א    🔗

בימים של פורענות לישראל, מדרך הטבע הוא, שמידת־הרחמים גוברת על מידת־הדין. היסורים עצמם לא די שהם ממתיקים את הדין – הם עושים גם את כל קטרוג למופרך. עם ישראל, עם שכך עלתה לו, עם זה לא די שלא ירד ירידה אנושית עד שפל המדרגה, כי אם עוד עומד על רגליו עמידה מוּסרית איתנה, שיש ומעלה אותו, במידות נפשו, על עמים אחרים, השרויים בטובה. אין זאת כי אם מחוסן הוא מירידה מחרידה זו, שגילו אויביו בנפש, ואף אם לקה בפגימות גדולות, עוונותיו הם צדקות לעומת פשע־הזוועה של מקטרגיו.

בעלי האגדה, שהיו מורי העם ומנַחמיו, ובכמה מסגולותיהם היו יורשיהם של אנשי הנבואה, נבדלו מהם בזה, שראו את הקטרוג כחטא. ידועים מאמרים רבים ושנוּנים, בהם התריסו כלפי ישעיהו הנביא ואחרים, שדיברו בגנותם של ישראל. בעלי האגדה כבעלי החסידים, באו ללמד זכות. פורענוּיות גדולות נתרגשוּ ובאו על ישראל. ובעת תוכחה יש לחזק את הלבבות, ולא “לזרוֹת מלח על הפצעים”.

מידה אנושית היא ומובנת מאוד. ואף שרוב הנביאים, והגדולים שבהם, חיו בימים של פורענות וחורבן (ירמיהו, יחזקאל וכיוצא בהם), ואף־על־פי־כן לא היו מהססים להוכיח, לקטרג, להזהיר. שהרי דוקא בימי מסה יש חשש לירידה אחרונה – גדולה אהבת ישראל בתקופה שגובר השעבוד. החסידות, שצמחה לאחר ימי בלהות, היא שהטיפה, כי באהבת־ישראל יש הרבה משמירת עצמה, מהגנת עצמה – מהגנה על נפש האוּמה, הנלחמת על חייה, על זכותה לחיים; וכל קטרוג כאילו מכריע לחובתה.

עד היום מתפעלים אנו מסניגוריה עליונה זו של ר' לוי־יצחק מברדיטשוב, שיש בה הרבה מן ההוּמוֹר הנעלה, מטוהר הלב, מטוהר העין, ההופכת באהבה שאין דומה לה, בחכמה, שאין דומה לה, את כל חובה לזכות.

מדי קראנו את שלום־עליכם, יש לנו לפעמים הרגשה שהוא מעין ר' לוי־יצחק שבהשׂכּלה: כרב המופלא מברדיטשוב, שהיה מחונן הוּמוֹר אלוהי, היה גם שלום־עליכם מבורך באהבת־ישראל זו, שהיא פרי חכמה עליונה, השגה עליונה. שלום־עליכם, שבא בשנות השמונים, בימים שיהודי רוסיה נתנסו בנסיונות מבשרי־רעה. הוא בלי ספק, לעומת מנדלי, הסניגור הגדול. ואולם שלום־עליכם גדול – גדול מאוד! – על שום כך, שלא כיסה על עוונות ישראל, שכוח ההומור הגאוני היה בסיועוֹ לתפוס גם מה שנתפגם ונתכער בנו תפיסת אח רואה, – תפיסה עממית וחכמה עממית זו, המכניסה אותו למעגל אורו של ר' לוי־יצחק מברדיטשוב.

את האנאלוגיה שבין גדולי החסידות וגדולי ההשכלה (ר' נחמן מברצלב כנגד מאפּוּ ואפילו כנגד מיכ"ל), שסימנתי את קוויה דרך אגב בהקדמה לכתבי מאפּו, וברשימתי “זיקתי לחסידות”¹ אפשר להמשיך הרבה – חזיון מקביל הוא בשני מחנות, ואין לך הקבלה בולטת יותר מזו של ר' לוי־יצחק מבּרדיטשוב – שלום־עליכם. אולם שלום־עליכם יקר לנו עם מנדלי, אחר מנדלי; דוקא אחרי קטיגוריה גדולה זו שהיתה אף היא פרי אהבה גדולה, היה בסלחנותו של שלום־עליכם משום סניגוריה בריאה, שאינה עוצמת עין מראות, אך רואה מה שהקטיגור אינו מסוגל ופעמים גם אינו רשאי לראות, כדי ששליחותו תהיה שלמה.

