על שולחני מונחים ספרי־עם רבים במקצועות שונים של המדע. פה תמצאו את ואגנר בעל־האגדה; את בּאֶלשה, אֶשד־הידיעות החי, השוטף אתכם במזרקות־הפאתּוס רבות־הצבעים; את פאַבּאֶר המתון, הפשוט, אשר תורתו תקר כמעין זך; את פלאמריון הנהדר, צלול הסגנון, משורר השמים וכל צבאם… תמצאו גם צנועים מהם: את רובקין, למשל, – זה שנחנק מרוב סבל מדעי, שהוא נושא לעם, ואת לונקביץ, בעל השיחה הערבה, שיש לה אמנם סגולה כזו, שמרוב מתיקותה מתפזר כאד המדע שבה, ובמוח נשארת לפעמים ריקות נעימה (סגולה מיוחדת, אגב, להרבה פּוֹפּוּלריזטורים). כללו של דבר, בפינת־שולחני זו נצברו המפתחות של אוצרות־המדע לעם, – של אלה, שדרך צינורות ספריהם נמשך שפע של רוח לרבוא־רבבות אנשים מן העם בגרמניה, צרפת ורוסיה. וכל אלה נאספו כאן לשם תכלית קטנה מאוד: לדלות מן הים הגדול הזה טיפה קטנה אחת – מאמר פופולארי טוב בעד קוראינו. לא נשאתי את נפשי לגדולות: רק בדבר טוב אחד, אשר יתאים לנו, חפצתי. ותאמינו לי? את המאמר האחד לנו לא מצאתי. מצאתי את האחד מתובל יותר מדי; את השני – חסר תבלין לגמרי; את השלישי – יותר מדי קל, ואת הרביעי – יותר מדי כבד. ובמקום שלא היה לקוי בכל אלה, לא היה הסגנון בכללו מתאים, לא היתה ההסברה מתאימה. אפילו המצוינים שבהם לא זכו בעיני בכל פרטיהם. לפעמים גם לא הייתי יודע מה הם חסרים, אך בהרגשה סתומה הייתי מבחין, שהם חסרים משהו חשוב מאוד. כשהייתי משווה לפני את הקורא העברי, מיד נעשה ברור לי, שהרצאה זו, מהלך־מחשבה זה לא יהיו מניחים את דעתו. מובן, שמכוון אני לקוראים מן העם; לאלה, שלא נתחנכו על מקורות זרים, כי אם שמרו בקרבם את כלי־התפיסה בכל האלמנטאַריות העממית. אלה, הרגשתי זקוקים למשהו אחר, שכל מעלותיהם המצוינות של המאמרים הזרים אינן שקולות כנגדו. כדי שהדברים יהיו מתקבלים לא רק על דעתם, כי אם גם על לבם; כדי שיתמזג בהם וישא פרי־ברכה, – הם זקוקים לסגנון שלהם, להרצאה והסברה שלהם – הם זקוקים לספרות פופוּלארית־לאומית.

ב    🔗

מי שנתן את לבו רק מעט לחקור את מהותה של הספרות הפּוֹפּוּלארית של עם ועם ולעמוד על אופיה וסגולותיה המיוחדים של כל אחת, לזה ברור, שכל עם יוצר את הספרות הפּוֹפּוּלארית הלאומית שלו, כשם שהוא יוצר את השירה, הציור והארכיטקטורה הלאומיים שלו; לזה ברור, שכשם שיש משוררים לאומיים, כך יש פּוֹפּוּלאריזאטוֹרים לאומיים. בכל מקצועות־המדע יקומו, וכל עוד אינם, לא קנה עוד אותו מקצוע את מקומו בחיי האומה, לא שלח עוד את שרשיו בקרקעה. כשאנו מבקשים את סיבת החזיון המעציב, שרוב ילדינו לא סגלו להם את ידיעות הטבע, למרות עמל המורים הרב, שצמצמו בשנים האחרונות את כל כוחותיהם דוקא בנקודה זו, אנו מוצאים אותה בזה, כי להרצאת המדע הזה אין עוד אותו הסגנון, המתאים לרוח האומה – כי הסגנון והתוכן נשארו זרים זה לזה, ועל־כן, אולי, לא נתאחדו איחוד אוֹרגאני בלב התלמידים. התוכן לא מצא את צורתו, ותוכן בלא צורה לא ייתכן גם בדברים שבמדע. כל עוד אין לנו הביטוי המקובל, השרשי, – זה שאין עוד עוררין עליו, אין עוד כלום. ביאליק אמר פעם, כי כל עוד אין שם אחד של צמח או של חי, שהוא מקובל על רוב האומה, אין צמח וחי אלה עדיין במציאות שלה. אותה שעה הם עדיין נכסי זרים.

