בישיבת האגודה “בני־ציון” היה לעתים רחוקות לוקח חלק איש גבוה לערך, רזה לערך, פניו חִורים ומשקפים מגינות לו על עיניו.
היה יושב ושותק.
אנו היינו צריכים לכסף. אמרנו ליסד הוצאה של ספרים, או מחברות. היו בכלל הוצאות קטנות וגדולות.
חבר אחד הציע לקנות עשרים דו־אופנים, – על ידו אפשר היה לעשות זאת במקח. השוה, – ולמכור אותם בתשלומים לשיעורים ובריוח יפה…
לחבר שני היתה הצעה יותר מקורית:
היות אשר יש בישראל מאה אלף ריבות, כלות הרוצות להנשא לאיש, וכבר באה שעתן; והיות אשר יש לנו כמה וכמה צעירים ציונים, המסורים ל“רעיון” בכל נפשם ומאודם – יביאו נא אלה את עצמם קרבן… נעשה הגרלה על הבחורים, וכל ריבה שתשלם רובל אחד תקנה לה זכות לקחת חלק בהגרלה ולזכות בבחור אחד, שיתנדב לזה…
החבר השתקן לא הרבה לדבר; אך גם הוא מצא מוצא לכסף.
צריך לו רק כסף־מעט, כדי לקנות מתכת, והוא יעשה ז’יטונים (מטבעות זכרון) בזהב, בכסף ובאלומיניום. בעד עבודתו איננו רוצה כלום. הריוח הנקי ישאר בידי האגודה. איננו אמן להטפה, אינו יכול לקחת חלק בעבודת הועדה הפיננסית; הוא רק אמן מפתח־ציורים. המקצוע שלו – המיניאטורה. מה שאפשר לו לעשות – יעשה.
ההצעה נתקבלה. נבחר ועד לשם זה. וכיון שהיה בו זכר לאמנות, צוו עלי להכנס לועד זה. ומטעם זה הייתי מבקר לעתים תכופות את ביתו של האמן.
בביתו שלו נהפך האמן השתקן לאיש אחר. היה אוהב לדבר: על האמנות בכלל, על אמנותו שלו בפרט; אהב להראות את מעשי ידיו, תמונות וציורים שהיו לו.
בעל טעם יפה היה, וידע הרבה מתולדות האמנות. הכיר, כי גם לי יש השגה בזה כל שהיא – ונעשינו במובן ידוע “ידידים”.
נודע לי, שהוא יליד עיירה קטנה, מורים לא היו לו – אבטו־דידקט הוא.
מובן, שלא היה לו מה לעשות בעיירה הקטנה שלו. גם באודיסה התפרנס בדוחק. ומשפחה גדולה היתה לו; הוא היה מטופל בבנים. שנים בנים למדו בבית הספר לציור; קבל הבכור “גליון־תהלה”, אבל דעתו של האב לא היתה נוחה מזה; לדידיה, עולה הצעיר על הבחור.
– הפרופיסורים שלכם, כלום הם מבינים דבר?
הראה לי גליון נייר ועליו ציור של מצנפת־קיץ של גימנזיסט – ותו לא. והבד חי – אם אפשר לומר כך.
– זוהי עבודה!
מדוע הוא מתפרנס בדוחק?
– כלום יש עתה מבינים לאמנות? ימי החשמנים והארכיהגמונים המיצינאטים עברו ובטלו מן העולם.
– אם רוצה אתה בכתובת בתוך טבעת – בעד רובל אחד וחצי עושים זאת בכל מחסן שיש בו מפתח. אני לא אקח פחות מעשרים וחמשה רובל. מי יתן לי? מי יבין ויעריך את עבודתי?
הראה לי על שלט של אציל – עבודה נחמדה עד להפליא. מגן עם ציורים הרלדיים בשלשת הצבעים המקובלים, ושני אבירים עומדים משני העברים. גדלם 3 סנטימטרים, וכל חוליה וחוליה שבתחרתם עשויה בתכלית השלימות. נכנס אליו האציל, הראה לו את הציור ושאלהו, כמה יקח בעד השלט. ענה לו, כי את המחיר ידע לאחר שיגמור את עבודתו. וכשבא הלז אמר לו: שלוש מאות. נבהל האיש. מעולם לא שער. ולא לקח. עתה מונח השלט. כסף שקע בו לערך שני רובלים, וזהב לערך חמשה רובל ואֶמל (זגוג) שני רובלים – כלום שווה לאבדו?
ישנן פירמות הרוצות בפרסום, במדליה, והן משלמות לו במדה קמוצה שכר עבודתו. – הן מקבלות מדליות והוא מזה לחמו נמצא.
הראה לי ארון של מת עשוי בכסף, ארכו לערך 8 סנטימטר. על כל צד וצד במעשה רֶליף הרגעים היותר חשובים שבחיי אדם. ובתוך הארון שלד של אדם, עשוי בזהב. על הקנה הקטן יש לקרוא בעזרת זכוכית מגדלת: “רוחומובסקי, אודיסה, רחוב פלוני אלמוני, החל ביום פלוני אלמוני, גמר ביום…”
מעשה והיה רוחומובסקי חולה, חולה מסוכן. והיו אז כל מעיניו במות. וכשהבריא, מצאו רעיוניו אלה בטוי בשלד זעיר אנפין, מעשה אמן להפליא. שלד של אדם עמד בפנת החדר.
היו בידיו עוד כמה דברים יפים ונחמדים. כלי אמנות מצוינים. היה אלבום של כמה עבודות, שעשה הוא ושנתפרסמו בתור עבודות של אחרים.
– אבל, הוסיף פעם, יש לי עבודה אחת. היא, לכשתגלה… ולא היה גומר.
