קנאות זו, שהכל מדברים בשבחה עתה – זו שבאה בימינו לרשת את מקומה של ההוּמאניוּת – מקורה מהו? התפרצות של כוח היא, – אותו השפע של לבלוב, של אמונה גדולה ברעיון, הממלאה את האדם עד לבלתי ראות ועד לבלתי הבין את מתנגדיה, – או, להיפך, דלדול ואי־אמונה, מין יאוש מסותר, המתפרץ בקולי קולות כדי לכסות על עצמו? כל התפרצות, – של יחיד או של רבים, – עתים מקורה בריבוי של מרץ, ועתים – דוקא בהתרוקנות פנימית; עתים היא באה כעין תולדה של כוחות רבים המבקשים להם מוצא, והיא מתגלית בדמות יצירה, ועתים היא מעידה על אפיסת־אונים, על עקשנות של עוורון, והיא מתבטאת כמעט תמיד בקנאות זו, שאינה אלא פרוצס הבא במקום יצירה.

למי שהסתכל בחיי הציבור של תקופתנו, ברור שהקנאות נעשתה עתה למכת־הזמן, היא אינה מבחינה עוד בין “ימין” ו“שמאל”, בין ציבורים “מתקדמים” ובין ציבורים “נחשלים” – היא משחיתה, ביחוד את הנוער, בכל ארץ ומדינה. ואם גם לא תמיד ניתּן חזיון זה, המתגלה לפעמים, בשרטוטים חריפים ובולטים ופעמים הוא מתערפל על־ידי ערבוב תחומים ויסודות, להגדרה מסוימת, ולא תמיד נוכל להבחין בין קנאות והנובעת מתוך צמאון ליצירה ובין זו שאינה משמשת אלא סוּרוֹגאט לה – מכל־מקום ברור, כי על־הרוב יש לנו עסק עם חזיון ציבורי שלילי, שמקורו באי־אמונה באדם, באי־אמונה ברוח.

הקנאות, באותן הצורות המחרידות מתגלית כמעט תמיד בציבור דל־כוח ודל־יצירה, ציבור בריא, יוצר, העושה מלאכת חייו, אין לו שהוּת לקנאות ואינו זקוק לקנאות. המרץ שלו מכוּון לצד אחר. הוא יוצר – וכוחה של יצירה עדיף מכל הוכחה, רק הוא מאמת את הדעות, ורק בו יש כדי להכריע. אין מוכיחים אלא בעשיה, ואולם הקנאות, האומרת לצאת ידי חובת היצירה ב“שמירת הדגל”, מתחילה כמעט תמיד במקום שפוסק השפע.

כל ימי הייתי חושש מפני קנאות ממין זה. תמיד היה ברור לי, שהאישיוּת היוצרת אינה קנאית מטבעה. יצירה מביאה עמה רחבות, האַרמוניה, עין טובה, רצון לשיתוף, ואילו הקנאות היא ההיפך מכל זה. היא כמעט תמיד צוררת לכוח היוצר. משוש הקנאות הפּאטריוטית או הדתית היה תמיד לרדת לחיי נביאיה, משורריה ולוחמיה. שליחות זו עשתה מאז ומעולם באמונה. קנאות זו התבטאה תמיד כעין אַקט של נקמה ביוצר, משום שהוא גדול מן המסגרת שלה; משום שהוא הורס את היסודות, שהיא נתנכת בהם: את הדוגמאתיוּת, הצמצום וצרות־ההשגה. אַנטאגוניזם זה הוא חזיון קבוע מאז ומעולם. האחד בורא בריאה חדשה, והשני מגלה “פסול” בה. “מגלה הפסול” הריהו תמיד, כמובן, בחזקת כשרוּת. ואילו היוצר – הוא מתחייב חובת גלוּת.

קנאות מסוג זה היא תמיד חשודה בעינינו. היא נושאת איזו יסודות אפלים בקרבה. לא, היא אינה חרדה כל־כך לקנינים היקרים, כשם שהיא חרדה להבליט את עצמה, את כשרותה. חרדה חיצונית זו באה תמיד לכסות על איזה פּגם נסתר. מבליטים את הרגש, שפסק כוח־גידולו, שאין אמצעים אחרים לקיים אותו. כל מה שמבורך בכוח, כל מה ששרוי עוד באוירה של פריחה, זר לו רגש זה. להיפך, כל מה שנגעה בו יד הכמישה, כל מה שדלל מבפנים נאחז בקנאות ומוריד אותו עמו.

