(לאחר הכינוס בכפר־שמריהו)

כשחזרנו לאור הירח מכפר־שמריהו ומבין דשא וגן הלבינו בתי האכרים, שאננים, נקיים, מזמינים למנוחת־ערב עריבה. שמחנו קודם כל על עצם העובדה, שראינו את הכפר הנאה והמסודר, ששמענו מפי בא־כוחו, נאום עברי, שהעיד על כוח־רצון, על שקדנות מפליאה מצד דוברו, אדם שדיבר וכתב והגה כל ימיו בלשון אחרת. ידענו, שאין זה מעיד עדיין על כל עולי אותה המדינה, אבל העיד שוב, שאלה מהם, שקיבלו עליהם עול מלכות התרבות העברית, עושים זאת מתוך ריכוז כל הכוחות, כל הכשרון וההתמדה, שחונן בו שבט יהודי זה, שאנו מרבים כל־כך לקטרג עליו.

בין הרצאה להרצאה “חטפנו” טיול קצר במעלה הכפר. הלכנו בדרך־גנים צרה, ומלמטה נתגלה לנו הים בזוהר ערב רועד. אותה שעה כאילו נתגלתה לנו שכינת־המקום. אור הירח השרה על נאות מבטחים אלה איזה אור של חסד, איזה שקט, איזה חן של שירה – אותו דבר שבגנוּתו דיברו גם כמה מן הנבונים שבכינוס. וכל כמה שאנו יודעים מן הנסיון, שכשם שאין חלום בלא דברים בטלים, כך אין כינוס ואין ועידה בלא דברי־הבאי. חשבתי, לא בלי טיפה של מרירוּת, שרוב המשיגים עלי לא עמדו על כך, שאיני מקנא עתה את קנאת השירה, שלא היא מענייני עכשיו, כי אם לב האומה, הבא לידי גילוי בימי הפורענות היותר איומים שהתרגשו עלינו ביצירה השירית. הייתי נזהר שלא להוציא מפי את המלה “זיוף”, באמרי שסתם שירה אקטוּאלית חשודה בעיני. לא נתכוונתי להגיד שהיא חשודה מבחינת האמת שבכאב, שב“צעקה”, אף שצדקו דברי קאמינקא, שיש להבדיל בין היסוד הנפשי העליון ובין היסוד הפיסי הנמוך שבצעקה (האין חרדת־קודש בעֵדה ההולכת למות, באין יכולת להתגונן, מתוך שתיקה של התייחדות עם אלוהים משיש בצעקה בהמית משפילה שאין מעשים עמה?). כן, ה“צעקה” האמיתית, והכאב גם בשירה מסופקת, אינו מחוייב להיות דוקא מזוייף, אבל הקול אינו אמיתי, משום שאינו הולם את האסון. עצם ההתפרצות בלי הביטוי המעלה את הכאב, המקדש את הכאב, היא חשודה.

הווה אומר: לא לאֶסתּטיקה חרדתי, כי אם “לחותם אלוהים”, שיזדייף על־ידי שירה, שהיא מנמיכה את האסון. אמרתי: קו דק מאוד מפסיק בין צעקה שהפכה שירה, שהגיעה לפני כסא אלוהים, ובין צעקה שאין בה אלא משום הבעה חיצונית, ארעית, מעלה עשן במקום שלהבת, – זהו בעצם אותו “הקו הדק” המבדיל בכלל בין שירה לחרזנות. התביעה להענות ב“צעקה” שאינה פוסקת, כפי שתובעים באי־כוחה של קבוצת “אל־דמי” (קבוצה שהיא מכובדת עלי בגלל קריאותיה המתמידות לפעולת הצלה, ולא בגלל האידיאולוגיה שלה על “צעקה פּרמאננטית”), מעבירה לעתים קרובות גם את המשורר על דעתו. באין כוח לדום (גם זהו כוח, בני “אַל־דמי!”), לכוון את כל כוחות־הנפש, ולזעוק, כשאי־אפשר שלא לזעוק – יש רק תחליף של שירה, תקלה, שהוא קשה מכל שתיקה.

כל פעם שדנתי בשירה אקטואלית, לא היה זה מתוך קנאה לשירה אף כי גם היא מוצדקת, כי אם מתוך קנאה לנפש האומה, שאת כאבה אין להביע, ויש להזהר שלא לחלל אותו בהבעה נמוכה.

לפיכך אמרתי: לא על זה יש לנו להתבייש שלא כתבנו שירים על האסון במספר מספיק (כתבנו וכתבנו!), כי אם שכוחנו לא הספיק לחיות במידה מלאה את זעוות זמננו. זאת הטראגדיה הגדולה, שגילו לא ההוללים הקוביוסטוסים המטומטמים המתמידים יומם ולילה בבתי־המישחק והמאחרים באולמי־הריקוד לקול הג’אז, כי אם אנו, כולנו, שאנו חיים את חיינו כתמול־שלשום, שאין אנו שואלים את עצמנו: האפשר לחיות גם להבא אותם החיים – לאחר התוהו שנתגלה לא רק בפריצי־החיות, כי אם גם בנו, המסוגלים לשכוח במידה איומה כל־כך.

מי שדיבר בכינוס על זכות הצעקה, הצעקה שאינה פוסקת, הוא פסיכולוג לפי מקצועו. אבל לדאבוננו, לא גילה בדבריו הבחנה ההולמת את בעל־המקצוע: הוא לא הבין, שצעקה פרמאַמננטית אינה צעקה עוד, – שכוחה של צעקה דוקא בכך, שהיא באה במפתיע, שהיא באה כהתפרצות שנצטברה בקרבנו. לצעוק תמיד, כמו לכתוב שירים תמיד, אינה מידה אנושית. מידה אנושית היא לחיות תמיד, לפעול תמיד, לעורר את האחרים, ובעיקר את עצמנו, לחנך את עצמנו שלא להפסיק לחיות את חיי סביבתנו – הרי זה מתפקיד כולנו, מחובת כולנו, ולא רק מתפקיד המשורר. תפקידו, כמעורר, הוא אולי בפעולה לא־צפויה, במפתיע, – ביכולת לכבוש את הקול, ולא ב“צעקה פרמאַננטית”.