ולא רק לידיעות־הטבע קמיםּ פּוֹפּוּלאריזאטוֹרים, שהם מקנים אותן בראשונה לעם, כי אם גם הפילוסופיה, האמנוּת, וכו' זקוקות לאותם הסופרים הלאומיים הגדולים, הריפריזנטאנטים של האומה, היודעים למצוא את הנתיבה הכי־ישרה והכי־קצרה ללב בני־עמם. סופרים כאלה נעשים למחנכי־האומה. לקולם ישמע העם, את מדעם יבין, ואת שירתם ירגיש, ואת שמם יעריץ – וכל זה אינו אלא הכרת־טובה על זה, שבראו ניב־שפתים לרגשותיהם. על זה שמצאו את הדרך ללבם, להשכילוֹ ולהאירוֹ.

בתקופות שונות קמו לעמנו פּוֹפּוּלאריזאטוֹרים־גואלים, אשר היו נר לחיי רוּחו. כל התקופות המאירות בחיי הרוּח שלו הצטיינו במדריכיהן הנאמנים, באותם ישרי־השכל וצלוּלי־הרוח, אשר הרעיפו כטל את תורתם על לב העם. הגדול שבהם, יותר נכון – העממי שבהם, היה בלי ספק רש“י. הוא יכול לשמש עד היום דוגמה של מסביר. סגולתו המובהקה היא צניעות הרוח. הוא קודם־כל מתכוון לברר לעצמו, להאיר לעצמו את כל סתוּם. לא להראות חריפוּת ולא להתגדר בעמקנות הוא בא, כי אם כאדם מישראל פשוט, נבוך ותועה־דרך, הוא עובר בין סבכי המקרא והתלמוד, ב”חורשה של קנים" זו, “שלא היה אדם יכול להיכנס לתוכה”, ובמגל בידו הוא מכסח לו דרך, – לו ולאחרים. זה הכלל: אין מגלין דרך לאחרים, אלא אם כן מגלים אותה גם לעצמם. פּוֹפּוּלאריזאטוֹר אמתי הוא זה, שהוא לומד ומלמד, שהוא עומד בהתפעלותו, מלא חדוות תמהון לפני סודות המדע, ולא מי ששבע אותם והוא ניגש אל הבמה בלב ריקן.

הפּוֹפּוּלאריזאטוֹר הנעלה אינו סתם מסביר ומפרש – הוא נעשה שותף לאמיתות החדשות, הוא המודיע את טיבן בעולם. פעמים הוא בעצמו חוקר מקורי, ופעמים הוא הפה והמליץ של תורת אחרים; אך תמיד הוא מוסיף משהו, מאיר משהו, מתקן, משלים, מכניס סדר ואוֹרגאניוּת במשנת הראשונים. סתם מרצה אינו אלא קוֹמפּילאטור. למדרגה של פּוֹפּוּלאריזאטוֹר, מחנך עממי, מתרומם רק זה, שהתורה, אפילו תורת אחרים, היא חלק מנפשו, מעצמיוּתו, שרק במקרה הקדימוהו אחרים בגילויה.

ג    🔗

לא כל הפּוֹפּוּלאריזאטוֹרים שווים במעלה, ואף לא בסגולותיהם, בתכונותיהם. יש פּוֹפּוּלאריזאטוֹרים עממיים, “בעלי־אגדה”, המכניסים לחלוּחית לתוך היבשוּת של דברי־הלכה וממתיקים את מרירותם בתבלין של דמיון והפלגה. אלה הם המרחיבים. אך ככל אשר ירחיבו את הלבוּש, כן ילך ויצטמצם התוכן. ולא רק דרך ההרחבה היא סגולת הפּוֹפּוּלאריזאטוֹר האמתי. יש כאלה – והם, לפי דעתי, המדריכים הכי־חשובים – שהם בוחרים דוקא בדרך הצמצום ומצליחים. אלה הם הפּוֹפּוּלאריזאטוֹרים הלאומיים, כובשי הדרכים הראשונות.