אגב: אשר לקטיגוריה של מנדלי, ו“התאכזרותו” לעמו, כדאי לספר את העובדה, שלאחר שפירסם ביאליק את “בעיר ההרגה”, היה מנדלי זמן רב מלא רתיחה על המשורר, ולא סלח לו שדיבר בגנותם של ישראל, לאחר שדמם נשפך על־ידי רוצחיהם…

*

כשפירסם ד"ר יחזקאל קויפמן באחת מחוברות “מאזנים” הראשונות, את מאמרו המצוין “חורבן הנפש”, לא היתה דעתי נוחה מכמה מסקנות שבו. אף הוא ראה אַוון במיטב סופרינו־כואבינו (כא"ד גורדון, כברנר ועוד), בהוקיעוֹ את קטרוּגם על ישראל כהשפעה חוזרת, לא־מוּכּרת על־ידיהם, של שונאינו־מנדינו, – ושאין אנו רואים את עצמנו אלא בעיניהם השוֹטנות. עם כל הצמצום והקיצוניוּת שבהשגה זו, היה ברביזיה זו בלי ספק משום צורך־השעה, משוּם חיזוק־הרוח לראות את עצמנו ראיה אחרת. כנגד קטרוגם של אנשי־התחתית כהיטלר וכת דיליה, היה הכרח להפיל אור חדש על קדושי ישראל. כאן בקע אור מן האופל. היה ברור, שאם מטומטמי־לב ומטומטמי־מוח כאלה, שאין בהם מתוֹם אנוֹשי, מקטרגים על ישראל, סימן שאין ממש בקטרוג זה. ואמנם, היתה זאת ההשגה הגדולה של הציונות (כנגד השגת ההשכלה), ששונאים אותנו לא בגלל חסרונותינו, כי אם להיפך – דוקא בגלל יתרונותינו.

א. שרון, שנזדעזע ממסקנותיו של קויפמן כנגד גדולי יוצרינו – וכנגד הסניגוריה הנפרזה, שיש בה כדי להטיל בנו רכרוכית ופחד מפני הבקורת, – טען וחזר וטען כנגדו בחריפות ובמרירות רבה. כמנהגו, הביא ציטטות חותכות, מאירות, כדי להוכיח שלהשקפת קויפמן אין יסוד. כמנהגו, ציטט מקומות, ששום ילוד־אשה אינו זוכרם והצביע בצדק על הסכנה שבהשגה זו, שנראה את עצמנו “כולנו זכאים”. טען וחזר וטען: כלום אין לנו עינים משלנו, כדי להבחין במומים שבנו? ומה טעם לספרות בכלל, לשירה בכלל, אם אינן עומדות בפרץ – אם אינן רואות את חיי האומה אלא דרך אספקלריה ורודה?

ואולם, כל כמה שגם אני טענתי כנגד קויפמן, לגבי א"ד גורדון, לגבי ברנר והאחרים, הכרתי שביסודה של השקפה זו היה משהוּ נכון מאוד, מועיל מאוד, – דבר שהזמן גרמא. בשעה שהחלאה האנושית עשתה כל מה שהיה בכוחה, כדי לנבּל כל יופי שבחיינו – כדי לערער את עצם זכותנו לקיום בעולם – הרי כנגד חיות מכוערות אלה אנחנו באמת צדיקים גמורים.

ואולם דוקא עם פּאתוֹס זה של סניגוריה היה צריך להיזהר מפני אבק צביעות. ודאי שאיננו מלאכי־השרת, אבל אנו באים לשוב ולבנות את חיינו – לשוב ולבנות גם את האדם שבנו. כלום לא חטא גדול, חטא לא יוכל כפרוֹ, יחטא הסופר, אם לא יראה את חיינו כמו שהם – אם לא ידע להתאכזר למראה הכיעור, למראה הפראות שפשתה גם במולדת?

