כדי להימנע מאי־בהירות זו, הגוררת תמיד אחריה פולמוס ללא פרי, אני רואה צורך להטעים לכתחילה, כי כל־אימת שאני מדבר בשבח ההוּמוֹר, המכוּון פחות מכל ל“ספרות מצחיקה”. בהוּמוֹר, שאני רואה בו סגולת האדם הנעלה ביותר, הכוונה לאותה ראייה גדולה, המשוחררת מכל עקמומית אישית ומחנק אישי; שרק בה המפתח לאוצר הרוחות האנושי – הומור זה שבו נברא העולם ובו הוא מתקיים. בהומור ממין זה הכוונה בעיקר להבנת הזולת במידה כזו, שהיא גדולה מכל ויתור ומכל השתתפות, בה במידה שהעדרו נעשה גורם ראשון לכל אי־הבנה בחיי הפרט ולכל סבך ולכל התפראות בחיי הציבור. בהוּמוֹר כזה כלול כשרון־החיים הגדול; ולא רק בחיים משותפים ובעבודה משותפת, שלא יצוירו כמעט בלעדיו, כי־אם גם בחיי היחיד. אוי לו למי שהוא מחוסר לגמרי כשרון זה! אדם נטול־הוּמוֹר הוא אדם נטול־אושר, נטול הגנה. ההומור הוא נקודת־האחיזה בתוך התוהו העולמי. בו כלול כוח־הנפש לשאת, לסבול, להתגבר – הכוח להתחדש יום־יום, להתנער יום־יום, להפוך גם את פגעי־החיים למקור ברכה. בהומור כלולה נדיבות־הנפש, הנושאת הקלה לא רק לאחרים, כי אם גם לה לעצמה.

גדולה מידת ההוּמוֹר, שפירושה גם הבנת־עצמו ובקורת־עצמו של אדם – הכשרון לראיית עצמו, שהיא הקשה שבראייות. רק איש ההוּמוֹר מסוגל לראות גם את נגעי עצמו בעוד שמחוסר ההומור אינו רואה אלא נגעי אחרים: רואה תמיד את עצמו כולו זכאי, בה במידה שהוא רואה את הזולת כולו חייב. כל מקום שאתה מוצא העדר הוּמוֹר, אתה מוצא גם קוצר־השגה, קטנות־המוחין, צמצום האדם. באין הומוֹר אין שיעור־קומה. גודלה מידת הוּמוֹר – שגם בשעה שהיא מוקיעה את הפגם היא רואה אותו קודם־כל כסכלות, כדבר שלא יצוייר במצב כתיקונו; רואה אותו כחזיון מופרך, ארעי לגבי הפרט, גם בשעה שהוא קבוע לגבי הכלל. ההוּמוֹר מסיר את האחריות מעל היחיד. לא זה שהוא משלים עם חולשת האדם, אבל הוא מביא אותה בחשבון, רואה אותה כחזיון משותף לכולנו. איש ההוּמוֹר רואה את החטא ולא החוטא.

*

הוּמוֹר גדול אינו מתגדר בפרט. גבורי דיקאֶנס וגוֹגוֹל, כגבוריהם של מנדלי ושלום־עליכם, הם סמלים לאומיים הרבה יותר מייבגני אוֹנייגין ומבזרוב, מוואֶרטאֶר וממדאם בּוֹבארי, כשם שירחמיאל מ“עיט צבוע” ואידל מ“הכנסת כלה” הם סמלים יותר מאפרים של “נקם ברית” ומפייארמן של “בחורף”. בהומור מגובש יסוד־הקבע. אפשר, שדווקא הוא היסוד המטפיסי, המוֹנאדה הנצחית שבאומה. אפשר, שב“סכלות אלוהית” זו אנו מסומנים יותר, מוכּרים יותר מאשר בכל חכמתנו הפרוזאית. “בטלנות” עליונה זו, שדוקא בה באה לידי גילוי איכותה של האומה – היא היא יסוד ההוּמוֹר הנאמן. לפיכך אנו רואים בדון־קישוֹט ובאוֹבּלוֹמוֹב, כמו במנחם־מנדל ובבנימין בעל־המסעות, את ההגשמה המלאה ביותר, המחוסרת ארעיוּת ביותר, של התכונה הלאומית, של הטיפוס הלאומי. אפילו גבוריהם הבולטים ביותר של טולסטוי ודוסטוייבסקי אינם מגשימים אלא קווים פסיכולוגיים בודדים של העם הרוסי, מעין “תכונות פּרובלימטיות”, בעוד שאובּלומוב הוא הטיבה ודאית, הגשמה מלאה – ההוויה הרוסית. טִיפּוסים אמנותיים מסוג זה אינם לעולם פרי תקופה, כי אם תוצאה של התגבשות היסטורית – אם גם תנאי־חיים ידועים בתקופה ידועה (ביחוד בתקופת־מעבר, כשנוסח מסוים של הווי עומד לפני חורבנו) מבליטים ביותר את מהותה.