דרכם ואמצעיהם של אלה תלויים לא רק בעצמם, כי אם בתכוּנות העם, אשר מתוכו יצאו. יש עמים, שבכל סגולות אפיים הם פּוֹפּוּלאריזאטוֹרים. כאלה הם רוב העמים הרוֹמאניים, שמעולם לא הצטיינו בהרכבת המחשבה ביותר. כאלה היו הרומאים העתיקים. בימינו, הם הצרפתים בלי ספק עם־הפּוֹפּוּלאריזאטוֹרים. דיקארט הוא הפילוסוף הצרפתי הלאומי לא רק במהלך־מחשבתו, כי אם עוד יותר בפשטוּתו, בבהירותו. לאיזה עם בעולם יש עוד פילוסוף סדוּר־המחשבה וזך־ההרצאה כמוהו? מונטין, ווֹלטיר ידעו להביע את מכמני המחשבה בדרך שיחה. בּיופוֹן מתרומם ב“תולדות הטבע” למדרגה של משורר קלאסי בריטמוּס הבהיר ובפשטות סגנונו. פלאמריוֹן, ז’וּל ווירן נמנו בין המחנכים האוניברסאליים. ואולם ביחוד בולטת סגולת־רוח לאומית וגזעית זו ברינאן וטאֶן, צלולי־מוח וישרי־עט אלה, שדפי יצירותיהם כולם ספוגי־עומק וחדוּרי הבנה אנושית פשוטה ועמוקה כאחת במידה שקשה למצוא דוגמתה אצל שום אומה ולשון. סגולת ההסברה של הצרפתים היא עליזות השיחה עם הקפיצה הקלה מענין לענין. הסופר הצרפתי הוא קודם־כל איש־השיחה. אינו ארכן ביותר, ואינו קצרן ביותר. אין בו הסברה יתירה ולא יבשוּת מתוך צמצום. לא לחינם היו הצרפתים במשך מאות בשנים מחנכי־אירופה. באפיים ובצחוּת־לשונם הם האוניברסאליים ביותר. שערי רוחם פתוחים לרווחה. בתרגומים של ספרי־מדע פּוֹפּוּלאריים עלינו לפנות קודם־כל אליהם. הגזע האנגלו־סאכּסי, המתון וקר־המזג, שאינו מתפעל משום שיחה נאה ואינו מאמין אלא במראה עיניו, יצר את הפּוֹפּוּלאריזאטוֹר הלאומי שלו בדמות הרברט ספאֶנסאֶר כבד־האֶמפּיריה ועז־הבסיס. סבורני, שסגולות אלה אינן מתאימות לרוחנו ביותר. הפחות מחוננים בכשרון ההסברה וקלות־המחשבה הם הגרמנים, שאין בהם לא מן הצלילות ויושר־הבניה של הגזע הרוֹמאני ולא מן האהבה לקונקרטיות של האנגלוסאכּסי. הנטיה אל היסודיוּת החקרנית ואל ההיקף המיטאפיזי, שנתגשמה בטיפוס הלאומי הגרמני פאוסט, מכניסה אותם תמיד לסבך המחשבה המסועפת ביותר. בסגנון הלשון הגרמנית כוח־ההגדרה מתקשה גם על־ידי הנטיה להקיף את הכל בבת־אחת, לרכז את הכל בנקודה אחת. עוד שופּנהויאר התאונן על הכבדות שבפרוזה הגרמנית, והציג למופת לסופרי גרמניה את הפרוזה הצרפתית הקלה והנעימה. אך זה מאות שנים הם לומדים אצל הצרפתים את ריתמוּס־המחשבה הקל, והצליחו רק מעט מאוד. הקלים שבהם אינם מקוריים, והמקוריים אינם קלים. בהירי־מחשבה ותמי־סגנון כלאֶסינג, הוּמבּוֹלדט, יעקב גריס, שופנהויאר, הם יוצאים־מן־הכלל. בשנים האחרונות נתפרסם בּאֶלשה בתור פּוֹפּוּלאריזאטוֹר מצוין. יש בו באמת כמה מעלות חשובות של סופר פּוֹפּוּלארי. בסגנונו יש פאתּוֹס רענן ובאופן הרצאתו – ציורים חיים ולוקחים לב; אך יושר־הריתמוּס ואמנות־הצמצום אין גם לו. גם הוא מן המרחיבים, ולא מאלה שיודעים להבליט, להאיר את העיקר. וההרחבה אם אמנם גם היא מידה בפּוֹפּוּלאריות, אך בעיקרה אינה אלא אמצעי חיצוני, מיכאני. אמנוּת אין בה. והפּוֹפּוּלאריזאטוֹר האמתי הוא קודם־כל אמן – אמן־הביטוי. הוא ניכר קודם כל בזה, שאינו מרבה להג.