ורע שבעתיים אם אנחנו באים לחתור תחת קרקע תרבותנו, תחת יוצריה הגדולים, משום שלא שרו רק דיתיראמבּים לעם ישראל?

היכן היינו עומדים כיום בלי הקטיגוריה של יל"ג, של מנדלי, של ביאליק ושל משוררי ישראל ומסַפריו, החיים עמנו כיום? כלום לא האהבה הגדולה היא המתאכזרת, וכלום משום שהורע מזלנו כל־כך, איננו צריכים להתקין את עצמנו, להיטהר, – להעלות את חיינו, דוקא כדי לקדש את זכרם של אלה, שהחיה טרפה אותם בדרך לגאולה?

קויפמן הגדיר הגדרה מוצלחת מאוד את החזיון המחריד, שהקרבן רואה את עצמו בעיני משמידו. והרי לא היה זה דבר בדוּי – שנאת עצמנו בהשפעת אויבינו היתה בין יהודי גרמניה מחלה מתהלכת – ולא בגרמניה בלבד. אבל בשביל זה לפסול את מנדלי, את ברנר, את המורה לצדקה, אוהב ישראל שמעטים כמותו, כא. ד. גורדון? כלום כל אלה, שהעמידו את ביאליק, את טשרניחובסקי, את כל בוני הישוב בחומר וברוח – למדו מפי אלה לשנוא את עצמם, לראות את עצמם ואת האומה כולה בעיני אויבינו? כלום לא זאת היא מהוּתה של הציונות, להבריא את האומה, להוציא אותנו מאיזור הוויה זה, שהוא המחריב את נפשנו, במנעוֹ ממנו כל אפשרות להבראה?

*

עמדתי בקטעים הקודמים על הקו היסודי של השקפת יחזקאל קויפמן. כל כמה, שלא הצליח בהדגמת רעיונו, בהציגוֹ לשמצה את גדולי השירה העברית, נגע בפגם מצוּי בחיי האומה, שהגדירוֹ כ“חורבן הנפש”, שהרי זהו פירושה הנוקב של גלות, של “והיוּ בניך ובנותיך נתונים לעם אחר”, שבנינו, ובעיקר בנותינו (גם אלה שגדלו בבתים ציוניים; גדולה מזו – שהן בעצמן בנות מסוּרות לעמן) רואות, שלא מדעת, את עמם בעיני הנכרי האויב; ודי לקרוא את ספרו של תיאודור לאֶסינג (הוקדש לחזיון איום זה פרק מיוחד במסתי על לאֶסינג במחברתי “דמוּיות מנצנצות”) – כדי לראות, שכפוּבליציסטן מיצה קויפמן את הבעיה, כשהיא לעצמה, ברוב חריפות. טעותו, כזו של א. קריב ההולך בעקבותיו – היא עצם ההשגה המצומצמת, שגדולי־ראיה כברנר, היו גם כן מנוגעים, לוּ גם שלא מדעת, בנגע השנאה העצמית וכו'. ואין להתפלא, אם מחנכים, במיוחד מן הצעירים, שאינם מכירים את מנדלי אלא הכרה שטחית, רואים את לימוד מנדלי, ואפילו שלום־עליכם (“מנחם מנדיל”), כפגם בחינוך הנוער, בלי שים לב, שנוער בריא באמת חייב לראות גם את מומי עמו, כדי שיכיר את עצמו ויבריא את עצמו.