*

איש־ההומור יקר לנו ביותר משום שהוא חשוד על אנשי המרה השחורה – דוקא משום שכבדי־הרוח, המתגדרים באמתם הקטנה, נוטים לראות בו רק קלוּת־דעת והעדר יחס והעדר מסירות. איש ההומור, שדעותיו עוברות דרך הפילטראציה של סקאֶפּטיציזם ומזדככות על־ידו (במידה שהן גם מתעקמות על־ידו), נראה תמיד לאנשי ההשגה המוגבלת אדיש ביותר, מרפרף ביותר, בעוד שדוקא הוא, שאינו “נח על אמתו”, שאינו גורע עין ממנה והולך ומחזק אותה בבקורת שאינה פוסקת – אינו אדיש בשום פנים. אנשי־ ההוּמוֹר הגדולים, מסרוואנטס ודיקאֶנס ועד גוֹגוֹל ושלום־עליכם, היו אנשי רגש עמוק ורחמים עמוקים. השחוק חשוד על האנשים הנושאים את “אמתם” כ“נושאי המטה” לבושים שחורים תמיד, ואינם משערים שבמקום השחוק שם האהבה, שגדולה צהלת שחוק אחת מכל התוכחות שמשמיעה להקת נביאים שלמה…

המהפכה הצרפתית (וכיוצא בה המהפכה הרוסית) לא הצליחה, או הצליחה למחצה, רק משם שהיתה רבת־פאתּוֹס ומעוטת הוּמוֹר – שהזעם הגדול לא נתמזג על־ידי הומור מעט. מאישיה הבולטים היה דאַנטון, עם כל הפאתּוֹס שבו, איש־ההומור, אדם ארצי, שנשימתו נשימת אדם חמה, בה במידה שרוֹבּספייר התבצר כולו בספירות העליונות הקרות – במקום שלא היה עוד במה לנשום. ודאי שרוֹבּספייר היה אידיאליסטן יותר, נאצל יותר מדאנטוֹן שהיה איש־היצר וחיבב גם את ההוויה הפשוטה, “החוטאת”. אבל האידיאליזם של רוֹבּספייר, שלא הכניס בחשבון את החטא, את הכרחיוּתו, והאמין לתקן עולם בטירור ובגיליוטינה, היה פחות מכל מסוגל להביא גאולה לאנושות. אדם מחוסר־הוּמוֹר לא יבין לעולם לרוח האדם, ובלי הבנה זו, אחת דתו להכשיל ולהיכשל. האידיאליזם המופשט, העומד כביכול מעל לקומת האדם, עומד בעצם למטה ממנה – עומד מחוץ לאטמוספירה האנושית בכלל. את האדם אין להשיג אלא בחוגם של שני יצריו, המתפרנסים זה מזה ושלא תמיד יש להבחין ביניהם, להבדיל ביניהם.

ההוּמוֹר – זוהי התפיסה האנושית, התפיסה הכפולה. משום כך אפשר, שההוּמוֹריסטן האמתי הוא חזיון רוחני גדול יותר, מקיף יותר מכל יוצר בעל סגולה אחרת. בו הושגה החדירה המקסימלית ביותר: הקטרוג והזיכוי, החטא ותיקונו, כשהם מוארים אור אחד.

מבחינה זו היתה החסידות, שגם היא צירפה זכות לחובה והעדיפה את מידת־הרחמים על מידת־הדין – רבת־הומור יותר מכל שכבת־רוח אחרת בישראל. החסידות היתה המשך האגדה, שגם אותה אין להבין אלא כתוספת הומור להלכה החמורה – אולי גם כתוספת הומור לתנ"ך כולו, שהיה זקוק לה ביותר.

*

ההוּמוֹר הוא בלי ספק תכונת־נצח באדם, והוא מצוי בכל תקופות התפתחותו – למן האדם הפרימיטיבי ועד איש התרבות המעודנת ביותר. קשה להגדיר איזו תקופה של התפתחות אנושית עשירה יותר בהומור. ברור, שלמדרגת הומור עליון מגיע רק האדם המפותח ביותר. ההומור הוא סימן בגרות על־כל־פנים. אבל ציורי הפראים ואגדותיהם מגלים אף הם הומור גדוש, עליז, קולע. וכמה עשיר הוא יסוד ההומור בנפש הילד! פעמים נדמה, שהילדוּת היא היא תקופת־ההוּמוֹר המובהקת, שכּן אין כנפש הילד מסוגלת לראות את הדברים באורם הראשון, בעוד לא הוטלה בהם זוהמתם של הגדולים. כשרון־ההומור אינו אלא פרי המלֵאוּת, פרי השפע שבנפש.