ד    🔗

ההצטיין עמנו במידה זו של יצירה פּוֹפּוּלארית? התנ“ך משיב: כן! התלמוד (חוץ מן המשנה והאגדה): לא! התנ”ך הוא עד היום ספר השירה והמחשבה הכי פּוֹפּוּלארי בעולם. תיאוריו מצומצמים, שקופים מובנים. כוח־הביטוי חריף ופשוט כאחד. הלשון ציורית ביותר, אך הסגנון קל, בולט, קונקרטי. התלמוד, להיפך, כולו הפשטה, המרחב החי ניטל. בשום ספר שבעולם אינה מפעפעת הטראגיקה הלאומית של עם נטול־אדמה, נטול־טבע כמו ביצירה גדולה ומועטת לבלוב זו.

באירופה שוב נגה המרחב עלינו לזמן מועט. בימי־הבינים היינו, ביחד עם הערביים ממסבירי הפילוסופיה היוונית והמדע העתיקים. אך הספרות הפילוסופית והמדעית שלנו נוצרה אז כמעט רק בערבית, ועל־פי התרגומים אפלי־הלשון וסבוכי־ההרצאה לא נוכל לעמוד על אפיים האמתי. הרמב“ם, למשל, הסדרן הגאוני, שעל־פי “משנה תורה”, זו צלולת־הסגנון וסדורת הרעיון וההרצאה, אנו יכולים למנות אותו בין הפּוֹפּוּלאריזאטוֹרים הלאומיים הגדולים, שהוציאו את המחשבה העברית למרחב מן הלבּירינט של התלמוד, אינו פּוֹפּוּלארי כלל ב”מורה נבוכים". ולא רק התוכן הפילוסופי גרם לכך, כי אם התוכן הזר, הבא מן החוץ, שאולי לא היה עשוי בעצם להתמזג עם המחשבה העברית המקורית. הפּוֹפּוּלאריזאטוֹר האמתי הוא זה, שהוא מעכּל רק אותה המחשבה ומשתמש באותה צורה, שהעם כבר הוכשר אליהן באותה שעה. “הכוזרי” במקורו הריהו בלי ספק אחד הספרים הפּוֹפּוּלאריים. בזה נאמנה עלינו יד כל משורר – זה שהוא פּוֹפּוּלאריזאטוֹר מטבע־ברייתו. בתקופה ההיא נוצרו עוד כמה ספרים פילוסופיים־מוסריים, שנעשו עממיים במשך הזמן, משום שעלתה בהם המזיגה של המחשבה העברית היסודית עם התוכן הפילוסופי החדש.

בכל תקופה אפלה של חיינו בנכר מעיק הפלפול על מוחותינו החזקים ביותר, ואפילו לגדולי־הרוח אובדת הדרך הלאומית הרחבה. נפסק החוט. תקופות אלה מצטיינות תמיד בזה, שבמקום המחשבה המרכזית, מחשבת החיים, באים רעיונות יוצאי־דופן, צללי־מחשבה, ומושכים אליהם את כל כוחות־הרוח. בתקופות כאלה לא קמו לנו, אפילו בין גאונינו הגדולים, שום פּוֹפּוּלאריזאטוֹרים, יען כי הפּוֹפּוּלאריזאטוֹרים הם תמיד בעלי רעיונות מרכזיים. הפּוֹפּוּלאריזאטוֹר האידיאלי הוא זה, היודע להבליט את העיקר, בשחררו אותו מן הטפל. כאלה היו הרמב“ם, ר' יהודה הלוי, הבעש”ט. מחוסרי רעיונות היו גדולי הרבנים של התקופה האחרונה. הם ידעו להבליט דווקא את הטפל, לטשטש את עיקרי היהדוּת. אפילו הגאון מווילנא, ישר־המוח וזך־הנפש, שהיה מחַנך לא רק באישיוּתו הטהורה, כי אם גם באמצעי־המחשבה הבריאים שלו, לא הפריח את היהדוּת; אף הוא כוחו היה ב“הערות” ולא בשפע מרנין מחַדש.