כמעט בושה היא לדבר על מה שמובן מאליו, על מה שאינו צריך ראיה כעניין “אהבת־ישראל”. כאילו יתרון גדול הוא, אם אדם אוהב את עמו ונוטה לראותו עליון על כל עמי הארץ. כלום לא מכאן כל הצרות, כל שנאת העמים, כל קטנוּת־ההשׂגה הפאטריוטית, שהיא מסוגלת לראות את מוּמיהם של עמים אחרים ולא את מוּמי עצמם? ואשר לסופר – כלום היה פעם סופר גדול באמת, שלא קיטרג על עמו? כלום יבוא מישהו בטענות על מוֹליאֶר, על גוֹגוֹל, על זולאָ, על מוֹפאסאן וצ’יחוֹב, שהעלו צלמי־זוועה של עמם, והביאו ברכה בקיטרוגם, בגלוֹתם את רשעותם ואת טמטומם, לא פחות מאלה שגילו את המאור שבהם? עצם כשרונה של אומה לראיית עצמה, לבקורת עצמה, יש בו כבר משום עליה, משום ראשית הבראה. ואין להביא ראיה מאהבת־ישראל קיצונית זו שגילתה החסידות. ציינתי זאת לעיל לא רק כתופעה חיובית, כי אם גם כתופעה לאומית גדולה – כמהפכה בנפש. אהבת ישראל היתה רוח־הקודש של אותו דור – התעוררותה של האומה לחיים, לקדושה, לקרבת־אחים. ברם, יוצרי החסידוּת לא ראו את העם אחרת. כנגד הרוצחים שבגויים היו גם חוטאי ישראל עם קדושים. החסידות ראתה את גאולת ישראל באהבת־ישראל – בהתלכדותה הגמוּרה. גדולי החסידות היו, כאמור, חזיון מקביל לבעלי האגדה. היה הכרח לגלוֹת את חן האוּמה, כדי לזכּותה בעיני עצמה, בעיני אלוהיה.

ברור, שבלי כל אידיאולוגיה והטפת־מוסר, רואה גם כיום בעינים מחוננות כל משורר עברי או יהודי את עמו, את העיירה שלו. כל השירה של זמננו על הגולה רועפת חסד. המשורר אינו עוצם את עיניו מראות את המוראות שנתגלו בימי השואה במחנה ישראל עצמו; כמה יהודים הסגירו בעצמם את אחיהם למרצחים, כמה עשו עסק בדם אחיהם ואוי לי לציין (מה שסיפרה צביה, ולה בודאי אפשר להאמין!) את הזוועה של מסירת בעלים את נשותיהם, את תינוקות עצמם להריגה – כל זה, כדי להציל את חייהם העלובים! אף־על־פי־כן – האסון הגדול, הכאב הגדול, הרחמים הגדולים, מכסים על חרפת עצמנו, שהרי גם אלה לא היו אלא קרבנות האויב, שעקר מהם בערמה ובהדרגה כל רגש אנושי, כל כוח־התנגדות – כל יכולת של קוממוּת אדם.

*

האם כדאי לטפל בבעיה זו? כלום אהבת־ישראל טעונה בירור? היא מציפה את הלב מאליה, ואם יש – או היו בינינו דיגינראטים, שלקוּ בשנאת עצמם, בשנאת עמם הרי זאת בעיה מיוחדה, בעית יהודים שנעקרו מאדמת עמם, מתרבות עמם, מלב עמם, ולא שאלת יהודי מבפנים, סופר מבפנים. מכיר אני ביחידוּתו של עם ישראל, בכל סגוּלותיו הנפלאות, אבל היה רע מאוד, אילולא ראיתי גם את מה שפגום בו, מה שטעון הבראה. יש אהבת אֵם, שמתוך חולשה אינה מסוגלת לראות – אלא את הטוב שבילדיה, ויש אהבת אב, שכוחה וגבורתה לראות – לראות גם את הרע ולהזדעזע מפניו. זאת היא האהבה הגברית, שהיתה מנת־חלקם של משוררי כל עם וכל דור. עצם ההשגה, שהקיטרוג על עם ישראל – הוא דבר העומד בניגוד ל“אהבת־ישראל”, – השגה קטנה היא גם בשירה, גם בפובליציסטיקה, ועשויה להנמיך את ערכי החיים והיצירה כאחד. ואין לך סכנה גדולה, ביחוד לבקורת, כמגמה למשוך למעלה את נמוּכי־הקומה, הואיל והם מצוּיינים במידה גדושה של “אהבת־ישראל”, וכנגד זה – להקטין גדולים, משום שהם כביכול “אומרים דלטוריה על ישראל”. בקורת כזו אינה עשויה אלא להכניס מהומה במוחות שאינם יודעים להבחין באהבתם של מתאכזרים קדושים כברנר, שבהתאכזרותו היתה ממידת־הגבורה וגם ממידת־האהבה לאין־שיעור יותר מאשר באלה ש“אינם רואים אָון בישראל”.