לר' בנימין
נשיבת־סתיו ראשונה לאחר ימי־השרב הארוכים – יש בה כאן בבת אחת כדי להשיב לא רק את דעתו של אדם, כי אם לחולל ממש מהפכה בתפיסת־עולמו… החום הגדול הממושך של ימי הקיץ כאילו מכה גם על מחשבתנו.
קסם למעבר זה משרב לצינה – זה המעבר המיוחד, הקבוע לאקלים שבגבול הים והמדבר. המעבר מחום היום חסר־הישע למסתור־הלילה הצונן, – הוא הקובע אולי את כל תכונת עמנו, את כל תכונת יצירתו: היום המשתרב יוצק מרירות לתוך חלל העולם, והלילה – שירה עמו. הוא נוטף נחמה לנשמת־העולם. שלוּמים הוא לנפש האדם, אשר אבדה יום תמים בחלל האור ומערומיו.
בשירת־ישראל הקדומה שולטים חליפות בזה אחר זה היום והלילה. רסיסי־כוכבים נופלים על החול הקודח, והמדבר כשרוֹן יפרח. מי שעלה יומם על מוקדי הישימון, טועם את טעם הנצח בנשיבת־לילה מזוככת, חש במגען של כנפי אלוהים. כלום לא משום כך זיו נצח, חן לא־יועם לתנחומי הנבואה. פלג־אלוהים הוא בתוך לָבּה של תוכחה, ומימין ומשמאל אורבת לה אש תמיד, אש המדבר…
זאת האש האורבת – גם מגן לה משיכחה, מגן לה משלווה קופאת. מחיצה דקה בין חרבוני ישימון ובין טוהר ישימון.
*
בקיץ אנחנו עובדים, כנראה, רק מתוך דוחק, מתוך אינרציה. אבל הכנפים כאילו כבדות מן הזעה. את זאת נרגיש בעיקר בשעה שאנו נחלצים קמעה מזרועות השפלה. נשימה קצרה באוירה של ירושלים, ביחוד בערבים האלוהיים, – ואנחנו כאילו מתחדשים כולנו. מתחדשת המחשבה. אין עקת הנמוך עלינו. ניצשה, בדרך אינטוּאיציה, מנה, כידוע, את ירושלים בין ארבע־חמש הערים שבעולם שהן “יפות ליצירה”. סבור אני שזהו טבעו של כל מקום הררי. ההר משחרר. הים מרענן, משכיח, אבל הרטיבות המרובה הבאה עם החום שבה מטילה תנומה, מטמטמת במקצת. בתל־אביב, ביחוד בשעות, ש“שפע הים” פוסק והרוח נתקעת אי־שם, מעבר לתחומין, “בשעות מתות” אלה יורד היאוש עלינו בכל כבדו הרטוב, ואין מוצא בלתי אם להמלט אל ההרים.
מה טוב, שהם מכחילים תמיד מנגד, נראים תמיד כה קרובים, כה מושגים. רק העצלות, שמשפיע עלינו חום ממאיר זה, גורמת לכך, שאנו תקועים כאן, בעוד שרגע אחד של רצון מספיק כדי לעקור אותנו ממקומנו ולהוציאנו בבת אחת למרחב.
עכשיו, בשעה שהמדבר מתנקש לטהרה של ירושלים – מה מאוד תכלה נפשנו אליה.
התקום נשמת האומה במלוא אורה בלי ירושלים?
*
החום, האור הסוחף – כן, השפעתם בלי ספק עצומה מאוד על יושב הארץ, על מערכי־נפשו, על יצירתו. השמש אינה מבשילה ענב כבד־עסיס זה בלבד. היא מבכרת גם פרי־רוח אחר. היא יוצרת לנגד עינינו טיפוס אדם חדש, שאינו דומה כלל אלינו, באי אירופה. כלום אין זה יסוד האנטאגוֹניזם שבינינו ובין בנינו, ילידי הארץ? הריתמוּס של דמנו אחר. הוא מדוד יותר, מתון יותר, הרמוני יותר. הדור שנולד כאן אוהב אחרת, שונא אחרת. יצירתו – גם היא בודאי תהיה אחרת. ביצירה זו יהיה אולי השליט יסוד השרב.
ולא אכחד: חושש אני ליצירת־שרב זו. התנ"ך, במבחר פרקיו, איננו פרי שרב בלבד. רוחות־הרים מנשבות כאן; “אלוהי הרים” אלוהיו. באויר קודח זה מבשיל לפעמים חזון רב. אבל העם אשר יבנה את הארץ הזאת ויתבצר בה, יקים נביאי חיים חדשים, – ומי יתן וישלוט בו קצב הים, ההרים. לא טירוף המדבר.
ירא אני את הטירוף הזה.
יודע אני: שמש זו תיצק בדמנו נטפי־חזון יוקדים. היא תעשה אותנו מזרחיים יותר, “מקוריים” יותר. אבל עלינו לסוכך על הדור הבא, על היצירה הבאה מן הדרקון הלוהט הזה. רעה גדולה נביא על עצמנו, אם הזית יצירתנו ומחשבתנו תהיה פתוחה כולה לעבר המדבר. יסוד מוּתך זה – אין מסוכן ממנו. אנו רוצים להיות בריאים. והבריא אינו נוזל. הוא מוצק תמיד.