סגולתה של ההסברה העברית לא היתה מעולם ההרחבה השטחית. המצוינים שבפירושי רש“י הם תמיד המצומצמים ביותר. מה שהוא לעם אחר אמצעי־הסבר, הרי הוא לנו סתם פטפוט ודברי־הבאי. המחשבה העברית אוהבת תמיד את ההתרכזות – את הצמצום ביחד עם הפשטות. זאת היא סגולת חוקינו, שירתנו, מחשבתנו מימי עולם. כשהרמב”ם מוכרח פעם להשיב למתנגדיו ולבאר את דבריו, שהכניסו בהם כוונות זרות, הריהו מצטער על “כפל הרעיונות והארכה המונית ותוספת ביאור” – והוא הן נתכוון לשם הסברה.

המחשבה העברית, המדברת תמיד אל הלב, היתה תמיד פשוטה, מוארה ומוסברה מאליה. טבעה היה בכך. החקרנוּת הסבוכה דבקה בה לפעמים שלא בטובתה. אך תמיד קם לה גואל לאומי, שביצירתו היתה משתחררת מכל ערבוביה סכולאַסטית ויוצאת, תמה וצלולה, לאור־החיים.

ה    🔗

וגם זה למתבונן: יש פּוֹפּוּלאריוּת הבאה מתוך צרות־ההיקף ויש פּוֹפּוּלאריוּת, הבאה, להיפך, מתוך רחבות, מתוך דעת יתירה. בספרוּתנו החדשה קמו לנו הרבה מסבירים, אך למדרגה זו של מחנכים לאומיים, מחנכים לדורות, התרוממו רק מעט מהם. פּוֹפּוּלאריזאטוֹר אמתי אינו זה, שהוא ממעט את דמוּת המחשבה כדי להכניסה לתוך המוחות הצרים, כי אם מי שיודע להרחיק מתוכה את היסודות הזרים, הטפלים לאותו דור או לאותה אומה; מי שיודע ליצור אותה מחדש, להביע אותה מחדש לעמו, לדורו. פּוֹפּוּלאריזאטוֹרים כאלה אינם רק מכניסים ערכים חדשים, כי אם גם יוצרים את הרינסאנס של שכבות־יצירה לאומיות נשכחות. כך, למשל, הביא שד“ל – שהיה פּוֹפּוּלאריזאטוֹר־מחיה בהרבה מקצעות־יצירה לאומיים – לידי תחית שירתנו הספרדית־הערבית; ביאליק־רבניצקי נפחוּ רוח־תחיה בעצמות היבשות של האגדה; פרץ, ברדיצבסקי וצייטלין החיו על־ידי אמצעי־ביטוי חדשים את תורת החסידות. ואולם על כולם מצוין בתור פּוֹפּוּלאריזאטוֹר לאומי אחד־העם, זה שיכול לשמש דוגמה נעלה של מסביר ומבליט וממלא בכל מקצוע של מחשבה, שנגעה בו רוחו הברוכה. הכל מאיר ממגעו. הוא לא יצר אותו הספר הכולל בחכמת־היהדות, שאליו נשא את נפשו כל הימים; אך גם במסותיו הבודדות, ואפילו בהערותיו, ברמזיו הריהו אחד ממחַיי היהדות החשובים ביותר, שקמו לנו בדורות האחרונים. הוא המחַיה והוא הממשיך. ככה יהיו כל המחַיים האמתיים. הם מחזקים את בדק העבר על־ידי תוספת נדבך משלהם. הם מתמזגים בתורת העבר על־מנת ליצוק לתוכה כוחות־חיים, כוחות העתיד. בו אנו מוצאים את כל המידות המובהקות, שמנינו בכל פּוֹפּוּלאריזאטוֹר לאומי גדול. הוא מצא את הביטוי המתאים לעמו, לדורו. הוא נתן ניב־שפתים ומאור־רוח לרעיונותיה המרכזיים של היהדות, בהפרידו ממנה את כל הטפל לדורו. הוא אינו בין המרחיבים מסוגו של סמולנסקין או של ברנפלד. הוא יודע את הסכנה שבהרחבה יתירה, שהיא עשויה לפעמים לטשטש את הרעיון הגדול ולפורר אותו לקטנות. כוחו של אחד־העם – בביטויו המרוכז, המצומצם. ה”פרורים" היו אולי דברי־המדע הפּוֹפּוּלאריים הראשונים בספרותנו החדשה, שהתמזגו בנפש העם מזיגה אורגאנית שלימה. כגדולי־הרוח שבכל הזמנים, הסביר אחד־העם את היהדות בסגנון מצומצם ומוגבל – במזיגה נפלאה של פשטות וחריפות, של הסברה ועמקות גם יחד. הוא היה הפּוֹפּוּלאריזאטוֹר מתוך רחבות, מתוך שפע.

