה זכה לשמו: הזמיר.

ארע לו והיה בבית־הנתיבות. פגע בגוי ובידו צפור.

צפור כזו לא ראה מימיו: גדולה היתה, מרובת־נוצות, אזניה גדולות, בולטות כלפי מעלה, ושתי עיניה גדולות ועגולות, כשתי אבני־יקר כתומות. לא ראה כמותן אצל שום צפור.

– צפור זו מה היא? – שאל את הגוי.

הגוי הוא גוי ממיכאילובקה, כלומר: גנב שבגנבים.

הצליף מבטו על מוסי, הכיר כרגע בו, וענה תוך־כדי־דבור:

– זמיר הוא. שמא תקנה? לי למה הוא!

– כמה?

– עשרה רובלים.

סבור היה מוסי שזה רב, ונתן לו את המחצית. לא רצה הגוי. אבל סוף סוף קבל את החמשה והלך לו.

מצא מוסי את רכָּבו והצפור בידו.

שאלו הגוי:

– מוסי, ינשוף זה למה לך?

קצף מוסי: – ינשוף?! אתה בעצמך ינשוף! זמיר ראית מימיך?

וכל הכפר “רעש” כלומר, לא היה בית בשכונת היהודים, שלא ספרו בו על־אודות הינשוף, שהביא מוסי פיטיגורסקי.

בו ביום היה למוסי סולובי.

מאז התחילו לו מציקים:

– מוסי קנה ינשוף!

מקום מועד לפורעניות היה בית הנתיבות.

נתקל מוסי בגוי קטן ובידיו כלבלב.

בכלל, ענין הכלבים אינו בשביל בני־ברית.

סתם כלב – בריה שאינה סובלת יהודים. אנטישמי הוא הכלב מתחילת בריתו, אם לא גודל בחצרו של בן־ברית.

יש כמה וכמה מיני כלבים.

המיעוט שבהם, זה שאינו מרוצה גם מריחו של האכר, זה שקבל חנוך כל־שהוא בחצר הפריסטב, שאשתו חובבת כלבה שחורה, תבנית ארי זעיר־אנפין, והיא נוהגת בו מנהג ילד.

כלב ענק, גדול כעגל, ישנו לנכדי הגביר. הם אריסטוקרטים.

הכלב סימן לאריסטוקרטים.

אומרים הם, כי הכלב מוצאו מנויפונדלנד, משום זה בין אצבעותיו כעין קרום והוא מיטיב לשחות.

וכל הכלבים שונאים בנפש את נושאי־המכתבים. וכשאתה שומע צעקת כלבים בשכונה הולכת וקרבה, כלב אחד פוסק והשני בא ומתחיל – הוה אומר: נושא־המכתבים בא.

במה תלויה תכונתם זו איני יודע.

התבונן מוסי ב“צוציק” והוא נחמד, ארוך לפי־הערך, שחור, וכתמים כתומים עליו ורגליו קצרות, עד כדי להביא לידי צחוק: ממש ככרכשת על־גבי רגלים.

לא משל ברוחו ושאל למחירו.

– אל תהי קמצן, – ענהו השקץ, – אינננו ינשוף. זה הוא כלב טַקְסָה.

קצף מוסי לשמע הינשוף ולא רצה שוב בכלב; אלא שנתפיס, כי לא הרבה הגוי במחיר הכלב, ויקחהו.

קשר את הכלבלב בחבל לאחורי הכרכרה ונסע.

היה החבל קצר, או הכלבלב עודנו קטן – סוף מעשה, כשבא מוסי עד הכפר, והנה פגר קטן קשור אל החבל.

וזכה, שיהיו מאז שואלים לו:

– שמא תקנה כלבלב?

אין לשער את כל צערו של מוסי, כמה סבל בימים ההם.

התחילה אמו־חורגתו חוששת בראשה ובלבה, וגמרה: “עד שאני חיה רוצה אני לראות את מוסי נשוי” – וליצני הכפר חכו לתשובת מוסי מן החתונה עם אשתו.

אלה נמנים וגומרים: יארע לו מעין “מעשה־זמיר” ומין ינשוף יבוא אל ביתו.

טענו אלה: לא, מעשה־כלבלב יהא חוזר.

אבל מוסי הביא לביתו אשה ונשתתקו הליצנים למראהָ. ריבה לא צעירה ביותר, גבוהת־קומה ושערותיה כעין הנחושת האדומה, רזה מאוד, אבל זקופת־גזרה ורחבת־גרם.

עינים גדולות, אפורות־כחולות, הביטו באומץ ובהכרת־עצמה, – וכל תנועותיה מתונות ומלאות ישוב־הדעת.

מוסי כולו כרוך אחריה מתוך רוך ואהבה, והיא נבטת עליו מתוך חמלת אם רחמנית על בנה הגדול.

ניכר היה, שהיא תהיה ה“מושלת בכפה”.

וכמו שנבא לבו של מוסי כן היה.

תחנה אחת צריך היה לעבור – ועבר.

נולדו זה אחר זה ארבעה “זמירונים”.

ולא היה ביניהם ובין יתר ילדי השכונה ולא־כלום; אפם זב, היו משתעלים, היו נרפים בחדר.

אמת, ילדים נאים היו, – וסופם להיות סוחרי־תבואה.

עוד זמן־מה קוה לשנויי־חיים.

הנדה שקבל עמד לו למצוא שותף, גם־כן בעל כסף מעט; השנה היתה אסומה.

הרויחו.

ואחרי שמתו הזקנים, בנה לו בית.

אחת מתקוותיו נתקימה.

הכניס רהיטים נאים.