פעמים נדמה, שגם בתולדות האנושוּת, כבתולדות עמים בודדים, ישנן תקופות של הומור, וכנגדן – תקופות של העדרו הגמור. בתקופות של הומור נוצרת במשפחת העמים הבנה, נוצרת סבלנות, התחברות. פרי ההוּמוֹר העולמי הוא, שהשכיח לשעה את כל מה שמפריד בין עם לעם, בין כת לכת, והבליט את מה שמאחד אותם. כלום משתנה אז משהו במהות הדברים? נימוקים לאיחוד ונימוקים לפירוד מצויים בכל זמן, ורק שתקופה אחת מבלטת את נימוקי האיחוד ואותה שעה העמים והכתות מתקרבים זה לזה, נותנים דעתם להבין זה את זה, וכה מתכסה – כיסוי זמני, לפחות – התהום המפרדת בין האנשים; וכנגד זה יש תקופה, שאינה רואה אלא את נימוקי הפירוד, שרק מהם היא נבנית ורק מהם היא נהרסת. הייתי קורא את הראשונה – תקופה של הומור, ואת האחרונה – מחוסרת הוּמוֹר.

ברור, שלפי זה תקופתנו דלת־הוּמוֹר במידה כזו, שדוגמתה יהיה קשה למצוא בתולדות העולם. ולא רק משום שחלה בה אחת המלחמות הפושעות ביותר, כי אם משום שאין לראות סוף לפירוד האיום שקם בין עם לעם ובין עדה לעדה. אנחנו עדים כיום להתפראוּת אדם כזו, שאולי אין ההיסטוריה מכירה דוגמתה. דומה, שהשכל האנושי כולו פנה לצד הצל. לא רק שנשכחה תורת־האדם, זה היסוד ההוּמני, שבלעדיו סוף־סוף כל החיים משוללי ערך, כי אם לא ידענו תקופה, שבה התבלטה איבה כזו אל ערכי האדם, תקופה של קידוש הפראוּת, כזו שאנו חיים בה כיום. דומה, שזוהמת כל הדורות נתכנסה לתוך רהטי ימינו, ואיננו עשויים עוד להבחין, עד כמה הציפה את כל רמת אדם, שעוד נשארה לפליטה.

ואין בנידון זה להבדיל בין עז לרפה, בין רודף לנרדף, את כולם סחפה החשכה העצומה. ומי היה יכול לשער, שגל עכור זה יוטל גם בחיינו – בחיי עם, שתורת־זוועה זו היא סם־מות לו יותר מאשר לכל העמים אשר בעולם? מי היה יכול להאמין, שאנחנו, קרבנותיו הראשונים של פאנאטיזם חדש זה, נחנך את ילדינו לאותה פראות, לאותה איבה, לאותה קנאות אוילית, שהיא תהרוס את כל מה שלא יכול להרוס האויב מבחוץ?

*

תקופות ההוּמוֹר בתולדות ישראל אינן מרובות, אף כי יש בהנחה זו לנהוג זהירות מרובה. על יסוד ההומור בפסיכיקה שלנו נוכל לעמוד במלואו רק לאחר שהפולקלור העצום שלנו (בכל הלשונות שהיו בפי היהודים) יהיה מכונס ומונח כולו לפנינו. שירי־העם וסיפורי־העם ובדיחות־העם שנאספו עד עתה כבר יש בהם כדי להביא לידי מסקנה, שהמונינו היו גם בתקופות העצובות ביותר עשירי־הוּמוֹר מאוד. אכן, תמיד ישאר לנו העדר ההומור הגמור כמעט בספר התנ“ך (אם להשוות אותו אל שירת הומירוֹס) חידה ללא פתרונים. האגדה, שהיא כולה שרויה באור ההוּמוֹר, מוכיחה ברור, שעם ישראל לא היה משולל תכונה זו גם בתקופות קדומות יותר. ומי יודע? אולי התקופה של חתימת התנ”ך היתה אחת התקופות המחוסרות־הומור, וכל מה שהיה בו מיסוד זה הורחק, כשם שהורחקו בלי ספק כמה יצירות חשובות מסוג אחר, שנראו מיותרות או נפסדות בעיניהם של בעלי הקאנוֹן. אם אדם נאור בזמננו, כיל"ג, ביטל לגמרי את האגדה, משום שלא הרגיש בחן ההומור שבה, ונלחם עם יעבץ נגד הכנסתה לתוך החינוך העברי, – מה פלא אם אנשי הקאנוֹן פסלו יצירות ידועות, משום שלא היו מסוגלים לראות בהומור יותר מקלוּת־ראש.