יש כאלה, שהיו יכולים לפי כשרונותיהם להיות למסבירים לאומיים חשובים: אחד מהם היה י.מ. פינס – בעל סגנון עברי־יסודי והסברה חיה, שהיה גם מתרגם חשוב וגם פּוֹפּוּלאריזאטוֹר מצוין, ורק שבזבז את כוחות כשרונו, אכוּל העסקנות ומשולל נקודת־מרכז. שני לו זאב יעבץ – איש בעל רעיונות מרכזיים, שסגנונו ונפשו רווים טל־קדומים. אותו החניקה הריאַקציה הדתית. בהרגשת דת בריאה יש משום הפראה; מסורת נטוּלת־חירות אוסרת תמיד את איש הרוח.

שני אלה העמידו בארץ־ישראל תלמידים חשובים, בעלי סגנון עתיק ופּוֹפּוּלארי כאחד, הבנוי על שכבות עממיות ויחד עם זה ספוג פשטות מקראית קדומה ורעננה. אך גם החשוב בהם, דוד ילין, לא עשה את שליחותו והסתפּק רק בהתחלות.

דוגמה של פּוֹפּוּלאריזאטוֹר שאינו מתרומם מעל לזמנו וממלא רק את תפקיד השעה, היה קלמן שוּלמן. זה היה פּוֹפּוּלאריזאטוֹר מתוך “צרוּת ההיקף”. בסגנונו המליצי והמטשטש לא היה כדי ביטוי. בכל מה שנוגע למחשבה ותוכן הכניס הרבה ערבוביה במוחות. אך היה בספריו מחמימותם של האדים האביביים. את גבולות־המחשבה צמצם, אך את העין הרהיב כשדה עזוּב, שצמחים שוטים ובריאים עולים בו כאחד. זה היה לא מסביר, כי אם מעורר. כשקמו הלילנבּלוּמים, אנשי הפשטות והריאַליוּת הישרה, נסוג אחור עם כל “אבקת הרוכל” שלו, ורק בני הנעורים היו מטיילים עוד בשבילי מליצתו הנשכחים.

ההיפך ממנו היה רמ"א גינצבורג, זך הרעיון וזך הסגנון. שוּלמן סימל תרבות צעירה ונבוכה, חסרת בסיס וחסרת הכרה; בגינצבורג כבר היתה מעין התחלה של בגרות. הוא היה (בספרו “אביעזר”) הריאליסטן הראשון. הוא מוגבל ודל־דמיון, אך ישר הבעה; במעט שנתן לנו היו גרעיני־חינוך, רמזים לימים באים.

ו    🔗

מעט נתנו לנו גם אלה, שבאו אחריו. עד היום הזה נשארו מיותמים בספרותנו כמה מקצועות בחכמת ישראל, ושומם לגמרי – שדה המדע הכללי. מימי סלונימסקי, צבי רבינוביץ וחבריהם לא קמו פּוֹפּוּלאריזאטוֹרים בספרותנו העברית. ספרותנו הצעירה העמידה אֶסאיסטים אחדים במקצוע הפילוסופיה, הסוציולוגיה והבקורת. המסה היא בלי ספק אחת הצורות הכי מתאימות בימינו: הן זוהי המזיגה של אמנות ומדע. אמני הביטוי שבהם – פרישמן, קלצקין; והפורה ביותר – קלוזנר. אך ספרים יסודיים, מקיפים, שעליהם מתחנכים דורות, לא נתנו לנו. אפילו תרגומים חשובים, מסבירים, – כל מתרגם נאמן הריהו גם מסביר – שנעשים על־ידי סגנונם הפּוֹפּוּלארי והיסודי ספרי־עם אמתיים, לא נתנה ספרוּתנו החדשה לדור הצעיר. מלבד “ששה סדרי מדע” לד"ר שרשבסקי, הספר על החקלאות לאיינהורן, והספר “תורת החי” לי. אהרוני, שביחד עם ידיעות חשובות בזואולוגיה הושקע בו גם הרבה חומר פילולוגי¹ – איני זוכר שום ספר חשוב, שיוכל להעשות במשך הזמן, ספר־עם אמתי, – מאלה המחנכים, המאירים, המעוררים חשק ללמוד, להשתלם, להתבסס.² החוברות הקטנות והזולות בהוצאת “לעם” מלאו בלי ספק תפקיד ידוע; אך לא מקונטרסים דלי־משקל ומקוֹמפּילציות, שנכתבו ברובן על־ידי לא־מומחים, תקום לנו ספרוּת פּוֹפּוּלארית אמתית, שתרחיב מעט את גבולות התרבות הכללית שלנו, שתוציא את העם ואת בני־הנעורים, השקועים בבערות גמורה, או – מה שגרוע מזה – בהשכלה שטחית מסופקת, למרחב תרבותי.