*
מובן שאיני מתכוון כנגד איזו שירה שהיא לפי טבעה בת־שרב, לפי טבעה מסוכסכת־להב. כוונתי להזהיר מפני החיקוי. אפילו מפני חיקוי־העבר – להזהיר דוקא מפני הסיסמאות וההכרזות. אני רואה את נקודת־הכובד בבעיות החינוך והיצירה שלנו לא רק בהכשרת הדור לעשיה, כי אם גם בכשרון להשתלט על עצמנו, להתגבר על עצמנו. דוקא כאן, במקום שאנו נושמים אויר עצמנו, עלינו לחסן את עצמנו – עלינו לעמוד מוצקים נגד הדימון הקדמוני של הישימון.
המליצות על שירת הנבואה שנשוב לטעת פה, – אולי יש מן האונאה העצמית הגדולה בהן. אנחנו איננו עוד עם פרימיטיבי, אל נסיח את דעתנו מזה לעולם! עם רב נסיון אנחנו. לא באנו לכאן, כדי לחזור על עצמנו. בכל חזרה יש מן הזיוף, מן המלאכותיוּת. עלינו לשוב ולצמוח כאן, לשוב ולצור את צורתנו כאן. עם עולמי אנחנו, ומכל עפרות־תבל הוצברנו. מה שנקלט בקרקע העולם עלול, בצירוף תרבותנו המקורית, לשמש יסוד נאמן לחינוכנו. זהו מה שעיצב לא רק את דמותו של אחד־העם, כי אם גם את ביאליק. ביאליק היה מוכיח גדול דוקא משום שחתר כל ימיו אל הליריזם הצרוף. משום כך ניצל מן המליצה ומן ההפלגה היתרה. הוא למד מפושקין ולמד משקספיר, אף שביסוד נפשו קורץ מן הנביאים. ומנדלי שצבר את העפר לבנינו מעפר כל הדורות, למד מן האֶפיקה העממית היהודית לא פחות משלמד מסאֶרוואַנטס ומגוֹגוֹל (מה שאפשר להגיד גם על עגנון שיצירתו היא אוּלטרה־יהודית). גם גיטה ופושקין נשענו על הוֹמירוס, על ביירון, על שקספיר. רק הפרובינציאליזם משתבח בזה, שלא למד מאחרים. מיום שקיימת יצירה בעולם קיבל עם מפי עם ואיש מפי איש.
*
לא בזה אנו נכשלים, שאנחנו קיבלנו משהו מן האחרים, – אם רק לא קילקלנו את מה שהעניקו לנו האחרים! אם ידענו להטביע את עצמנו על מה שניתן לנו מן האחרים! פושקין שהושפע בלי ספק בצורה ובתוכן ב“ייבגני אוֹניגין” מ“דוֹן זשוּאַן” של ביירון, וב“בוֹריס גוֹדונוב” – משקספיר, נתן אף־על־פי־כן דוקא בהן יצירות רוּסיות־לאומיות גדולות, שדמויותיהן שימשו מופת כמעט לכל הבאים אחריו. הוא לא “גניאלי” כביירון, אבל ניחן ביד אמונה יותר מביירון. אמן אמתי סופג מן הטבע ומן הספר; גם הספר בכלל טבע לו. ברם, האֶפּיגוֹניוּת אינה מחקה – היא רומסת ומדלדלת את המחוקה.
השירה העברית הצעירה, גם הצעירה מאוד, הושפעה הרבה משירת העולם, כשם שהושפעה – השירה הגרמנית, הפולנית וכיוצא בהן. אם נעמיד פנים, שאנו נקיים מהשפעה לגמרי, נהיה מגוחכים. השירה העברית בספרד היתה מושפעת בצורה (וגם בתוכן!) מן השירה הערבית יותר משירת תקופתנו, וכמה היתה, אף־על־פי־כן, מקורית־אורגנית בצירופיה הפנימיים! הסגנון הלאומי עובר דרך גלגולים רבים. הוא מתגלה לא מתוך כוונת מכוון, כי אם מתוך צורך טבעי ורק מתוך נאמנות לעצמנו. ברם, כאמור – מנהגו לבוא דוקא בשעה שאין מכריזים עליו.
*
ודאי שאנחנו נהיה כאן אחרים וגם יצירתנו תהיה כאן אחרת. אי־אפשר שלא יהיה לנוף החדש חלק בה, אי־אפשר שלא יהיה לכל חיינו המחודשים חלק בה. אבל אל נא נהיה כופים עליה חידוש זה, אַל נא יהיה כל זה דבר שבהטפה, דבר שבפרוגרמה! יש לנו צורך קודם כל בספרות טבעית, אנושית, חפשית; ספרות בלי מחנק, בלי סייגים, – גם בלי השתרגות יתרה. עלינו לבנות את ספרותנו, כשם שאנו בונים את ארצנו. ספרות לאומית – כן; אבל היא תהיה לאומית בה במידה שתהיה אמיתית, בה במידה שתהא יונקת מאליה מצרכי החיים, מעצמיותם של יוצריה. רק כך לא תהא מעקמת עלינו את כתוביה. אנחנו יודעים גם מתוך ספרוּיות אחרות שדוקא יוצרי הסגנון האירופי – כגיתה, כפושקין – שלא היו להם כוונות להטביע על יצירתם לאומיות יתירה, הם שהיו לעמם גם הסופרים הלאומיים. כל “לאומיות” אחרת נהפכת למטת־סדום, לפרובינציאליות. האֶכּסוֹטיקה הלאומית היא ענין לאנשים סנטימנטליים; קצרי־דעת וצרי־היקף; “הסגנון הלאומי” העשוּי והמעושה אינו אלא דבר חיצוני, שמסתגלים לו. סגנון לאומי אינו חיקוי לסגנון העבר, כי אם קליטת העבר הגדולה, – הרכבתו החדשה.
משוררים לאומיים אנו קוראים לאלה, שהרכיבו את סגנון העולם בסגנון עמם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.