אין ספק בעיני, שכל פורענות שהתרגשה ובאה עלינו, כל תקופה של פירוד וחורבן בחיינו, היתה תקופה של העדר הומור – ימים שנעשינו בלתי־מוכשרים להבין זה את זה, לוותר כלשהו זה לזה. בנידון זה אין הבדל בין תקופת החורבן השני, כשלא היה עוד להבדיל בין קנאים־פּאטריוטים לסתם־פושעים, ובין תקופת הפירוד בין הקראים לרבנים, בין תקופת ההתנגדות לרמב"ם ובין זו של מתנגדי שבתאי צבי למעריציו – בכל תקופה מקוללת אנו מוצאים העדר גמור של הומור, טמטום השכל, העלמה גמורה של מה שמאחד אותנו לשם הבלטת היסוד המפריד בלבד. הסימן המחריד ביותר (כמו בזמננו) היה זה, שלא האהבה, כי אם השנאה איחדה את המונינו. התלכדותם של רוב חלקי העם, שהיתה יכולה להיות לברכה לנו – אף היא נהפכה לנו משום כך לרועץ.

*

לפני חמשים שנה הופיע אמן יהודי, שביצירתו הביא הגניוּס הלאומי לידי ביטוי את ההוּמוֹר שבחיינו בכשרון עצום ומקורי כזה, כאשר לא נתגלה בשום יצירה יהודית עד בואו. גאוניוּתה של יצירה זו היתה בפּרופּורציה בלתי־רגילה של תום ובקורת, של חירות ומגמה, של לימוד זכות ולימוד חובה. זה היה איש־עם ומוּרם מעט כאחד, איש שמתוך לבו נבע השחוק כמעין, ועם השחוק הוצק אור של אהבת־עם ואהבת־אדם וצהלת־חיים ורחמי־חיים בשפע כזה, אשר העיד על הצטברות כוחות עצומים בנפש האומה, שתבעו את תיקונם. הכרת עצמה של האומה בקעה מתוך יצירה זו באין מעצור. מעין וידוי של עם היה בה, הודאות עצמו בכל המגוחך והמסולף והמנוון שבו יחד עם איזה בטחון, שלאחר גילוי זה אי־אפשר שהסכלות תהא שלטת גם להבא, אי־אפשר שהכרת עצמו לא תביא התחדשות עמה.

שלום־עליכם לא היה אמן במובן המקובל – לא ביקש ימים רבים סגנון לעצמו, כמנדלי, ולא תהה ימים רבים על גורל העם, כבעל “מסעות בנימין השלישי” ו“עמק הבכא”. יצירתו היתה התפרצות טבעית, אימפּרוֹביזציה ללא גבול, צהלת ילד למראה השפע שבחיים, המתגלה בסכלות האדם, ועם השחוק המלא – גם העצב המלא על ההרס שבחיי האומה. על אבדן כשרונה לקיום. יד זו, שגילתה את עושר חייו של הילד היהודי, גילתה גם את עניו, את יתמותו, את כליון־נפשו לצאת מתוך הצל. יצירה זו לא הציבה גבולות לעצמה, לא שאלה מה מותר ומה אסור – היא רק הלכה וחדרה לתוך כל הלאבּירינטים המסובכים של נפש העם, וכל שעל חדש היה גילוי נוסף, הברקה נוספת בהכרת עצמה של האומה. אפשר, שבשום יצירה אחרת לא נתגלתה המהות הלאומית, הסוּבּסטאנציה הנצחית שלה, כמו כאן. אין כאן כמעט מן היסוד האישי. היוצר בטל בתוך יצירתו: היא גדולה ממנו, עצומה ממנו. הוא איננו אלא מחזיר ביד מלאה מה שנאסף דורי דורות בבתי־גנזיה של נפש האומה.

ביצירה זו נגאל הגניוּס הלאומי מן הלחץ של דורות משועבדים, דורות אכולי עוני ואכולי איבה. כגל מטהר עברה את חיינו, ובאשר עברה היתה הרווחה. עם המחנק הגדול שבחיינו גילתה גם את השפע האנושי, הראתה על עושר נפש לא שערנוהו בנאות העוני שלנו – רמזה שבתוספת אהבה ובתוספת הבנה עוד יש מוצא.