שלח שלשה רובלים והתחיל מקבל מדי שבוע בשבוע גליונות ה“נִּיוָה”. פעם בחודש קבל ספר למקרא סתם, ספר – חלק ידוע מכתבי איזה מחבר, מחברת למוֹדָה וגזירה וכו'. – חמישים ושנים ספרים לשנה – – –

היה לו גם ארון לספרים.

אותו גליון של “ניוה” מה־נאה!

מה לאמר לספורים וציורים!

אותם שני הדפים האחרונים, דפי המודעות – כמה וכמה יש ללמוד מהם.

והוא יושב לו בערב. המֵחם רותח ומזמזם בנגון־מחמים ואשה צעירה מטפלת בסעודת־ערב והוא יושב ומעין – בדפים האחרונים של ה“ניוה”.

עולם נפלא ישנו מעבר לגבול כפר נדח בערבה, עולם נפלא, כולו נוצר להנאתו של אדם; כנראה, יש ויש עוד בריות, הדואגות לטובתם של אחרים.

הנה מודעה: " קֵרֵחַ הייתי" – – והאיש הישר והטוב מספר, כמה סבל, כמה כסף בזבז על הרופאים ועל הרפואות, עד שמצא סוף־סוף את הסגולה, את התרופה הנכונה – והוא מוכן ומזומן להציע לפניך כל מה שהוא יודע – חנם אין כסף, מאהבתו אל בני־האדם ומחמלתו עליהם הוא עושה זאת.

“שעון נחמד” בא מן הפירמות היותר משובחות בעולם. לוח־מספרים – פנטסיה, מורי־שעות – מעשה־פיתוחים. רובל וצ"ט אגורות מחירו. ערובה ל ג' שנים. המשלוח על חשבון הקונה…

“סגולה לרֶבמַטיזם” בדוקה ומנוסה, גם־כן מאת איש, שסבל בעצמו ושבצרתן של הבריות גם לו צר – ספר שלם הוא שולח חנם ובו כמה מכתבי־תודה מאת אנשים, שהתרפאו על־ידו. תו־פוסטה בן־שבע – ולא יותר.

הנה תבנית “טבעת ואבן־יקרה” וקרנים מידה לכל רוחות השמים – אין להבחין בינה ובין אבן שאינה אמנותית. א' רובל, הוצאות המשלוח והאחריות על הקונה. אם לא תמצא חן – הכסף מושב לבעליו.

“מאה דברים ואחד” נחוצים לכל משק בית, לאדם אינטיליגנטי – 3 רובלים.

אילו היה לו למוסי כסף… כלומר: יותר מאשר יש לו!… לצערו, אין לו כל־כך הרבה, וגם אשתו אינה אוהבת לפתוח את צרור־הכסף.

ואולי – אולי ירא היה, שלא ישובו ימי… מעשה “זמיר” ומעשה “כלבלב”.

והוא נהנה אך מן הקריאה בלבד.

ופעם נתקל במודעה זו:

“לֶוינסון באודֶסה – רחוב רישֶליֶה – שוה לכל נפש. מכשירי־כתיבה לכל אדם: לוח שיש (שחור או ברוד – כרצונו של הקונה), דיותות שתיים… חותמת אחת מעשה־אמן. כלים נאים… מחירם ביחד עם המשלוח – – –”.

נמלך מוסי באשתו. ולמחרת היום נשא את הכסף אל הפוסטה.

כעבור ימים שמונה, בערב, התחילו הכלבים צועקים בשכונה. הלכה הצעקה וקרבה: בא נושא־המכתבים והביא תיבת־עץ בכריכת־בד.

בעיניים נוצצות הוציא מוסי את לוח־השיש, את הדיותות – ואת החותמת.

הסיר ממנה את הנייר, שבו היא כרוכה, והנה החותמת וידה תבנית… עיניו חשכו ולחייו הסמיקו – לא יאמן כי יסופר… – תבנית הינשוף הארור!…

וביום השני ידע כל הכפר, מה קבל מוסי.

משרבו הזמירונים, הלכו חיי מוסי וקבלו צורת חיי כל השכונה.

נשארו חיי כל השכונה כהויָיתם מקודם. אך ביתו של הגביר קדר: כל הבנות הנאות יצאוהו, הבנים השתקעו בעיר – וחלונותיו לא האירו בלילה וקלוח של נגינת פסנתר לא נשמע עוד.

נשארו יתר השכנים בבתיהם מקודם. – ובמשך הזמן התחילו שערותיו של מוסי נושרות, ולא היה פנאי לכתוב אל בעל המודעה: “קרח הייתי”… אשתו שָמנה, עבתה מאוד, גרמיה הרחבים קבלו עליהם הרבה שמן ובשר, ובלכתה היו ירכיה בולטות עגולות ותלולות. והיא כולה רחבה וחמימה – כאותה תרנגולת גדול ושמנה במבחר שנותיה, כשהיא פורשת כנפיה וסוככת על אפרוחיה המתכנסים בין רגליה ותחת כנפיה.

וכשמגיעים ימי־החורף והאכרים מכניסים את התבואה לממגורה, מוסי חש בראשו מרב טרדה ועיון, את מי יתקשר השנה –

ומעין מרה שחורה תוקפת אותו:

– הנה היא הדרך הסלולה… מאז… מאז…

ואז –

יש אשר יתבונן באשתו רחבת־הגרם והשמנה ובעיניה הגדולות והעגולות ובתלבשתה האפורה, ונדמה לו, כי שוב הוא רואה לפניו… ינשוף גדול –

אותו הינשוף, שהמר לו ככה בחייו.