היצירה תמיד נדיבוּת עמה. היא שופעת אור וחמימות. היא מכירה בכוחה, ועל־כן היא רשאית גם לוותר. ככה היא מרחיבה את גבולותיה, ככה היא מעמיקה לחדור. היצירה, שבטחון עמה, אינה חוששת לחתירה. אינה חרדה לקול עלה נדף. היא מגינה על עצמה בהכרת כוחותיה. היא יראה רק את הדלדול הפנימי. ועל־כן מלחמת־תמיד לה לא באויב חיצוני, – אמיתי או מדומה, כי אם בעצמה. זהו סימנה המובהק של אישיות יוצרת: עד שהיא בודקת את האחרים, היא בודקת את עצמה. עד שהיא חוששת להתקפה מבחוץ, היא יראה את ההתנוונות מבפנים.

כפשע בין הקנאות של יצירה ובין זו של התנוונות. אך כהופעה ציבורית היא כמעט תמיד חזיון דוחה. בעצם הופעתה יש הרבה מן הכיעור הנעלם בגוף החברה, שמצא לו שעת־כושר להתגלות. בכל אומה נתפסים לה על־הרוב הכוחות הקהים, המצומצמים ודלי־הרוח. הקנאות, בכל התפרצותה החיצונית, אינה נפשית לעולם. אדם קנאי הוא פגום־נפש. משהו אצלו אינו כשורה, הוא אינו מסוגל שוב להרגשה בריאה, זו שהיא חוסה בצל עצמה ושומרת עליה כמו על סוד יקר. ההבלטה התמידית נוטלת אורה הפנימי, את יפיה הפנימי.

לעולם לא יוכיחו לי, שהקנאוּת הזאת היא היוצרת – ש“מעולם לא נוצר עוד דבר בלי קנאות”. הקנאות נמצאת בפּרוֹפּוֹרציה הפוכה לכוח־היצירה. במידה שזה הולך ודל, בא במקומו “הגלגוּל השני” – הסוּרוֹגאַט של הקנאות. אי־שם מניחים יסודות, יוצרים, בונים, – אבל עושים זאת אנשי־היצירה העליזים, אלה שעושים הכל מתוך צו פנימי, מתוך ויתור ופשטות. אחריהם נגררת הקנאות – ו“שומרת”.

בשירה של כל אומה ולשון היה הקנאי הצעקן תמיד סמל לצביעות. כך תפס אותו תמיד גם העם. אבל בקווים דקים ועמוקים אנו מוצאים אותו ברומן של אַנאַטול פראנס “האֵלים צמאים”. בצייר גאמלין, אחד מקנאי המהפכה, הנהפך לצלם־בלהות מרוב “נאמנות” לה, הציג אַנאַטול פראנס לפנינו את הקנאי בכל קומתו המוסרית. אנו מכירים את הקפאון הנפשי הזה של מי שהיה אמן. במידה שחדל להיות יוצר, גדלה בו החשכה הקנאית.

ה“קנאות, שבלעדיה אין דבר גדול נוצר” – היא אחרת. השם קנאות אולי אינה הולם אותה. היא כולה עתרת, כשירה, כאהבה, כחדוות־היצירה. היא מסמנת טיפוסים נפשיים ממין אחר לגמרי – את בני־האדם המרוכזים ברעיון אחד פורה, הפורש את ממשלתו על כל החיים ודוחק בכוחו, או נראה כדוחק, את רגלי האחרים. בעלי־השפע הם, התוקעים את עצמם כולם לדבר אחד, מתמידים בו, נותנים לו את כל חייהם. קראו לזה “קנאות” – לא איכפת לי. אבל זאת היא קנאות אחרת לגמרי, ולא אותה אנו מגנים כאן. רבת־כוח היא ורבת־אמונה. היא נתונה כולה לרעיון השליט, לגילוייו, להעמקתו, להגשמתו. היא החלום המתממש לעינינו. גם היא קורא לצמצום ושמה עלינו את נחושתיה, אבל שופעת חסד היא גם בצמצומה. קנאות כזו של א"ד גורדון מטילה ברעיון שליט זה אור חדש על החיים. זהו השכרון מרעיון השואף להאיר באושרו, באמיתו את כל העולם. משהו מקנאוּת זו היה בבן־יהודה, שהאמין כי השתלטות העברית בלבד מביא כבר גאולה עמה, וקנאות זו בורכו בוני הארץ ומחייה.