אודיסה היתה אז פאריש בזעיר אנפין. לכל הפחות האמינו כך, וכך קראו לה יושביה הנאהבים בה.
ובפאריש היו אנשים מהמתלמדים שם, שהכירו באמנותו של רוחומובסקי.
ובפאריש היה דבר באחד מאולמיו, שעליו התגאה הלובר. זה שריד־מה מאמנות יון הגאונית, שאין ערוך לה עד היום.
על חבל הים השחור היו לפנים קולוניות יוניות, ובאחת מהן חי לפני כמה מאות שנים העריץ סיטאפרן.
עד היום חופרים שם ומוצאים כמה דברים יפים, הנמסרים אחרי כן לבתי הנכאות. ואז חפרו ומצאו – את עטרתו של סַיטאפֶרן.
ונתגלגלה העטרה מיד ליד, עד שקנה אותה הגרף מורוכובסקי. ארבעים אלף רובל שלם בעדה. נתגלגלה שוב העטרה מיד ליד, עד שקנה אותה הלובר, ושלם כמדומה, 250,000 פרנק.
אותו היופי היוני הבלתי מצוי, הציורים הנחמדים פתוחי חותם, שטבע נגב־רוסיה טבוע עליהם ועוד ועוד סימנים של עתיקות, נתנו חין ערך לעטרה זו.
ובכל זאת נמצאו מפקפקים; אי אלו חוקרים חשדו בה שהיא מזויפת, רק אחרי מלחמה ארוכה נצחו המצדדים באמתותה (דומני, אחד מהם היה רינאק) – וקנו אותה בשביל הלובר.
והיו הכל מתפלאים ליפיה!
והנה בשנת 1903, בקיץ, באמצע “הסיזון המת”, ואין לעתונים כל ענין, ואין כלום כדי להעסיק את הקורא – ופתאום סנסציה!
אחד העתונים בפאריש הודיע, שנכנס צייר פלוני אלמוני והכריז: עטרתו של סיטאפרן מזויפת היא; והוא־הוא שעשה את הזיוף!
לא היה עתון באירופה, שלא חזר על דברי העתון הצרפתי. ו“פאריש זעירה” התחלחלה גם היא. ואולם־הלובר נמלא קהל סקרנים, באים שוב לראות את “העטרה”.
אך בני אודיסה עתידים היו להתעניין בזה עוד יותר.
בו ביום שנדפסה הידיעה בעתוני המקום, נכנס אל הקונסול הצרפתי דשם יהודי פשוט ורצה לדבר עם הקונסול. והוא הודיע לו, כי אכן העטרה מזויפת היא, אך המזייף הוא – הוא ולא אחר. ודבר זה אפשר לו להוכיח בכמה אפנים, ואם תתן לו ממשלת צרפת להוצאות דרכו (הויזות טרם תהיינה עוד בארץ) – יוכיח.
הקונסול פנה אל מקום שפנה, והיהודי קבל את הכסף ונסע לפאריש.
ובו ביום נתפרסם שמו של רוחומובסקי בכל העולם.
הוא ספר, כי לפני שנים קבל הצעה מאת אנשים בלתי ידועים לו להכין את העטרה. גם את הכסף קבל. את טופס הציורים עשה, כנראה, מי שהוא מומחה לדבר, בקי בתולדות האמנות, כך ספרו; דומני, שגם את הציורים צייר הוא עצמו. רוחומובסקי קבל עליו את העבודה וקבל שכרה. וכנראה על כל צרה שלא תבוא הניח בידיו את התכניות והציורים, ובנקל אפשר היה לו להוכיח כי הוא עשה את העטרה. באודיסה ספרו, כי על אחד הפתוחים היה חרות שמו, שאפשר היה לקראו ע"י זכוכית מגדלת.
וכששב מפאריש, לא שב אלא כדי להעביר לשם את משפחתו. שם מצא גם עושר גם כבוד. את ילדיו קבלה הממשלה לחנכם על הוצאותיה.
“וגם לראות את פני נורדוי זכה” – ספר.
כעבור שנים אחדות הגישו הציונים לנורדוי ביום יובלו שלו מפה של א"י. את מקום המושבות סמנו עליה באבנים יקרות – במשבצות. את המפה הזו עשה רוחומובסקי הבן – הצעיר.
ואחרי כן הופיעו בתערוכה פסלים מעשי ידיו של הפסל הצעיר – רוחומובסקי.
ועוד לפני שנתים בהיותי בקושטא הכרתי בידי ציוני אחד ז’יטון מעשי ידי רוחומובסקי, מאלה שהכין בשבילנו, עם ציור יהודים המתפללים אצל הכותל המערבי.
בכמה טורח ועמל עלו לו הז’יטונים האלה – זה יודע רק הוא! אנוס היה לעשות כמה טופסים, כי הפלד הרוסי לא היה בכוחו להחזיק מעמד, עד שמצא את הפלד האנגלי.
איך התיחס לציונות אחר־כך בפאריש – דבר זה אינני יודע. אני רושם זכרונות ל“אודיסה שמתה”, וזו היא ה“אגדה” של רוחומובסקי.
נ.ב. במקרה נודע לי, שיצאו לאור בפאריש זכרונותיו של רוחומובסקי. בודאי יש בהם כמה וכמה דברים, שכבר שכחתים במשך הזמן או שלא מסרתים פה בדיוק הנכון. לצערי, לא ראיתי את מר ר. בפאריש ולא בחנתי את הדברים. ובכ“ז אני משאיר מה שכתבתי כמו שכתבתי, כי על־כן זוהי ה”לגנדה" של רוחומובסקי.
לי שלח ר. אחרי כן אכסמפלר אחד, מן האחרונים שנשארו בידיו, מעין חתיכה קטנה מאותה אודיסה שמתה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.