הימים ההולכים לקראתנו יהיו ימי עבודה תרבותית גדולה. ימי האביב עברו. חלף תור הלבלוב. העבודה תהיה עתה קשה ו“פּרוזאית” מעט. העזוּבה גדולה בכל פינה. אנו עומדים לפני התנוונות גמורה, אם לא ניצוק בעוד מועד לתוך נאדות תרבותנו הריקים מן השפע הרב שבאוצרות הרוח הכלליים.

ז    🔗

הפרובלימה של ספרות פּוֹפּוּלארית עומדת אצלנו זה שנים אחדות בצדה של שאלת התרגומים. בעצם אין זאת אלא פרובלימה אחת. אין שום ספק, שעם כל החשיבות הגדולה שיש לספרי־עם מקוריים, המכוּונים בצורתם ותכנם לזמן ידוע ולסביבה ידועה, עלינו קודם־כל לגשת, גם במקצוע הספרות הפּוֹפּוּלארית, אל עבודת התרגום. אך אל־נא נשקיע את כוחותינו בעבודות מסופקות וזולות. יש ספרים רבים, שהוחזקו חשובים במקצועות־מדע ידועים, ולאחר בדיקה קלה אנו רואים, שאינם מתאימים לנו. אם לתרגם, אז עלינו לבחור את המצוינים שבספרות העולם – אלה, שהתרוממו למדרגה של פּוֹפּוּלאריות אוּניברסאלית; ביחוד אלה, שנכתבו על־ידי אנשי־המדע מובהקים. הפּאתּוס האמתי יש סוף־סוף, כאמור, רק לאלה שמוסיפים, ממלאים, – לאלה שיוצרים או משתתפים בבנין המדע. דארוין, ספּאֶנסאֶר, פאַבּר, פלאמריון, האֶקאֶל, – כמעט כל מה שנזדמן לי לקרוא מתוך ספריהם, מצטיין בפשטוּת ויחד עם זה ברוב ענין. ספרים כאלה יהיו היסוד ליצירת ספרוּת פּוֹפּוּלארית מקורית.

הספרות הפּוֹפּוּלארית לא תשביע את הרעבים להשכלה, אם לא תהיה – גם בתרגומיה – קרובה ברוּחה, בסגנונה, באמצעיה לטעם העם. דרכנו לא דרך ההרחבה הזולה, המטביעה את הרעיון בעל־המשקל בים של דיבוּרים. עלינו להתרחק מכל פּוֹפּוּלאריזאציה, שהיא ממעיטה את הדמוּת, שהיא נוגעת ואינה נוגעת, שהיא חוששת למוחות הרופסים. כל פּוֹפּוּלאריזאציה שכזו מרככת את עוז־המחשבה ואת הרצון להתגבר, לכבוש את מבצרי המדע. ספרות כזו יפה רק לתינוקות. אל־נא נשפיל את הגובה האינטלקטוּאלי, שעמנו היה מצטיין בו עד עתה. ספרות פּוֹפּוּלארית מוסברה, מדויקת, מצומצמת ומקיפה – לכזו אנו זקוקים.

דימוקראטיזציה של הספרות, מה פירושה? פשטות, הסברה, ישרוּת, קונקרטיוּת; אך לא שטחיוּת וקלוּת. במלחמת העובד בעד העתיד הוא זקוק למחשבה אמיצה, מבוגרת, לתרבות שלימה, עמוקה, יסודית. רק בה גאולתו.